על תרגומו של קאפח למורה הנבוכים

כידוע, קאפח תרגם וההדיר את הספר "מורה הנבוכים", וכל שאר המתרגמים שבאו אחריו לא היו יכולים לעשות מה שעשו ולא קרוב לכך, ללא תרגומו. קאפח היה הראשון אשר הגיש לנו תרגום אמיתי – ואף שלא אמר במהדורתו את כל האמת, נראה לי שלכל הפחות במה שנוגע לתרגום לשון רבנו, קאפח התעלם לחלוטין מכללי התקינות הפוליטית האורתודוקסית. כלומר, אף שבהערותיו הוא פחד והסתיר את האמת במלא עוזה ואמיתתה הנוקבת, בכל מה שקשור לתרגום לשון רבנו, נראה לי שהוא היה נאמן לכל קריאותיו של רבנו הגדול לדרך האמת.

מתרגמי ימינו האירופים שבאו אחרי קאפח זכו לכבוד רב יוקרה ומעמד, שלא בצדק. כי אף לא אחד מהם, ואני מדגיש, אף לא אחד מהם, היה מוציא לאור את מהדורתו ללא תרגומו של קאפח. כי אינו דומה לתרגם מחדש את "מורה הנבוכים" ללא תרגום אמיתי שעומד לפניך, מאשר לתרגם או יותר נכון לעבד את תרגומו של קאפח, לתרגום "קליל" יותר לקורא האשכנזי שאינו מבין את דקויות מושגי האמת, או את דקויות רמיזותיו של רבנו הגדול לדרך האמת.

מסיבה זו איני רואה את מהדירי המורה האירופים והפרו-אירופים למיניהם כ"מתרגמים" אלא כמעבדים: כל עבודתם הייתה תלויה באופן מוחלט בתרגומו של קאפח התימני, וייחסו לעצמם את התרגום מתוך אהבת הממון והכבוד, כאילו עשו מה שעשו מכוחם ומתבונתם! ובמיוחד האשכנזים שבהם, אשר לעולם לא יודו שהם לא היו מסוגלים לתרגם פרק אחד במורה, אלמלא תרגומו של קאפח; ובמיוחד אנשי השחץ הללו שבמגדל השן, אשר מתהדרים במהדורות "מדעיות" למורה-הנבוכים כאילו הם בעצמם, בחכמתם ובתבונתם הנשׂגבות, פעלו כל זאת...

והאמת צריכה להיאמר, אלמלא קאפח הם לעולם לא היו מצליחים "לתרגם", או יותר נכון לעבד את תרגומו של קאפח, ולהוציא לאור תרגום מחודש אותו הם מייחסים לעצמם. ובזאת הם גם הצליחו להוליך שולל את ההמונים: כאילו יש שלל "מתרגמים" ל"מורה הנבוכים", וכאילו קאפח הוא רק מתרגם אחד בין שורה ארוכה של מתרגמים... והקטינו את פעולתו של קאפח בעיקר מפני שהיה קשה להם מאד לקבל את העובדה שתימני קטן עלה עליהם. וביתר ביאור, יש שני סוגים של מתרגמים "חדשניים": הסוג הראשון – הם המתרגמים האשכנזים האקדמיים, אשר גזענותם וגאוותם לא הניחה להם לעצום עין, עד אשר יוציאו תרגום "מדעי" למורה הנבוכים, שלא חלילה יצטרכו להפנות את מאמריהם המתנשאים והחלולים, למהדורתו של תימני פרימיטיבי שאוכל חילבה ומרק... והסוג השני – הם המתרגמים אנשי העסקים רודפי הבצע, אשר רואים את התורה דרך משקפיים תועלתניות-עסקיות, אלה עיבדו מחדש את תרגומו של קאפח כדי להגיש "ספר חדש" אותו יוכלו למכור ברבבות עותקים, ולמלא את חשבון הבנק שלהם בכמה שיותר מספרים. וגם אלה וגם אלה סטו מדרך האמת ומאהבתה.

סטייתם מדרך האמת ומאהבתה בשל שיקולי שחץ וגאווה או ממון או שניהם, גרמו לכך שמהדורותיהם הרחיקו את עם-ישראל מדרך האמת – כי במהדורותיהם החדשות הם כבר עיוותו וזייפו את לשונות הרמב"ם החדים והמטלטלים המורים אל האמת, ואף מחקו לחלוטין את הערותיו של קאפח, אשר לעתים מורות ברמיזות לדרך האמת. כך יצא, שתרגומו של קאפח, הקרוב ביותר לדרך האמת ולהלכי מחשבתו של רבנו הגדול, "עובד" על-ידי רודפי בצע, שחץ וכבוד, וניטל ממנו החן והאור הבוהק ששופך אור על דרכי המינות האורתודוקסיות.

אם אנשי אמת היו, היה מודים שתרגומם הוא למעשה עיבוד תרגומו של קאפח. כלומר, הם היו מודים שדרך עבודתם הייתה קריאת תרגומו של קאפח, ובכל מקום שהחליטו לפי דמיונם שראוי לשנות את התרגום, כדי שהוא יהיה יותר "מודרני" לפי דמיונם או יותר "מסחרי", שינו את הלשון לפי מילונים שהחזיקו בידם. ואין זו חכמה גדולה ואין צורך להיות בקי גדול בערבית כדי לעשות זאת. וכל מה שאמרתי לעיל נכון בהחלט גם ל"מתרגמי" מסכתות מסוימות בפירוש המשנה, אשר מנפנפים בכל מקום בתואר "מתרגמים" ואינם אלא מעבדים אירופים מעובדים אשר מתהדרים בנוצות לא להם... וכבר קצתי בחיי מפני תופשֵׂי הדת הכנעניים, הסוחרים בדת ובאמרי רבנו לשם הפקת טובות הנאה, ולמימוש שאיפותיהם העסקיות והחומריות.

א. תיאור דרכו של קאפח בתרגומו

קאפח מתאר בהקדמתו את דרכו ושיטתו בתרגומו למורה (עמ' 28). הוא פותח את תיאורו בהסבר על היכרותו רבת השנים עם הספר, ואשר לְמדוֹ מפי סבו עוד לפני הגיעו לגיל מצוות: "אשר לתרגומי, הרי אחר שלמדתי את הספר כמה פעמים, ואף עוד לפני סבי בהיותי עוּל ימים שמעתי הסבריו, בעת שלימד לבחירי תלמידיו בזמן שלְּמדוהו לפניו במקורו בערבית ופירשוֹ להם ככל הדרוש". קאפח לא רק למד את הספר, אלא גם העתיק אותו במו ידיו עוד בהיותו כבן עשר! בגילאים שמתרגמי המורה האירופים שיחקו בנינטנדו או במונופול, ראו סרטים בקולנוע ומילאו כרסם בפופקורן, קיפצו על אבני החצר מלבנה ללבנה או סתם שוטטו בחוצות – קאפח בזמנים האלה העתיק את המורה והשתתף בשיעורי "מורה הנבוכים" מפי אנשי אמת! והנה דבריו: "גם בעת שהעתקתיו לעצמי לא פעם שאלתיו לפשר עניין זה או אחר". כלומר, הלמידה של קאפח היא בגדר "גרסא דינקותא" ואף זכה למורים הטובים ביותר.

קאפח אומר מפורשות שהוא תרגם את המורה ללא הזדקקות לשום תרגום, והנה דבריו: "ואחר שביררתי לעצמי את הנוסח הנכון של המקור כפי הנראה לי, תרגמתי את כולו ללא שום הזדקקות לתרגומים הקודמים כדי שלא אושפע מהם ומהבנתם, ולא אוכל להבין את אשר אני מסוגל להבין באופן חופשי". כאן קאפח מבאר יסוד חשוב מאד, יסוד אשר בעבורי היה שינוי תפישׂת עולם! כלומר, במשך זמן מה בתחילת לימודיי הייתי משועבד להזיות מפרשים או חוקרים שונים, ובשל כך עבודותיי לא היו מרשימות כלל בלשון המעטה. רק כאשר הגעתי למסקנה שעלי להתנתק לחלוטין מכל הדעות האחרות ולהתאמץ להבין את דרך האמת ללא סרסורים, רק אז הצלחתי להגיע אליה, ורק אז הצלחתי להפיק עבודות ראויות ואיתנות.

וזו היא גם הדרך הנכונה בלימוד כתבי הרמב"ם: הבנת ההלכה ללא שום פרשנות מביאה לעתים לחידושים עצומים, כי השעבוד לפרשנים במקרים רבים חוסם את המחשבה מלהתרומם לפסגות ומלהבין דקויות – ורק אם איני מבין את ההלכה לאחר שעמלתי בה, הנני פונה לפרשנים, בעיקר לפרשני המילים והמושגים או לפרשני לשון רבנו מתוך דברי רבנו.

קאפח מוסיף ואומר שם: "בתרגומי השתדלתי לדייק ככל יכולתי הדלה, לבל חלילה אהפוך את הצלילים לצללים, ואת החרס לחרש, ובמקום שנראה לי שרבנו רומז משהו ביני חיטי השתדלתי מאד שאותו הרמז לא יתטשטש ולא ייעלם אלא ישתקף באותה המידה שהוא מופיע במקור". ואין לי ספק שרבים מאותם רמזים טושטשו ואולי נעלמו כליל מן המהדורות החדשות, כי ברור שמי שעוסק בייחוד השם, ומטרתו הראשונה היא הממון או הכבוד או שניהם, לא יזכה להתרומם לשׂגב ייחוד השם, ואֵל אמת לא ירוממוֹ להבין את הרמזים האלה העמוקים.

כמו כן, קאפח קרא, עיין ובדק את תרגומו שוב ושוב, בצמידות למקור וללא צמידות למקור, כדי לוודא שתרגומו מדויק ככל שניתן לדרך האמת ומושׂגיה הדקים העדינים. באותם הימים, ימי שנות ה-60, קאפח עדיין לא היה משועבד בכל ישותו לממסד המינות האורתודוקסי, ומוחו עדיין לא נתעוור מלהבין שלכל דיוק במושגי האמת יש ערך אדיר, וכך הוציא מהדורה מדויקת ככל שניתן. ברם, מי שמטרתו לגדל את שמו ולפטם את כבודו, ו/או כדי למלא את כיסו באוצרות ממון – לא יהיו לו סבלנות ואורך רוח להתעכב על הפרטים הקטנים, והעיקר מבחינתו שהמהדורה תהיה יפה בצורתה החיצונית, נוחה למשתמש באמצעיה הטכניים, וקלה לקריאה (אפילו על חשבון האמת ודקויותיה) – שהרי אין צורך ביותר מכך כדי לשלשל מזומנים.

וכך קאפח מוסיף ואומר במבואו שם: "לאחר שסיימתי את התרגום, שוב עברתי עליו בצמידות למקור לשם בחינה ובדיקה, ואחר כך עברתי עליו ללא צמידות למקור להיווכח אם הוא ניתן לקריאה ללא מעצורים וקשיים במבנה המשפטים. כי לפעמים כאשר המתרגם קורא את תרגומו בצמידות למקור, והרי משפטי המקור סדורים במחשבתו, אינו עשוי להרגיש את הקושי שבתרגום. לפיכך עברתי עליו ללא הקשר עם המקור, וכל מקום שהרגשתי קשיים כל שהם שאפשר לתקנם בשופי, שוב עיינתי במקור ותיקנתי ככל האפשר".

המתרגמים האירופים והפרו-אירופים החדשים לא התמודדו עם הקושי שקאפח מתאר, ולא טרחו כלל לבדוק את תרגומם בצמידות למקור או ללא המקור, מכמה סיבות: 1) הם תרגמו את המורה בצמידות לתרגומו של קאפח, כלומר הם לא תרגמו באמת אלא רק עיבדו את תרגומו של קאפח, ושיוו למהדורותיהם מראית עין של תרגום חדש; 2) הם כלל אינם מבינים את הקושי הזה, כי הוא אינו קיים אלא למתרגם הנבון מבקש האמת, הדבק בכל הרמזים והדקויות; 3) ואף אם היו מבינים משהו מזה, זה לא מעניין אותם, כי ההמון שרוכש את ספריהם ממילא אינו מבין את העניינים העמוקים, ואין לעניינים אלה שום משמעות לשורה התחתונה – הכסף. ברם, לפני ה' יתעלה זו העבודה הנשׂגבה והנעלה ביותר, ולכן קאפח דקדק בה כל כך.

רק בשלב זה קאפח משווה את תרגומו לתרגומי קודמיו: אבן תיבון ואלחריזי, וחיפש בנרות שמא הם צדקו בדבר מה יותר ממנו, ובכל מקום שהיה נדמה לו שתרגומם נכון יותר, החליף את לשונו בלשונם – האם כך נהגו מתרגמי המורה החדשים? ואוי ואבוי לדרך האמת, עד שאפילו תופשי המורה אינם יודעים את השם, ובמקרה הטוב אהבתם לאמת היא רק במקום השני לאחר אהבתם את העולם-הזה. ולא אתפלא כלל אם אהבתם לאמת אינה קיימת כמעט כלל, או שהיא ניצבת רחוקה מאד בסולם העדיפויות העסקי-חומרי-תועלתני שלהם.

וכך קאפח אומר שם: "רק לאחר מכן השוויתי את תרגומִי עם תרגומֵי קודמיי: ר' שמואל ב"ר יהודה אבן טיבון ור' יהודה אלחריזי, וכל מקום שמצאתי שוני בהבנת דברי רבנו עיינתי ובדקתי שוב במקור, ואשר ראיתי לתקן תיקנתי. ובכל מקום שהדברים שקולים אפשר כדבריי ואפשר כדברי ר"ש, הבאתי את דברי ר"ש בהערותיי. ולעתים אף מצאתי בר"ש ביטוי יותר נאה משלי, ביטלתי את שלי והכנסתי את של ר"ש, כי כל מטרתי להגיש את דברי רבנו לפני הקורא באופן הנכון והמדויק ביותר". ונראה לי שקאפח לא שיקר בדבר הזה, ועשה בזה לשם שמים.

ועתה לשאלה שקמה וניצבה: האם מישהו מהמתרגמים החדשים הלך בדרך זו? האם למישהו מהם היו שיקולי תרגום וביאור כֹּה רבים וכֹה מורכבים? האם מישהו מהם כל-כך התאמץ לראות אולי דברי חברו קרובים אל האמת מדרכו? ואם היו עושים כן, לא היו מתרגמים מחדש את המורה כלל, ואפילו אם היו בוחרים לעשות כן, לא היו מתהדרים בתואר "מתרגמים", אלא מודים על האמת שתרגומם הוא למעשה תרגום קאפח עם שינויי משפטים והחלפות מילים ממילוניהם, לפי הבנתם או אי-הבנתם – וכל זאת כדי לשוות למהדורתם אופי אשר יותר קרוב להרגליהם ולאורחות חייהם האשכנזיים-אירופיים או ליצור מהדורה יותר שיווקית להמונים, או שבכלל מוסד הקוקו המשוגע לא נתן להם אישור להשתמש בתרגומו של קאפח, והם "תרגמו" אותו מחדש כדי להימנע משיתוף הקוקו ברווחיהם ובזכויות היוצרים המיוחסות להם...

קאפח אף הקל עליהם מאד את העבודה, ולא רק בעצם תרגומו הצמוד למקור, אלא הוא שילב בהערותיו אפשרויות תרגום נוספות כדי להעשיר את ההבנה, וכדי למנוע דיוקים ודקדוקים משובשים בדברי רבנו. בדרך זו, הוא אִפשר ל"מתרגמים" להחליף את מילותיו במילים נרדפות או דומות, והנה לכם תרגום חדש ומדויק של כבוד "המתרגם" המהולל פלוני אלמוני, שתרגומו רשום בזכויות יוצרים, ולכיסו משולשלים המצלצלים... והנה דברי קאפח שם (עמ' 29):

"בהערותיי ציינתי פעמים רבות אפשרויות שונות של תרגום [...] לא הוספתי אפשרויות תרגום אלה כדי להטריד את הקורא במטר מלים [=כדרך האקדמיה בהערותיהם המייגעות, וכדרך הרבנים ה'חכמים' בהקטנת גופני האותיות, ומילוי הספר בהבלים] – אלא מתוך הניסיון למדתי לדעת, כי יש שהמתרגם בוחר את המילה המתאימה ביותר והמדויקת ביותר לדעתו, והנה בא מְעיין שאינו יודע את שפת המקור, ותולה באותה המלה דיוקים ודקדוקים שאין לשון המקור סובלם. ואילו עלתה על ליבו של המתרגם שדווקא משום שבחר את אותה המילה ידייקו ממנה, ויתלו במחבר מה שלא עלתה על ליבו – לא היה כותב אותה והיה מעדיף מילה אחרת שהיא פחות מדויקת לדעתו, ובלבד שלא יתלו במחבר דברים שאין להם בסיס במקור, ואף בזאת, מי לידו יתקע כף שלא ידייקו מן האחרונה דיוקים יותר רחוקים מבראשונה. בשל זאת ציינתי בהערותיי את האפשרויות השונות של תרגום מילה מסוימת או משפט מסוים לשם מניעת דיוקים בלתי נכונים, כדי שהתרגומים השונים יגֵנו זה על זה בדרך של גומלין".

ב. תיאור דרכו של קאפח בהערותיו

אמרנו בראשית דברינו כי קאפח התעלם מכללי "התקינות הפוליטית" האורתודוקסית, ותרגם את לשונו של רבנו נאמנה, וזאת למרות שבמקומות רבים דברי רבנו חדים כתער, וחותכים עמוקות בהזיות הפגאניות ש"חכמי ישראל" האירופים החדירו לעם-ישראל באלף השנים האחרונות. ברם, בהערותיו לעומת זאת קאפח פחד מאד: לעתים הוא שותק לחלוטין ונמנע מלומר את שעל ליבו, ולעתים הוא הסתיר וכיסה את האמת ברמזים דקים ופחות דקים, כדי לעדן את מלא עוזה ואמיתתה הנוקבת – והוא אף מודה בזאת בהקדמתו למורה (עמ' 28):

"בהערותיי השתדלתי לצמצם ככל האפשר [...] נמנעתי בהחלט מלהרחיב בעצם השיטה או ההשקפה שהביא רבנו כדי שלא לתת מקום לנלוזי הלב להתמקם בו. ולא אחת נאבקתי עם עצמי אם לכתוב בביאור דברי רבנו וכוונתו את אשר נראה לי כפי שאני חושב [...] מפני שהזדקרה לנגד עיניי בכל כערותה רוחם הדלוחה ונפשם העבשה של אותם אשר עליהם נאמר: '[שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב...] הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ' [מיכה ג, ט], העלולים להוציא דבריי מפשוטם ולהסיטם ממה שכיוונתי בהם. וכמו שכתב רבנו ב'מאמר תחיית-המתים', שיש שאדם מדייק להביע דבר במלים הבהירות, ודווקא מאותה הבהירות מדייקים ההיפך המוחלט מכוונת המחבר, ע"ש. ועל זה נצטערתי רבות".

ואיני יודע מדוע קאפח פחד כל-כך מנלוזי הלב, כעורי הרוח הדלוחה ובעלי הנפש העבֵשה, והלא ה' יתעלה ציוונו ועל הדיינים בפרט: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דב' א, יז), ואיך העז לפחוד מהם? ויתרה מזאת, מדוע לא הלך בדרכו של סבו אשר אמר את האמת כמות שהיא, וחלק על כל העולם כאברהם אבינו? האם קאפח לא חוּצָּב ממחצבת הישיש? מדוע סבו לא פחד והוא כן פחד? וכל שכן בכל מה שקשור ליסודות הדת המחשבתיים והרחקה מעבודה-זרה – שבהם עוסק המורה בעיקר – האם ראוי לגור ולפחד בעניינים אלה מצללי הולכי על שתיים?

זאת ועוד, מהי הראיה שקאפח מביא ממאמר תחיית-המתים? האם החשש שיבואו אנשים וידייקו ההיפך מדברי המחבר, היא סיבה או תירוץ שלא לומר דברי אמת?! האם רבנו בשל כך נמנע מלפסוק שתחיית-המתים היא יסוד אמיתי באומה? ואם היה זה תירוץ אמיתי היה עלינו לחשוש להדפיס את ספרי התנ"ך שמא יבואו הנוצרים ויתלו בהם את העבודה-הזרה שבידם, וכבר אמר הושע (יד, י): "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", כלומר חששו של קאפח אינו מעלה או מוריד מאומה מן החובה המוטלת עלינו לומר את האמת ולהפיץ את ייחוד השם.

לפיכך, ברור שטענתו זו של קאפח היא טענת סרק, והיא משמשת למעשה עלה תאנה לאמת שקאפח ניסה להסתיר – והיא שאימתה ופחד נפלו עליו מפני שהוא היה חלק מרכזי מאד בממסד האורתודוקסי החולני והמעֻוות, הוא אכל על שולחנם המגואל ונטל מהם משכורות שחיתות במשך למעלה מיובל שנים – ולכן הוא פחד מאד, ולכן הוא נמנע מלומר את האמת.

ונלוזי הלב אינם פשוטי-העם אלא בעיקר ראשי ממסד הכמורה האורתודוקסי, וכדברי מיכה בתחילת הפסוק שקאפח ציטט: "רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב", וכבר הורה רבנו את הדרך בסוף הקדמתו למורה, וכֹה דבריו: "כללו של דבר: אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח אלא על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרוֹ בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".

רבנו לא פחד מן ההמון ולא מראשיו המושחתים, אך קאפח פחד מהם מאד, וכך קאפח מתאר אותם בהע' 5: "דייק רבנו לכתוב [במקור הערבי למילה המון:] 'אלכ'לק' – הברואים, כי אין אלה מסוג 'אדם' אלא מסוג חי הולך על שתים". ואכן, את ספרי הרמב"ם שרפו ואת ספרי קאפח לא שרפו, ואם קאפח היה נאמן לדרכו של רבנו אולי היו שורפים גם את ספריו. ברם, האם שריפת ספרי רבנו גרמה להעדרם מן האנושות? האם רבנו ניזוק בכך? ואפילו היה ניזוק בכך, מה זה משנה? זו החובה שהטיל עליו ה' יתעלה, וכל השיקולים האחרים אינם מעניינים. "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח).

ושמעתי דרדעים אורתודוקסים חדלי אישים, אשר זרימת האמת בעורקיהם הפכה לדלילה עם השנים (בהתאם לטובות ההנאה שתפשׂה ידם), אשר נתלים בחששנותו המבחילה של קאפח כדי להצדיק את ישיבתם "בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שופטים ה, טז), דהיינו כדי להצדיק את חבירתם למינים ואכילתם על שולחנם המגואל – וטוענים המה שקאפח נהג כפי שנהג מפני שהוא נרדף, ובגלל זה נמנע מלומר את האמת... ומטרתם בזה להצדיק את עצמם, כאילו מותר להם לחבור למינים ולרוצץ את דרך האמת, שהרי אחרת ירדפו אותם... ואני תמה, האם רבנו הרמב"ם לא נרדף אלף-אלפים יותר מקאפח? האם אברהם אבינו ע"ה לא נרדף אלף-אלפים יותר מקאפח? האם לא הוכנס לכבשן האש? מדוע לא פחדו אברהם אבינו ורבנו הרמב"ם מנלוזי הלב? שהיו נלוזים אלף-אלפים מנלוזי הלב של קאפח השׂכיר? מדוע אמרו את האמת מבלי לחוש לגינוי אותם ההמון המרובים? מדוע סבו של קאפח לא חשש ולא רעד?

עוד שמעתי דרדעים אורתודוקסים אשר טוענים שקאפח המסכן עבר טראומת ילדות, ולכן הוא לא היה מסוגל להילחם בגלוי על דרך האמת. ואני תמה, האם קאפח הוא מסוג האנשים שטראומה נפשית-רגשית תשפיע ותעצב כך את דרכו? האם הרגש עיצב את השקפת עולמו או שכלו? ובכלל, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה לא היה מסייע לו להתגבר על כל טראומה נפשית כדי להרים על נס את דרך האמת? האם הטראומה הנפשית שקאפח עבר גדולה יותר מהטראומות שעברו משה רבנו ורבנו הרמב"ם במהלך חייהם?! ואפילו אנשים פשוטים אשר עברו טראומות אלף-אלפים יותר מקאפח, בשואה הנוראה למשל, הצליחו לשקם את חייהם ולבנות משפחות, ואף לבנות ולשכלל את ארץ-ישראל – הכל בזכות אמונתם הטהורה.

אלא, שכל תירוציו של קאפח הינם תירוצי סרק חלולים וריקים, ולכל הדרדעים למחצה לשליש ולרביע, החוששים מקול עלה נידף ונסים מנוסת חרב מקול איוושת אשכנזי העולה בדמיונם, להם אשיב בתוכחת דבורה הנביאה בהמשך הפסוק שהובא לעיל: "גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב", ומסביר שם יונתן: "הַכְּדֵין כָּשַׁר לְכוֹן לְמֶעֱבַד? [...] הֲלָא יְדַעְתּוּן דִּקְדָמוֹהִי גַּלְיָין מַחְשְׁבָת לִבָּא"...

וכאמור, האמת היא שקאפח לא אמר את האמת כי הוא אכל וזלל משולחנם של המינים, וכבר הרחבתי בביקורת על דרכו זו במאמרים רבים – וכל הדרדעים האורתודוקסים למיניהם אשר תוקפים ושוללים אותי בשל ביקורתי על קאפח, לא מאהבת קאפח הם עושים כן, אלא מאהבת עצמם: כי השלכות ביקורת האמת והצדק תחייב אותם להודות על האמת, לזנוח את כבודם, להתנער מאדישותם ורגשי נחיתותם, ואף לוותר על משכורות וטובות הנאה – ולפעול!

ג. מפרשי המורה

קאפח מוסיף ומתאר בהקדמתו שם, שהוא עבר כמעט על כל מפרשי המורה, ואגב הדברים הוא מתייחס לפרשן הארור משה נרבוני (דרום צרפת, המאה הי"ד), וזה לשונו:

"וכאן אעיר כי קריאת פירושו של נרבוני [שר"י] גרמה לי צער לא מעט. נראה שהוא היה בעל דעות חורגות מן המסור והמקובל באומה, ואף בדברים יסודיים כגון האמונה בתחיית-המתים וכדומה, ולא היה אכפת לי אם היה מבטא את כפירותיו והזיותיו בתור דעות שלו, הינו ככל הפקפקנים הספקנים והכפרנים שבעולם [ככל מלומדי השיכנז 'חוקרי' הרמב"ם למיניהם], אך מצער הדבר שהוא [כמו אותם החכמים בעיניהם] מנסה להשחיל את דעותיו כאילו רבנו חלילה סבור כך, ולפעמים נדמה כי ביודעין הוא מנסה להתעות את הקורא, ויש להיזהר בו".

ולא רק נרבוני הצרפתי נהג כן, רבים-רבים מחוקרי ומפרשי רבנו בכל רחבי כתביו, החדירו לרבנו את הזיותיהם וסכלותם בטענתם שגם רבנו סובר כמותם. והדבר חמור מאד, כי אין לנו פוסק הלכה ופילוסוף שהנחיל דרך אמת כרבנו (ונדירים מאד אם קיימים בכלל חכמים שהגיעו לקרסוליו) – ולכן, זיהום דרכו של רבנו הוא זיהום דרך האמת של ה' יתעלה! ובעניינו של נרבוני וממשיכי דרכו אז והיום הרחבתי בסדרת מאמרים מקיפה: "עלילות המינים ביסוד חידוש העולם", ומה שקאפח אומר כאן עליו הוא אפס אפסים לעומת מעלליו של הרשע הלזה.

והנה לפניכם דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על אותם צרפתים ארורים:

"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם 'חכמי ישראל' [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".

ואחתום באיגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), שם הוא מתאר את "גדולי הדור" בימיו, אשר לא הגיעו לקרסולי רשעם פשעם ומעלליהם של "גדולי הדור" הנגעלים של ימינו:

"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".

"וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).

"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).

תמונת שער הרשומה מאת: רפאל. רישיון: רשות הציבור.

על תרגומו של קאפח למורה הנבוכים.pdf

הורידו את PDF • 341KB