ראיות ה'מתכלמין' לשלילת הגשמות

בפרק עו, שהוא הפרק האחרון במורה חלק א, רבנו בוחן בתמציתיות את שלושת הדרכים שבהם ה"מתכלמין" הוכיחו את שלילת הגשמות. באופן כללי רבנו מסתייג מאד מראיותיהם, לא מפני ששלילת הגשמות אינה יסוד מוסד ואיתן בתורת משה ובפילוסופיה, אלא מפני שהם בנו את ראיותיהם על תפישׂה מדעית שגויה לחלוטין, ולכן הן למעשה הזיות בתחפושׂת.

הבה נחל אפוא בדברי רבנו במורה (א, עו), וכֹה דבריו:

"בשלילת הגשמות לפי שיטת ה'מתכלמין': דרכי המתכלמין והוכחותיהם על שלילת הגשמות חלושות מאד, יותר חלושות מראיותיהם על הייחוד, כי שלילת הגשמות לדעתם כאילו הוא ענף חיובי ליסוד הייחוד [כלומר נובע באופן הכרחי מיסוד הייחוד], אמרוּ: הגוף אינו אחד [כלומר לאחר שהוכיחו לפי דרכם שה' אחד, ברור שהוא אינו גוף כי הגוף אינו אחד]. אבל מי ששלל את הגשמות מפני שהגוף מורכב מחומר וצורה בהכרח – וזו הרכבה, והרי ברורה היא מניעת ההרכבה ביחס לעצמות האלוה [כלומר מי ששלל את ההגשמה מכך שהגוף מורכב מחומר וצורה, והואיל והאלוה אחד, הוא אינו מורכב ולכן אינו גוף] אין זה לדעתי 'מתכלם', ואין ראיה זו בנויה על יסודות ה'מתכלמין' [שהרי לשיטתם היקום מורכב מצירוף חלקיקים והמקרים החלים עליהם], אלא היא [=הוכחת שלילת הגשמות בהנחה שהגוף מורכב מחומר וצורה ולכן לא ייתכן שהאלוה גוף כי הוא אחד] הוכחה ברורה בנויה על הדעה שיש חומר וצורה והבנת ענייניהם, וזו שיטה פילוסופית אזכירנה ואבארנה כשאזכיר הוכחות הפילוסופים על-כך, ואין מטרתנו בפרק זה אלא להזכיר ראיות ה'מתכלמין' על שלילת הגשמות, כפי הקדמותיהם".

מדברי רבנו עולה ששלילת הגשמות נובעת במידה רבה מיסוד ייחוד ה', דהיינו הואיל וה' אחד באחדות מוחלטת שאין כיוצא בה, לא יעלה על הדעת שהוא מורכב מחומר וצורה. לפיכך, נראה שעיקר טענת רבנו כלפי ה"מתכלמין" היא שהם ביססו את שלילת ההגשמה על שיטה מדעית רעועה מאד, דהיינו על-כך שהגוף בנוי מחלקיקים ומן המקרים החלים עליהם – ואז, אם וכאשר ישָּׁללו הזיותיהם בענייני החלקיקים, אז חלילה ישָּׁלל עמהן יסוד ייחוד ה' יתעלה.

נמשיך אפוא בדברי רבנו במורה (א, עו), שם הוא עובר לדרך הראשון של ה"מתכלמין":

הדרך הראשון

"אמרוּ [ה'מתכלמין']: אם היה האלוה גוף, לא יִבָּצֵר לעניין האלהות ואמיתתה [אחת משתיים: או] שיהיו מייצבים אותה [=המעצבים את עצמות האלהות והסיבות למציאותה כפי שהיא] כל עצמֵי אותו הגוף, כלומר כל עצם יחיד מהם, או שיהא מייצב אותה עצם אחד מעצמֵי אותו הגוף – ואם יהא המייצב אותה עצם אחד, מה תועלת יתר אותם החלקים? ואין עניין למציאות כל הגוף הזה; ואם תהיה היציבות בכל חלק וחלק מחלקי הגוף הזה, הרי אלה אלוהות רבים לא אלוה אחד, וכבר ביארו שהוא אחד. וכאשר תתבונן בראיה זו תמצאנה בנויה על ההקדמה הראשונה והחמישית מ[שתים-עשרה] הקדמותיהם. ואילו תֹּאמר להם כי גוף האלוה אינו מחובר מחלקים בלתי מתחלקים, כלומר שהוא אינו מצורף מכעין העצמים שהוא בורא כפי שאמרתם, אלא הוא גוף אחד מחובר שאינו סובל חלוקה אלא בהשערה ואין להתחשב בהשערות, לפי שכך אתה מדמה שגוף השמים סובל הקריעה והבקיעה, והפילוסוף אומר כי זה פעולת הדמיון מתוך השוואה מן הנוכחי – והם הגופים המצויים אצלינו – על הנעלם".

כלומר, הוכחתם של ה"מתכלמין" אינה טובה אלא לשיטתם שהעולם בנוי מחלקיקים. אך אם יטען הטוען שהאלוה הוא גוף אחד שאינו מתחלק (כמו גוף השמים אשר לפי הפילוסופים בנוי מחומר ייחודי ולכן אינו מתחלק אלא בהשערה, דהיינו בפעולת הדמיון בלבד) – כל הוכחתם זו של ה"מתכלמין" תיפול לבירא, מפני שהיא מבוססת על שיטתם שהיקום נברא מחלקיקים.

לאחר הדברים האלה רבנו עובר לתאר במורה את הדרך השני של ה"מתכלמין", וכֹה דבריו:

הדרך השני

"והוא חשוב מאד אצלם, מניעות הדימוי. לפי שאינו דומה למאומה מברואיו, ואילו היה גוף הרי כבר דָּמָה לגופים. והם מאריכים מאד בדבר זה ואומרים: אם תֹּאמר [שהאלוה] גוף לא כגופים כבר סתרת את עצמך, כי כל גוף דומה לכל גוף מצד הגופניוּת, אבל שונים הגופים זה מזה בעניינים אחרים וכוונתם למקרים, ויתחייב עוד אצלם שנמצא שכבר ברא כמותו [כלומר אם האלוה גוף הדומה לגופי הנבראים הרי שברא כמותו, וזה נמנע]. וראיה זו תתרופף משני פנים: האחד שיֹאמר האדם: איני מודה בהעדר הדימוי, וכי איזו הוכחה נתקיימה לך על-כך שלא ייתכן שֶׁיִּדְמֶה האלוה לדבר מברואיו באיזה דבר מן הדברים? זולתי אם תישען בכך על לשון ספר נבואי כלומר שלילת הדימוי באיזה דבר, ויהיה אם-כן שלילת הגשמות מקובל לא מושׂכל [כלומר מקובל במסורת הנבואה והתורה-שבעל-פה, אך לא מוכח באופנים פילוסופיים]. ואם תֹּאמר, אם הוא יִדְמֶה לדבר מברואיו הרי כבר ברא כמותו [וזה נמנע כאמור], יֹאמר החולק, [שאותו דבר מברואיו] אינו כמותו מכל הצדדים, ויטען שאין להכחיש שיהיו באלוה עניינים מספר ובהם כמה צדדים [שבהם הוא דומה לנבראיו], כי סוברי הגשמות אינם נרתעים מזה.

ואופן אחֵר והוא יותר קשה [דהיינו עמוק להבנה], והוא, כבר נתאמת ונתברר אצל כל מי שעסק בפילוסופיה והעמיק בשיטות הפילוסופים, כי הגלגלים, אינו נאמר [שֵׁם] 'גוף' עליהם ועל הגופים הללו ההיוליים [דהיינו על כלל הגופים שבכדור-הארץ, שהם דרגה נמוכה של גופים המורכבים מארבעת היסודות] כי אם בשיתוף בהחלט, לפי שאין החומר הזה כאותו החומר ולא צורות אלו אותה הצורה, אלא גם החומר והצורה נאמרים על מה שכאן [בכדור-הארץ] ועל הגלגלים בשיתוף [וכך פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה ג, ג: 'כל הגלגלים אינם לא קלים ולא כבדים, ואין להם לא עין אדום ולא עין שחור ולא שאר עינות', דהיינו צבעים], ואף-על-פי שהגלגל בלי ספק בעל ממדים אין עצם הממדים הוא הגוף, אלא הגוף הוא הדבר המורכב מחומר וצורה. ואם זה נאמר ביחס לגלגל, כל-שכן שיֹּאמר אותו [גם] המגשים באלוה [=ביחס לאלוה], שהוא יֹאמר: הוא [=האלוה] גוף בעל ממדים אבל עצמו ואמיתתו ועצמותו לא יִדְמֶה למאומה מן הגופות הנבראים, אבל ייאמר עליו ועליהם גוף בשיתוף, כדרך שאומרים עליו ועליהם 'מצוי' בשיתוף אצל החוקרים האמיתיים [וראו: 'תורת שלילת התארים: ה' אחד'].

ואין טוען הגשמות מניח [=סובר] שכל הגופים מצורפים מחלקים דומים, אלא אומר כי ה' בורא את כל הגופים הללו, והם שונים בעצמיהם ואמיתתם, וכשם שאין גוף הרעי אצלו הוא גוף כדור השמש, כך יֹאמר שאין גוף האור הנברא כלומר השכינה הוא גוף הגלגלים והכוכבים, ולא גוף השכינה או עמוד הענן הנברא הוא גוף האלוה יתעלה לדעתו, אלא אומר: אותו הגוף הוא העצמות השלמה הנכבדת אשר לא הורכבה כלל, ולא השתנתה ואי-אפשר שתשתנה, אלא כך נתחייבה מציאות הגוף הזה חיוב תמידי, והוא עושה כל מה שזולתו כפי חפצו ורצונו. ומי ייתן ואדע היאך תיסתר ההשקפה הרעועה הזו בדרכיהם התמוהים אשר כבר הודעתיך אותם".

וכפי שסובר אותו טוען הגשמות שנזכר בדברי רבנו האחרונים, כך בדיוק לפי רבנו סברו המגשימים האירופים הראשונים כגון רש"י-שר"י וחבורתו, וכך אומר רבנו במורה (א, א):

"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר [שלילת הגשמות היא כפירה בתורה ובמציאות האל!] אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם".

נמשיך עתה במורה שם (א, עו) לדרך השלישי של ה"מתכלמין" בהוכחת שלילת הגשמות:

הדרך השלישי

"הוא זה. אמרוּ, אילו היה האלוה גוף היה לו סוף, וזה נכון, וכאשר יש לו סוף יש לו שיעור ידוע ותבנית ידועה ויציבה, וגם זה חיוב נכון. [ועוד] אמרוּ, [לא ייתכן שיש לאלוה שיעור ותבנית, הואיל] וכל שיעור וכל תבנית ייתכן שיהיה האלוה יותר גדול מאותו השיעור או קטן, או שלא כפי אותה התבנית, כיוון שהוא גוף. אם-כן, ייחודו בשיעור מסוים ותבנית מסוימת צריך למייחד [דהיינו לבורא שיברא אותו באופן מיוחד וכפי אותו שיעור מסוים וכפי אותה תבנית מסוימת]. ולא עוד, אלא ששמעתים מחשיבים ראיה זו, והיא החלושה מכל מה שקדם, מפני שהיא בנויה על ההקדמה העשירית [משתים-עשרה הקדמותיהם הרעועות] אשר כבר ביארנו עד כמה יש בה מן הספקות ביחס לשאר הנמצאים אם נתארֵם שלא כפי טבעם, כל-שכן ביחס לאלוה.

ואין הבדל בין זה לבין דבריהם בהכרעת מציאות העולם על העדרו, שהוא [=המושׂג 'הכרעת מציאות העולם על העדרו', הכוונה בו לכך שעצם מציאותו של העולם] מורה על פועֵל שהכריע [שהחליט לברוא ולקיים את] מציאותו על[-פני] העדרו, עם אפשרות מציאותו והעדרו [=היו לו שתי אפשרויות והוא בחר לבוראו]. ואם ייאמר להם: ומדוע לא תמשיכו דרך זו ביחס לה' יתעלה ותֹאמרו: כיוון שהוא מצוי, חיובי שיהא לו מכריע [למציאותו, דהיינו שיש לו בורא שהחליט לבוראו ולהעדיף את מציאותו] על העדרו? והנה בלי ספק שהוא [ה'מתכלם'] יענה ויֹאמר: מפני שזה מביא אל [להנחת] ההִשתלשלות [דהיינו להשקפה שיש מי שהכריע את המכריע וכו' וכך עד לאלוה], ויסתיים על-כל-פנים במחויב-המציאות אשר אין בו אפשרות ואינו זקוק לממציא.

ותשובה זו עצמה תתחייב בתבנית ובשיעור [כלומר, תשובה זו עצמה מעודדת את המגשימים להתבוסס בהגשמה קמי שמיא], כי כל [אחד מן] התבניות והשיעורים שהם [בגדר] 'אפשרי המציאות' – [דהיינו] שעניינוֹ שלא היה מצוי ואחר-כך נמצא – הוא שאומרים בו: 'היה אפשר שיהא יותר גדול או קטן מכפי שהוא מצוי, ושלא כפי התבנית הזו', ואז יהיה זקוק למייחד [=למי שיבראנו ויעצבנו] בהכרח. אבל תבנית האלוה ושיעורו – יתעלה מכל מגרעת ודימוי – הרי סובר הגשמות יֹאמר: לא היה נעדר ואחר-כך נמצא שאז יהיה זקוק למייחד, אלא עצמותו בשיעורה ותבניתה מחויבת המציאות כך, אינה זקוקה לא למייחד ולא למכריע מציאות על ההעדר, כיוון שאין אפשרות העדר בה, כך אינה צריכה למייחד תבנית ושיעור כי כך חויבה מציאותו".

כללו של דבר, טועני הגשמות לא ישללו את תשובת ה"מתכלמין" לפיה האלוה הוא בגדר "מחויב המציאות" דהיינו שלא ניתן לומר עליו שהייתה אפשרות לקיומו ואפשרות להעדרו, ואז כאמור יתחייב בהכרח שיהיה לו בורא קדום ממנו אשר החליט לבחור באפשרות קיומו והכריע לבוראו. אלא, טועני הגשמות יֹאמרו לביסוס שיטתם, שהאלוה, אף-על-פי שהוא גוף הוא אינו גוף ככל הגופים, ולכן הוא אינו בגדר "אפשרי המציאות" אלא הוא בגדר "מחויב המציאות", דהיינו הוא אינו זקוק לאלוה קדום ממנו שיכריע ויחליט לקיים את מציאותו על-פני העדרו.

***

וכך רבנו חותם את הפרק האחרון שבמורה הנבוכים חלק א, וכֹה דבריו:

"התבונן נא אתה המעיין – אם העדפת דרישת האמת, ועזבת את ההִתרברבות וההִסתמכות על אחרים והנטייה למה שהוּרגלת לרומם, ולא תַטְעֶה את עצמך – [התבונן אפוא] על מצב החוקרים הללו [ה'מתכלמין'], ומה שאירע להם ומהם [היאך נכשלו והכשילו], והרי הם כבורח מן הרמץ אל האש, והוא, שהם ביטלו טבע המציאות ושינו התכונה הטבעית של השמים והארץ, בדַמּוֹתם שבאותן ההקדמות יוּכח שהעולם מחודש. והרי את חידוש העולם לא הוכיחו, ואבדו לנו הוכחות מציאות האלוה ואחדותו ושלילת הגשמות. כי ההוכחות אשר יתבאר בהן כל זה אינן נלקחות כי אם מטבע המציאות היציבה והנראית והמושׂגת בחושים ובשכל [כלומר, ברגע שקיבלנו את הטענה לפיה אמיתת המציאות איננה כפי שהיא נתפשׂת בכלים מדעיים, הרי שלא ניתן ללמוד ממנה עוד מאומה, שהרי היא איננה כפי שהיא נתפשׂת בשכלנו].

וכיוון שכבר נפנינו [='פרגנא' – 'התפנינו מטרדתם [...] לתמצת את הקדמותיהם' (קאפח)] מתמצית דבריהם, נחל עתה [בראש חלק ב] להזכיר את ההקדמות הפילוסופיות, ולהזכיר את הוכחות הפילוסופים על מציאות האלוה ואחדותו ומניעת היותו גוף, על-אף שנניח כדבריהם בקדמות העולם, אם כי אין אנו בדעה זו. ואחרי-כן אראך דרכנו אנו במה שהִנחה אותנו אליו העיון הנכון משלמות ההוכחה על שלוש החקירות הללו. ואחר-כך אשוב לדון עם הפילוסופים במה שהם אומרים מקדמות העולם, בעזרת שדי. נשלם זה החלק הראשון ממורה-הנבוכים".

וגם אנכי סיימתי את סדרת המאמרים על חלקו הראשון של המורה, ועדיין המלאכה רבה, יהי רצון שאזכה להמשיך ולסיים את סדרת המאמרים הזו עד תומה, דהיינו עד סוף חלקו השלישי של המורה, "הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ" (ש"ב כב, לא).

ראיות ה'מתכלמין' לשלילת הגשמות.pdf

הורידו את PDF • 161KB