סודם של עץ הדעת ועץ החיים – חלק ב

ה. סודו של עץ הדעת

הרמב"ם מבאר, שהאכילה מעץ הדעת לא העניקה לאדם "דעת" במובן השכלי והמדעי, אלא היא השפילה את האדם לשקיעה בהבחנה שבין "טוב" לבין "רע". ולכן נאמר בתורה "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא נאמר והייתם כאלהים "יודעי דעת", כי לא הדעת נקנתה באכילה מעץ הדעת, אלא האכילה מעץ הדעת היא משל לנטיית האדם אחרי תאוות לבו. כלומר, כאשר האדם מרד בבוראו ונהה אחרי תאוות לבו, נענש שירד ממעלתו הנשׂגבה: שבה היה כל כולו אחוז ודבוק במושׂכלות, מאושר בשכלו ובמעלתו הרוחנית הנעלה שאין בה שום פנייה לרע, אל הדרגה השפלה שבה ליבו מושך אותו לכיוונים שונים ומשונים, והאדם נאלץ שוב ושוב לבחון לברור ולבחור את פעולותיו ומחשבותיו בין הטוב לבין הרע, וכֹה דברי רבנו במורה שם:

"וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כמו שאמר: 'כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם' נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית [...] ונקנית לו השגת המפורסמות ושקע בהבחנת הרע והטוב [שימו לב! לדעת רבנו האדם הוא זה שחטא בתשוקתו לפרי האסור, משמע אפוא שסיפור חטאו הינו משל וחידה: האישה היא משל לכוחו החומרי של האדם אשר נכנע לתאוותיו וליצרו הרע הוא הנחש. אמנם, נראים הדברים מסיפור העונש שהאשה חטאה תחילה ופיתתה את האדם לחטוא עמה, והוא נכשל ומרד בבוראו]".

בהמשך דבריו במורה שם (א, ב), רבנו הרמב"ם מתאר את הצער הגדול שאחז באדם הראשון בעת שהבין את ההפסד העצום שגרם לו חטאו, וכֹה דברי רבנו:

"ואז ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו [=אותה ההשׂגה השכלית שהיא כבגד מפואר] ובאיזה מצב [שפל] הוא נמצא [עתה לאחר שסטה אחרי בהמיותו] ולפיכך נאמר: 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע' ולא אמר: 'יודעי שקר ואמת' [...]. והתבונן אמרוֹ: 'וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם', ולא אמר ותפקחנה עיני שניהם 'ויראו', כי את אשר ראה [האדם] בתחילה [בעיניים] הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשית לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם".

ביחס לפקיחת העיניים של אדם וחווה שנזכרה בפסוק: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם", רבנו מבאר בהמשך דבריו שם, כי מדובר במשל וחידה להתעוררות ההבחנה בין טוב לבין רע:

"ודע, כי [...] 'פקח' אינה נאמרת בשום פנים כי אם על פקיחת רעיון, לא על חידוש חוש הראות: 'וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ' [בר' כא, יט], 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים' [יש' לה, ה], 'פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע' [שם מב, כ], וכעין אמרוֹ: 'אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ' [יח' יב, ב]".

נשים גם לב, כי הקב"ה לא אוסר על האדם לגעת בעץ הדעת, רק לאכול ממנו. כלומר, הותר לאדם להתקרב לעץ הדעת ואף לגעת בו, ללמדנו כי מותר ורצוי לאדם ליהנות מן העולם הזה במידה במשקל ובמשורה, ואף אסור לאדם לנתק את עצמו לחלוטין מצרכי גופו ולסגף את עצמו בעינויים מחמירים כמעשה השוטים והמינים מקרב החרדים. כללו של דבר, הקרבה והמגע לעץ הדעת משולים לניהול נכון ונבון של האדם את חומרו, והאכילה מעץ הדעת משולה להפרזה בתענוגות ולנהייה בהמית משוללת רסן אחרי אש התאוות המשחיתות והמכלות.

ו. עונשו של האדם

הרמב"ם עוד מבאר, כי לאדם הראשון ניתנה הזכות להתענג עונג רוחני במושׂכלות בשקט ובשלווה. ברם, לאחר שנטה אחרי תאוותיו הפסיד הכל: כלומר הוא הפסיד את הזכות להתענג בחינם בנחת ובשלווה על כל הטובות החומריות המופלאות שהוצעו לו בגן-העדן, ובזה הפסיד את השלווה שאפשרה לו לשקוע במושכלות ולהתענג בהם, וכֹה דברי רבנו במורה שם:

"[מה שנאמר באיוב יד, כ] על האדם: 'מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ', הרי ביאורו ופירושו: כאשר שינה [האדם את] פנייתו [מן המושכלות לעבר התאוות הבהמיות] – גורש [מגן העדן], כי 'פנים' שם נגזר מן 'פנה' [דהיינו פנייה], לפי שהאדם בפניו הוא פונה לדבר הרצוי לו. אמר [איוב], כי כאשר שינה פנייתו ופנה כלפי הדבר אשר כבר קדם אליו הציווי שלא יפנה אליו [כלומר לתאוות] – גורש מגן עדן. וזה הוא העונש שהוא כנגד החטא מידה כנגד מידה, לפי שהוּתר לו לאכול מן הֶעָרֵב ולהתענג בנחת ובשלווה, וכאשר נעשה תאוותן והלך אחרי תענוגותיו ודמיונותיו [...] ואכל ממה שהוזהר שלא לאכלו – נמנע מן הכל [=על ידי גירושו וטרדותיו], ונתחייב לאכול הגרוע שבמאכלים אשר לא היו לו מקודם מזון, ודווקא אחרי יגיעה ועמל".

לאחר שהאדם גורש מגן-העדן, הוא נאלץ לעמול ולהתייגע רבות בעבור פרנסתו, ויתרה מזאת, כדי לזכות עתה במושׂכלות, עליו לעשות מאמץ עילאי כדי להרחיק מעליו את יצרו הרע – ורק בזמנים המעטים שבהם הוא פנוי ממלחמת הקיום, הוא סוף סוף יכול להַפנות את דעתו למושׂגים הנעלים, ולהתפלל לה' שיסייע לו לזכות ולוּ למעט-מזער מאותו אור זך ובהיר.

וזו היא המיתה שנרמזה בתורה: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", לא מיתה חומרית של גוף האדם, שהרי אדם וחווה המשיכו לחיות מאות רבות בשנים גם לאחר חטאם. אלא מדובר במיתה רוחנית ובאזהרה לדורות לכל מי שינהה אחרי תאוות ליבו וימליך עליו את יצרו במקום את בוראו – וכל מי שיעשה כן ימות מוות רוחני, וכל קיומו כאן יהיה כאותו זנב הלטאה שניתק מגופהּ, שרוחשׁ ורומשׂ ומתנועע אך חיים אין בו.

ז. סודו של עץ החיים

לאחר שאדם הראשון חטא נאמר בתורה (בר' ג, כב–כג): "[א] וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד, מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע; [ב] וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם; וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְיָ אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם".

ראשית נבאר את תחילתו של הפסוק הראשון מסומן ב-[א], וכֹה דברי רבנו בבארו פסוק זה בהלכות תשובה (ה, א): "['מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע' –] כלומר, הן מין זה של האדם אחד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע".

ועתה נעבור לעסוק בשאלות שקמות וניצבות לאור המשך הפסוק הראשון ואשר אותו סימנתי לעיל ב-[ב]: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ" וכו' – וכי יעלה על הדעת שהאדם מסוגל לשלוח את ידו ולקחת מעץ החיים בניגוד לרצון בוראו? או שהוא יכול לחיות לנצח בניגוד לרצון בוראו?

ברור אפוא כי גם פסוקים אלה משל וחידה המה, וכמו שעץ הדעת הוא משל לנטיית האדם אחרי תאוות ליבו, כך גם עץ החיים הוא משל וחידה – משל וחידה לחיי העולם-הבא, ופירותיו הם ידיעת המושׂכלות שבהם האדם זוכה לחיי העולם-הבא. כלומר, טרם שהאדם חטא הוא היה רשאי לאכול מפירות עץ החיים, דהיינו להתענג על המושׂכלות בנחת ובשלווה ולזכות בשני העולמות: גם בחיים נוחים וקלים בעולם הזה, וגם בעונג חיי הנצח שבעולם-הבא.

ויתרה מזאת, לא רק שהתאפשר לאדם לעסוק במושׂכלות בנחת ובשלווה, זו הייתה תכלית יצירתו: להתענג על ה' מתוך אותו עידון בשפע הגשמי שהיה בגן-עדן, וכפי שכותב הרמב"ם לעיל: "לפי שהוּתר לו לאכול מן הערב ולהתענג בנחת ובשלוה". ברם, לאחר שהאדם חטא הוא אינו רשאי עוד ליהנות מן המושׂכלות ולזכות בחיי העולם-הבא עד שיוכיח את עצמו. עד שיוכיח שהוא מתנער מלהיטותו הרגשנית-החושנית אחרי התאוות – ורק אז יוּתר לו לזכות להשיג את המדעים והמושׂכלות שבהם יתרומם למעלת ידיעת ה' ולעונג חיי העולם-הבא.

ובמלים אחרות, מעת שהאדם חטא, הוא אינו ראוי להשיג את ה' ללא עמל ויגיעה. מעתה ואילך עליו להוכיח את זכאותו למעלה נשׂגבה זו, מכיוון שמאז שחטא הוא נוטה אחרי התאוות הבהמיות המגונות. לפיכך, מעתה ואילך כדי לזכות לאותן ההשׂגות הנעלות, עליו לעמול בעולם העמל והיגיעה שמחוץ לגן-עדן: להכניע את תאוותיו, לשבֵּר את תשוקותיו, ולהתרומם במוסריותו וברוחניותו. נמצא אפוא, כי האכילה בפסוק "וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" היא משל לידיעת ה' ולהשׂגת המושׂכלות שנמשלו באכילת מעדנים, ושכרה הוא: החיים הנצחיים בעולם האמת.

ח. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם

עונשו של האדם לכאורה קשה מאד (בר' ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב", ברם עונש זה עם כל קושיו העצום הינו חסד גדול לאדם, שהרי יגיעת האדם בפרנסתו תצמצם מאד את שאיפתו ולהיטותו הבהמית ותצילו מחטאים רבים מאד אשר עלולים להכרית את נפשו מחיי הנצח! יתר-על-כן, מצאתי במורה (ג, יב) משפט קצר אשר ממנו ניתן ללמוד כיצד האדם יכול לצמצם במידה רבה את העונש הקמאי הקשה הזה ולהסיר מעליו את כובד עולו, וכֹה דברי רבנו: "וכל שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו [=קושי הפרנסה] הוא מחמת המוֹתרוֹת ודרישת הבלתי הכרחי – נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי". כלומר, ככל שהאדם יגבר על יצרו ויכניע את שאיפתו להשיג מותרות שהוא אינו זקוק להם, כך הוא יזכה להקל מעליו את עול העונש הקדום. ברם, ככל שהאדם ינהה אחרי תאוותיו וירדוף אחר השׂגת המותרות, כך יכבד ויעיק עליו עול העונש הקדום, והוא ייאלץ לעמול קשה יותר ויותר כדי למלא את תאוות לבו. וככל שייאלץ לעמול קשה יותר ויותר, כך גם ימעטו הזמנים הפנויים היקרים שבהם הוא יכול להפנות את מחשבתו למושׂגים הנעלים, מושגי האמת בעולם השקר, אשר בהם זוכה האדם לחיי הנצח בעולם האמת.

ט. שאלה שנשאלתי בעניין עץ החיים

כיצד אתה מבין את עץ החיים ועץ הדעת לאור דברי רבנו במורה (ב, ל)? תשובה: להלן דברי רבנו במורה (ב, ל): "וממה שאתה צריך לדעת אמרם: 'עץ החיים מַהֲלָךְ חמש מאות שנה, וכל מימי בראשית מתפלגין מתחתיו' [מדרש ב"ר טז, ז], ופירשו בו [חכמים] כי הכוונה בשיעור זה הוא עובי גופו לא התפשטות ענפיו, אמרוּ: 'לא סוף דבר נופו, אלא קורתו מהלך חמש מאות שנה', ופירוש 'קורתו' – עובי קורתו העומדת. וסיום זה מצידם להשלמת פירוש העניין וביאורו. והנה נתבאר זה. ועוד ממה שאתה צריך לדעת אמרם: 'עץ הדעת לא גילה הקב"ה את אותו האילן לאדם ולא עתיד לגלותו' [שם, טו], וזה נכון, כי טבע המציאות מחייב זאת".

נשים לב, כי הרמב"ם מדגיש את דברי חז"ל המאדירים את גודלו הבלתי-נתפס של עץ החיים. וזאת לפי דעתי כדי לרמוז שמדובר בעץ החכמה שמקיף את כל הבריאה כולה, וכל אדם בכל מקום יכול ליהנות מפירותיו אם רק יתרומם למעלת אדם ויזכה לרומם את נפשו לחיי הנצח בעולם-הבא, שהרי הוא – עץ החיים, מעניק את החיים האמיתיים הנצחיים בפירותיו-מושׂכליו. זאת ועוד, גודלו העצום מרמז גם על המרחב העצום של החכמות והמדעים (='האמיתיות') בעולמנו. ומה שנאמר: "שכל מימי בראשית זורמים תחתיו", לרמוז על-כך שכל מימי הדעת ובכללם מדעי-הטבע ואף אלה הקדומים ביותר כמעשה-בראשית – אצורים וגנוזים בתוכו.

ולגבי סיום הדברים: "עץ הדעת לא גילה" וכו', נראה לי שהכוונה שהקב"ה מעולם ולעולם איננו גורם לאדם לשגות בנתיבי יצרו, כלומר התעוררות ייצר-הרע בקרב האדם איננה נובעת מקשרו הרוחני של האדם עם הקב"ה כי אם מקשרו הבהמי לחומרו. נמצא אפוא, שסיבתה ומוצאה של התעוררות פעולת היצר-הרע איננה הצוּר מקור הכל, כי אם חומר האדם הבהמי שמושך את האדם ומגלה לו את פתחי החטאת ומאורותיה. מעין מה שאמרו חכמים: "הבא ליטהר מסייעין בידו, הבא ליטמא פותחין לו פתח". כמו כן, הואיל ועץ הדעת הינו משל וחידה לכוחו הבהמי-החושני של האדם, דהיינו לעניין שכנוס ואצור בתוככי נפשו של האדם, לא שייך לומר עליו גילוי וחישׂוּף שהרי הוא איננו מחוץ לאדם כמו עץ החיים שהוא משל למדעים.

ואחתום בדברי רבנו במורה (ג, ח; ג, לג): "אבל האחרים שמסך מבדיל בינם לבין ה' והם עדת הסכלים, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושׂכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=ההנאה החושנית] ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש [...] ולעניין זה עשה שלמה [ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [שיש זעם כלפיהם מאת ה'] המרוחקים מה'".

"וכן ממטרות התורה: הטהרה והקדוּשה, כוונתי בכך, הזנחת התשמיש וההִתרחקות ממנו ומיעוטו ככל האפשר [...] [שהרי] כאשר ציווה יתעלה לקדש את האומה לקבלת התורה ואמר: 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' [שמ' יט, י], אמר [לאחר מכן]: 'אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה' [שמ' יט, טו], הנה ביאר כי הקדוּשה הזנחת התשמיש. [...] ולשון ספרא: 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים' [ויק' יא, מד] – זו קדוּשת מצוות. וכמו שקראה התורה קיום המצוות הללו קדוּשה וטהרה, כך קראה את העבירה על המצוות הללו [הריבוי באכילה ושתייה ותשמיש וכו'] ועשיית הרעות: טומאה".

סודם של עץ הדעת ועץ החיים – חלק ב.pdf

הורידו את PDF • 160KB