CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

בגמרא תענית (כט ע"א) הובאה אגדה שמספרת סיפור מזעזע על חורבן בית-ראשון. אין להבין אגדה זו כפשוטה, מפני שבאגדה זו שיקעו חז"ל רעיונות עמוקים ומסרים של נחמה לדורות. הבנתה כפשוטה, מעבר לשיבושי המחשבה שהיא עלולה לדרדר אליהם, מחריבה גם את התובנות והמסרים החשובים והנעלים אותם ביקשו חז"ל להעביר לנו לדורות. והנה לפניכם לשון האגדה: "תנו רבנן: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין

דוגמה תו בשמות (ח, ה) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה", ושם פירש רש"י: "אעתיר, העתירו, והעתרתי, ולא נאמר אעתר עתרו ועתרתי, מפני שכל לשון עתר הרבות פלל הוא. וכאשר יאמר: הרבו, ארבה, והרביתי לשון מפעיל, כך יאמר: אעתיר, העתירו, והעתרתי דברים, ואב לכולם 'וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם' [יח' לה, יג], הרביתם". ומתוך עילגות לשונו של רש

אחת האקסיומות הרווחות בימינו היא שבית-המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ברם, לכאורה הנחה רווחת זו תמוהה מאד, שהרי החובה לאהוב את הזולת והאיסור לשנוא את הזולת, אשר מופיעים בתורה בפסוקים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט, יז–יח) הינן מצוַת לא תעשה ומצוַת עשה מן התורה – וכי יעלה על הדעת שעבירה על מצות עשה אחת ועבירה על מצות לא-תעשה נוספת יגרמו לבדן לחורבן בית-המקדש? כמו כן, לא מדובר במצוות שחייבים עליהן כרת או ארבע מיתות בית-דין, ואפ

ביום ראשון, ה' באב תשפ"ו, בשבוע שחל בו תשעה באב, פער שוב לנדו המתועב את פיו. המלחמה שהחלה בטבח שמחת תורה (7.10.23), חשפה וחושפת את מנהיגי הציבור החרדי, היא שופכת אור בוהק על פניהם המרושעות והמכוערות. המלחמה חושפת את שנאתם של המינים השחורים (המכונים 'גדולי התורה') לצה"ל, לארץ-ישראל ולעם-ישראל – כל מה שמעניין אותם הוא אך ורק דבר אחד: לגזול ולשדוד את קופת המדינה כדי להוסיף כוח פוליטי וחברתי, וכדי להרחיב את מעגלי הבצע והשפעתם הכלכלית. לא מעניין אותם שום דבר חוץ מזה, הם מתבוננים ב

הקדמה רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד), וכֹה דבריו: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין". נחל בשירת קודש: "דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל", ובכן, ללא כלי נגינה על היין היא מותרת בקושי לאחר שכבר נהגו בזה כל ישראל. ברם, עם כלי נגינה אפילו שירת קו

בבראשית (א, ה) נאמר כך: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ושם פירש רש"י-שר"י: "יוֹם אֶחָד – לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית-רבה [ג, ח]". תחילה נסיק מדבריו מסקנה ברורה ובהירה, והיא שרש"י התייחס לאגדות חז"ל כפשוטן! כלומר, רש"י מעתיק את לשון המדרש לתוך פירוש פשטני מוצ

דוגמה שצו בשמות (ז, ט) נאמר כך: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין", ושם פירש רש"י: "מוֹפֵת – אות, להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם". ופירושו טמטום מוחלט, שהרי המופת לא נועד להודיע שיש צורך בהקב"ה שהרי פרעה כלל לא האמין במציאות קיומו של בורא-עולם, אלא, המופת נועד להוכיח לפרעה שבורא-עולם מצוי ומשגיח, וכן שמשה ואהרן נשלחו על-ידי אותו אלוה אמת, בורא-עולם. ואם המופת הזה נועד

נתבקשתי לסכם ולהסביר בקצרה את הלכות חודש אב ושבוע שחל בו. ובכן, נחל בפסקי רבנו בהלכות תעניות (ה, ו): "משייכנס אב ממעטין בשמחה [רק ממעטין בשמחה, אך אין להשבית את השמחה כליל חלילה]. ושבת [=שבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור לספר [=להסתפר], ולכבס [=לכבס בחומרי כביסה וכמנהגם הקדום, אך במים בלבד מותר], וללבוש כלי מגוהץ [=מכובס בחומרי כביסה] [...] עד שיעבור התענית; ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית – אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת [=בשבוע] זה ולא ייכנסו למרחץ עד שיעבור הת

דוגמה שצ בשמות (ו, ג) נאמר: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", ושם פירש רש"י: "וָאֵרָא – אל האבות; בְּאֵל שַׁדָּי – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם: 'אני אל שדי'; וּשְׁמִי יְיָ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם – לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא 'לֹא נוֹדַעְתִּי', לא נִכַּרְתִּי להם במידת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". פירושו זה של רש"י כולו מקשה אחת של סכלות וכבר מראשיתו ניכר טמטומו, שה

במאמר זה נבחן את השאלה שבכותרת לאור "פרשת אלאור עזריה" (24.3.2016). כידוע, אלאור עזריה חיסל מחבל פצוע קשה בחברון אף שהמחבל לא היווה סכנה ברורה ומיידית. האם נכון היה לנהוג בחמלה כלפי המחבל לאחר שהוא וחברו דקרו וניסו לרצוח את חיילי צה"ל? האם נכון להתנהג בחמלה ובאנושיות גם כלפי רוצחים שפלים ואכזריים? א. האם מחבל פצוע מהווה סכנה? במאמר זה אנו יוצאים מנקודת ההנחה שמחבל פצוע קשה איננו מהווה סכנה ברורה ומיידית לסביבתו, אף שברור לנו שאין הדברים הללו מוכרעים, שהרי ייתכן והמחבל עדיין נ

כידוע, קאפח תרגם וההדיר את הספר "מורה הנבוכים", וכל שאר המתרגמים שבאו אחריו לא היו יכולים לעשות מה שעשו ולא קרוב לכך, ללא תרגומו. קאפח היה הראשון אשר הגיש לנו תרגום אמיתי – ואף שלא אמר במהדורתו את כל האמת, נראה לי שלכל הפחות במה שנוגע לתרגום לשון רבנו, קאפח התעלם לחלוטין מכללי התקינות הפוליטית האורתודוקסית. כלומר, אף שבהערותיו הוא פחד והסתיר את האמת במלא עוזה ואמיתתה הנוקבת, בכל מה שקשור לתרגום לשון רבנו, נראה לי שהוא היה נאמן לכל קריאותיו של רבנו הגדול לדרך האמת. מתרגמי ימינ

בהלכות תשובה (א, ה–ו) רבנו פוסק כך: [ה] "שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה לכל ישראל כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [ויק' טז]; [ו] שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות. בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע [=שנודע] לו, בין שלא הודע לו – הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות". ושתי שאלות ראויות להישאל: א) מדוע נבחר דווקא שעיר המשתלח לכפר

דוגמה ש בהמשך ספר-האופל (השלמה מההשמטות, סימן כה) שורבט כך: "בחג הזה [חג הסוכות] עושים ניסוך המים, שפע של חסד באותם שיתים [=צינורות] מששת ימי בראשית, וכל שבעת הימים – העליונים מקבלים מאותם מים חיים שיוצאים מירושלים העליונה הטמירה [...] כשיעביר הקב"ה את הטומאה מן הארץ, שירדו אותם מים טהורים באותם השיתים באותו מזבח עליון, ים האחרון, והם שלושה לוגין מים, שמונה עשרה ביצים, כנגד צדיק שנקרא 'חי העולמים', ועל ידו המים יורדים באותם שיתים [=צינורות]". וריבוי התיאורים הללו והחזרה הכפיי

דוגמה שפא בשמות (לד, ב) נאמר: "וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר", ושם תרגם אונקלוס: "וְנִצַּבְתָּ לִי" – "וְתִתְעַתַּד קֳדָמַי", והואיל וממילת "לִי" ניתן חלילה להבין שההתייצבות היא לי-בשבילי, דהיינו לשם איזו תועלת דמיונית לה' יתעלה שמו, אונקלוס נחלץ לתרגם שלא כך הם פני הדברים, אלא ההתייצבות היא לפניו יתעלה, לפני מקום שכינתו. כמו כן, בכל מקום שיש במקרא התייחסות ישירה לאמיתתו יתעלה כגון במילת "לִי", אונקלוס מרחיק מא

טרם שנמשיך את סקירת ספר יצירה והפירוש העקוש שיוחס בשקר לרס"ג, אצרף לפניכם דברים שכתב ר' מאיר המעילי (פרובנס, המאה הי"ג) באגרתו נגד הקבלה הפגאנית. אגרת זו הובאה בספרו "מלחמת מצוה" (עמ' 232, דבריו אלו לא יצאו לאור ועדיין בכתב-יד), וז"ל: "וגם שמענו כי חובר עוד אליהם פירוש שיר השירים, וספר יצירה, והיכלות, ונכתבו שם דברים בדרך מינותם, ופירוש קהלת ושאר ספרים. דרשו וחקרו היטב, ואם הם בקרבכם – בערו אותם מן הארץ ולא יהיה לכם לפוקה, וחטטו אחריהם! כי כן ביערנו אנחנו הנמצאים בקרבנו". ואם

בעקבות המאמר: "ביקורת משורש פורה ראש ולענה", כתב הכותב מכתב נוסף, שמו הבדוי הוא דוד כהן, אך הנני חושד שמדובר בלא פחות מרצון ערוסי הידוע בציבור אשר כותב לי ומנסה להשפיע עלי בדרך עקיפה ובשם בדוי – כי נכלוליות שכזו, נכלוליות ברמות כל-כך מפותחות ומתוחכמות לא ראיתי אצל שום אדם למעט אצלו. לבן הארמי בהתגלמותו. הפעם אביא את דבריו בשלמותם, ושימו לב לחלקלקותו של הנוכל, וכמעט שנפלתי בפח יקושו! וזה לשונו: רבי אדיר היקר, הרי אני מוחל וסולח לך על כל חיצי הגנאי שהפנית כלפי. ולא רק על מה שהי

להלן ביקורת שקיבלתי כנגד דרכו של אור הרמב"ם, ביקורת חריפה מאד שעטופה בתחילתה ובסופה בדברי נועם, אך לא שתי לבי לדברי הנועם ולא נתתים למצוא דרכים לליבי, כי דרך האמת היא זו שבראש מעייני, ותשובת אמת לא תיתכן אלא מתוך התמקדות בדברי הביקורת בלבד, ולכן השמטתי לקמן את דברי הנועם המתעתעים, והותרתי אך ורק את הביקורת. והנה דברי המבקר לפניכם: דומני שפספסתם תפיסה מרכזית בשיטת רבנו. כל בר בי רמב"ם לחד יומא יודע שהרמב"ם מחלק תמיד ובכל מקום את האומה (ואכן גם את האנושות) לשניים: ההמון והיחידי

ביום רביעי יז באדר ב תשפ"ד פורסמה כתבה באתר N-12, שכותרתה: "הרב משה צדקה: גם מי שלא לומד תורה לא יתגייס, בזה תלויה ההגנה של החיילים". מוסא המשומד ממשיך את דרכם של ישמעאל ועבדאללה למשפחת עיזֵּי יוסוף הסרוחים, לפיהם אם הממשלה תורה לגייס את יושבי הישיבות הם יעזבו בהמוניהם לחוץ-לארץ (הלוואי, וביערת הרע מקרבך). לאחר שישמעאל ועבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה פערו את פיהם הוסיף ופער את פיו החמור הספרדי התורן, חמור שטרם הכרתי אך כנראה מפורסם מאד בעולם המינות הספרדי הנרצע. ובכן, מוסא המשומד פע

על המאמר: "קם רבה שַׁחטֵיהּ לרבי זירא", התקבלה תגובת מינות, וזה לשונה: אני מודה שאני ימין על מלא, וגם מין על מלא-מלא, כך שאם תרצה תוכל לכנות אותי מין ולשים אותי בחבורה המכובדת של רש"י והראב"ד ור"י קארו וכו' אתה יותר ממוזמן. לענייננו: אני קורא את מאמריך, ואני חושב שמלבד השפה הבוטה אתה חוטא בחוסר הגינות\הוגנות בסיסי. הרמב"ם היה ענק, ממשה עד משה לא קם כמשה, גם ניסה לחדש חידושים לא מעטים ולשנות את מה שהיה מקובל ביהדות בתקופתו. וחשוב להבין את זה – הוא חידש לא מעט! גם מה שהוא כתב ב

אחד מחבריי נשאל בעניינים שונים אשר נוגעים לשאלת המאגיה הפגאנית אשר החריבה את עמֵּנו ותורתנו ובית-מקדשנו במשך אלפי שנים, והנה לשון המכתב לפניכם (ערוך מעט): אנא תקן אותי אם אני לא מדייק, לטענתך [לטענת חברי] אמונת ישראל הייתה נקייה ממיסטיקה ומאגיה עד להופעת "ספר האופל". כמו כן, לדבריך יש לקרוא את התנ"ך באופן מעמיק ולא פשטני (כגון דיברה תורה כלשון בני אדם או לשון הבאי...) ושאת דברי חז"ל חייבים לקרוא כמסר רוחני או חינוכי ולא כפשוטם (כמו הכת השלישית בהקדמה לפרק חלק). מאוד הייתי רוצ

מן האגדות הידועות והמפורסמות ביותר בקרב החרדים היא האגדה שבמסכת מגילה (ז ע"ב), ובה נאמר שיש להתבסם בסעודת פורים "עד דלא יִדַּע בין ברוך מרדכי לארור המן". במשך השנה, אלילי התֹּהו האורתודוקסים מעַנִּים ומייגעים את צאן מרעיתם בתורת מינות ארורה, ואונסים אותם בתעתועי רֶשע לטמטם את מוחם בהזיות פגאניות. ולכן בפורים, צאצאי המינים מרגישים צורך עַז להתפרק מכל ערֵמות ההזיות והגועל שמציפים אותם במשך השנה, וכידוע, הם מתפרקים ומשתַּטים ומשתַּכְּרים בפורים עד לשפל השפלות שבאיבוד צלם האלהים.

אחל בשאלה, מדוע דווקא החזיר נבחר להיות לסמל הטומאה והגיעול? והלא הוא חצי טהור! מדוע לא נבחרו לשם כך הכלב או החתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה? ובכן, החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", מסוכן בהרבה מן הכלב והחתול אשר אינם מפריסים פרסה ואינם מעלים גרה, דווקא החזיר, אשר פושט את טלפיו כאומר "טהור אני", דווקא הוא הפך להיות סמל הטומאה והתיעוב: דווקא בגלל שיש לו סימן טהרה חיצוני! ובאותה מידה יש להתייחס לבעלי המרדעות שמפארים ומרוממים את הרמב"ם ואף מנפנפים בחצאי אמיתו

נשאלתי כך: בעניין ההִתפרנסות מלימוד התורה, כיצד יש להבין את דברי רבנו בהלכות מגילה (א, ח): "כל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית-הכנסת לצרכי הציבור – הרי היא ככפר". מה הם צרכי הציבור שנזכרו בהלכה, והאם יש מהלכה זו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי-תורה? תשובה: במשנה מגילה (א, ג) נאמר כך: "אי זו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכן הרי זה כפר", ושם פירש רבנו: "עשרה בטלנין – הוא שיהיו בבית-הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה, אלא [עיסוקם הוא] צרכי-הציבור והקריאה בתורה והשקידה

נשאלתי כך: עלה דיון ביני לבין חבר לדרך האמת: כיום אין מייחסים חשיבות לדיני טומאה וטהרה כיוון שבית המקדש אינו קיים, ולכן אין אנו טובלים לצורך טהרה. אולם, טבילת נידה קיימת גם היום. ועולה השאלה, לכאורה, מדוע היא צריכה לטבול? אם אין בית-המקדש קיים, היה עליה להתנקות מטינוף הדמים ולאחר-מכן תהיה מותרת לבעלה. חשוב לי לחדד נקודה זו מכיוון שחבר מדומיין של חברי הקשה לו מכאן, ורצה "להוכיח" לו בזה שטומאת הנידה היא טומאה "רוחנית". תשובה: להבנתי טבילת אשה לבעלה נועדה בראש ובראשונה לחזק ולבצ