בשם ה' אל עולם: קריאת קרב לדרך האמת
בקריאתו ההיסטורית המהדהדת הזו של אברהם אבינו (בר' כא, לג) פותח הרמב"ם את כל ספריו. בקריאה זו רבנו מלמד, שמגמתו בכל כתביו היא להמשיך בעוז את קריאתו של אברהם אבינו לפרסום מציאותו וייחודו של בורא-עולם. הרמב"ם ראה אפוא את עצמו כממשיך דרכו של אברהם, ממשיך דרכו המחשבתית והפילוסופית, ממשיך דרכו בקריאה לכל באי-עולם למציאות ה' ולייחודו, וממשיך דרכו בעמידה איתנה ונחושה כנגד עבודה-זרה והזיות מינות – וזו גם הסיבה שרבנו פותח את ספרוֹ משנה-תורה בספר-המדע: בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממוֹ לבחון ולבקר חידושים בעין המחשבה הישרה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת ולהדריכוֹ ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם שמו.
קאפח זיהה את מגמת רבנו, אף שהוא עצמו בחר ללכת בדרכי השׂכירים אשר הרסו את תורת האלהים. כלומר, קאפח הכיר בחובת המלחמה בעבודה-הזרה אך בחר בשלמונים ובשׂררה, ושיתף פעולה עם ממסד המינות האורתודוקסי, עד שהפך להיות לא רק בשר מבשרו, אלא מראשיו ומוביליו, וכך אומר קאפח בהערתו בראש המורה: "פתיחה זו באה בעקבות האמור באברהם אבינו [...] לרמוז כי פעולתו בספר זה היא המשך קריאתו של אברהם אבינו".
א. 'וידע שכל העם טועים'
בספריו משנה-תורה (הלכות עבודה-זרה פרק א) ומורה-הנבוכים (ג, כט), רבנו מוסיף ומלמד על מהות "קריאת הקרב" הזו של אברהם אבינו ע"ה – ומדבריו שם עולה שמהותה היא עמידה נחרצת ובלתי מתפשרת כנגד העבודה-הזרה ופרסום דרך האמת בעולם ללא מורא, אף במחיר של עריכת פולמוס אמיץ עם התועים ועובדי האלילים, וניתוץ כל הזיותיהם ודמיונותיהם.
וכֹה דבריו שם בהתאמה:
"ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך [בשׁגייה אחרי עבודה-זרה] עד שנולד עמודו-של-עולם שהוא אברהם אבינו [...] כיוון שנגמל איתן זה [כלומר עוד בהיותו קטן] התחיל לשוטט בדעתו [...] וליבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה. וידע שיש שׁם אלוה אחד [...] וידע שכל העם טועים. [...] וכיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב [...] ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. [...] כיוון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש אלוה אחד [...] עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם' [...] וכיוון שהיו העם מתקבצין אליו [...] היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירֵהו לדרך האמת".
"וכאשר גדל עמודו של עולם [=אברהם אבינו ע"ה] ונתברר לו שיש שָׁם [=במציאות] אלוה נִבְדָּל לא גוף ולא כוח בגוף, ושכל אלה הכוכבים והגלגלים מעשיו, והבין אפסוּת אותם ההבלים אשר נתחנך עליהם, החל לסתור שיטתם ולבאר הפסד השקפותיהם, וּפִרְסֵם הֶפְכָּם, וקרא 'בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם' – קריאה הכוללת מציאות ה' וחידוש-העולם מאת אותו האלוה".
ודרך אגב, נשים לב כי בקטע שהעתקנו מן המורה (ג, כט) רבנו כותב שקריאתו של אברהם אבינו נועדה לעורר לידיעת ה' (=מציאות ה') ולהשקפת חידוש-העולם. אך בקטע שהעתקנו מהלכות עבודה-זרה עולה בבירור כי קריאה זו נועדה לפרסם את אמיתת ייחוד ה' בעולם: "והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש אלוה אחד [...] עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם'". ברור אפוא, שקריאתו זו של אברהם אבינו כוללת את מצווֹת ידיעת ה' וייחוד ה' וחידוש העולם וכל יסודות הדת המחשבתיים.
ב. 'ובעט בעבודה-זרה והפר עבודתה'
אברהם אבינו סיכן את עצמו ולחם בעוז כנגד עובדי העבודה-הזרה שהיו סביבו עד שביקשו להורגו, וקשה מאד להבין את תעצומות הנפש האדירות שהיו לאברהם אבינו לעמוד לבדו כנגד אומה גדולה אכזרית וּרְשָׁעָה – ומהו ממסד הכמורה האורתודוקסי העריץ לעומת מלכותו של נמרוד הרשע? ההסבר היחיד לעמידתו האיתנה והעקבית הוא אהבתו העצומה לבורא-עולם וזו שׂגשׂגה ופרחה מכוח ידיעתו אותו, עד שנאמר עליו: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (יש' מא, ח). אהבתו העצומה לבורא-עולם היא-היא אשר נטעה בו את האהבה האדירה לאמת, ואת כוחות הנפש המופלאים לבטוח בבורא-עולם ולהתמודד בהצלחה עם כל הרדיפות שהיו מנת חלקו.
ובמורה שם רבנו הוסיף והתייחס לעמידתו האיתנה של אברהם אבינו, וכֹה דבריו:
"ואין ספק אצלי שהוא [=אברהם אבינו] [...] כאשר חָלק על שיטת כל בני אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים [=והרמב"ם ידע זאת היטב ממה שסבל בעצמו]. וכיוון שסבל כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה והעדיף את האמת על כבודו [כלומר, אברהם אבינו וויתר על כבודו כדי לעמוד איתן על עקרונות דרך האמת], נאמר לו: 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בר' יב, ג]. והיה תכלית עניינו [=בוא וראה מה היה שׂכרו של אברהם על מסירותו], מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזִכרוֹ, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעוֹ, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".
וכך הוסיף ותיאר רבנו את פעלו האדיר של אברהם אבינו ע"ה (תשובה רצג):
"ועיקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשׂכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה, ובעט בעבודה-זרה והפר עבודתה [=וכך צריך לנהוג גם בימינו בביזוי ובזלזול ובחירוף ובגידוף גדולי האסלה ויתר מיני האלילות שגואים בימינו] והכניס רבים תחת כנפי השכינה ולימדם והוֹרָם וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', שנאמר: 'כִּי יְדַעְתִּיו' וכו' [בר' יח]".
"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב).
ג. אברהם אבינו והרמב"ם
לאור כל זאת מובן מדוע רבנו ראה את עצמו כממשיך דרכו של אברהם אבינו. רבנו הרמב"ם היה בדעה שתכליתה הראשונה של תורת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות ולבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, וכפי שכתב במורה-הנבוכים (ג, לז): "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת – סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".
וברורה עתה תשובתו של קאפח השׂכיר לשאלה: מדוע הרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונה במשנה-תורה "יסודי התורה"? וזה לשונו בפתיחת פירושו לספר-המדע:
"קרא שֵׁם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו, גם תורה אין לו [וקאפח השׂכיר מרד בדרך האמת, שהרי הוא כיבד ורומם ואף קיבל על עצמו לאלוה ארורים רבים שלא רק ש'גם תורה אין להם', אלא התעיבו והשחיתו את תורתנו בדרכי מוות ומינות, עד שהפכוהָ לתועבה פרו-נוצרית]".
מדרכו של רבנו הרמב"ם עולה נכוחה, כי רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמֵּד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהִלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים, סופו לעוות את הדת באופן חמור עד-כדי התעיית עמֵּנו אחרי התֹּהו והמינות, וכפי שאירע ליהדות המינות האורתודוקסית שר"י, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא):
"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפני הפסוק הזה הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבויָם והצלחתם וכפי שהיה ערב השואה, אינם מעידים על טוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועמֵּנו כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר זוועות השואה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
זו הסיבה אפוא שרבנו הרמב"ם פותח את ספרו הגדול: משנה-תורה, בספר-המדע – בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממוֹ לבחון ולבקר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, ולהדריך אותו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם. ברם, רבים הם אשר תקפו את רבנו הרמב"ם, רבים הם אשר לא עָרַב לחיכּם מבטו החודר והנוקב עד תהום נפשם העכורה, וכפי שתיארם בצוואת ספרוֹ מורה-הנבוכים:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות הן רכוש הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מלפני ה'] הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, והן אלה אשר יסבּבו אל הַסָּכָל המחזיק בהן רעה וימיטו עליו שבר, מידה כנגד מידה: "עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" (מש' ה, כב).
סוף דבר
אחתום בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים (=שהחליטו שה' הוא גוף) ועל המסופקים (=אלה שטרם החליטו האם ה' הוא גוף כמו הפוחז מפוסקיירא שסבר שרבותיו המגשימים הם 'גדולים וטובים'), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים הכסילים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), והנה מעט מדבריו:
"הכת הראשונה [...] מבינים אותן [=את האגדות] כפשוטן [...] ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבות המציאות [...] מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים. [...] וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו] והכת הזו דורשים [...] דברים אשר אם ישמעוּם העמים יֹאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'". ובהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, מוסיף רבנו:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם 'חכמי ישראל' [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה".
קוראים לי זיו, אני ספרדי (לא שס), תחת הפסיקות של שולחן ערוך הרב עובדיה, לא מקיים את כל השולחן ערוך. לומד תורה בבית כנסת בשכונה - אדם פשוט.
שלא תחשוב שאני מתנגח איתך בשם איזה אידאולוגיה כלשהי, נתקלתי באתר שלך ושמחתי על הזדמנות ללמוד קצת לעומק את הספר המדהים הזה של הרמב"ם.
אברהם מיוחד מאד בכל האנושות והוא מחזיק בדרך שהיא לא דרך שהותוותה ליהודים דרך התורה. הוא בלי תורה ובלי שום רמז ובלי שום אבות "התחיל לשוטט בדעתו [...], ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה" - ההשגה שלו הייתה ידיעה מתוך חקירה. זו לא הדרך שהוטלה על עם ישראל לאחר קבלת התורה, שם התפצלה הדרך לידיעה ואמונה - 2 מסלולים להלך בהם במקביל.