בפתיחת הספר "מורה הנבוכים" מובאת אגרת שכתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה. תלמיד זה היה חביב מאד בעיני הרמב"ם, ורבנו כתב לו גם את האיגרת המפורסמת: "אגרת הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף", אשר פורסמה בקובץ "אגרות הרמב"ם" במהדורתו ובתרגומו הנאמן והמדויק של מָרי יוסף קאפח.
והנה, כך פותח רבנו את ספרו "מורה הנבוכים": "בהיות שאתה התלמיד היקר ר' יוסף ש"צ [=שמרו צורו] ב"ר יהודה נ"ע [=נוחו עדן], כאשר עמדת לפניי ובאת מקצווי הארץ ללמוד אצלי, גדלה מעלתך בעיניי לעוצם להיטותך ללימודים".
רבנו מספר לנו שתלמיד זה ביקר אותו במצרים, ולפי מָרי תלמיד זה בא מעיר סיבטה שבצפון-אפריקה, וכבר קדמו לביקור זה חליפת מכתבים בין רבנו לתלמידו ר' יוסף שכללו גם שירים ומליצות, וכדברי רבנו בהמשך איגרתו:
"ולפי מה שראיתי בשיריך גודל תשוקתך לדברים העיוניים [=לחכמות], והיה זה מאז הגיעוני אגרותיך ומליצותיך מאלכסנדריה בטרם אבחן רמתך השכלית, ואמרתי שמא תשוקתו גדולה מהשגתו?".
ייתכן שתלמיד זה שהה באלכסנדריה תקופה מסוימת ובעת ההיא שלח לרבנו את אגרותיו שיריו ומליצותיו, בטרם נסע לקהיר לפגוש את רבנו, וייתכן שרבנו אומר "מאז הגיעוני אגרותיך ומליצותיך מאלכסנדריה", מפני שחליפת המכתבים עברה דרך עיר הנמל החשובה אלכסנדריה, והיא הייתה התחנה הראשונה שממנה הגיעו המכתבים לרבנו.
מכל מקום, לפני שרבנו פגש את ר' יוסף, הוא קיבל ממנו מכתבים אשר מהם הוא למד על תשוקתו ללימודים, רבנו קרא את המכתבים הללו ותמה בינו לבין עצמו: "שמא תשוקתו גדולה מהשגתו?" – שמא כמיהתו העזה ללימודים ולחכמות גדולה מכישרונו ויכולתו? ברם, רבנו לא התאכזב מתלמיד זה, כי לאחר שהוא מגיע לבקרו ורבנו פוגש אותו פנים אל פנים, הוא "מוסיף אהבה על אהבתו", וכֹה דברי רבנו בהמשך האיגרת:
"וכאשר הסדרת לפניי מה שכבר למדת ממדעי התכונה [=האסטרונומיה] ומה שכבר ידעת מן המדעים, מדברים ההכרחיים להיות מצע לפניהם [=המדעים המכשירים את האדם, ולימודם הכרחי וקודם למדעי האלהות], הוספתי בך אהבה לטוב תבונתך ומהירות תפישתך, וראיתי כי תשוקתך ללימודים גדולה מאד, והנחתיך להכשיר את עצמך בהם ביודעי את תכליתך. וכאשר הסדרת לפניי מה שכבר למדת ממלאכת ההגיון נקשרה תקוותי בך, וראיתיך ראוי לגלות לך סודות ספרי הנבואה, עד שתדע מהם מה שראוי שידעוהו השלמים".
ר' יוסף ב"ר יהודה פרשׂ לפני רבנו את ידיעותיו במדע האסטרונומיה ובמדעים המכשירים את האדם [כגון מתמטיקה והנדסה] להשכיל ולהבין את מדעי האלהות, וכן במלאכת ההגיון שהיא למעשה "ארגז כלים" ללומד, המבארת איך ראוי ללמוד ולהבין ולהעמיק, להיזהר משיבושי המחשבה ולהתרומם למחשבה זכה נכונה ומדויקת.
בראות רבנו כל זאת, לבו מתמלא בתקווה שהנה יש כאן תלמיד אשר ראוי לגלות לו סתרי תורה, כי יש להבין, שבדידות האדם השלם המשכיל גדולה מאד: כלומר ככל שאדם מטפס מעלה-מעלה בהר החכמה – אף שהנוף שנגלה לעיניו מרהיב ומפעים ביופיו, ואף שהאוויר שהוא נושם צלול ונקי מענג את החושים, עם כל זאת, ככל שאדם מטפס לעבר הפסגה – כך הוא מוצא פחות ופחות אישים ובני אדם מסביבו.
ולכן רבנו משתמש בביטוי "נקשרה תקוותי בך", כי בשביל רבנו תלמיד זה היה עולם ומלואו, אדם משכיל אשר מפיג את בדידותו, מאיר את עולמו הגשמי ונוטע בו תקווה להמשכיות מורשתו. ואף שבימינו רבים הם המשכילים הנבונים, עדיין נדירים הם, וכמה שמחה ואושר יש לו לאדם כאשר הוא נפגש עם חברים אמתיים לדרך האמת, אנשים אשר מבינים את המיית לבו ורחשי נפשו. אנשים אשר שותפים להבנות פילוסופיות עמוקות, שותפים וחולקים את הכאב והתסכול על העדר האמת מצד אחד, ואת השמחה הרוחנית והנפשית העצומה שזכינו להתענג על אורהּ הבהיר מצד שני, ושותפים לזיהוי שקרי הנבלים שרוממות התורה בגרונם אך שחור משחור לבם, כי גאוותם תאוותם וממונם הם כל תכליתם...
בראות רבנו שעומד לפניו אדם ראוי מהשרידים הנדירים אשר ה' קורא בכל דור ודור, הוא פותח בפניו צוהר למדעי האלהות. תשוקתו של ר' יוסף ללימודים לא רק שאינה שוככת היא אף מתעצמת, והוא דוחק עוד ועוד ברבנו שיישב את קושיותיו וילמד אותו ויגלה לו את הסודות הכמוסים. והנה המשך דברי רבנו שם:
"והחילותי לרמוז לך רמזים ולהעיר לך הערות, וראיתי שאתה דורש ממני עוד ועוד, ואילצתני לבאר לך דברים מן העניינים האלהיים, ושאודיעך הנחות ה'מתכלמין' הללו, והאם אותם הדרכים הוכחתיים, ואם לאו מאיזו אומנות הם. וראיתיך שכבר קלטת משהו מהם מזולתי, ואתה נבוך והחלו בלבך היסוסים [=ור"ש תרגם כאן: "וכבר דפקתך הבהלה", ותרגומו מבהיל ומהביל], ונפשך הנכבדה דורשת ממך 'לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ' [קהלת יב, י]". [ובפירוש רבנו לסנהדרין (י, א), פירש פסוק זה: "למצוא דרך האמת ורעיון הצדק"].
מָרי מסביר שם, כי ה"מתכלמין" הם "כת פילוסופית מוסלמית, שתורתם נקראת 'עלם אלכלאם' – מעין 'מדעי הרוח' [כלומר] מדע שאינו מעשי. מייסודו של עלי אבו אלחסן אלאשערי, וכל תורתו מבוססת על ההיקש וההשוואה הוויכוחיים – בניגוד ל'מועתליזם' שתורתם מבוססת על ההכרעות השכליות – וספרים רבים חיברו כת זו, שמעטים מהם קיימים כיום". נמצא, שכת זו קידשה את השימוש בפלפולים המנותקים מהראיות השכליות המוחשיות. כלומר, כל מה שניתן להעלות במחשבה, אף שכל ההיקש או ההשוואה וכיו"ב נעשים בעולם ההשערה והדמיון – כל מה שניתן להעלותו במחשבה הוא נכון קיים ואמתי.
רבנו רומז כאן לכך, שהנחות הכת הזו אינן הנחות שנתקבלו בדרכי ההוכחה האמתיים, אלא בדרכי ההטעיה ודמיונות השווא – "והאם אותם הדרכים הוכחתיים, ואם לאו מאיזו אומנות הם", ומעיר שם מָרי ואומר: "אם הם דרכי הוכחה או אמנות הטעיה ברוב [=בריבוי] דברים". כלומר, ששיטתם להתעות את שומעיהם באמצעות ריבוי דברים, עד שהשומע כבר אינו זוכר היכן מוצא הדברים ומה תכליתם. כל שהוא זוכר הוא שדיברו גבוהה-גבוהה, והשומע התמים מניח שדבריהם אמת לאמתה ברוב "גאונותם" ו"העמקתם", ואם בכל זאת נפשו מתרעמת על סכלותו, הוא גוער בה שהיא אינה מבינה מפני שהדברים עמוקים מדי...
וזכורני כי במשך שנים לא מעטות הייתי שומע שיעורים פלפלניים ליטאיים מרב מסוים, ובסוף השיעור שארך כשעה וחצי, הייתי יוצא החוצה תוהה ובוהה כמעט מבלי שהבנתי מאומה, והשאלה "האם אני סכל?" הייתה מהדהדת במוחי ומטרידה את נפשי, שהרי לא יעלה על הדעת שהרב הגאון שבגאונים הוא סכל, אז מסתמא אני הוא הסכל...
כך חשבתי במשך שנים רבות, ובמיוחד כאשר הייתי רואה את התלמידים השחקנים שמראים את עצמם שהבינו כל מילה מדברי הרב, ורושמים לעצמם סיכומים... ברם, לבסוף הבנתי שאיני היחיד, ולאחר שנים רבות שכבר הגעתי להישגים ועדיין לא הבנתי כמעט מאומה מדברי "הרב הגאון", הבנתי שבעצם המלך עירום, וכל ההצגה הזו של הלמדנות ריקה וחלולה, וכל הפלפולים והדמיונות מצויים אך ורק במוחו ההוזה של אותו "גאון". ולא אני הוא הסכל כי אם אותו "גאון" אשר הוזה לחשוב שהוא גדול מגדולי ישראל.
הדרגתיות וסבלנות בלימוד מדעי האלהות
בהמשך איגרתו רבנו מסב את תשומת לבנו לנקודה חשובה, והיא שעלינו ללמוד את הספר "מורה הנבוכים" בהדרגה באיטיות בשיטתיות וביסודיות, לא "לקפץ" ו"לדלג" על פרקים, לא להתחיל מחלק ג, כמו שראיתי רבים עושים – אלא ללמוד ביסודיות לאט-לאט, כדי שהנכון והאמת יחלחלו לנפש באופן הטוב ביותר, יפריחו את זרעי האמת והצדק, ויצמיחום לאט-לאט מעלה-מעלה לעץ מפואר ואיתן ששורשיו נטועים עמוק ושתולים על פלגי מי הדעת.
והנה דברי רבנו:
"ולא חדלתי לדחותך מכך ולצוות עליך לקחת את הדברים בהדרגה, מטרתי שיושג לך האמת בדרכיו [של הקב"ה], לא שיבוא הנכון בדרך מקרה. ולא נמנעתי בעתות פגישותינו כאשר נזכר פסוק או לשון מלשונות חכמים שיש בו הערה על עניין מופלא – מלבאר לך אותו".
רבנו מלמד שדרכו של הקב"ה לרומם את בני האדם האישים להיכל הדעת, היא דרך ההדרגה השיטתיות והיסודיות. אין מקום לגלות את האמת באופן מקרי, כלומר ללא ההקדמות הראויות וללא ההכשרות המדעיות ההכרחיות. ובהמשך ספרו זה רבנו מגלה לנו שכך פעל הקב"ה בצאת בני ישראל מצרים, והנה לשון רבנו שם (ג, לב):
"'וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא' וגו', 'וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף' [שמ' יג, יז–יח], והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא הייתה המטרה הראשונה, מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת, [...] כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו [=הקרבנות] מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע, כדי שתושג המטרה הראשונה, והיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה.
כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם, וילחם עם ילידי הענק מיד, כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מאוד מן העבודות ומעשים רגילים [=של עבודה-זרה] שכבר נינוחו בהן הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולן בבת אחת.
וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, [...] וגם נולד עם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות, [...] כך באה הקבוצה הזו מן המצוות [=הקרבנות] בניהול אלוהי כדי שיישארו עם סוג המעשים הרגילים [=שהורגלו בהם, כלומר הקרבת הקרבנות], כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה [=השגת ה' יתעלה ועזיבת עבודה-זרה]".
ושמעתי טענה שאין להגיש את האמת כמות שהיא, אלא יש ללכת בהדרגה ולהסתיר את דרך האמת, ולאט לאט להגיש אותה להמונים שהורגלו כבר בעבודת האלילים בחסות העולם הדתי המאגי הפרו-נוצרי האשכנזי של ימינו. ולכאורה יש בדבריהם אמת, אף שמטרת אותם מבקרים היא שאני לא אומר את האמת כלל, ואמשיך ללכת בדרך קודמיי שהסתירו וכיסו על האמת מסיבות שונות. ברם, רק לכאורה יש בדבריהם מן האמת, כי אם נשים לב, דברי רבנו לעיל הם לפני מתן תורה, אך לאחר מתן תורה, התורה אינה עושה שום הנחות לעובדי עבודה-זרה. ורבנו מלמדנו במורה (א, לו), שכל מי שעובד עבודה-זרה אין לדון אותו לכף זכות, שכך חונך או כך הורגל או שהשקפות משובשות גרמו לו לעובדהּ, אלא יש למצות עמו את דין התורה, שכל עובד עבודה-זרה בסקילה.
נמצא, שיש להציג את האמת כמות שהיא, כי אנחנו כבר לאחר מתן תורה, וכבר נצטווינו במערכת שלמה וענפה מאד של ציווים להתרחק מעבודה-זרה ומכל מה שמזכיר אותה ומכל מה שיש בו "ריח" של עבודה-זרה. אמנם, אין לצפות שאנשים יעזבו את מה שהורגלו בו במשך מאות רבות בשנים, אך עדיין עלינו לנהוג כמו שנהגו אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם, שלחמו בעוז באלילות, ותקפו ישירות ובאופן חד-משמעי ובלתי-מתפשר את עובדי האלילים והאטים, שנטשו דרכי ישרים ויצרו פלגים חדשים ומעוותים בדת משה.
"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תה' פה, יב) – החינוך וההדרכה לדרך האמת אינם קלים ואינם פשוטים, ולא לחינם דימו את עליית האמת לצמיחה, כי צמיחה איננה נראית לעין בטווח הקצר והמיידי, אלא רק לאחר ימים שבועות ואף שנים רבות, ניתן לזהות את תהליכי הצמיחה והפריחה. וכך היא גם דרך האמת, ואף שרבים מתנגדים לדרכנו, סוף האמת לצמוח וסוף האמת לפרוח וסוף האמת להאיר באור בהיר לכל דורשיה ומבקשיה.
ר' יוסף – מעורר היוזמה לכתיבת המורה
רבנו חותם את איגרתו בתיאור הפרידה מר' יוסף, ובתיאור עוצמתן הרגשית והרוחנית של הפגישות שבהן רבנו ור' יוסף למדו יחדיו. מכוחן של אותן הפגישות התעוררה ברבנו היוזמה שכבר שככה, והוא החל לכתוב את ספרו "מורה הנבוכים", ושלחו לתלמידו פרקים-פרקים. והנה לשון רבנו בסוף איגרתו שבראש "מורה הנבוכים":
"וכאשר גזר ה' על הפרידה ופנית לאשר פנית, עוררו בי אותן הפגישות יוזמה שכבר שככה בי, ועוררני העדרך לחיבור מאמר זה אשר חיברתיו לך ולדומיך – ומעטים הם, ועשיתיו פרקים מחולקים, וכל מה שייכתב ממנו יגיע אליך ראשון-ראשון באשר תהיה, ואתה שלום".
רבנו השקיע והתאמץ לכתוב את הספר הנפלא הזה, אף-על-פי שידע שהוא לא יהיה "רב מכר", ויתרה מזאת, הוא כתב את ספרו מתוך ידיעה ברורה שכל השקעתו העצומה הזו אינה אלא בשביל יחידים שרידים בודדים! וכמה גדולה אהבתו את האמת, וכמה עז רצונו להנחילה לראויים לה.