סודם של עץ הדעת ועץ החיים – חלק א
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני יום 1
- זמן קריאה 7 דקות
בפרשת בראשית מובא סיפור מופלא על גן-העדן שהיה משכנם הראשון של אדם וחווה. בתוך גן-העדן הצמיח אלהים לאדם ולחווה עצים נפלאים מרהיבים ביופיים ובעלי פירות משובחים שאין כמותם, וכך נאמר בתורה: "וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר, וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בר' ב, ח–ט). ברם, בהמשך הפסוק צוינה כבדרך אגב עובדה רבת משמעות: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". במאמר זה ננסה להבין מהו עץ הדעת ומהו עץ החיים לאור דברי הרמב"ם במורה-הנבוכים.
א. האזהרה מהאכילה מעץ הדעת
אלהים מודיע ומצווה את האדם שהוא רשאי לאכול מכל העצים הנפלאים שבגן-העדן למעט אחד: עץ הדעת. אלהים גם מזהיר את האדם שביום שהוא יֹאכל מעץ הדעת – מות ימות, וכך נאמר בתורה: "וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (שם, טז–יז), והשאלה שמיד עולה היא: מדוע נאסר על האדם לאכול מעץ הדעת? מדוע אלהים מבקש להרחיק את האדם מקניית דעת?
וכֹה דברי רבנו הרמב"ם במורה (א, ב) בבארוֹ שאלה זו:
"נראה מפשט הכתוב, כי הכוונה הראשונה באדם שהוא יהיה כשאר בעלי-החיים ללא שׂכל וללא תבונה ולא יבדיל בין טוב לרע, וכאשר הִמְרָה [=מרד בה' וחטא] הביא לו מִרְיוֹ את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו [...] והנה זה תימה, שיהא עונשו על מִרְיוֹ [=מרידתו בה' יתעלה] לתת לו שלמות שלא הייתה לו והוא השׂכל".
הרמב"ם מצביע אפוא על התמיהה הגדולה שעולה מן הפסוקים, מפני שמהם עולה לכאורה, שהאדם נולד כבהמות וכחיות ללא כוח המחשבה והרעיון אשר מאפיין את בני האדם. והנה כאשר חטא, זכה להתרומם למעלת האדם, וקיבל את השלמות העצומה שיש לאדם והיא כוחו התבוני המיוחד. כיצד ייתכן אפוא, שהעונש על מרידתו בבוראו יהיה הפרס הגדול מכולם?
ב. האכילה מעץ הדעת ועונשה
בהמשך העלילה מופיעה דמותו של הנחש אשר משוחח עם האישה ומפתה אותה בדבריו. האישה נכשלת בלשונה ואומרת לו שאלהים אסר עליה ועל אישהּ לגעת בעץ הדעת, בעוד שלמעשה אלהים אסר עליהם רק לאכול ממנו. במאמר מוסגר נציין, כי ניתן ללמוד מזאת לקח חשוב: אסור להחמיר מעבר לציוויי התורה, מפני שכל החמרה מעבר לציוויי התורה המאוזנים בכלילות שלמותם האלהית, עלולה בסבירות גבוהה מאד לגרום לאיבוד התורה כולה!
נחזור לענייננו, הנחש משיב לדברי האישה: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" (בר' ג, ד). אולם, הנחש לא מסתפק בזאת, הוא מסביר לאישה מדוע אלהים אסר עליהם לאכול מעץ הדעת: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (שם, ה). יודעי טוב ורע? לא נשמע רע במיוחד, חושבת האישה לעצמה ומתבוננת בחמדה בעץ הדעת המרהיב ובפירותיו המפתים: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם, ו).
לפתע קורה דבר בלתי-צפוי לחלוטין, לפני האכילה מעץ הדעת נאמר בתורה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בר' ב, כה). לעומת זאת, עתה, לאחר האכילה מעץ הדעת נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם ג, ז). ושלוש שאלות עולות מהפסוקים האחרונים: האחת, מה פירוש "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"? האם ניתן להיות כמו אלהים? השנייה, מה פירוש "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"? מה היה הדבר שהם לא ראו לפני האכילה מעץ הדעת? והשלישית, מדוע פתאום התביישו אדם וחווה במערומיהם? מדוע האכילה מעץ הדעת גרמה להם להתבייש?
על השאלה הראשונה נשיב כבר עתה לאור דברי רבנו במורה שם: "שֵׁם אלהים משותף לה' ולמלאכים ולדיינים [...], וכבר ביאר אונקלוס [...] כי אמרוֹ: 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע' [...] – הכוונה בו העניין האחרון". כלומר, יש מלים בתורה שיש להן משמעויות שונות בהקשרים שונים, ומשמעות המלה "אלהים" בפסוק "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים" היא "דיינים" – וכמו שעל הדיין להבחין בין טוב לבין רע, בין צדיק לבין רשע, כך האדם ואשתו לאחר אכילתם מעץ הדעת, יהיה עליהם מעתה ואילך להבחין ולברור את מעשיהם בין טוב לבין רע. ובהמשך נבין מדוע לפני האכילה מעץ הדעת האדם לא היה צריך לעסוק בהבחנה שבין טוב לרע, ומדוע דווקא לאחר האכילה מעץ הדעת הוא נאלץ לשקוד ולהתמודד עם ההבחנה הטורדנית שבין טוב לרע.
טרם שנעיין בתשובת רבנו הרמב"ם לשתי השאלות האחרונות, יש להקדים ולבאר שני מושגים הכרחיים להבנת סודם של עץ הדעת ועץ החיים: ה"מפורסמות" וה"אמיתיות".
ג. ידיעת ה"מפורסמות" וידיעת ה"אמיתיות"
ה"מפורסמות" הן נורמות מוסריות שמפורסמות בין בני-האדם לגנאי או לשבח, נורמות אלה מתוארות ונמדדות על-ידי המושגים "טוב" ו"רע". נורמות אלה משתנות מחברה לחברה וממדינה למדינה מפני שהן נקבעות על-ידי החברה וראשיה, וזאת באמצעות פרסומן בחברה וקבלתן על-ידי כלל האנשים שמרכיבים את אותה החברה. לדוגמה, גילוי-עריות הוא מסוג ה"מפורסמות", מפני שמדובר בנורמה מוסרית שמשתנה מחברה לחברה: ביהדות היא נבלה ושפלות (כערוות אשת איש), לעומת זאת אצל עמים אחרים זָרוּתה פחותה בהרבה, ואף יש עמים המסתכלים על הדבר בשוויון-נפש. על-כל-פנים, אין אנו אומרים על גילוי-עריות שהוא "שקר" אלא אומרים עליו שהוא דבר "רע" או "מגונה", בניגוד ל"אמיתיות" וכאמור להלן.
ה"אמיתיות" הן שם נרדף ל"מדעים" או ל"מושׂכלות", דברים שנמדדים ונבחנים באמות-מידה מדעיות. כלומר, ה"אמיתיות" הן עובדות מדעיות קבועות ובלתי-משתנות, ולכן המושגים שמתארים אותן הם "אמת" ו"שקר": אמת שכדור-הארץ עגול ושקר שהוא שטוח, אמת שהשמש קבועה במקומה ושקר שהיא סובבת סביב צירה או שהיא יוצאת מנרתיקה.
דוגמה נוספת, הקב"ה ברא את החומרים השונים בעולם מתכונות וממרכיבים מדעיים קבועים ובלתי משתנים, לדוגמה: אם יטען מישהו שהמים מתאדים בטמפרטורה של 0 מעלות, נֹאמר על טענתו שהיא "שקר" אך לא נאמר עליה שהיא "רע". ועל הטענה שהמים מתאדים בטמפרטורה הגבוהה מ-100 מעלות נאמר שהיא "אמת" אך לא נֹאמר עליה שהיא "טוב".
ד. מעלת אדם הראשון
לאחר שלמדנו על ה"מפורסמות" ועל ה"אמיתיות", אנו מוכנים לעיין בתשובת רבנו הרמב"ם לשאלה המרכזית: כיצד ייתכן שהאדם שחטא ומרד בציווי ה' יתעלה יקבל את הפרס הגדול מכולם – רוממות הדעת והמחשבה? בראשית תשובתו רבנו קובע שהאדם לא נברא כבהמות ללא שכל, אלא נולד בעל שכל זך ושלם מאוד, וכֹה דבריו בספרו מורה-הנבוכים שם (א, ב):
"השכל אשר השפיע ה' לאדם שהוא שלמותו הסופית, הוא אשר ניתן לאדם לפני מִרְיוֹ [=לפני שמרד בציוויו של בוראו], ועליו [על השכל] נאמר בו [באדם] שהוא 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים' ובדמותו. ובגללו דוּבָּר עמו ונצטווה כמו שנאמר: 'וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים' וכו', כי לא יהיה הציווי לבהמות ולא למי שאין לו שׂכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו".
כלומר, האדם קיבל מאת ה' יתברך שׂכל שלם ומושלם שבו הוא היה מסוגל ללמוד את המדעים, להבחין בפלאי הבריאה, לחקור אותה, ללמוד ממנה על הנהגת ה' את העולם, ואף להתרומם למעלת העונג הרוחני שבהשׂגת בורא-עולם ובהבנת טוהר אחדותו ככל יכולת האדם המחובר בגוף. שׂכל זה היה לו מתחילת בריאתו, ועל אותו שׂכל, כלומר על אותו כוח מחשבה שהוא כוח רוחני מופשט, נאמר באדם שהוא נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים", ולכן אלהים גם ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת, מפני שהיה לו שׂכל לקבל ציווי ולהישמע לו.
נמצא, שאדם הראשון נברא עם שכל אנושי מפותח מאד, כלומר עם כוח המחשבה שבו האדם יודע להבחין בין "אמת" לבין "שקר", וזאת לעומת ההבחנה שבין ה"טוב" וה"רע" שנובעת מכוח אחר שיש באדם – הכוח הרגשני-החושני הפונה אל התאוות, וכֹה דברי רבנו שם:
"אבל הטוב והרע הוא במפורסמות לא במושׂכלות, לפי שאין אומרים השמים כדוריים [=העולם העגול כתפישׂת המדע בימינו] – 'טוב' והארץ שטוחה – 'רע', אלא אומרים 'אמת' ו'שקר' [אמת שכדור הארץ עגול ושקר שהארץ שטוחה וכשיטתם של הוזי ההזיות הנחבלים ברברבנותם]. וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא 'אמת' ו'שקר', ועל הנאות והמגונה 'טוב' ו'רע', ובשׂכל יידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושׂכלים [=בכל המדעים]".
וממשיך רבנו הרמב"ם ומבאר במורה שם (א, ב):
"וכיוון שהיה [=אדם הראשון] בשלמות מצביו ותמימותם [דהיינו שלמותם] והוא עם תכונותיו ומושׂכליו [השלמים מראשית יצירתם] אשר בו נאמר מחמתם: 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים' [תה' ח, ו; וביחס לשם המשותף 'אלהים' ברור שמשמעותו כאן היא המלאכים], לא היה לו כוח [=רגשני-חושני] שמתעסק במפורסמות כלל ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי והיא גילוי הערווה [=ההליכה עירום] לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו".
כלומר, האדם בתחילת בריאתו היה בשלמות שכלו והבחנתו המדעית, עד-כדי-כך שהוא היה כמעט במעלת המלאכים. כלומר, לא היה בקרבו הכוח הרגשני-החושני שמשתוקק לתאוות, ולכן הוא כלל לא נזקק לכוח ההבחנה שבין טוב לרע, שהרי הוא נטה באופן טבעי אחרי שכלו ואחרי ידיעת המושׂכלות. עד-כדי-כך האדם היה מנותק מתאוותיו ומיצרו הרע, עד שאפילו ההליכה עירום לא נראתה בעיניו מוזרה ומגונה, כי שימושו באיברים המוצנעים היה ככל צורך וכורח טבעי ללא להט החושניות, מחמת שקיעתו העמוקה במושׂכלות ובעולם המחשבה.
"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בר' ב, כה).
סיכום ביניים
השגת הטוב והרע הינה יחסית ומשתנה בין חברה לחברה ובין אדם לאדם בהתאם לנורמות החברתיות המקובלות באותה החברה, יש עניינים שייחשבו לחרפה גדולה בחברה מסוימת, ואילו בחברה אחרת ייחשבו לדברים שבשגרה ויתייחסו אליהם בשוויון נפש. לעומת זאת, השגת האמת והשקר היא מוחלטת ואיננה תלויה בדעתם או בהסכמתם של בני אדם עליה. למושגים אלה ישנה חשיבות רבה להבנת דרכו של רבנו בפירוש חטאם של אדם וחווה.
כמו כן, מדברי רבנו למדנו שנטיית האדם אחרי התאוות והתענוגות החושניים, גורמת לאדם לאבד את השׂגתו השׂכלית, אשר בה הוא מזהה ויודע את האמת ומתרחק מן השקר וההתעייה. ובאיבוד ההשגה השכלית האדם קונה לעצמו השגה אחרת שהיא ההבחנה בין הרע והטוב.
כלומר, אם האדם שוקע בתאוות מכל סוג שיהיה (אכילה שתייה או תשמיש וכיוצא בהן) הוא למעשה מרוקן את עצמו מן ההשגה השכלית ונדרש עתה להבחין כל העת בין הטוב לבין הרע, שהרי עתה, לאחר שהוא רוקן את עצמו מן ההשגה השכלית, הוא-האדם משתוקק לרע ונוטה אחרי בהמיותו, ולכן הוא נדרש עתה לשקוע בצורך ההכרחי להבחין בין טוב לרע. ברם, טרם שהוא רוקן את עצמו מן ההשגה השכלית, הוא לא נזקק להבחין בין טוב לרע, מפני שהוא היה נוטה באופן טבעי אחרי הטוב, וכלל לא הייתה בו התשוקה לרע – וכאמור, עתה, לאחר שהאדם רוקן את עצמו מן ההשגה השכלית, הוא נאלץ כל העת להתמודד עם תשוקותיו הבהמיות.
"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [עשו להם שם בארץ] וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [אך אדם שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [זו דרך הכסילות של אנשי השחץ הללו] וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [ואחריהם צאצאיהם ירוצו לדרכי ההבל], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [המוות ירעה אותם בדרכם לטבח] וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ [אבל הישרים יקחו מוסר מאחרית הכסילים בעולם-הזה, ומאחריתם בעולם-הבא, שהרי הכסילים הופכים את השאול למקומם הקבוע שבו יתייסרו לנצח-נצחים]".
"אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג), "טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים, כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל וְגַם זֶה הָבֶל" (קהלת ז, ה–ו).
בחלקו השני של המאמר נמשיך להעמיק בנושא זה ככל יכולתנו, ונוסיף לבאר ולהבהיר את סודם של עץ הדעת ועץ החיים. "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (משלי ב, י).