יסודות במדעי האלהות
במאמר הקודם בסדרה זו: "מטרתו הראשונה של מורה הנבוכים", ביארתי בקצרה מהם "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". למדנו כי מעשה מרכבה הם "מדעי האלהות", וכמו שמבאר רבנו בפירושו למשנה מסכת חגיגה (ב, א): "וכוונתם במעשה מרכבה – המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשׂכל הנצמד לאדם, ומה שאחרי המוות". ובהלכות יסודי התורה (ב, יא) מוסיף רבנו: "וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה".
עוד למדנו, כי "מעשה בראשית" הם מדעי הטבע וכדברי רבנו במורה (עמ' ו), וכן בהלכות יסודי התורה (ד, י): "וביאור כל אלו הדברים שבפרק ג–ד הוא הנקרא מעשה בראשית", ושם, בפרקים ג–ד רבנו עוסק במדע האסטרונומיה, בהרכב החומרים (כימיה) ובחוקי הטבע (פיסיקה). נראה אפוא ברור, כי מעשה בראשית הוא כינוי לכלל מדעי הטבע וכן לחקר ראשית הבריאה, וכדברי רבנו בפירושו לחגיגה (ב, א): "מדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה".
בהמשך דברי רבנו במורה (עמ' ו), הוא מסביר כי ישנם יסודות במדעי הטבע שלא ניתן ללמֵּד אותם באופן מפורש ופשטני, אלא, כדי ללמדם נדרש להיעזר במשלים: "ודע, כי גם ענייני הטבע אי אפשר לְלַמֵּד בפירוש מקצת תחילותיהם [=יסודותיהם] כפי שהם, וכבר ידעת אמרם ז"ל: 'ולא במעשה בראשית בשניים' [מ' חגיגה ב, א] ואם יבאר אדם כל אותם הדברים בספר נמצא שכבר דרש לאלפי בני אדם, ולפיכך נאמרו גם עניינים אלה בספרי הנבואה במשלים, וגם חכמים ז"ל דיברו בהם בחידות ומשלים נהייה [=בעקבות] כתבי-הקודש, לפי שהם דברים שיש בינם לבין מדעי האלהות קשר גדול, וגם הם סודות מסודות המדע האלהי".
ושאלה קמה וניצבה: מדוע לא ניתן ללמד מדעים באופן חופשי? מדוע חכמים ע"ה הסתירו מן ההמון יסודות ממדעי הטבע וטרחו לבארם במשלים? ומדוע אסרו ללמד את "מעשה בראשית" לשניים? והלא אנו רואים בימינו שכל נער ובחור בבית-הספר לומד יסודות במדעי הטבע ללא שום בעיה, ורבים אף מצליחים להגיע להישגים עצומים בהבנת מדעי הטבע השונים, הישגים אשר חכמי קדם הגדולים ביותר היו יכולים רק לחלום עליהם! שהרי המדעים בימינו מתקדמים אלף-אלפים יותר מאשר המדעים שהיו מקובלים בקרב המדענים במשך אלפי שנים. כללו של דבר, רבים מהבחורים בימינו יודעים מדעים ברמה הגבוהה אלף מונים מאשר גדולי המדענים והפילוסופים שהיו בימי קדם, ואף רבים מהמדעים שהיו בידיהם היו משובשים מיסודם.
ועתה, לאחר שהשאלה התחדדה נשוב אליה: מדוע אפוא החכמים לא התירו ללמד מדעים באופן חופשי? ונוסיף לכל האמור את דברי רבנו במורה (א, יז): "אל תחשוב כי מדעי האלהות הם שאנו שומרים עליהם מפני ההמון, אלא אף רוב מדעי הטבע, וכבר נכפל לך אמרינו 'ולא במעשה בראשית בשניים'. ואין זה אצל אנשי התורה בלבד, אלא גם אצל הפילוסופים וחכמי האומות אשר מעולם – [כולם] היו מסתירים הדברים ב'מעשה בראשית' ומדברים בו בחידות, ואפלטון וכל מי שקדמוֹ היה קורא את החומר 'הנקבה', והיה קורא את הצורה 'הזכר'".
א. חומר וצורה
באמצעות עיון במושׂגים המדעיים-פילוסופיים "חומר" ו"צורה" ננסה להבין מדוע הסתירו את המדעים מן ההמון, ובספרו "ביאור מלאכת ההגיון" (פ"ט) רבנו מבאר את המושׂגים הללו:
ה"חומר" הוא החומר הפיסי של כל עצם וגוף המצוי בעולמנו, ו"הצורה" היא מהות מופשטת בלתי נראית לעין אשר מעצבת את החומר וגורמת לו להיות החומר המסוים שהוא, במהותו ובצורתו החיצונית. אין חומר ללא צורה ואין צורה ללא חומר, רק שניהם יחד יוצרים את החומרים הממשיים שאנו רואים לנגד עינינו בבריאה הנפלאה. ה"צורה" הזו מעצבת את מאפייני החומר הכימיקליים והפיסיקליים, וכן את צורתו החיצונית הנראית לעין. לכל חומר יש מהות נפרדת ושונה מחבירתה ולכן אנו רואים ומבחינים בין סוגי החומרים השונים בעולם.
זאת ועוד, כאשר מדובר ביצור חי או בצמח שגדל ומתפתח, ל"צורה" הזו יש תכונה נוספת – בנוסף על עיצוב מאפייני החומר וצורתו החיצונית – והיא הגדילה וההתפתחות. כלומר, הצורה הזו גורמת להתפתחות החי או הצומח עד לשלב מסוים שבו שאיפת הגדילה וההתפתחות נפסקת במותו של אותו החי, ואז חומרו מתפרק לאט-לאט ככל החומרים שאין בהם חִיות. שאיפת הגדילה וכן תהליך התפרקות החומר, שניהם נובעים מתכונה נוספת שיש בחומר והיא ה"הֶעְדֵּר", וכך רבנו מבארוֹ במורה (א, יז): "ואתה יודע, כי ראשית כל הנמצאים ההווים-נפסדים שלושה: החומר והצורה, וההעדר המיוחד שהוא צמוד לחומר לעולם, ואלמלי צמידות ההעדר אליו לא הוּשׂגה לו צורה [...] וכאשר הוּשׂגה הצורה יבטל אותו ההעדר, כלומר העדר אותה הצורה שהוּשׂגה, וייצמד לו העדר אחר, וכך לעולם כמו שנתבאר במדעי הטבע".
כלומר, מכיוון שהחומר לבדו ללא המהות שמעצבת אותו אינו קיים למעשה במציאות, והצורה ללא החומר אף היא אין לה ביטוי מעשי בעולם החומרי, יש צורך הכרחי שהחומר והצורה יהיו יחדיו כדי שהצורה תעצב את החומר ותיתן לו מאפיינים גשמיים-מוחשיים. כדי שחיבור כזה יתרחש, יש לחומר תכונה השואפת באופן בלתי פוסק לצאת לפועל, להיות קיימת במציאות, ובמלים אחרות לקבל צורה-מהות ולא להישאר חומר נפרד ללא קיום גשמי במציאות.
השאיפה הזו של החומר לקבלת צורה-מהות היא שאיפה תמידית שאינה פוסקת לעולם, ואף לאחר שהיא מגיעה לידי מימוש והחומר כבר קיבל צורה ויצא מן הכוח אל הפועל, השאיפה הזו ממשיכה לפעול! כלומר, החומר מתערטל מן הצורה שהוּשׂגה ושואף ומקבל צורה חדשה, וכך חוזר חלילה שוב ושוב. קאפח הסביר זאת כך (במורה א, יז): "וביאור דברי רבנו, כי הַהֶעדר הצמוד לחומר הוא הגורם לו לנוע לקראת קבלת צורה, ולולי ההעדר לא היה נע, והוא עצמו ללא הצורה אינו מצוי, גם הצורה כשלעצמה אי אפשר לה להימצא ללא החומר הנושא אותה. [...] ואפשר גם לנסח כך: החומר, והשאיפה לקבלת הצורה כדי לצאת אל הפועל, והצורה".
מסיבה זו דימה שלמה המלך את החומר לאשת-איש זונה, וכמו שכותב רבנו במורה (עמ' יא): "ונבאר בכמה פרקים מן המאמר הזה את חוכמתו בדַמּוֹתוֹ את החומר לאשת-איש זונה". כלומר, כמו שהחומר הזה יש לו שאיפה תמידית ובלתי פוסקת לקבלת צורה, ולעולם הוא אינו מסתפק ועומד בצורה שקיבל, ושוב-ושוב הוא מתערטל מהצורה שקיבל ושוב-ושוב שואף לקבל צורה אחרת – כך היא אשת-איש זונה, אשר יש לה בעל, ויחד עם זאת כל העת שואפת להיבעל על-ידי גבר אחֵר, אשר בפעולתו זו יעצב משהו ברגשותיה, אישיותה ומהותה.
די ברור כבר עתה מדוע החכמים ע"ה ואף הפילוסופים השתמשו במשלים עמוקים בעניין זה, שהרי הדברים די מורכבים: מדובר בעניינים מופשטים שלא ניתנים לבחינה אמפירית, כלומר מדעי הטבע של ימי קדם היו מעורבים והדוקים מאד בהנחות פילוסופיות מופשטות – וכדי לתת הסבר לתופעות מדעיות שונות ללא כלים מדעים (כמו מיקרוסקופ וכיו"ב), חכמי קדם נאלצו להניח הנחות מדעיות-פילוסופיות. כלומר, הם נאלצו לשער השערות מדעיות שהן למעשה השערות פילוסופיות מופשטות, וזאת כאמור בשל העדר כלים מדעיים אמפיריים.
חכמי קדם לא ידעו מה הם המאפיינים הביולוגיים, הכימיים והפיזיקליים אשר מבחינים בין החומרים, מן הסיבה הפשוטה: לא היו להם מעבדות וכלי בחינה ומדידה אמפיריים – ולכן הם נאלצו להניח הנחה שהייתה בעיניהם הנחה מדעית, אך יחד עם זאת היא גם הנחה פילוסופית, כי מדובר במדע מופשט שאינו ניתן למשישה ולבדיקה מבחינה אמפירית. מכל מקום, הם נאלצו להניח, שלכל חומר יש "צורה" כלומר תכונה מופשטת אשר מעצבת את החומר להיות אותו החומר המסוים שהוא – מבחינת כמותו, איכותו וצורתו החיצונית.
ובמלים אחרות, חכמי קדם ראו לנגד עיניהם מגוון רחב של חומרים שונים בטבע אשר עוברים תהליכים מסוימים, אך כיצד הם יסבירו אותם? מה הוא הדבר אשר גורם לחומרים להיות שונים זה מזה? מה גורם להם להתפתח ולקמול? מה גורם לחומרים להתפרק? כל השאלות הללו הדהדו במחשבתם אך לא היו להם כלים מדעיים משוכללים כמו בימינו, כדי להבין שהחומרים שונים זה מזה בשל מבנה התאים של כל חומר וחומר. הם לא הצליחו ולא היה באפשרותם לזהות את החומר באופן מדעי כל-כך יסודי כמו בימינו, ולכן הם העלו השערות פילוסופיות כדי להסביר באמצעותן את השוני הרב בין החומרים, ואת התהליכים המתרחשים בטבע.
העדר כלי בחינה אמפיריים גרר את חכמי קדם להשערות פילוסופיות שהן בגדר השערה בלבד, ומגלישתם לתחומֵי ההשערה הפילוסופית יצא שתחום מדעי הטבע הפך להיות תחום פילוסופי לכל דבר ועניין! ואם נחזור לרגע לדוגמה שהוּבאה לעיל – חכמי קדם ראו במו עיניהם את תהליכי ההוויה וההפסד שיש בעולמנו, כלומר כל חומר שמתהווה סופו להיות נפסד ומתפרק, וכדי להסביר תופעה מדעית זו, הם הניחו שלכל חומר צמוד "העדר". כלומר, מה גורם לחומר להיות כל הזמן בתהליכי השתנות של הויה והפסד? – ה"העדר" הזה. וכאמור, ה"העדר" הזה הוא מעין תכונה מופשטת אשר קיימת בכל חומר, תכונה אשר שואפת ללא הפסק ללבוש צורה, כלומר לעצב את החומר מבחינה מהותית-איכותית וצורנית-חיצונית.
ברם, אם חכמי קדם היו מניחים שיש לחומר רק את השאיפה הזו, החומר לא היה משתנה לאחר שהוא קיבל צורה. ולכן הם נאלצו להניח הנחה נוספת, שיחד עם שאיפתו לקבלת צורה, מיד לאחר קבלת הצורה, החומר זונח את הצורה הישנה ושואף לקבל צורה חדשה. וכך שוב חוזר חלילה בתהליך רציף עד להתפרקותו המוחלטת של החומר, וכמו שהוסבר לעיל.
בימינו לעומת זאת, המדעים אינם נשענים על השערות פילוסופיות אלא על כלים אמפיריים כגון תצפית, ניסויים, בדיקות מעבדה, כלים טכנולוגיים משוכללים, וכיו"ב – כלים אשר ניתנים לבחינה ולמשישה, ובאמצעותם ניתן להראות ולהוכיח באופן ברור את הרכבי החומרים לדוגמה או תהליכים שונים בטבע ועוד-ועוד, ואין עוד צורך להשערות פילוסופיות עלומות.
גם בתחום האסטרונומיה חכמי קדם עירבו השערות מדעיות משובשות עם מדעים אמפיריים, כלומר לא הייתה להם שום הוכחה מדעית לכך שכדור הארץ עומד במרכז היקום, ואף-על-פי-כן הנחה זו נחשבה לנכונה במשך אלפי שנים. כמו כן, לא הייתה להם שום הוכחה לכך שהשמש אינה נעה, ולכן ההנחה שהשמש נעה סביב כדור הארץ אף היא נחשבה לנכונה במשך אלפי שנים – ועוד-ועוד, כמעט כל מדע האסטרונומיה של חכמי קדם נתגלה בימינו כשיבוש מוחלט. שהרי אי אפשר להתווכח (למעט הוזי ההזיות) עם צילומי לוויין, ואי אפשר להתווכח עם תצפיות ברורות המראות את סיבוב כדור-הארץ סביב השמש, וכן על זו הדרך.
גם בתחום הבנת היסודות והרכב החומרים חכמי קדם נשתבשו שיבוש מוחלט, הם שגו לסבור שכל החומרים בעולם מורכבים מארבעה יסודות: אש אוויר רוח ומים, וכל חומר שנראה לעינינו הוא למעשה שילוב מסוים של ארבעת היסודות הללו. בימינו אנחנו יודעים בבירור שארבעת ה"יסודות" שחשבו אותם ליסודות אינם יסודות כלל, אלא יש רשימה ארוכה של יסודות שמהם מורכבים החומרים. ורק לשם דוגמה, היסודות הנפוצים ביותר ביקום הם המימן וההליום.
כללו של דבר, המדע בימינו שונה מבחינה מהותית מהמדע שהיה בימי קדם, המדע בימינו אינו נשען על השערות פילוסופיות מופשטות, אלא על הוכחות מוחשיות בלתי ניתנות לערעור או להפרכה. כך שכל זב-חוטם בימינו שרכש כלים ללמידה, מסוגל להתרומם להבנת מדעים באופן שהוא אלף-אלפים יותר מאשר כל חכמי קדם כולם! הוי אומר, חשיבה לוגית היא חשיבה שההִתרוממות להשׂגתה קלה הרבה יותר מאשר חשיבה מופשטת. ולכן, כל מי שלמד מדעים מכשירים והתרומם ליכולת חשיבה לוגית מסוגל להבין את מדעי הטבע, ואין צורך להסתיר מאומה – שהרי הכל כבר גלוי ומוכח באמצעים משוכללים ומוחשיים, ואין עוד צורך בחשיבה פילוסופית מופשטת, אשר עלולה לבלבל ולשבש את האדם שלא הכשיר את עצמו אליה.
אמנם, יש עניינים שגם המדע בימינו נאלץ להסביר באמצעות השערות, אך גם השערות אלה אינן פילוסופיות, אלא השערות המבוססות על אמיתוֹת מדעיות שהוכחו מבחינה אמפירית. למשל, השערת המפץ הגדול בנויה ומבוססת להבנתי על העובדה המוכחת שהגלקסיות נעות ומתפתחות, מכאן שיש להניח שהייתה להן נקודת התחלה שממנה החלו לנוע ולהתפתח.
לסיכום, מדעי הטבע המוגבלים והמצומצמים שהיו בידי חכמי קדם, התבססו על השערות פילוסופיות-מופשטות (אשר אגב הוכחו בימינו כשגויות מבחינה מדעית), ולכן לא היה שייך להציג אותם לפני המון עמי-הארץ, כי אלה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. עוד חשוב להבין, כי המוני עמי-הארץ שאנו רואים בימינו משׂכילים אלפי מונים יותר מאשר המוני עמי-הארץ בעולם הקדום, אשר רוב בני האדם בו לא ידעו אפילו קרוא וכתוב, כמו המצב לדוגמה היום בארץ מצרים, כאשר למעלה מ-90 אחוז מהאוכלוסייה עדיין אינה יודעת קרוא וכתוב.
רמתם הנמוכה מאד של ההמונים, יחד עם רמתם הפילוסופית המופשטת של המדעים, היא זו אשר הביאה את חכמי קדם הישראלים והגויים, להסתיר את מעשה בראשית מן ההמון. אגב, גם המדעים האמפיריים של ימינו, אם תציע אותם בפני הנחותים שבעמי הארצות יושבי הקרנות – גם הם לא יבינו להם עניין וייתכן שאף יזיקו להם. כי אם תסביר עכשיו עניינים דקים לדוגמה במדע האופטיקה וקרני האור, מאפייניהם, נוסחותיהם ותכונותיהם, לבהמות בדמות אדם, לא רק שלא ייטב בעיניהם, אלא שהדבר אף עלול להזיק להם: לגרום להם לכאב ראש חריף ולשיממון ולחידלון מחשבתי עמוק, וסופך שיגרשו אותך בצעקות ובנאצות קשות.
ב. תכונתם הייחודית של מושגי האמת
בהמשך הקדמתו (עמ' ז), רבנו מתאר את תכונתם הייחודית של מושׂגי האמת: "ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבֵהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים ['הרגלי תענוגיו והנאותיו של אדם הם גורמים גדולים בהעלמת האור' (קאפח)] עד שנשוב בלילה אטום קרוב למה שהיינו בו בתחילה. והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם-אחר-פעם והוא בלילה אפל מאד".
כל רעיון-אמת משול לברק שמבריק בשכלו של האדם ומאיר את נפשו בהבזק של דעת. אור זה מסב לנפש עונג עצום, ומכשירהּ ומשכללהּ לקראת ייעודהּ האמתי והנצחי בחיי העולם-הבא. ידיעת האדם, שהוא הצליח להגיע עד חקר האמת בנושא מסוים, מרוממת ומפעמת בכל נימי נפשו, והוא משתוקק לידע עוד ועוד מאותו מקור מפכה וצלול של אור וחכמה. ברם, טבעם של מושׂגי האמת הללו שהם אינם נשארים לאורך זמן, אלא, ככל שהאדם יזנחֵם ויימשך אחר הרגליו ותענוגיו, כך ייעלם האור הזך והצלול שהבריק במחשבתו, ויישאר לו רק זיכרון מרוחק מאותו אור שהסב לנפשו עונג עצום – אך הוא כבר לא יזכור ממה היה מורכב אותו זיכרון, מהי התובנה הנעלה שהתרומם להבנתה או מהו הרעיון שהפעים את נפשו באותם רגעים.
העולם הזה, עולם השקר וההטעיה, משול ללילה אפל מאד או כדברי רבנו "לילה אטום", והרעיון שמאיר את מחשבתנו לפתע פתאום, משול לברק זוהר שמבריק בלילה אפל מאד. עד שלפתע, לרגע קט, נראה לנו שכל העולם כולו מאיר באור נגוהות, כאילו היה עתה יום. אך לאחר מכן יחזירו אותנו שאיפות החומר ותענוגיו ללילה אפל ואטום כמו שהיינו בתחילה.
באמצעות משל זה רבנו מבאר גם את מעלות הנביאים והאנשים השלמים, וכֹה דבריו שם:
"[1] יש ממנוּ [=מבני האדם] מי שיבריק לו הברק פעם-אחר-פעם עד שכאילו הוא בְּאוֹר תמידי בלי הפסק ויהיה הלילה אצלו כיום, וזו היא מעלת גדול הנביאים אשר נאמר לו: 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז; הוי אומר, השׂגתו של משה רבנו ע"ה הייתה רציפה ללא הפסק כלל], ונאמר בו: 'כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' וכו' [שמ' לד, כט]; [2] ומֵהם מי שהבריק לו פעם אחת בכל לילו והיא מעלת מי שנאמר בהם: 'וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ' [במ' יא, כה]; [3] ומהם מי שיהיה בין הברקה להברקה הפסקות גדולות או קטנות; [4] ומהם מי שלא הגיע למעלה שתוּאָר אפלתו בברק אלא בגוף מבהיק, או כיוצא בו מן האבנים ודומיהן, שהם מאירים בחשכת הלילה".
ברם, גם אותם הבזקי אור מועטים המסלקים לרגע קט את החושך הכבד, אף אלה נוצצים ונעלמים כאילו היו להט חרב מתהפכת, וכדברי רבנו שם: "ואף גם אותו האור המועט הזורח עלינו [=ברק של רעיון שהאדם זוכה לו לעתים, וכן צלילות המחשבה] אינו תמידי אלא נוצץ ונעלם כאילו הוא להט החרב המתהפכת, ולפי המצבים האלה משתנים מעלות השלמים".
ג. מדוע רבנו מזכיר את להט החרב המתהפכת?
ובכן, כדי להבין עניין זה יש ללמוד על מעלתו של אדם הראשון: לפני שחטא ולאחר שחטא. כלומר, לפני שהאדם חטא הוא היא בפסגת האנושיות ובפסגת המושׂכלות, וכדברי רבנו במורה (א, ב): "וכיוון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן והוא עם תכונותיו ומושׂכליו, אשר בו נאמר מחמתן: 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים' [דהיינו מן המלאכים וכך פירש רס"ג בתה' ח, ו]".
נמצא, שהאדם לפני חטאו היה במצב הנעלה והמרומם ביותר מבחינת ההשׂגה השׂכלית – כל עִתו וזמנו היה מוקדש למושׂכלות, עד שאפילו "היותר מפורסמת במידות לגנאי והיא גילוי הערווה [=ההליכה עירום] לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו [=כי מרוב שקיעתו במושׂכלות, איברי הערווה שימשו אותו ככל שאר איבריו, ללא להט החושניות]". ברם, לאחר שהאדם חטא, לפתע הוא "ידע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו ובאיזה מצב הוא נמצא" (שם). כלומר, לאחר חטאו האדם התדרדר מאד במעלתו הרוחנית, אך אף ששקע בתאוות הבהמיות עדיין זכר את רשמי המעלה הגדולה שהיה שרוי בה ו"ידע ערך מה שהפסיד".
נראה לי אפוא, שיש לקשור בין הביטוי "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בר' ג, כד) למצבו הרוחני של אדם הראשון: לפני החטא הוא היה שקוע במושׂכלות בגן-עדן של שפע, ולאחר שגורש, לאחר שמחשבתו גורשה מהיכל הדעת, הוא כָּאַב מאד על מצבו. הוא ניסה לשוב לגן-העדן, ובעיקר לשוב לאותה מעלה רוחנית, לאותה השׂגה שׂכלית, לאותו עיסוק נשׂגב במושׁכלות – אך הוא לא הצליח לשוב לאותה מעלה... ובכל עת שהוא ביקש את אותה השׂגה-שׂכלית נעלה הוא נתקל במחסום, אשר נאמר בו על דרך המשל "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" – וכל שנותר לו עתה הוא להתבונן בעיני המחשבה, הכָּלות והמשתוקקות לאותו עונג רוחני שהיה שרוי בו, לעבר החרב המתהפכת שבשער גן העדן, ובמקום האור הגדול – המושׂכלות הנפלאות שהיו מנת חלקו, כל האור שהוא זוכה לו עתה הוא הבזקים קלים ועמומים כאותם הנראים בלהט חרב מתהפכת, אשר בהתהפכה נשקפים ממנה הבזקי אור ממקור האור המאיר עליה.
זאת ועוד, אם בכל זאת ינסה עתה האדם, במצבו הבהמי השפל, להיכנס בכוח להיכל הדעת וישלח את מחשבתו להרהר שוב במושׂכלות שעסק בהן בתחילה בהיותו זך וישר – הוא מסתכן בנפשו! כי כאשר החומר מנהיג את האדם, שאיפתו להשׂגת המושׂכלות לא תצלח: הוא ייכשל בניסיונו וינחל אכזבה מרה הואיל וכוחו הבהמי כבר עמעם את אור שכלו. ויתרה מזאת, שכלו עלול גם להינזק באופן ממשי, כי כוח המחשבה הוא כוח ככל כוחות הגוף, וכמו שאדם שינסה להרים משקל כבד שהוא אינו מסוגל להרים, יזיק לגופו ועלול לשבור את גבו, כך גם המחשבה: אדם חומרני שאינו מסוגל להבין ולהתענג במושׂגי האמת העדינים, הדקים והעמוקים, אם ינסה לשלוח את מחשבתו לאותם המושׂגים – הוא עלול להזיק למחשבתו באופן בלתי הפיך!
וכך מבאר זאת רבנו במורה (א, לב): "דע, [...] כי יארע בהשׂגות השׂכליות, מחמת שיש להן קשר עם החומר, דבר הדומה למה שיארע להשׂגות החושיות. והוא: כאשר אתה רואה בעיניך, אתה משיג מה שיש בכוח ראייתך להשיגו, ואם [=אך אם] תאמץ את עיניך ותתחזק להביט, ותדחק את עצמך לראות למרחק רב יותר ממרחק שיש בכוחך לראות, או אם תסתכל בכתב דק מאד או כיוּר דק שאין בכוחך להשיגו, ואימצת ראייתך לראותו כפי דיוקו – הרי לא רק שתיחלש ראייתך מלראות אותו [...] אלא תיחלש גם ממה שיש בכוחך להשיגו, ותכהה ראייתך ולא תראה מה שהיית יכול להשׂיג לפני ההבטה המוגברת והמאומצת. וכך ימצא את עצמו כל מעיין במדע מסוים בעת ההתבוננות, כי אם יפליג בהתבוננות ויאמץ כל מחשבתו – יתטמטם ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינוֹ, כי מצב כל הכוחות הגופניים בעניין זה מצב אחיד".
הנזק שעלול להיגרם לאותו אדם ששולח את מחשבתו לדברים שהוא אינו מסוגל להשיגם, הוא נזק לא פשוט כלל, ולא רק טמטום המחשבה והחלשתה עלולים להיות מנת חלקו, אלא גם פריקת עול מחשבתית מוחלטת, כתוצאה מהאכזבה המרה שנחל בניסיונו להגיע להישגים רוחניים ומחשבתיים, וכך אומר קאפח בעניין זה: "נוסף על כך, כאשר האדם משחרר את שכלו למרחבים [רוחניים] שאינן בגבול הישׂגו ונוחל אכזבה מרה, הרי אז החומר נמצא בכל תקפו, ועם התרופפות הסכרים והמעצורים השׂכליים או אף הריסתם לגמרי על-ידי האכזבה משלח הוא [=החומר] את כוחותיו ללא רסן, ולכך אמרו באלישע 'נפק אשכח זונה תבעה', ואין פריקת כל רסן מצטמצמת במה שיש לו בו הנאה אלא אף בשנאה עיוורת לכל מה שיש בו ריח של מחשבה 'עקר פוגלא [=צנון] ממישרא בשבתא' (ראה חגיגה טו ע"א)".
זוהי אפוא הסיבה הכפולה לכך שהשׂגת אדם הראשון נמשלה עתה ללהט החרב המתהפכת: מצד אחד כל מה ששכלו מסוגל לקבל עתה הוא אך ורק הבזקי אור חלושים הנעלמים כהרף עין; ומצד שני אם הוא ינסה עתה לשלוח את מחשבתו בכוח לעבר אותם המושכלות העדינים האלהיים שנפשו התענגה עליהם לפני חטאו – הרי הוא מסתכן בנפשו, כי שכלו כבר הועם ונחלש מאד בתענוגות החומר והרגליו השפלים, ולא רק שלא יצליח למלא את מבוקשו ויזיק לשכלו – הוא אף עלול להחריב כליל את דעתו, כי האכזבה שתהיה מנת חלקו תעצים בקרבו את כוחות החומר לממדים מפלצתיים, עד כדי פריקת עול מחשבתית ודתית מוחלטת.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו של משה רבנו אשר נאמר בו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמ' ג, ו), ובזכות ענוותנותו והכנעתו המוחלטת לפני ה' יתעלה זכה ל"וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" (במ' יב, ח), וכמו שאומר רבנו במורה (א, ה): "ועל עניין זה [=על האיסור להתפרץ במחשבה כלפי ענייני מחשבה דקים ועדינים, וכל-שכן כלפי מדעי האלהות, אלא יש להתקדם ולהתרומם בהם באיטיות] נאמר: 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' [...] ונשתבח ע"ה בכך, והשפיע עליו יתעלה מנעמו וטובו מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט', ואמרו חכמים ז"ל, כי זה גמול על שהסתיר פניו בתחילה 'מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים'".
ואם משה רבנו ע"ה עצר את עצמו מלהבין את העניינים העמוקים, מי אנחנו ומה אנחנו? ולכן עלינו להתאזר בסבלנות בעניינים לא מעטים, ולהתפלל ולהתחנן שנזכה להבינם בעִתם.
שלום עליכם!
נראה לי שתיאורך של המדע של ימינו אינו מדויק. המדע של "ימינו" מתחיל בתקופת "הרנסאנס" בצפון איטליה בתור תחיית המדע והפילוסופיה של יוון העתיקה והתפשט לאחר מכן לאירופה המרכזית, בעיקר גרמניה, צרפת ואנגליה. מדע זה חל בהקשר התרבותי של אותו איזור ועבר אותם שני מהלכים היסטוריים-פילוסופיים-אינטלקטואליים באירופה הנקראים "מודרניזם" ו"פוסט-מודרניזם".
המודרניזם ביקש להגיע לעובדות מדעיות אשר ניתן להוכיח או להפריך אמפירית. לעומת זאת הפוסט-מודרניזם יוצא מהנחת היסוד שאין עובדות מוחלטות אלא שהכל תלוי במבט הצופה, הן מבחינה תרבותית-אינטלקטואלית-פסיכולוגית-סוציולוגית, הן מבחינה פיזית-גאוגרפית-ביולוגית. האמת היא שאת גרעין הפוסט-מודרניזם זרעו כבר אנשי הרנסאנס אבל גרעין זה צמח ונעשה ל"עץ גבוה" רק לפני כמאה שנה. עד לפני כמאה שנה המדע עסק בעיקר בדברים הניגשים לאדם ולכן ניתנים להוכחה או הפרכה אמפירית, כאמור,…
ארצה להוסיף עוד בעיה חמורה שעלולה לצוץ כאשר אנשים חסרי ידע בסיסי במדע ובהבנת הנקרא קוראים מאמרים מדעיים פשוטים שכל מי שלמד הבנת הקרא יכול להבין בקלות.
והם אותם שמפריחים מילים מסובכות באוויר ומוכיחים אותם לכאורה ובכך ממיתים אסון על הציבור - ראה כאן: https://www.youtube.com/watch?v=x6hTPBmwUEA
ראש דבריך אינם אמת, כי המדע יודע בהחלט להסביר תהליכים כימיים פיזיקליים וביולוגיים וכו', ולרבבות שאלות שנוגעות למדעי הטבע יש תשובות.
כדי שנקבל את מציאות החומר והצורה יש צורך בהוכחות אמפיריות ולא בהשערות פילוסופיות, ומכיוון שאין הוכחות אמפיריות לכך שיש לכל חומר צורה שמעצבת אותו, אין שום ראיה אמיתית שאכן הם קיימים.
איני שולל אותם בוודאות אך אין שום ראיה הכרחית. ובענייני מדע ראיות אמפיריות הן עניין הכרחי.
ויתרה מזאת, נראה לי שבמקום הצורה, מה שמבחין בין החומרים השונים הוא מאפייני התא והחומר השונים, הרכב גנטי וכדומה. עניינים שהיו נשגבים ונעלמים מחכמי קדם כידוע.
ברגע שאנחנו עוסקים במדע אמפירי כגון מדעי הטבע יש צורך בהוכחות אמפיריות. מדעי הטבע המתקדמים של ימינו אינם תחום פילוסופי.
אמנם יש מושג שנקרא נפש וברור…
בעקבות הפנייתך (ללא ציון מקור), חיפשתי וקראתי מאמר זה.
עדיין איני מסכים עם הדברים. המדע כיום יודע להסביר 'איך' הדברים קורים, אבל לא 'למה' הם קורים. ומשכך, אין באפשרותו להפריך תפיסות פילוסופיות (אף אם בימי קדם מטרת הנחתן היתה כדי להסביר דברים מוחשיים טבעיים, וכיום ניתן להסבירם באופן אחר, עדיין אין זה אומר ששורש ההסבר הפילוסופי אינו נכון).
כיצד, למשל, ניתן להוכיח (על פי המדע) כי המושגים 'צורה' ו'חומר' אינם נכונים אבסולוטית?
והרי אתה מודה כי הפילוסופיה אינה אמפירית, אם כן, כיצד המדע האמפירי יכול להכחיש את הפילוסופיה שאינה אמפירית?
ואעתיק כאן לשון רס"ג באמו"ד (ו, ה):
"ובנימן מצא ותהי עונותם על עצמותם וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וסבר כי כוונת הכל על העצמות, ובאמת שספרי הנתוח אומרים…
אלה הן התובנות שהגעתי אליהן בעיקר מתוך דברי רבנו במורה הנבוכים.
אתה מוזמן בחום להפריך את טענותיי או חלק מהן, קח לדוגמה נושא מסוים במשנתו של אריסטו שהוא יסוד בענייני הפיזיקה או המטא-פיזיקה הקדומה, והוא נותר גם בימינו יסוד אמתי ונכון של המדע בימינו, וכתוב מאמר קצר בנושא שבו תאיר את עינינו.
אגב, איך לדעתך המושגים האריסטוטליים: החומר, הצורה והשאיפה לקבלת צורה, מתיישבים עם המדע בימינו? האם יש להם אחיזה כלשהי בכימיה או בפיזיקה או בביולוגיה של ימינו?