ראיות ה'מתכלמין' לכך שה' אחד

במורה (א, עה) רבנו עובר לבחון את ראיות ה"מתכלמין" לאחדות הבורא יתעלה. רבנו פורשׂ לפנינו חמשה דרכים שבהם ה"מתכלמין" הוכיחו לפי דמיונם את אחדות הבורא ישתבח – ולמעט הדרך השני אשר רבנו דוחה את העיון והדיון בו לראש חלק ב במורה, רבנו שולל את כל הדרכים של ה"מתכלמין". בסוף דבריו רבנו גם מותח ביקורת כללית על דרכיהם של הוזי ההזיות ה"מתכלמין", וטוען שהם למעשה חסמו את נתיבי הדעת בכך שהם גם עיוותו את טבע המציאות לחלוטין, וגם החליטו שטבע המציאות הקבוע הינו אשליה אופטית. כללו של דבר, הם יצרו לעצמם טבע מציאות והוכיחו לפי הזיותיהם את מה שרצו להוכיח – והתוצר היה שהם הוכיחו לפי דמיונם הזיות נחותות שאין דרך להוכיחן, אך את הדברים שכן ניתן ומצוה להוכיחם כגון אחדות ה', הם כלל לא הוכיחו, מפני שהם העמידו את הוכחותיהם על הזיות.

וכֹה דברי רבנו בעניין זה בסוף הפרק:

"כי האנשים הללו [ה'מתכלמין'] לא הניחו למציאות טבע יציב כלל שאפשר ללמוד בו למידות נכונה [עיוותו את טבע המציאות], ולא הניחו לשֵּׂכל תכונה טבעית ישרה ללמוד ממנה תוצאות נכונות [כלומר, ואף טענו שטבע המציאות הקבוע שלפנינו הינו אשליה אופטית], כל זה נעשה בכוונה כדי שנניח מציאות [נמציא טבע מציאות דמיוני] נוכיח בה מה שלא יוּכח [שבו נוכיח הזיות ודמיונות שאין להוכיחם לפי האמת], והביא הדבר לידי כך שלא יכולנו להוכיח דבר שאפשר להוכיחוֹ [כגון אחדות ה']. ואין לפנות כי אם לה' ולאנשי הצדק מבעלי השׂכל".

חשוב לציין שבתוך דברי השלילה של רבנו לשיטות ה"מתכלמין", ישנו קטע חשוב אשר מסביר מדוע "חוסר היכולת" של הקב"ה לפעול באופנים מסוימים אשר מנוגדים לכללי הבריאה, כגון לברוא מרובע שצלעו שווה לאלכסונו וכיו"ב מן השאלות בענייני הנמנעות והדברים שלא ייתכנו לאור כללי הטבע והמדע – כל זה אינו בגדר "חוסר יכולת" מפני שהדבר מנוגד לכללי הטבע והמדע שהקב"ה טָבַע בבריאה, אך אם הקב"ה היה רוצה לשנות את הכללים הללו ולבנות עולם אחר, אין ספק שהיה בידו לעשות כן, וכֹה דברי רבנו: "אין כל מי שאינו עושה מה שאין בעצמותו לעשות, נקרא 'חסר יכולת'. לפי שאין אנו אומרים שאדם פלוני חלש, מפני שאינו מניע אלף קנטאר [כ-280 טון], ואין אנו מייחסים לה' יתעלה 'חוסר יכולת', מפני שאינו יכול להגשים את עצמו, או לברוא כמוהו [שהרי מִשֶּׂגֶב רוממותו שאינו גוף ואינו דמות הגוף, וכן שאין כיוצא בו דהיינו שאין עוד כמותו] או לברוא מרובע אשר צלעו שווה לאלכסונו".

ועוד בעניין זה ראו: "כובד המינות קשה מכובד האבנים", ועתה נעבור לעיין בפרק הנדון:

"אני אבאר לך עוד בפרק זה ראיות הייחוד לפי השקפת ה'מתכלמין'. אמרוּ, כי זה אשר הורתה המציאות על היותו עושָׂהּ וממציאהּ [כלומר האלוה-הבורא אשר עצם הבריאה מלמדת על קיומו] – הוא אחד, ועיקרי דרכיהם בקיום האחדות שתי דרכים: דרך העיכוב לחלופין [זו הדרך הראשון לקמן, ועיקרו שלא ייתכן שלא תהיינה סתירות בין הרצונות של שני אלוהויות, והואיל וכל העצמים בבריאה שלפנינו קבועים בטבעם זו הראיה לכך שיש אלוה אחד, אחרת היינו רואים שינויים בטִבעם שנובעים ממאבקי כוחות ורצונות בין שני אלוהויות], ודרך השוני [זו הדרך השני לקמן, ועיקרו שאם היו שני אלוהויות הרי שיש לכל אחד מהם עניין משותף שבו הוא אלוה וזולתו אף הוא אלוה, וכן עניין שונה שמייחדו ומבחין בינו לבין האלוה שזולתו].

הדרך הראשון

והיא דרך העיכוב לחלופין [=פעם אלוה זה מעכב את זולתו מלעשות רצונו, ופעם האלוה האחֵר מעכב את זולתו מלעשות רצונו] היא אשר מעדיפים אותה כולם, ועניינהּ שהוא אומר: כי אילו היה לעולם שני אלוהות כי אז יתחייב שהעצם – אשר לא יחדל מאחד משני ההפכים [לפי שיטת ה'מתכלמין', כל עצם חייב לשאת בטבעו מאפיין מסוים שיש לו מאפיין מנוגד לו] – או שיעורטל מהם יחד וזה בטל, או שיצורפו שני ההפכים יחד בעת אחת ונושא אחד וגם זה בטל. המשל בכך, כי העצם או העצמים שירצה זה עתה להחם אותם ירצה זה לקררם, ואם כן, או שלא יתחממו ולא יתקררו מחמת עיכובי שתי הפעולות, וזה בטל מפני שכל גוף סובל כל אחד משני הנגדיים, או שיהא הגוף הזה חם-קר ביחד. וכן אם רצה אחד מהם להניע גוף זה ייתכן שירצה השני להניחו, ויתחייב שלא ינוע ולא ינוח, או שיהא נע-נח ביחד. ואופן למידות זה בנוי על שאלת העצם הבודד שהוא ראשית הקדמותיהם [הקדמתם הראשונה], ועל הקדמת בריאת המקרים [ההקדמה השישית לפיה המקרים הכרחיים לקיום העצם ומתחדשים עליו ברצון הבורא תדיר, ולכן ייתכן לפי דמיונם שבכל רגע תיתכן סתירה בין שני רצונות], ועל ההקדמה כי העדר התכונות הם עניינים מצויים וזקוקים לעושה [ההקדמות הרביעית והשביעית].

כי [ועתה רבנו יחל לסתור את דבריהם:] אילו יֹאמר אדם שהחומר התחתון אשר עליו נרדפין ההוויה וההפסד כפי השקפת הפילוסופים זולת החומר העליון, כלומר נושא הגלגלים כפי שהוּכח הדבר – וטען טוען שיש שם שני אלוהות האחד מנהיג החומר התחתון ואין כל קשר לפעולתו בגלגלים, והשני מנהיג הגלגלים ואין כל קשר לפעולתו בהיולי, כפי שמדמים בעלי השניות, כי אז לא הייתה השקפה זו מחייבת עיכוב לחלופין כלל [כלומר אין הוכחה לאחדות האֵל מדברי ה'מתכלמין' אם נאמץ את גישתו של אריסטו לכך שהגלגלים בנויים מחומר נשׂגב, היולי]. ואם יֹאמר אדם כי זה חסרון ביחס לכל אחד מהם מחמת שאינו משתמש במה שמשתמש בו השני, יש לומר לו שאין זה חסרון ביחס לשום אחד מהם, כיוון שאותו הדבר אשר אין קשר לפעולתו בו, נמנע ביחס אליו, ואין חסרון בעושה בהיותו בלתי יכול לעשות הנמנע, כמו שאין חסרון אצלינו קהל המייחדים באחד [=כמו שאין לייחס חסרון לאלוה האחד] במה שאינו מאחד בין הנגדיים במקום אחד, ואין קשר ליכולתו בכך ולא בכל הדומה לו מן הנמנעות. וכאשר הרגישו חולשת דרך זו ואף-על-פי שההכרח הביאם לכך, פנו לדרך אחרת.

הדרך השני

אמרוּ, אילו היה שם שני אלוהות כי אז חיובי שיהא להם עניין אחד משותף לשניהם [עניין אשר מייחד כל אחד מהם כאלוה], ועניין שהוא מצוי לאחד מהם ואינו מצוי לשני, שבו יהא השוני [עניין שמבחין ביניהם]. וזו דרך הוכחה פילוסופית אם תיחקר יתבארו הקדמותיה, ואבארן כאשר אזכיר השקפות הפילוסופים בעניין זה [לקמן במורה ב, א]. ודרך זו אין לה מקום לשיטת כל סוברי התארים [ביחס לבורא יתעלה, וכבר הוסברו כל ענייני התארים לעיל בסדרה זו], כי הקדמון יתעלה יש בו לדעתם מספר עניינים שונים – ועניין הידיעה אינו עניין היכולת לדעתם, וכן עניין היכולת לדעתם זולת עניין הרצון, ולכן אינו נמנע באופן זה שיהא כל אחד משני האלוהות בעל עניינים, מהם שהם משותפים לשניהם, ומהם שהם נבדלים בהם זה מזה.

הדרך השלישי

יש כאן דרך הצריכה להקדמה מהקדמוֹת אנשי דרך זו [דהיינו ה'מתכלמין'], והיא, שמקצתם והם קדמוניהם סוברים כי ה' רוצה ברצון, ואין אותו הרצון עניין נוסף בעצמות הבורא, אלא הוא רצון לא בנושא [כלומר יש לבורא רצון שהוא מחוץ לאמיתת מהותו, וזה דבר שאין לו שום ראיה פילוסופית ואפילו רחוקה, והוא אף בלתי נתפשׂ במחשבה, כלומר כל אמירתו ע"י ה'מתכלמין' הינה כדקלום המרוקן מתוכן אמיתי]. ועל-פי הקדמה זו אשר ביארנו ואף ציורה רחוק כפי שאתה רואה, אמרוּ: הרצון האחד אשר אינו בנושא לא יהיה לשניים, כי לדבריהם לא תהיה עילה אחת המחייבת שני משפטים לשני עצמים [=לא ייתכן לשיטתם שעילה אחת, כלומר אותו הרצון שהוא מחוץ למהות, לא ייתכן שהוא יפעל במציאות בשני אופנים שונים, דהיינו ישמש לשני אלוהויות בעלי רצונות שונים]. וזה כפי שהודעתיך ביאור העמוק במה שהוא יותר עמוק ממנו, הרצון שהזכירוּ לא יצטייר, והוא אצל מקצתם נמנע, ואצל מי שסובר אותו כהשקפה יתחדשו בו קושיות בלי מספר, והם לוקחים [מביאים] אותו ראיה על האחדות.

הדרך הרביעי

אמרוּ, מציאות הפעולה מורה על פועל בהכרח [כלומר מציאות הנבראים מורה על בוראם יוצרם ופועלם], ואינה [=אך אינה] מורה על מספר הפועלים [דהיינו לא ניתן ללמוד מעצם קיום הבריאה על-כך שיש בורא אחד או שניים או יותר], ו[לכן] אין הבדל [לאור האמור] בין טענת הטוען כי האלוה שנים או שלושה או עשרים או איזה מספר שיהיה, וזה פשוט וברור.

ואם תֹּאמר [וכאמור בסמוך] כי ראיה זו [לפיה מציאות הפועלים מורה על פועל בהכרח] אינה מורה על מניעת הריבוי באלוה, אבל מורה על אי-ידיעת המספר, ואפשר שהוא אחד ואפשר שהוא רבים. לפיכך השלים זה [אותו 'מתכלם'] את הוכחתו ואמר: ומציאות ה' אינו אפשרי אלא חיובי, ולכן בטלה אפשרות הריבוי [כלומר הואיל ומציאות ה' חיובית ואינה בגדר האפשרי, כך גם ריבויו בדעתנו אינו בגדר האפשרי, והואיל וריבויו אינו אפשרי בדעתנו האֵל בהכרח אחד]. כך עשה לומד זה את ראייתו [כלומר באופן שרירותי שכזה]. והטעות שבו ברורה מאד, כי מציאותו יתעלה היא אשר אין בה אפשרות, אבל ידיעתנו אותו יש בה אפשרות [כלומר, ביחס לעצם אמיתתו של בורא-עולם – מציאותו חיובית, אך ביחס לידיעתנו אותו – מציאותו כאלוה אחד כלל אינה חיובית, שהרי אפשר שנשׁגה לסבור שהוא שניים או יותר, ובמלים אחרות, לא ניתן לקבוע שאפשרות מציאותו כאלוה אחד בדעתנו הינה מחויבת], כי האפשרי בידיעה זולת האפשרי במציאות. ושמא כפי שחושבים הנוצרים שהוא שלושה ואין הדבר כן, כך חושבים אנו שהוא אחד ואין הדבר כן. וזה ברור למי שהוּרגל בידיעת התוצאות מהקדמותיהן.

הדרך החמישי

דימה אחד מן האחרונים שהוא מצא דרך הוכחה על האחדות, והיא הצורך. וביאורו כך, אמר, אם כל הנמצאות הללו יכול אחד לעשותם – הרי השני מיותר ואין לו צורך; ואם לא תהיה המציאות הזו ולא תְּתוּכָּן [=תיבנה ותשתכלל] כי אם על ידי שניהם יחד – הרי יש בכל אחד מהם חוסר יכולת מחמת היותו צריך לשני ואינו מספיק בעצמו. וזה אינו אלא ענף מן העיכוב ההדדי [כלומר, האחד מעכב את זולתו מלהגיע לשלמות, ולעיל בדרך הראשונה העיכוב היה שונה, דהיינו טבע המציאות הקבוע מוכיח שאין לפנינו אלוה שמעכב את זולתו מלפעול. ובמלים אחרות, העיכוב הראשון הוא עיכוב מלפעול דהיינו הפרעה לתהליך הבריאה והיצירה, ואילו העיכוב השני הוא עיכוב מלהגיע לשלמות דהיינו שותפות לתהליך הבריאה והיצירה].

[והואיל ולא ייתכן שהבורא, יהיה אחד או יהיה שניים או יותר, הוא חסר יכולת וזקוק לזולתו, לכן מן ההכרח לשלול לפי דרך הוכחה זו שהבורא הוא שניים או יותר]. ויש להקשות על סוג זה של ראיה [דהיינו לא ניתן להביא ממנה ראיה לאחדות הבורא] ולומר [בסתירתה]: אין כל מי שאינו עושה מה שאין בעצמותו לעשות נקרא 'חסר יכולת', לפי שאין אנו אומרים שאדם פלוני חלש מפני שאינו מניע אלף קנטאר [כ-280 טון], ואין אנו מייחסים לה' יתעלה חוסר יכולת מפני שאינו יכול להגשים את עצמו, או לברוא כמוהו, או לברוא מרובע שצלעו שווה לאלכסונו – כך לא נֹאמר שהוא חסר יכולת מפני שאינו בורא לבדו [לפי הזיית המשתפים], כיוון שחיוב מציאותם שיהיו שניים [אם אכן היו שני אלוהויות]. ואין זה צריכות [לזולתו] אלא הכרח. והפכוֹ הוא הנמנע: וכמו שאין אנו אומרים כי ה' יתהדר ויתרומם 'חסר יכולת' מפני שאינו יכול לברוא גוף אלא על ידי בריאת עצמים בודדים וצירופם במקרים שהוא בורא בהם לפי השקפתם [של ה'מתכלמין'], ואין אנו קורים לזה צריכות [לזולתו] ולא חוסר יכולת, כי היפך זה הוא הנמנע. כך יֹאמר [אפוא] המשתף [הסובר שיש שני אלוהויות]: נמנע הוא שיעשה ה[אלוה ה]אחד לבדו, ואין זה [בגדר] חוסר יכולת ביחס לאף אחד מהם, כי מציאותם החיובית שיהיו שניים.

וכבר עייף אחד מהם [מ'המתכלמין'] מחיפושי עצות [דהיינו משקיעה בהזיות מייגעות ומשׁמימות שמתיימרות להוכיח את אחדות הבורא יתעלה שמו], עד שאמר כי הייחוד מקובל מבחינה דתית, ודחו [כל שאר] ה'מתכלמין' את זה מאד, וזלזלו באמרוֹ. אבל אני, נראה לי כי האומר את זה מהם הוא אדם תמים-המחשבה מאד, רחוק מלקבל את ההטעיה – וכיוון שלא שמע מדבריהם דבר שהוא הוכחה באמת [לאחדות ה'], ומצא שלא נחה דעתו במה שדימו שהוא הוכחה, אמר כי דבר זה מקובל מצד הדת [דהיינו מדובר בעניין שקיבלנו מנביאי האמת, ו'המתכלמין' קיבלוהו מנביאם, והואיל והוא דבר שלא ניתן להוכיחוֹ באופנים מדעיים, יש לקבלו בלבד]. כי האנשים הללו [ה'מתכלמין'] לא הניחו למציאות טבע יציב כלל שאפשר ללמוד בו למידות נכונה [עיוותו את טבע המציאות], ולא הניחו לשֵּׂכל תכונה טבעית ישרה ללמוד ממנה תוצאות נכונות [כלומר, ואף טענו שטבע המציאות הקבוע שלפנינו הינו אשליה אופטית], כל זה נעשה בכוונה כדי שנניח מציאות [נמציא טבע מציאות דמיוני] נוכיח בה מה שלא יוּכח [שבו נוכיח הזיות ודמיונות שאין להוכיחם לפי האמת], והביא הדבר לידי כך שלא יכולנו להוכיח דבר שאפשר להוכיחוֹ [כגון אחדות ה']. ואין לפנות כי אם לה' ולאנשי הצדק מבעלי השׂכל".

ראיות ה'מתכלמין' לכך שה' אחד.pdf

הורידו את PDF • 158KB