מתלות כלכלית וחברתית – לשחרור ולבניית משק עצמי

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פב, טבת תשמ"ד, עמ' 2].

הכלכלה בישראל נעשית פגיעה יותר ויותר במשך השנים האחרונות. החלפת ארבעה שרי אוצר במשך תקופה של שש שנים לא הועילה ולא תועיל. הבעיות אינן ניתנות לפתרון על-ידי שר אוצר זה או אחֵר ולא על-ידי צוות מנכ"לים ויועצים. הבעיות הן מבניות. המבנה הכלכלי של ישראל רקוב מיסודו. הריקבון במבנה קיים בשני מישורים עיקריים:

במישור הפנימי – חלוקת העבודה העדתית-המעמדית עוצרת את הצמיחה הכלכלית של ישראל ומרכזת את ההון בידי קבוצות מונופוליסטיות וחסרות אחריות (אגב, 'חלוקת עבודה עדתית' פירושה ריכוז של משׂרות, תפקידים ומקצועות בעלי הכנסות גדולות ויוקרתיות בידי אשכנזים. למשל: פקידות בכירה, מקצועות חופשיים, ניהול חברות ועוד. לעומת זאת, מקצועות ותפקידים בעלי הכנסה נמוכה מרוכזים בידי מזרחים).

במישור החיצוני – הקבוצות המונופוליסטיות יחד עם הפוליטיקאים, שהם נציגים בכנסת ובממשלה בליכוד ובמערך כאחד, דואגות לאינטרסים של חברות בין-לאומיות ורב-לאומיות, כמובן שהמישור הפנימי קשור למישור החיצוני. ההון של מדינות וחברות זרות יודע למצוא לו את נציגיו בארץ, כשם שלמפלגות הגדולות יש משתפי פעולה בתוך עיירות הפיתוח והשכונות, כך יש להון הזר משתפי פעולה בתוך מדינת ישראל. כשם שנציגי המזרחים במפלגות הגדולות משמשים עלה תאנה ומוכנים לשתף פעולה תמורת טובות הנאה כגון, חֲבֵרוּת בכנסת, או משרה והטבות אחרות, כך הקונצרנים והמונופולים בישראל, יחד עם מנגנון המדינה, משמשים עלה תאנה ומוכנים לשתף פעולה תמורת קבלת טובות הנאה. לדוגמה: סניפי בנקים ומפעלים בחו"ל, או משרה של נציגי הון זרים בישראל, פקידים בכירים ומנכ"לים רבים בחברות הממשלתיות, במשרדי הממשלה ובחברות ההסתדרותיות, השתמשו במשרותיהם הציבוריות כדי להפוך לנציגי בעלי הון זרים בישראל. דוגמות לכך יש למכביר.

כל בר דעת יבין עתה שאוליגרכיה (קבוצת מיעוט) זו של ההון והפוליטיקה אינה מסוגלת ואף אינה רוצה לשנות את כלכלת ישראל. לכן כל עוד העם, בעיירות הפיתוח, בשכונות ובמושבים, לא יקום על רגליו ויתארגן בארגונים משלו דוגמת ההסתדרות, הסוכנות והתנועה הקיבוצית ימשיכו קבוצות אינטרסים אלו לנהל את כלכלת המדינה ולדרדרהּ לתהום.

הסיוע שעומדת הממשלה לתת או נתנה מקופת המדינה לבעלי ההון של "אתא" (אייזנברג) ולסבסוד מניות הבנקים ('פועלים', 'לאומי', 'דיסקונט') ובעלי הפרדסים (שהם עשירי החקלאים) בסכומים של מיליארדי דולרים, הם ביטוי לשיתוף פעולה בין פוליטיקאים ובעלי ההון לרעת העם, וההוכחה לכך שלא נשתנה הרבה לטובה מאז המעברות של שנות החמישים. להיפך, המצב נעשה עוד יותר חמור (אגב, באחרונה נאמר שהציבור הפסיד בין 6–10 מיליארדי דולרים בשוק ההון. המושג הזה מטעה משום שהכסף הזה לא ירד לטמיון. האמת היא שהבנקים, בשיתוף עם האוצר, הצליחו בדרכי ערמה ובטכסיסים פיננסיים לנשל את הציבור מנכסיו ולגלגל את הכספים לידי בעלי הון גדולים שהתעשרו על חשבון הציבור).

מאז שנות החמישים חוזרים שוב ושוב על הסיסמה, כי הזרמת הכספים מקופת המדינה לבעלי ההון הפרטי (פולק, שפירא, רוזוב) וההסתדרותי (כור, תנובה) נועדה לספק עבודה ל"מסכנים" – "טעוני הטיפוח" מעיירות הפיתוח. אולם, כיום כבר ברור שכספי המדינה השאירו את הפועלים חסרי-כל ותלויים בבעלי ההון שלהם, בעוד שכספי המדינה, ב"אתא" למשל, שימשו כבסיס לספסרות במניות או כבסיס להקמת קונצרנים ואימפריות הון ענקיות, שחרגו כבר מזמן מחוץ לתחום עיירות הפיתוח והשכונות, ועיקר מאמציהם מיועדים לחו"ל או לערים הגדולות, לדוגמה: כיתן טקסטיל המקבל סיוע ממשלתי לכאורה לשם תעסוקה ביישובי פיתוח, נמצא בבעלות חברת "כלל" שמנהלה משתכר מיליוני לירות נטו לחודש, וכן קונצרן "פולגת" בבעלותו של פולק, שאת נכסיו עשה על חשבון פועלי קריית-גת.

מצב מתמשך זה, הורס את הפוטנציאל היצירתי-הכלכלי-הארגוני של כמחצית מתושבי מדינת ישראל: בני העיירות, השכונות והמושבים. יוזמה עצמאית של מיליון וחצי תושבים בכלכלה ובפוליטיקה ובתקשורת, בחינוך ובטכנולוגיה ובמדע תכפיל את כושר הייצור בישראל. בו בזמן היא תגדיל את חלקם של השכונות ועיירות הפיתוח בשליטה על המשאבים והמוסדות המעצבים את פני החברה.

שלטון של מיעוט מזיק לחברה ולמדינה אך הוא מניב רווחים לחמולות של המיעוט השליט. כך לדוגמה מוצגת השביתה של פועלי נמל אשדוד כמזיקה, והשאלה החשובה היא: למי היא מזיקה? היא מזיקה לבעלי ההון והיצואנים הגדולים של ישראל, אך היא מועילה לפועלי אשדוד ולכלל תושבי עיירות הפיתוח. ניצחון של פועלי נמל אשדוד ייחשב כניצחון הפועלים בכל עיירות הפיתוח והשכונות. אם פועלי אשדוד ינצחו ייתכן ושאר אנשי השכונות והעיירות יתארגנו להעלאת שכרם ולהטבת תנאי עבודתם. כאן יש לציין שההסתדרות משתפת פעולה נגד פועלי הנמל, משום שהמבנה והניהול שלה משרת את האינטרסים של מנהלי "חברת העובדים" ומפעליה של ההסתדרות, המרוכזים בידי אשכנזים בלבד. יוצא אפוא, שלמעשה אין הבדל בין מפעליה של ההסתדרות לבין התעשיינים ובעלי ההון הפרטיים.

ההתארגנות והמאבק הכלכלי-הפוליטי הם הכרחיים במיוחד בתנאֵי המיתון והאבטלה העומדים להתחזק בשנתיים הקרובות. במצב זה יפוטרו פועלי השכונות והמדינה תיאלץ שוב לשלם לבעלי המפעלים. השכונות ועיירות הפיתוח תהיינה יותר עניות ובעלי ההון יתעשרו. התארגנות העיירות והשכונות צריכה להיות מֻכְוונת לקבל במישרין את התמיכה הממשלתית להקמת מפעלים שיהיו בבעלותם ובניהולם העצמי, דבר שיבטיח חלוקת משאבים צודקת יותר ותעסוקה שלא באמצעות מתווכים ובעלי הון למיניהם, הנוטלים לעצמם את החלק הארי של התמיכה ומותירים את העם בעיירות הפיתוח במצוקה ובסבל מתמשכים.

מצב זה אינו יכול להימשך, שכן הוא מערער את יסודות אחדות העם והחברה. בני השכונות ועיירות הפיתוח חייבים ומוכרחים ליטול גורלם בידם לשינוי מצב זה מן היסוד. אחינו יוצאי אירופה על מפלגותיהם, ארגוניהם ומוסדותיהם הכלכליים והחברתיים, התרבותיים והאקדמיים, האמנותיים והתקשורתיים, ובכלל זה ההסתדרות והקיבוצים, אין להם עניין בתיקון המצב, שהרי המצב הנוכחי משרת את האינטרס הצר שלהם ומנציח את שליטתם הבלעדית בחברה ובמדינה.

מתלות כלכלית וחברתית – לשחרור ולבניית משק עצמי.pdf

הורידו את PDF • 274KB