תיאור כתבי-היד ותרגומי המורה

במאמר זה הנני ממשיך לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, וכבר הסברתי במאמרים הקודמים בסדרה זו את מניעיי הראשונים והאחרונים לסקירת מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו. ובכן, בהמשך מבואו של קאפח למורה, הוא מקדיש פרק לתיאור כתבי-היד של המורה שהיו לפניו ומותח ביקורת על תרגומֵי המורה המשובשים שקדמו לו.

א. כתבי היד שהיו לפני קאפח

נוסח המקור המרכזי שקאפח נעזר בו הוא נוסח המקור שהוציא לאור ד"ר יששכר יואל (תרצ"א, 1931), נוסח זה מיוסד על מהדורתו של ד"ר שלמה מונק (תרט"ז, 1856). קאפח הִשווה נוסח זה לנוסח כתבי-יד תימן וגילה שיש ביניהם שינויים רבים: "רוב השינויים הם בלתי חשובים לעצם העניין, אך כמה מהם חשובים ואפילו חשובים מאד" (מבואו שם, עמ' 22).

מורה-הנבוכים נכתב כידוע בערבית-יהודית, ולאור האמור קאפח משער שהיו למורה-הנבוכים שני נוסחים: 1) הנוסח שמופיע במהדורתם של מונק ויואל – זהו גם הנוסח אשר נשלח לדרום-צרפת לחכמי לוניל, ואשר פשט באירופה. השגיאות המופיעות בנוסח זה תואמות את שגיאות תרגומו של שמואל אבן תיבון, כך שקרוב לוודאי שזה הוא הנוסח שהיה בידיו; 2) הנוסח שהגיע לתימן – קאפח אומר שנוסח זה מדויק יותר, ו"מסורת בידינו מאבותינו שחכמי תימן שלחו לא פעם לבלר תלמיד חכמים להעתיק להם את ספרי הרמב"ם ולהגיהם היטב היטב".

קאפח נותן דוגמה לַזֵּהות שבין שיבושי הנוסח של מונק-יואל לבין שיבושי תרגומו של אבן-תיבון: במורה (ג, כב) רבנו מביא את מחלוקת חז"ל בעניין ספר איוב, אם הוא מעשה-שהיה או שאינו אלא משל. בפרק שאחריו, כשרבנו מסביר את השקפות איוב וחבריו, הוא כותב: "כאשר הוּנחה פרשת איוב או כאשר אירעה" – וברור שכוונתו לפי אחת משתי ההנחות שנחלקו בהן חז"ל. אולם, בנוסח מונק-יואל נפלה טעות ובמקום: "או למא גרת" – "או כאשר אירעה", נכתב: "אול מא ג'רת" – "בתחילה כאשר אירעה". הלמ"ד התנתקה מהמילה "למא" ועברה למילה שלפניה, וכך נוצרה המילה "אול". תיבון תרגם שם: "כאשר הונח זה העניין של איוב תחילת מה שאירע" – לפנינו אפוא שיבוש ברור שהיה במקור והועבר לתרגומו של תיבון.

קאפח מסיק מן השגיאות האמורות, "כי רבנו לא הגיה את אותו הטופס שנשלח לר"ש ולא הייתה לו אפשרות וזמן לעסוק בכך, אלא כמנהגו מסרוֹ לאחד מתלמידיו להגיהוֹ [...] ורבנו רק אישר ואימת שהוגה מספרו, כי שגיאות כאלה לא ייתכן שרבנו ראה אותן". קאפח רומז כאן גם לכתב היד המפורסם של "משנה תורה" (כת"י אוקספורד) אשר רבנו חתם עליו שהוגה מספרו, וידועה דעתו של קאפח שרבנו לא ישב להגיהוֹ בעצמו, אלא ראה את אחד מתלמידיו מגיהו רכון על ספרו, ועל סמך זה חתם בסופו "הוגה מספרי", כי זה מה שרבנו ראה.

כאמור, הנוסח המרכזי בו קאפח נעזר הוא נוסח מונק-יואל, ואותו הגיה לפי כמה כתבי-יד מתימן. כלומר, הנוסח המרכזי של מהדורתו הוא נוסח מונק-יואל, ונוסח כתבי-יד תימן הובא בדרך כלל בשוליים. ברם, כאשר הוא זיהה טעויות בנוסח מונק-יואל הוא העביר אותו לשוליים, ובמקומו שיבץ את נוסח כתבי-יד תימן. קאפח בדק כשבעה כתבי-יד מתימן, אך לאחר שראה שהם זהים כמעט בכל, הוא הסתפק בציון שלושה מהם בלבד:

1) כתב יד מלפני כ-700 שנה, שהיה רכוש יורשי ר' יוסף ב"ר סאלם אלבדיחי. כתב-יד זה הגיע לידי סוחר ספרים אשר מכרוֹ לד"ר מאיר בניהו, וזה האחרון השאיל אותו לקאפח לתקופת עבודתו. לזכות האשכנזים ייאמר, שהם ידעו להעריך את כתבי-היד התימנים, ואבותינו מכרו להם אוצרות רוחניים אדירים בפרוטות עלובות. כתב-יד זה צוין בהערות באות ב; 2) כתב יד שהעתיק ר' סעדיה ב"ר יחיא צדוק מכתב-יד עתיק ביותר, בהשגחתו של מָרי יחיא קאפח. כתב יד זה צוין בהערות באות ס; 3) כתב-יד שקאפח העתיקו בעצמו בהיותו נער, מכתב יד אשר היה לדברי קאפח: "עתיק מאד ומדויק להפליא". כתב-יד זה צוין בהערות שם באות ק.

יש בכתב-היד האחרון כמה שורות שנכתבו על-ידי סבו מָרי יחיא: "יש בו [...] כמה שורות בכתב יד"ק [=יד קדשו] של סבי זצ"ל". ואיני יודע מדוע קאפח אומר על ידו של סבו שהיא "קדושה", והיה עליו להימנע מכך ולו רק כדי שלא להידמות לעובדי האלילים האורתודוקסים בימינו אשר הפכו את רבותיהם המסואבים ל"קדושי עליון" כמנהג הכומרים... ויתרה מזאת, אם העתקת כמה שורות מכתיבת יד קדשו של סבו חביבה כל-כך בעיניו, מדוע לא הוציא לאור מהדורה חדשה ומאירת עיניים לחיבור שלם כתיבת יד-קדשו של סבו? ובמקום זאת העדיף להוציא לאור שו"תים אדומיים ארורים של חכמים בעיניהם הרחוקים מדרכי יושר ואמת.

ב. על תרגומו של שמואל אבן תיבון

בפתח דבריו של קאפח על תרגומו של אבן תיבון, הוא אומר כך: "ובטרם אומר מלים אחדות על תרגומִי אומר דברים אחדים על תרגומֵי קודמיי, וייתכן שיהיו בדבריי אלה דברים שלא הייתי צריך לאמרם, ונאלצתי להאריך בהם ולאמרם כדי לסלק מעל רבנו לזות שפתיים שכבר טפלו עליו אחרים שהיה 'מפוזר' באי אלה דברים ופעל בלי שׂימת לב, דברים שאין בהם אמת כלל. ונוסף על כך כדי להסביר את מניעיי לכל העבודה הגדולה הלזו אשר הטלתי על שכמי".

קאפח מסתייג בהתחסדות מדברי הביקורת שיֹאמר בהמשך: "וייתכן שיהיו בדבריי אלה דברים שלא הייתי צריך לאמרם", ואף מצטדק ומתנצל על-כך שהוא "נאלץ" לאמרם: "ונאלצתי להאריך בהם ולאמרם", אף שהם נועדו לפי דבריו שלו לסלק מעל רבנו דברי שקר: "לסלק מעל רבנו לזות שפתיים שכבר טפלו עליו אחרים שהיה 'מפוזר' באי אלה דברים ופעל בלי שׂימת לב" – ולהסיר דברי שקר מעל רבנו אינה "אילוץ" אלא מצוה גדולה ורבה, ואף אין צורך להתנצל עליהם, כי לא רק שהם אינם דברים "שאין צורך לאמרם" כדברי קאפח השׂכיר, אלא הם דברים שחובה לאמרם כדי להורות לרבים את דרך האמת, וכדברי רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת ואין מכעיסו כי אם השווא". ואם כן, מדוע קאפח מתנצל? מדוע הוא מתנסח בעדינות על דברי השקר שטפלו על רבנו: שהם "דברים שאין בהם אמת כלל", מדוע לא אמר עליהם שהם דברי שקר? האם לומר "דברי שקר" זו מילה גסה? והלא בספר שמות (כג, ז) נאמר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" – ושותפותו בממסד הכמורה השחיתה את שכלו.

בהמשך קאפח מציין שאבן-תיבון לא עסק במחשבה בראשית ימיו והתמסר בעיקר ללימודי הרפואה: "ואף השפה הערבית למד רק מזקיקותו ללימוד ספרי הרפואה, שהרציניים שבהם היו כתובים בערבית". כלומר השפה הערבית לא הייתה שגורה בפיו, וכמו שתיבון אומר בעצמו בהקדמה לתרגומו: "וכל שכן בלשון הערבית שידיעתי בה מעוטה, כי לא גדלתי בין אנשיה ובארצותיה, ולא באתי עד תכונותיה". ואף-על-פי-כן, בלחצם של חכמי לוניל תיבון ניגש לתרגם את הספר "מורה הנבוכים", וכך כתב עוד בהקדמתו: "ונשענתי על שני דברים, האחד מהם שאעיין בכל מילה מסופקת בספרים שהעתיק אבי [...] ובספרי דקדוק הלשון הערבי [...]. והאחֵר, שאם יישאר לי ספק אשלחנו אל הרב הגדול המחבר". קאפח מעיר שם מיד, כי כלל תרגומיו של אביו יהודה (שתרגם את 'תורת חובות הלבבות'), כבדים ולא בהירים מאד.

בשלב הזה שבו תיבון התכונן למלאכת תרגום המורה, הוא שלח מכתב לרבנו שבו בישר לו על היוזמה וצירף שאלות אחדות על מקומות שלא היו ברורים לו במורה. קאפח אומר שם כי "רבנו הגדול שמח מאד על הרעיון [...] ובטרם יכיר רבנו את יכולת האיש ושגרת לשונו, מיהר לכתוב לו דברי שיר הלל ושבח, תוך התפלאות על כך שאדם היושב בארץ העילגים יודע שפה שאינה שפת המקום". דברי השבח של רבנו נכתבו לתיבון לאחר שכבר שמע "דברי הלל ושבח מפי רבים על [תרגומֵי] אביו ר' יהודה [...] ומשמע מלשון רבנו שהוא לא ראה כלל את תרגומיו [...] וידיעותיו ובקיאותו של זה [=יהודה אבן תיבון] היו ידועים לרבנו רק מפי השמועה".

לאחר הקדמה זו קאפח מעתיק את תשובת רבנו לשמואל אבן-תיבון, וכֹה דבריו:

"התלמיד החשוב היקר המשׂכיל המבין, נזר התלמידים, צבי החכמים, כבוד החכם ר' שמואל בן החכם ר' יהודה אבן טיבון הספרדי זצ"ל. ומקודם שנים שמענו שמע השר הנכבד החכם כה"ר יהודה אביך זצ"ל, ונודעו לנו רוב חכמותיו וצחות לשונו בלשון הגרי ולשון עברי, מפי אנשים חכמים וידועים מאנשי עיר... גם הוא סיפר לי אודות החכם הנכבד אביך זצ"ל, והודיע לי כל הספרים שהעתיק מספרי הדקדוק ומספרי החכמות. ולא ידעתי שהניח בן, וכיוון שהגיעו אלי כתביך בלשון העברי ולשון הערבי, והבנתי ענייניך ויופי ציורך, וראיתי המקומות שנסתפקו לך במאמרנו הנכבד 'מורה הנבוכים', והמקומות אשר הרגשת בהן בשיבוש הסופר, אמרתי אז כאשר אמר בעל השיר הקדמוני: לו את אבותיו ידעו אז אמרו, היא מעלת האב לבן נוסעת".

על סמך דברים אלה קאפח קובע שם: "ברור אפוא שאגרתו זו של רבנו נכתבה רק מפי השמועה על אביו [של שמואל אבן-תיבון] ומהתרשמותו ממכתבי ר"ש בעברית ובערבית – ומהם למד על שליטתו. אך טרם ראה, לא את תרגומֵי הבן ולא את תרגומֵי האב".

לאחר שתיבון תרגם חלק הגון מן המורה הוא שלחוֹ לרבנו בצירוף שאלות נוספות: חלקן עסקו באי ידיעתו כיצד לתרגם מקומות מסוימים, וחלקן עסקו באי הבנתו רעיונות מסוימים. קאפח טוען, כי לאחר שהדוגמה הגיעה לידי רבנו, הוא הבין שתרגומו של אבן-תיבון כבד מאד ואף משובש לא מעט – ולפי קאפח, "הדוגמה הפיגה את התלהבותו ושיכּכה אותה, ורבות היסס היאך לענות ומה לענות, והוכחה לכך כי זמן רב נמשך עד אשר השיב". רבנו תירץ בתשובתו לאבן-תיבון שמחלתו גרמה לעיכוב התשובה, ועל כך אומר קאפח: "מחלתו שימשה עילה להתנצלות, כי גם בימי מחלתו נהג להשיב לשואליו בכך שהקריא את דברי תשובתו לבן אחותו, וזה כותב מפיו [...] ורבנו רק חתם שמו בשולי האגרת". וראָייתו של קאפח לכך שעבר זמן רב, בין שליחת דוגמת התרגום לרבנו לשליחת תשובתו, היא מכך שתיבון כתב בכמה מקומות "שאינו זוכר אם שאל לרבנו על אותו הדבר, משמע שעבר זמן רב עד שהשיבוֹ רבנו".

גם לאחר שרבנו החליט להשיב לאבן-תיבון, לדברי קאפח הוא "ענה כלאחר-יד וכרוצה לצאת ידי חובת הנימוס בלבד, וכל מה שנדמה שהביע קורת רוח מן התרגום אינם חורגים מגינוני נימוס גרידא". ולכן מוסיף קאפח ואומר: "כאשר הגיעו התשובות לידי ר"ש לא ידע פשר הדבר, וחשב כי רבנו הוא הטיפוס של 'המלומד המפוזר', שלא תפשׂ ולא ידע ולא הבין את השאלה, וענה [...] שלא לעניין". והנה דברי תיבון כלשונם במבוא (עמ' 25): "ואני לא שאלתיו על זה, אמנם שאלתי על אמרו הרחוקה שבהקדמות, והוא לא זכר הקרובות, וצריכין עדיין אנחנו למודעי. [...] וזה מורה על טרדת לבבו והתפזר רעיוניו [...] ואני לא שאלתיו על חסרון ואני שאלתיו על דבר אחר [...] וכמדומה לי שטרדת לבבו העלים ממנו. [...] והארכתי בשאלה מאד וביארתי את כל ספקותיי וקושיותיי, וראיתי הרב לא ענה על אחת מהן, איני יודע אם מנעתו טרדתו, אם לא ראה הכתב שהייתה בו זאת השאלה, כי איני זוכר אם הייתה עם יתר השאלות [...] ועדיין אנו צריכין לשאול שנית. [...] מה שאמר הרב ששאלתיו לפרש בפרק טו איני זוכר ששאלתי מעולם, והפרק הזה כולו מובן, ואפשר שהחליף הפרק ההוא מפני טרדתו".

על הדברים הללו של אבן-תיבון אומר קאפח במבואו שם: "הר"ש שגה בדמוֹתו שרבנו מפוזר ואינו יודע את אשר הוא עושה חלילה חלילה, וכבר ידוע ומפורסם כי רבנו היה איש הסדר והדייקנות המופתית. איש אשר לא יאמר מילה, אלא לאחר שחשב עליה שבע פעמים".

מכל מקום, קרוב לוודאי שרבנו לא ראה את תרגומו של תיבון במלואו, כי תיבון סיים את תרגומו כמה חודשים לפני שרבנו נפטר וכמו שמסביר קאפח: "בתנאֵי הכתיבה הלבלרות והעתקת הספרים של אותם הימים, ואף תנאי המשלוח מארץ לארץ, ספק גדול אם הספיק לראותו". קאפח מציין את הנקודה הזו, אולי כדי שנבין מדוע הרמב"ם לא התייחס התייחסות מקיפה לתרגומו של תיבון, אף שספק גדול בעיניי אם רבנו היה מתייחס לתרגומו של תיבון – וכמו שהוא עיכב את תשובתו לתיבון כך היה גם מעכב את התייחסותו לתרגומו, ואולי היא הייתה דומה להתייחסותו לדוגמת התרגום שראה בחייו – שילוב של התנצלויות ודברי נימוס.

לעצם תרגומו של אבן-תיבון וידיעתו את מלאכת הפילוסופיה, קאפח אומר כך (עמ' 26):

"כפי שאמרתי בראשית דבריי [...] נראה כי כאשר תרגם ר"ש ספר זה טרם עסק בפילוסופיה, אך עיין במידה מסוימת באי-אלה ספרים בנושא זה, כמו שכתב בהקדמתו: 'ועוד ידעתי חסרוני הגדול בהבנת דברי הספר הנכבד הזה – מאמר מורה הנבוכים וענייניו, מפני שרובם עניינים עמוקים מאד, והוא כולל חכמות רבות ורמות, מעיני רוב אנשי עמֵּנו אשר בגבולנו זה נעלמות, ואולי מעיני כולם, מפני שאינם מתעסקים בהם ואינן נמצאות איתם [=לדבריו יהודי צרפת לא עסקו עד אז במחשבת ישראל כלל ועיקר], ומעט מזער פקחתי עין בקצתם, כי היו איתי קצת ספריהם בלשון ערבי אשר אני יודע בו מעט, והעירני לבבי ללמוד מהם כיכולתי הקצרה'".

לפי קאפח אין דבריו של תיבון דברי ענווה, אלא דברים אשר מבטאים במדויק את המציאות, וכפי שקאפח כותב בהמשך דבריו שם: "ולפיכך באו בתרגומו הרבה אי הבנות כפי שהעירותי על כמה מהן בהערותיי, מעט מאותן אי ההבנות נגרמו בשל אי ידיעת השפה, ורובן בשל אי ידיעת העניין. אך בכל אופן לא היה זר לעניינים הנידונים ולא היו חדשה מפתיעה בשבילו".

קאפח השׂכיר מסיים את הערכת תרגומו של שמואל אבן-תיבון בדברי שבח, וזה לשונו: "ר"ש השתדל והתאמץ לרדת לעומק הדברים ככל יכולתו באותה התקופה [...] ובמשך הזמן כנראה נכנס יותר ויותר לשטח זה [...] ולפיכך תיקן רבות בתרגומו. [...] וניכר שכבר רכש לו ידיעה רחבה במקצוע זה. [...] ומה שנמצא בידינו [...] היא המהדורה שלאחר התיקונים".

ג. על תרגומו של יהודה אלחריזי

לאחר שתרגומו של שמואל אבן-תיבון פשט בארץ, ואלחריזי ראה "את כובד סגנונו ולשונו" כדברי קאפח, הוא החליט לתרגמוֹ בתרגום קליל. אלחריזי טען כי חכמי לוניל דחקו בו לתרגמו: "הייתה עלי יד רבותיי קצת אצילי פרובינציה וחכמיה להעתיק להם ספר 'מורה הנבוכים' [...] אף כי הקדימני איש נבון ומשכיל להעתיקו אף-על-פי שנתכוון בו להסתירו בדבריו ולהעמיקו", וייתכן שכך היה, כלומר כאשר ראו את כובד תרגומו של תיבון החליטו לפנות לאלחריזי, שכידוע תרגם גם את הקדמת רבנו למשנה וגם את פירושו לסדר זרעים עד סוף מסכת תרומות.

קאפח סלד מתרגומו של אלחריזי, הוא מעתיק כמה משגיאותיו בתרגום פירוש-המשנה ולאחר מכן הוא אומר כך: "נראה כי רי"ח לא היה תלמיד חכמים, לא רק במקצוע זה, כלומר המחשבה והפילוסופיה, אלא אף תלמוד והלכות לא למד, ואף מה שהיה ביכולתו להבין, לא ניסה כלל לרדת לחקר הדברים שהוא עוסק בהן ולהבינן כפי יכולתו. אלא נהג בתרגומיו בקלישות ובקלילות, כאילו הייתה זו אגרת שלומים שהעיקר בה שהשולח חי וכל השאר פטומי מילי".

לפי קאפח, "לפני רי"ח היה גם המקור הערבי וגם תרגום ר"ש ומשניהם יחד הרכיב את תרגומו" – כלומר לעתים אלחריזי תרגם את המקור הערבי, ולעתים "עיבד" את תרגומו של תיבון. קאפח מביא דוגמה אחת מעניינת במבואו שם: במורה (א, נא) במילת "אלג'ז" – החלקיק, נתחלפה לאלחריזי הז"ן בנו"ן, וחשב שכתוב "אלג'ן" – השדים. כמו כן אומר קאפח: "מטבעות לשון רבים העביר אליו מתרגום ר"ש, ובמקרים רבים אפשר לומר עליו: כי את הנכון שבתרגום ר"ש החליף בלא נכון, ואת הלא נכון בתרגום ר"ש אימץ לעצמו וסיפחו לתרגומו".

בהמשך דבריו שם קאפח מאריך בהבאת דוגמאות לשיבושי אלחריזי, תוך שהוא עוקץ אותו על "תלישותו המוחלטת מן העניין" או על-כך "שלא למד תלמוד ולא ידע מהי שפחה חרופה". בסוף דבריו הוא מסכם: "ושגיאות כאלה למאות זרועות בכל תרגומו חוץ מבִּלבּוֹלוֹת קטנות שהן חמורות כשלעצמן, ונעשו קטנות ביחס לחמורות מהן, זרועות בכל קטע ובכל משפט".

לאחר סיכומו זה, קאפח העתיק את דברי אבן-תיבון על אלחריזי, אך תחילה יש להזכיר את דברי אלחריזי על אבן-תיבון שראינו בראש פרק זה, וזה לשונו: "אף כי הקדימני איש נבון ומשכיל להעתיקו, אף-על-פי שנתכוון בו להסתירו בדבריו ולהעמיקו". אלחריזי רומז לכך שאבן-תיבון הכביד את תרגומו במכֻוון כדי להסתירו מפני ההמון, ועל כך חרה בו אפו של אבן-תיבון. דברי תיבון על אלחריזי מובאים בפתח ספרונו "פירוש המלים הזרות", וקאפח הסכים לחלוטין עם דבריו החריפים או כלשונו: "ואביא את דברי הר"ש ואענה אחריו אמן", והנה דברי תיבון:

"כבר הקדימני לחבר כיוצא בכוונתי המשורר ר' יהודה אבן אלחריזי, אשר העתיק המאמר הזה אחריי והקדים להעתקתו שני שערים: השער האחד שער לבאר בו המילות, מִילאהו הבלים וטעויות ומכשולים, והאחד שער אמר שיודיע בו כוונת כל פרק ופרק מפרקי המאמר הנכבד, כולו נאצות ומכשולות ואבני נגף [...]. אך ראיתי להודיעו, להציל העיוורים המעיינים מן המכשול אשר נתן לפניהם המשורר הנזכר בשער הנאצות אשר לו [...] והוא בסכלותו התפאר לחבר שער יודיע בו כוונת כל פרק ופרק [...] וסכלותו ומעט הבנתו ענייני המאמר הצילהו משתיהם, כי לא הבין כוונת אחד מהם ונשארה נסתרת כבתחילה [...]

ואני לא מצד שנאה וקנאה אומר, באמת שהשער ההוא כולו מלא מכשולים, כאשר השער אשר לפניו רובו הבלים וקצתו כזבים טעויות ומכשולים לפני סכלים ומשכילים, כי יאמינו לו בפירוש המִּלות הערביות, כל שכן עם שמעם עליו שהוא בקי בשתי הלשונות בעברית ובערבית כי כן הוא. וראוי הוא להעתקת הדברים המובנים בספרי השירים וספרי הלשון ודברי הימים שאלו הן מלאכתו ואומנותו. ואולם, הרס להעתיק ספר כולל חכמות עמוקות, אשר לא פקח עין בדבר מהם, וגם שכלו אינו כדאי להבינם מעצמו. על כן לא ידע בהם מאומה גם במִלות נקלות מאד שגה בהעתקתו למאמר הזה [...] גם במלים העבריות שגה מאד בדברים שאפילו התינוקות לא היו שוגים בהם [...] וכדי לגלות ערוות ההעתקה ההיא [...] לבלתי הכשל בהם, הִתרתי לעצמי לפרסם סכלות חברי [...] ולענוש המהביל על חטאו אשר חטא ברב זצ"ל".

דברים קשים מאד, אך ראויים להיאמר אפילו לפי קאפח השׂכיר שענה "אמן" אחרי דברי תיבון הקטלניים, וכל זאת מפני שסילוף האמת הוא עוון חמור ביותר. ברם, אם ראוי לומר דברים כֹּה קשים על משורר סכל שטרח לתרגם את מורה-הנבוכים – מה נֹאמר ומה נדבר על המינים האורתודוקסים הארורים אשר רוצצו את יסודות תורתנו במגפי ברזל מסומרים, ואשר מתעים את עמֵּנו אחרי ההבל וההזיות האליליות בכוונת מכוון – כדי לפטם את כבודם וגדולתם המדומים וכדי להפיק מן ההמון הנבער שלל טובות הנאה: למלא את תאוותם שאינה יודעת שָׂבעה, וכך פוסק רבנו בעניינם: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" (הל' סנהדרין יא, ו).

וראוי להזכיר את דברי רבנו במאמר תחיית המתים (עמ' עא), על "חכמי ישראל" האירופיים:

"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [=מלשון ספק, דהיינו אינם יודעים אם יש לה' גוף או שאין לו] והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות" וכו'.

"גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ [...] קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְיָ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" (ישעיה סו, ג–ו).

תיאור כתבי-היד ותרגומי המורה.pdf

הורידו את PDF • 389KB