רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נג)

דוגמה שמז

בבראשית (נ, ב) נאמר כך: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "לַחֲנֹט אֶת אָבִיו – עניין מרקחת בשמים הוא". כלומר, לפי רש"י החניטה שעשו המצרים הקדמונים הייתה מריחת הגוף בקרם לחות ובמשחות מבושמות... ועל זה נאמר: אם אינך יודע – תשתוק! ורק סכל וגס רוח יתיימר לפרש עניינים שהוא אינו מבין בהם מאומה. וברור שהחניטה הקדומה לא הייתה מריחת מרחקת בשמים, אלא תהליך מורכב ומתמשך שבו הצליחו הקדמונים לשמר את הגוף לאורך שנים רבות, וזה מן המפורסמות.

ולא צריך להיות ארכיאולוג דגול כדי להבין זאת, די להתבונן בפסוקי התורה: "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם" (בראשית נ, ג). כלומר, תהליך החניטה ארך ארבעים יום, ולא יעלה על הדעת שמדובר במרקחות בשמים, שהרי לאחר כמה ימים לא יועילו כל הבשמים שבעולם והגוף המת יסריח עד לשמים. אלא ברור שמדובר בתהליך מורכב מאד של שימור הגוף, ואלמלא סכלותו של רש"י לא הייתי צריך להאריך במפורסמות.

דוגמה שמח

בבראשית (נ, ד–ו) נאמר כך לאחר מותו של יעקב אבינו: "וַיַּעַבְרוּ יְמֵי בְכִיתוֹ [של יעקב אבינו] וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ", ושם פירש רש"י: "כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ – ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר: 'עֲבוֹר על השבועה', שלא יֹאמר: 'אם כן עבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון ואתה אינך מכיר בו', כדאיתא במסכת סוטה [לו ע"ב]".

להלן נראה את האגדה שבמסכת סוטה (לו ע"ב), ברם בינתיים ניתן להבין באופן ברור כי רש"י השתמש בפשט האגדה כדי לבאר את פשטי המקראות, כאילו באמת כל מה שסופר באגדה במסכת סוטה שם הוא כפשוטו! והדברים עוד יותר ברורים בפירושו של רש"י לתהלים (פא, ו): "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע", ושם פירש רש"י: "שפת לא ידעתי אשמע – מפורש במסכת סוטה שלימדו גבריאל [ליוסף] שבעים לשון". נמצא, שלפי רש"י דברי האגדה הם דברים מפורשים אשר יש ללמוד מהם פרשנות פשטנית!

ועתה לדברי האגדה המפורסמת בסוטה (לו ע"ב), בשתי הפְּסקות הבאות:

"בשעה שאמר לו פרעה ליוסף: 'וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם' [בר' מא, מד], אמרו אַצְטַגְנִינֵי פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להם: גְּנִיסֵי [=טכסיסי] מלכות אני רואה בו: אמרו לו: אם כן, יהא יודע בשבעים לשון! אמר להם: אי הכי למחר אבדקיה. בליליא בא גבריאל [ליוסף] ולימדו שבעים לשון, לא הוה קא גַּמֵיר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר: 'עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע' [תה' פא, ו]. ולמחר, כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה.

אישתעי איהו [יוסף לפרעה] בלשון הקודש, אמר ליה [פרעה ליוסף]: מאי האיֵ? אמר ליה: לשון הקודש. אמר ליה: אגמרן! אגמריה ולא הוה קא גמיר, אמר ליה [פרעה ליוסף]: אִשְׁתְּבַע לי דלא מְגַלֵּית, אשתבע ליה. כי אמר ליה: 'אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר' [בר' נ, ה], אמר ליה: זיל אִתְּשִׁיל אשבועתך, אמר ליה: וְאַתְּשִׁיל נמי אדידך! ו[לכן,] אף-על-גב דלא ניחא ליה [לפרעה לשחרר את יוסף], אמר ליה [ליוסף]: 'עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ' [בר' נ, ו]".

וכי יעלה על הדעת שגבריאל ילמֵּד את יוסף שבעים לשון? וכי יוסף היה נביא? ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שפרעה יָדע שבעים לשון? וכי היה או יהיה אדם בכל העולם מאז אדם הראשון ועד סוף-כל-הדורות שיָּדע או שיֵּדע שבעים לשון? זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שיוסף לא יצליח ללמוד שבעים לשון מאת מלאך ה' צבאות, ורק לאחר שנוספה לו אות בשמו הוא יצליח? מה עניין תוספת האות הזו? וכי תוספת אות משפיעה על יכולתו של האדם ללמוד שפות? ובכלל, האם פשט הפסוק בתהלים (פא, ו) עוסק ביוסף ובידיעתו שבעים לשון?

זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שפרעה, שיָּדע לפי האגדה שבעים לשון, ואין ספק שהוא היה אדם משׂכיל מאד, לא יצליח ללמוד גם את לשון הקודש? וכי חסרים גויים ישמעאלים שרמתם השכלית פחותה משל הבהמות הגסות, ועדיין הם יודעים לדבר ואף לכתוב בלשון הקודש?

ובמאמר מוסגר: נשים לב שרש"י השתבש אפילו בפשט האגדה, שהרי לפי האגדה פרעה אמר ליוסף שיעבור על שבועתו: "זיל אִתְּשִׁיל אשבועתך" ויוסף השיב לו: "וְאַתְּשִׁיל נמי אדידך!". ואילו לפי רש"י פרעה התיירא מלומר ליוסף לעבור על שבועתו: "אבל ירא לומר: 'עֲבוֹר על השבועה', שלא יֹאמר: 'אם כן עבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון ואתה אינך מכיר בו', כדאיתא במסכת סוטה [לו ע"ב]".

מכל מקום, ברור אפוא שמדובר באגדה, ומדרכי האגדה לדבר בדברי הבאי, דהיינו גוזמה.

ועיקר מטרת האגדה היא לרומם את דמותו של יוסף וללמדנו על חוכמתו הגדולה, אשר עלתה על חוכמתו של פרעה מלך מצרים, שאין ספק שהיה חכם גדול מאד. והאגדה גם מלמדת בזכות מה יוסף הצטיין בחכמה כל-כך גדולה עד שעלה על כל חכמי מצרים: וזו בשל יראת השמים שבקרבו, ולכן נאמר שיתרונו של יוסף על פרעה היה בידיעת לשון הקודש, ושפרעה לא היה מסוגל ללמוד את לשון הקודש – כדי ללמד על מעלתו הרוחנית הנשׂגבה של יוסף. ובדיוק מִסיבה זו נאמר באגדה שבתחילה יוסף לא הצליח ללמוד שבעים לשון, ורק לאחר שנוספה לשמו "אות אחת משמו של הקדוש-ברוך-הוא" הוא הצליח, כדי ללמדנו: שכאשר האדם הולך בדרכי ה' ותמים ושלם ביראת השמים עם ה' אלהיו, הוא יזכה לחכמה גדולה ומופלאה, וכמו שאומר דוד בתהלים (קיא, י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם".

וחשוב גם לעיין בפסוקים הללו בתהלים כדי להבין שפשט הפסוקים רחוק מאד ממה שיוחס להם באגדה, וכך נאמר בתהלים שם (פא, ד–ו):

"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע", ושם פירש רס"ג: "עֵדוּת – ועדות שָׂמָהּ [הקב"ה] בבני יוסף [את תקיעת השופר בראשי החודשים ועל הקרבנות], מאז אשר הוציאם ממצרים אל ארץ אשר אינם יודעים את שפת אנשיה". ובפירושו הארוך הוסיף רס"ג:

"ופירשתי 'עֵדוּת בִּיהוֹסֵף', בבית יוסף [כלומר, בעם-ישראל], כי כך דרך אבותינו לומר: יונתן – יהונתן, יונדב – יהונדב, יוחנן – יהוחנן, והרבה דומה לזה. ודרכו [של דוד בתהלים] לספח יוסף אל יעקב, כמו: 'יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה' [תהלים עז, טז], ואמר עוד: 'רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף' [תהלים פ, ב], כך אמר: 'מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, עֵדוּת בִּיהוֹסֵף' [תהלים פא, ה–ו]".

נמצא, שפשט הפסוקים בתהלים שם הינו בעם-ישראל, ולא ביוסף בן יעקב. וראוי לצרף גם את דברי רבי יוחנן במנחות (סה ע"א): "אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן", ובהלכות סנהדרין (ב, ה) רבנו מלמד ש"שבעים לשון" הוא גוזמה לידיעת שפות רבות: "וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן". וברור שאין הכוונה שכל אחד מן הסנהדרין יידע את רוב הלשונות, אלא שבסנהדרין יימָּצאו אנשים שיודעים את השפות המרכזיות הנדרשות (ערבית, רוסית וכו'): "כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן", וברור שעל כל הדיינים בימינו לידע אנגלית כי זו שפה בינלאומית.

דוגמה שמט

בהמשך לאגדה שבמסכת סוטה (לו ע"ב) שראינו לעיל, כדאי גם לעיין בפירוש רש"י בגמרא שם: "אצטגנינות – חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחוכמת המזלות". ומפירושו עולה בבירור שרש"י סבר שהאסטרולוגיה המהובלת והפגאנית היא חכמה אמיתית, שהרי הוא גם קורא להוברי שמים "חכמים" וגם מכנה את המזלות "חכמה", ועל-פי שניים עדים יקום דבר. ועל כל הבלי המאגיה הפגאנית למיניהם אומר רבנו בהלכות עבודה-זרה, סוף פרק יא:

"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דברים יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

דוגמה שנ

בבראשית (נ, י) נאמר: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד [...] וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים", ושם פירש רש"י: "גֹּרֶן הָאָטָד – מוקף אטדין היה. ורבותינו דרשו על שם המאורע: שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיוון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כולן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים" – משמע מפירושו שפשטי המדרשים נועדו לתאר מאורעות היסטוריים! והוא חוזר על סכלותו בפירושו לפסוק יד: "אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען שתלו כתריהם בארונו של יעקב" וכו'.

דוגמה שנא

בבראשית (נ, יב–יג), נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" וכו'. ושם פירש רש"י: "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו – ולא בני בניו, שכך ציוום: אל ישאו מיטתי, לא איש מצרי, ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם. וקבע להם מקום: שלשה למזרח וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא ישא שהוא מלך, מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו 'אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת' [במ' ב, ב], באות שמסר להם אביהם לישא מיטתו".

ואיני יודע מה הצרפתי הלזה חשב לעצמו? וכי יעלה על הדעת שבני יעקב נשאו את ארונו של יעקב אבינו על כתפיהם כל הדרך ממצרים למערת המכפלה? אלא ברור שמדובר במדרש ותו לא. ואף מדובר במדרש מפוקפק שהרי הדברים מובאים במדרש תנחומא שהוא מאוחר יחסית (נערך קרוב לזמנו של רש"י) וכבר ראינו שיש בו לא מעט הבלים הזיות ודמיונות. ובכל הזדמנות שיש לרש"י הוא מחדיר את פשטי המדרשות כפרשנות לפשטי המקראות, וכך הוא מטמטם עוד ועוד את הכסילים רודפי ההזיות עד שנדמה להם שרש"י הטיפש הוא "רבן של ישראל".

דוגמה שנב

בבראשית (נ, טו) נאמר כך: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם – מהו 'וַיִּרְאוּ'? הכירו במיתתו [של יעקב אבינו] אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד עמו על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן". ופירושו של רש"י סכלות, שהרי איך אפשר להעלות על הדעת שבני יעקב הכירו במיתתו של יעקב אבינו רק ביחס ליוסף? וכי הם לא חשו את האובדן העצום בכל צעד ושעל בחייהם? וההזיה הזו אפילו לא נאמרה במדרש תנחומא, אף שהמשך דבריו נאמר שם במלים אחרות. אולם, ברור שפשט המדרש מנוגד לפשט הכתוב, שהרי נאמר בתורה במפורש: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף", כלומר לא היה שום שינוי ביחסו של יוסף לאחיו, ואֶחיו חששו שמא יהיה שינוי ביחסו כלפיהם לאחר מות יעקב אבינו.

דוגמה שנג

בבראשית (נ, כא) נאמר כך: "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם", ושם פירש רש"י: "וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם – דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות? כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו? דבר אחר: עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו'".

ודברי הניחומים הללו הבל מהובל ומקורם שוב במדרש תנחומא, שהרי אחֵי יוסף לא חששו שיוסף יהרוג אותם ואין ספק שלא עלתה על דעתם, כי שארית ישראל לא יעשו עולה כל-שכן יוסף הצדיק. כמו כן, נאמר במפורש (בר' נ, טו): "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". כלומר, כמו שהם גמלו את יוסף רעה אך לא הרגוהו, כך הם חששו שיוסף יגמלם רעה על שנאתם אליו בעונשים קשים וחריפים, וכפירוש רס"ג שם: "יִשְׂטְמֵנוּ – פן יאיים עלינו בעונש". זאת ועוד אחרת, אם יוסף היה מנחם את אחיו שהוא לא יהרגם, וכי הם היו נרגעים ומתנחמים? והלא אם יוסף היה מבטיח להם שהוא לא יהרוג אותם בלבד, עדיין הוא אינו מבטיח להם בזה שהוא לא יעניש או יאסור או ייסר אותם קשות, על כל שנאתם ורעתם שגמלו אותו ומכרו אותו לישמעאלים.

יתר-על-כן, דברי "הניחומים" האחרונים שבפירוש רש"י אף יותר מהובלים מן הקודמים להם שראינו בסמוך, וכך אומר רש"י בסוף פירושו: "דבר אחר: עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד". ואיני יודע מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וכי יעלה על הדעת שיוסף יֹאמר לאחיו דברי קנטור ושִׂטנה? דהיינו שיֹאמר להם את המשפט הזה שממנו עולה שהם לא הצליחו להרוג אותו כפי שרצו? ואיזה ניחומים יש בזה? אדרבה, יש בדברים אלה ביטוי לנטירה עמוקה מאד. "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ", "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' יח, ז; ד, יט).

דוגמה שנד

בבראשית (נ, כג) נאמר כך: "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף", ושם פירש רש"י: "עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף – כתרגומו [דהיינו כפי שתרגם אונקלוס], גִּדלן בין ברכיו". ופירושו של רש"י מעיד על בורות בהבנת תרגום אונקלוס, שהרי אונקלוס תרגם כך: "יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף – אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף". כלומר, הצאצאים שראה יוסף מאפרים ומנשה, טופחו וחונכו על-ידי יוסף, וזאת משמעות המלה "וְרַבִּי" וכמו שנאמר באיכה (ב, כב): "אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי", ולא כמו שרש"י פירש שהם השתעשעו על ברכיו. בנוסף, פירושו הזה של רש"י שטחי ורדוד מאד, כאילו כל שאיפתו של יוסף הייתה להשתעשע עם נכדיו, וברור שאנשים ברמתו של יוסף עיקר שאיפתם הינה הנחלת ערכים ומוסרים, ולא שעשועים.

כמו כן, פירושו אף מזכיר לי את תאוות המינים לילדים רכים והושבתם על ברכיהם... ושמא יש רמז לזימתם של המינים בדברי רש"י שאמר: "גדלן בין ברכיו" ולא "על ברכיו", אף שבפסוק נאמר במפורש: "יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף". ובכל ספרות חז"ל לא מופיע הביטוי: "גדלן בין ברכיו", אף שמופיע שלוש פעמים במדרש הביטוי: "הושיבו בין ברכיו". ברם, אין בזה ללמד זכות על רש"י, שהרי כאמור, הוא גם שיבש את תרגום אונקלוס, גם שינה את לשון הפסוק המפורש, וגם כתב "גידלן" ולא הושיבן, שמשמעהּ לא רק הושיבן על ברכיו... וסוף גנב לתלייה וסוף זימה להתגלות וסוף מינות להיכרת. "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (משלי א, כט).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נג).pdf

הורידו את PDF • 310KB