ביום העצמאות תשפ"ב פגשתי מכר אחד שבנו חלה לפני כמה שנים במחלה קשה וב"ה החלים ממנה, שאלתי אותו לשלום בנו שעבר עם משפחתו לגור באזור הצפון. אביו השיב לי ששלום בנו טוב ב"ה, אך משום מה ראיתי עצב על פניו, והתשובה לכך לא איחרה לבוא. הואיל ונקבתי בשמו של בנו כאשר שאלתי לשלומו, האב העיר לי שהבן כבר אינו עונה יותר לשם שניתן לו. האב הוסיף והסביר לי שבנו הלך לקנייבסקי, כנראה לקבל עצה והדרכה בעקבות מחלתו, וכאשר קנייבסקי שמע ששם הבן הוא "נאור", הוא הפטיר: "למה נאור? – מאיר".
כאשר הבן שמע את דברי שיקוץ קנייבסקי, הוא החליט לשנות את שמו למאיר, ולדברי האב, הבן כבר אינו עונה עוד לשם שנתנו לו אביו ואמו, אלא לשם שנתן לו שיקוץ קנייבסקי. האב ניסה להסתיר מאד את צערו ואת עלבונו העמוק על-כך שבנו שינה את שמו, כאילו השם שנתנו לו אביו ואמו הוא זה שגרם לו לכל ייסוריו ולחלות במחלה הקשה, אך הוא לא הצליח, פניו נפלו כאשר הוא סיפר לי על בנו שכבר אינו עונה לשם המקורי שנתנו לו אביו ואימו.
כאב לי מאד כאשר ראיתי כל זאת, והחלטתי לבטא את כאבי, הואיל ומדובר לא רק בהזיה מאגית מוחלטת, אלא גם בחוסר כיבוד אב ואם חמור ביותר, ואיני מסוגל לתאר את הצער שעולה בליבם של ההורים כאשר הם שומעים שבנם או בתם האהובים החליטו יום בהיר אחד לשנות את שמם – ועוד בעקבות איזו הזיה של שיקוץ אלילי, אשר בשינוי שם הבן או הבת למעשה מאשים את ההורים בכל הרעות שפקדו אותם! והוא – קנייבסקי שר"י מתיימר להיות הגואל והאב החדש של הנמצאים בצרה, ומתערב בעניינים משפחתיים מאד-מאד עדינים.
מאין יש לכומרים הארורים הללו את הזכות להחליט על שמות בני האדם? וכי הם ילדו אותם? וכי הם השקיעו את חלבם ודמם בחינוכם? והנה, בהבל פיהם הסרוח הם ממיטים צער בלתי יתואר על ההורים, גורמים לבנים ולבנות לחטוא ולכפור בטובת ההורים, כאשר ברקע מהדהדת המסקנה הקשה והמחרידה, שההורים, בבחירת השמות, אשמים בייסורים שחלו בבנים.
***
לתרבות שינויי השמות של המינים יש כמה מטרות: הראשונה היא, לתעתע באותם שנמצאים בשעת צרה וצורה, ולהחדיר להם את המחשבה כאילו יש בכוחם של האלילים הללו להושיע אותם באמצעות איזה מתכון או תכסיס חיצוני אשר יתקן את הכל ויושיעם מייסוריהם. המטרה השנייה היא, להפוך את אותם אומללים המתייסרים לעבדים משועבדים למינים, שהרי אם הם נשמעים להם לשנות את שמם, יש במעשה הזה ביטוי מובהק לקבלת מרותם המוחלטת! שהרי במעשה הזה הם עוקרים את סמכות ההורים ומחדירים במקומה את סמכותו של השיקוץ אשר מבקש להחדיר את עצמו לתודעת האומללים כגורם המשפיע והמרכזי בחייהם. ובמלים אחרות, קבלת "עצתם" לפגוע כל-כך קשה בהורים מבטאת את קבלתם לאלוה.
מטרותיהם הנואלות של המינים הארורים מדרדרת להשקפה רעה מאד אשר פושטת כמו אש בשדה קוצים, והיא ההשקפה שניתן לשנות את גורלו של אדם באמצעות שינויים חיצוניים בלבד! שהרי שינוי השם לדעת המינים הוא המעשה אשר יסיר מעל האדם את כל ייסוריו ויוציאו מאפלה לאורה! בעוד שלפי ההלכה, שינוי השם נועד לתכלית שונה לחלוטין.
כלומר, החדרת ההזיה המאגית לפיה שינוי השם משפיע באופן על-טבעי על גורלו של האדם, מרחיק את האדם מעיקר מטרת הייסורים שחלו בו! והיא להרהר בתשובה, לערוך חשבון נפש מעמיק ולשוב בתשובה אל דרך האמת: אל ידיעת ה' וקרבת אלהים מחשבתית אמיתית.
"לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (איוב מב, ה).
זאת ועוד, ההזיה שהכל תלוי בשינוי השם, מדרדרת להשקפה שעבודת ה' הינה באיברים החיצוניים בלבד, שהרי אם הפתרון לכל הצרות והייסורים הוא פתרון חיצוני שטחי, הרי שהתכלית והמטרה בעבודת ה' היא עבודה חיצונית באיברים הגופניים בלבד.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין עבודת ה' באיברים החיצוניים:
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.
***
אמנם, קיימת בהלכה האפשרות לשנות את השם, ברם, מדובר בעניין אחֵר לחלוטין, והמינים עיוותו את מטרת ההלכה, והפכו אותה לכלי גס וכעור אשר כאמור, ממיט יגון ואנחה על ההורים, מתעה את הטובעים בייסוריהם אחר השקפות רעות ומרחיק אותם מדרך האמת.
וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ב, ה):
"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים. ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה. וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".
כלומר, מדובר בהלכה באדם שהרשיע מאד ונודע ונתפרסם ברשעו לכל אנשי מקומו, עד ששינוי שמו נועד להזכיר לכל מי שהכיר אותו בעת שהיה רשע ואכזר, שהוא כבר אינו הולך בדרכי הרשע, והוא החליט להיות אדם אחר, אדם שדבק בדרכי היושר החסד והחמלה.
אולם, האם פתרון זה נועד גם למי שלא התפרסם בהליכה בדרכי הרשע? והלא אדם כזה צריך לשוב בתשובה בצנעה לפני ה' יתעלה ולא לפרסם את חטאיו וריחוקו מה' יתעלה! אדם כזה אינו צריך להזכיר לסובבים אותו שהוא סטה ושגה מדרך האמת, שהרי מי שחטא בפשעים שבינו לבין המקום אסור לו לפרסם את חטאיו, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו מיד בהמשך הפרק:
"ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה שנאמר: 'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ' [מש' כח, יג].
במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחברו. אבל שבינו לבין המקום אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם: אלא שב לפני האל-ברוך-הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהן בפני רבים, סתם [כגון שאומר לחבריו "חטאתי לשם" או "אין ייסורין בלא עוון", ודי בכך]. וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר: 'אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה' [תה' לב, א]".
הראינו לדעת אפוא, כי בעבירות שבין אדם למקום, כגון ריחוק מחשבתי מה' יתעלה והליכה בדרכי ההבל של המינים וצאצאיהם, או סטייה אחר אמונות ההבל של הקבלה הארורה, או כל שגיאת השקפה ומחשבה אחרת – בכל זאת אין האדם צריך לפרסם את עצמו, ואינו צריך לשנות את שמו, וחטא ועוון הוא לו – שהרי הוא משנה את שמו, לא כדי להתרחק מן הפושעים שהלך עמהם, ולא כדי שבני האדם הכשרים יידעו שהוא שב לדרכי מישרים, אלא הוא משנה את שמו מפני ההזיה – שהשם שנתנו לו אביו ואימו, הוא זה שגרם לו לייסוריו ולאסונו.
ובעוון הזה לא רק שהוא מתרחק מעריכת חשבון נפש מקיף ואמיתי, ולא רק שהוא תולה את ייסוריו ותשועתו בהזיה מאגית ובמעשים חיצוניים שאינם מטרה אלא אמצעי, ולא רק שהוא במעשה הזה מקבל עליו לאלוה את השיקוץ שייעץ לו לשנות את שמו (שהרי הוא מודה שיש לו כוחות מאגיים לידע את הנסתרות, דהיינו שכל ייסוריו נובעים כביכול מאיזו הזיה חיצונית, ואף להושיעו במתן פתרון אלילי נבוב שיוציאו מאפלה לאורה), ולא רק שהוא מתקרב בזה לכל השקפות המינות שיוצאות מפתחי המינים ומקבל על עצמו ללכת בעצותיהם (כגון אותו אומלל שבעקבות ייסוריו החליט לפרוש מעבודתו כמורה וללכת לחלל-שם-שמים בכוייללי המינות האורתודוקסיים מחריבי המחשבה ומטמטמי הדעת) – אלא, והחמור מכל לדעתי, שהוא גורם להוריו צער עצום, כאילו הם-הם האשמים בכל ייסוריו, שהרי הם העניק לו את שמו!
והנה לנו עוד הלכה שהמינים עיוותו והחריבו והמיטו עלינו יגון ואנחה בסכלותם ובבהמיותם.
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יא).