רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מג)
- אדיר דחוח-הלוי
- 15 בספט׳
- זמן קריאה 11 דקות
אחל את החלק הזה בהערה ובשאלה שנשאלתי על-ידי אחד מהמתכנתים של WIX, היא החברה שמפעילה את אתר אור הרמב"ם. במהלך תיקון תקלה מסוימת, עיין אותו מתכנת במאמרים שבאתר והעיר על סדרת מאמריי בעניינו של רש"י, להלן תמצית דבריו:
"ועד כמה יפה פירושו של רש"י, המזכיר לנו רובד כל-כך נשכח מן המציאות הכל-כך ברורה מאליה, המסתירה בחובה רבדי אינסוף של הבנה ברורה, אולי זו גאונותו של רש"י, שאנחנו מדמים אותה לפשטות רדודה?".
ובכן, שתי תופעות מעניינות ודי נפוצות עולות מהערתו:
הראשונה, שימוש במשפטים מתעתעים ועמומים אשר נשמעים נפלאים אך ריקים וחלולים לחלוטין מתוכן אמיתי, וכך הם דבריו בחלק הראשון של הערתו. תופעה זו נפוצה מאד בקרב צאצאי המינים, ובעיקר בקרב המתיימרים להיות "משכילים ונאורים"... ראו לדוגמה את הזיותיו של הקוקו אשר דבריו נשמעים לעתים כשירה ערבה ומתנגנת, אך מי שמתבונן בהם ובוחן אותם לאור יסודות התורה והשקפותיה הטהורות ימצא שמליצותיו נבובות מאד, ולעתים לא רחוקות אף מבטאות כפירה הגשמה ומינות (ועל כך ראו: 'קמצוץ מסמי ההזיה של קוק').
השנייה, רבים עשויים לראות בפירושו של רש"י דברי סכלות שהם אינם מסוגלים להסביר ולבאר באמצעות אדני ההיגיון והדעת, ובגלל שהם אינם מסוגלים לשבור ולנתוץ את אלילותו של רש"י שהוחדרה לנו באגרסיביות רבה עוד מגיל הגן, הם מחליטים שפתאום הם "זורקים את השכל", ופתאום תשמע אותם אומרים: ש"אנחנו לא מסוגלים להבין את גאונותו של רש"י"... כאילו רש"י היה עד-כדי-כך גאון, שבכל המקומות הרבים שהוא אומר דברי סכלות מהובלים ומפורשים, המגרעת אינה בו, אלא בנו! ויש לתמוה, וכי הם היו מסכימים שבניהם ילמדו אצל מורים אשר פולטים דברי הבל "גאוניים"? והלא זהו מתכון לסכלות ולבערות!
מכל מקום, כך השבתי לאותו מתכנת תועה אשר שמו אוהד:
"זכוֹר כי בכל הדורות החביאו סכלות ואלילות במסווה של אי-ידיעה ואי-הבנה, ועד היום אנשי דת שרלטנים מטיפים 'לזרוק את השכל'. ברם, השכל הוא צלם האלהים והוא הכלי והאמצעי שאלהים נתן לנו כדי להבחין בין אמת לבין שקר, ובין הזיה מאגית למציאות אמיתית".
כלומר, רבים הם אנשי הדת האורתודוקסית אשר הטיפו ומטיפים לזרוק את השכל, כדי לקיים את ההזיה שהם "גאוני עולם", ובכל מקום שדבריהם אינם מובנים, הם מחדירים לנו את ההשקפה שעלינו לכבות את מאור הדעת, להחשיך את זוהר המחשבה, ולבלוע בכוח את דבריהם המטונפים כאילו היו דברי אלהים חיים! ומדוע? כי אם נבחן את דבריהם בעין השכל, תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם וסכלותם ואלילותם תיחשף לעין כֹּל! ואז הם כבר לא יהיו "גאוני עולם" ו"קדושי עליון", ולא יוכלו ליהנות מכבוד ומגאווה וממעמד של בני אצולה, ואף מטובות הנאה רבות ועצומות, אשר הם מפיקים וחוצבים מתורת משה רבנו הזכה והברה.
ואולי יתרה מזאת, אם אנחנו שומעים לאותם רשעים ונוכלים וזורקים את השכל, הרי שאנחנו מַפְנִים בזה עורף לה' יתרומם שמו ומבזים ומחללים את שמו הנכבד והנורא, שהרי ה' יתעלה נתן לנו "צלם אלהים", שהוא ההיגיון והמחשבה והשכל הישר, כדי שנִבחן ונַבחין ונברור באמצעותו בין ההשקפות והדעות האמיתיות לבין אלה השקריות. ואם אנחנו כופרים ביסוד החשוב הזה ובועטים בטובה הגדולה והעצומה הזו שניתנה למין האדם – בהעדפת דברי ההוזים עובדי האלילים על-פני צלם האלהים שהוענק לנו מאת אלהים חיים – הרי שאנחנו מחללים ומבזים את השם הנכבד והנורא, את ה' אלהינו יתעלה ויתרומם ויתהדר שמו וזכרו.
לאור הדברים שהובאו לעיל, ובמיוחד לאור ההטעיות הרבות שהטעו אותנו, הכרח בלתי יגונה הוא להמשיך ולעסוק בפירושו של רש"י, ולהוכיח שוב ושוב את סכלותו ובערותו ומינותו. שהרי הוא נטוע כל-כך חזק ועמוק בליבו של עם-ישראל, עד שיש צורך במאמץ עליון כדי לעקרו, למחות את זכרו ועקבותיו, ולרפא את ליבו ומחשבתו של עם-ישראל מהזיותיו ומגרורותיו.
דוגמה רעד
בפירושו של רש"י לקמן ישנו חילול שם שמים ואף טמטום מחריד אשר גובל אף הוא בחילול שם שמים, וכך נאמר בבראשית (לז, לג): "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף", וכך פירש רש"י שם: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ – [...] ולמה לא גילה לו הקדוש-ברוך-הוא [שיוסף חי]? לפי ש[תשעת אחֵי יוסף] החרימו וקיללו את כל מי שיגלה, ושיתפוּ להקב"ה עמהם. אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר: היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו?".
לפי רש"י, הקב"ה לא גילה ליעקב אבינו שיוסף חי בגלל שתשעת אחֵי יוסף (למעט ראובן שלא היה עמהם, וכמובן למעט יוסף ובנימין), החרימו וקיללו את כל מי שיגלה ליעקב אביהם שיוסף חי, והם אף שיתפו את הקדוש-ברוך-הוא עמהם! מפירושו של רש"י עולה הזיה חמורה מאד לפיה הקב"ה היה שותף לפשיעתם החמורה והקשה של אחֵי יוסף! ואיך יעלה על הדעת כדבר הרע הזה?! הייתכן שהקב"ה יעניש את אחֵי יוסף על עוון שהוא היה שותף לו? ופעמים רבות דימיתי לחשוב שכבר ראיתי את הגרוע מכֹּל בפירוש רש"י והנני מגלה שיש גרוע ממנו...
מקור ההזיה הזו של רש"י במדרש תנחומא מהדורת המינות של וורשא, אך במהדורת בובר המבוססת על כתבי יד ההזיה הזו לא מופיעה, ולא אתפלא אם החדירו אותה למדרש מפירוש רש"י, או שהיה לשניהם מקור נרפשׂ אחֵר להזיה הזו שאין לה שום מקום בפירוש לתורה.
וכך נאמר במדרש המינים של וורשא (וישב, ב):
"אמרו: נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה: ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה [האמנם? ובהמשך נבחן זאת]. מה עשו? שיתפוּ להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם, כיוון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאוֹ קרע את בגדיו ובכה חזר לאחיו אמר להם: 'הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא' [בר' לז, ל], הִגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק, ואף הקדוש-ברוך-הוא, אף-על-פי שכתוב בו: 'מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב' [תה' קמז] דבר זה לא הגיד מפני החרם, לפיכך אמר יעקב: 'טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף' [בר' לז, לג]".
ראוי לציין כי לפי ההלכה אין צורך בעשרה כדי לנדות או להחרים, די בבית דין של שלושה דיינים, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, ט): "שלושה שנידו והלכו להן, וחזר זה מדבר שנידוהו בגללו, באין שלושה אחרים ומתירין לו", ולעתים די אף בדיין אחד כדי לנדות, וכמו שרבנו פוסק שם (ז, יג): "אף-על-פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו" וכו'. נמצא, כי דברי מדרש תנחומא הינם הבל מהובל, ולא יעלה על הדעת שמקורו בדברי החכמים ע"ה.
ועתה לטמטום הגובל בחילול שם שמים: לפי רש"י יצחק היה יודע שיוסף חי! והוא לא גילה ליעקב בנו, בגלל "שהקב"ה לא רצה לגלות לו", ואיני יודע איזה מין טמטום זה? ורש"י חוזר על הטמטום הזה פעם נוספת בהמשך הפרק (לז, לה): "בוכה היה [יצחק] מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי". ואפילו שהעניין הזה מופיע במדרש, כל מי שלא הלום ביֵין פטישים מבין, שלא יעלה על הדעת שמדרש זה הוא כפשוטו! שהרי אם נבין אותו כפשוטו, יצחק אבינו ע"ה מצטייר כאדם סכל ואכזר ביותר, שהרי גם אם הקב"ה לא גילה ליעקב, וכי זה אומר בהכרח שאסור היה ליצחק לגלות זאת לבנו ולהעלותו מיגונו העצום?!
וכך נאמר במדרש רבה (וישב פד, כא):
"'וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו' [בר' לז, לה] – זה יצחק, ר' לוי ור' סימון ר' לוי אמר: אצלו היה בוכה וכיוון שהיה יוצא מאצלו היה רוחץ וסך ואוכל ושותה, ולמה לא גילה לו? אמר: הקדוש-ברוך-הוא לא גילה לו ואני אגלה לו? ר' סימון אמר: על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו".
וכל מי שיש בו ולוּ זרזיף של דעת מבין, שדברי ר' סימון בסוף המדרש הם-הם תכלית המדרש, ור' סימון ביקש ללמדנו עד כמה האדם צריך להשתתף בצערו של חברו, ולנחמו מקרב לב נשבר ונדכה. ואגב, נשים לב, כי במדרש רבה אין שום זכר לקללה ולחרם שהחרימו אחֵי יוסף ושיתפו את הקב"ה עמהם כביכול, שהרי אם היה מדובר בעניין אמיתי, אסור היה ליצחק לגלות מפני החרם... ומי שיתעקש לטעון שיצחק לא ידע מן החרם, נשיבוֹ: וכי יעלה על הדעת שיצחק ידע שיוסף חי, אך הוא לא ידע על החרם שהחרימו אחֵי יוסף ושיתפו את הקב"ה עמהם?
לסיכום, האגדות מן הסוג הזה מובילות אותי שוב למסקנה, שמי שאין לו הבנה וידיעה כיצד להבין את מדרשי חז"ל, אסור לו באיסור חמור להתעסק בהם, ולאט-לאט גוברת בי יותר ויותר ההכרה, שהעיסוק במדעים הוא העיסוק הנכון ל"עם חכם ונבון" בדור המדע והדעת. וברור לי כי העדר ידיעה במדעים גרמה לחז"ל לנטות אחרי המדרשים, ואם היו להם כלים מדעיים לידיעת ה' כמו בימינו, אין לי צל של ספק שהם לא היו נוטים לכיוונים המיותרים הללו.
דוגמה רעה
בפירושו הבא של רש"י נראה דוגמה נוספת לסכלות ולטמטום שאחזוּ ברש"י, ולקמן הינם מעידים גם על בורות תהומית בידיעת פסוקי תורה מפורשים הקרובים לעניין שאותו רש"י מפרש, וגם גוררים לכפירה בתורה ואף לחילול שם שמים כאילו הקב"ה הוא שופט עַוָּל.
נחל אפוא בעניין הבורות התהומית של רש"י, בבראשית (לז, לד) נאמר כך: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים", ושם פירש רש"י: "יָמִים רַבִּים – עשרים-ושתים שנה משפירש ממנו [משפירש יוסף מיעקב אבינו ע"ה] עד שירד יעקב למצרים [...] כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם: עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסוכות ושישה חדשים בבית אל, וזהו שאמר ללבן לעיל: 'זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ' [לא, מא], לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן".
תחילה חשוב לציין, שאיני יודע מאין רש"י החליט שיעקב אבינו שהה שנה וחצי בסוכות וחצי שנה בבית אל, שהרי בפסוקי התורה אין לכך שום עדות, ולא אתפלא אם החליט על-כך באופן שרירותי כדי שהמִספרים יתאימו להזייתו. כמו כן, רש"י "שכח" שיעקב אבינו נסע מסוכות וחנה בשכם תקופה מסוימת: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (בר' לג, יח), ומשום מה פרק הזמן הזה נעלם מתחשיביו וחישוביו...
מכל מקום, לפי רש"י יעקב אבינו נענש על אותן עשרים ושתיים שנים שהוא היה רחוק מאביו יצחק, בעשרים ושתיים שנות הייסורים שיוסף נעלם ממנו. ואיני יודע כיצד רש"י הגיע להזיה הזו, שהרי יעקב אבינו ירד לחרן בברכתו של אביו יצחק, ובמטרה להציל את נפשו מכליה!
ויתרה מזאת, הקב"ה יתעלה שמו הוא זה אשר החליט מתי יעקב אבינו ע"ה ישוב לארץ-ישראל, שהרי נאמר לו-ליעקב בתום עשרים השנים אצל לבן: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בר' לא, ג), וזו ראיה מפורשת לכך שיעקב אבינו לא חטא, שהרי הקב"ה הוא זה אשר החליט מתי יהיה עליו לשוב לארץ-ישראל אל יצחק אביו. והתורה חוזרת פעם נוספת על הראיה המפורשת הזו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְיָ הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" (בר' לב, י). כמו כן, הקב"ה הוא זה אשר גם הורה ליעקב אבינו ללכת לבית אל! ראו נא את הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בר' לה, א).
קצרו של דבר, יעקב ירד לחרן בברכתו של יצחק וכדי להציל את נפשו מיד עשו אחיו, ורק לאחר שהקב"ה הורה לו לשוב – הוא שב לארץ-ישראל, ואף ההתעכבות בבית אל הייתה כדי לעבוד את ה' יתברך שמו וכדי לקיים את הוראתו וציוויו: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל" וכו'. לפיכך, אין שחר להזייתו של רש"י לפיה יעקב אבינו חטא בחוסר כיבוד אב ואם, או להזיה שנבעה ממנה לפיה הוא נענש על-כך בעשרים ושתיים שנים של ייסורים, שבהן יוסף בנו האהוב נחשב למת.
ומי שמניח שהקב"ה מעניש בעונשים כל-כך חמורים ונוראיים על חטא שלא היה ולא נברא, גם גורר ומתעה לכפור בתורה וגם מחלל שם שמים: שהרי נאמר בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), והוא אף מחלל שם שמים, מפני שהוא מפיץ וזורה לרוח את ההזיה לפיה הקב"ה הוא אל עַוָּל אשר דן דין שקר ועוולה.
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיה יז, י).
דוגמה רעו
בדוגמה זו נראה כיצד רש"י מחדיר הזיה לתורת משה. כלומר, במקום להבין את הרעיון שטמון במדרש הוא בוחר להבין אותו כפשוטו, ובטיפשותו זו הוא מחדיר השקפה רעועה לדת משה.
בבראשית (לז, לה) נאמר כך: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו", ושם פירש רש"י: "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם – אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". כלומר, לפי רש"י יש גזרה שמימית לפיה כל אדם שמת לו קרוב הוא עתיד לשכחו, וכל אדם שנתבשר שמת לו מת והוא לא באמת מת, לא חלה עליו הגזרה הזו ולכן הוא לעולם לא יתנחם.
ויש לתמוה: וכי כל אדם שמת לו מת בהכרח מתנחם לאחר שנים-עשר חודש? והלא כמה אבלים אומללים ראינו, שלא הצדיקו עליהם את הדין, ולא קשרו את עצמם לאהבת ה' יתעלה שמו, ולא הצליחו להתרומם מן האבלות, וכילו את כל ימי חייהם ביגון ובאנחה... כמו כן, הלומד הנבון יבין שהמציאות מנוגדת לדברי רש"י, ודבר זה עלול להביאוֹ לידי כפירה שהרי רש"י הוא בגדר "רבן של ישראל", וּלרוב עם-ישראל הוא לא פחות ממה שיש"ו הוא לנוצרים. ובמלים אחרות, הקורא הנבון שיקרא את דברי רש"י יֹאמר: "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".
מקור דברי רש"י להזיה שלו כאן הוא במסכת פסחים (נד ע"ב), וגם בדוגמה הזו כאמור רש"י-שר"י שגה ובחר להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, ושיטתו זו גרמה לו להיכשל בעוד הזיה: "תנו רבנן: שלושה דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו – דין הוא שיעלו: על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב. ויש אומרים: על המטבע שיצא".
ואפילו מפשט המדרש הזה עולה בבירור שלא מדובר בגזירות שמים, שהרי המת לא מסריח בגזירת שמים, אלא הוא מסריח מדרך העולם והטֶּבע שטָּבע הקב"ה בבריאה, והוא הדין לתבואה שנרקבת. אלא, מטרת המדרש ללמדנו שמדובר בעניינים שהם מדרך העולם, ואם מצאנו אבלים אשר המה מתעקשים לשקוע ביגון ובאנחה, אז נֹאמר להם: "דין הוא שיעלו". כלומר, אתם חייבים להצדיק עליכם את הדין ולקבל דין שמים באהבה, לטובתכם. ובמילים אחרות, מדובר בעניינים אשר חיוניים לקיומם התקין של האדם והחברה, ותיארו אותם חכמים כאילו הם גזרות מאת ה' יתעלה כדי לעודד את בני האדם ללכת בדרכים הללו ולסייע בהם.
וחיוני שהמת יסריח, כדי שקרובי המת לא ייקשרו לגופתו ויתמידו באבלם שנים ארוכות ויהרסו את חייהם וחיי קרוביהם. וחיוני שהתבואה תירקב, אחרת סוחרי התבואה יאצרו אותה במחסניהם וימכרו אותה ביוקר רב, עד שהם ישעבדו את כל העולם לגחמותיהם ולבצעם. כמו כן, רש"י פירש בפסחים שם: "עלו במחשבה – ונתקיימו", כלומר רש"י-שר"י חוזר על-כך ששלושת הדברים הללו שנזכרו הינם גזרות שמים מוכחות ומפורשות שיש להבינן כפשוטן!
למדנו אפוא שרש"י שוב הבין את מדרשי חז"ל כפשוטם, ושוב החדיר לדת משה הזיה מאגית, כאילו מי שבישרו לו שמת לו קרוב והוא לא מתנחם סימן הוא לו שהמת עדיין בחיים... ויש בפירושו זה סכנה גדולה ועצומה מאד, כי רבים המה אשר אינם מתנחמים על מתיהם ואינם מצדיקים עליהם דין שמים, ונקשרים למת ולמתים ומכלים בהם את ימיהם ושנותיהם. כלומר, בפירוש רש"י זה יש פתח גדול מאד להרס חייו של האדם בהזיות שמא קרובו עדיין בחיים... ודרך אגב, בניגוד מוחלט לדברי רש"י לעיל, יעקב אבינו היה סבור שיוסף מת וכמו שהוא אומר: "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בר' לז, לג), ולכן הוא קרע שמלותיו ושם שק במתניו והתאבל ימים רבים.
דוגמה רעז
בדוגמה זו נלמד על בורותו האורתודוקסית של רש"י הצרפתי בספר התנ"ך. בבראשית (לז, לו) נאמר כך: "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים", ושם פירש רש"י: "הַטַּבָּחִים – שוחטי בהמות המלך". ואיני יודע מה הוא אומר, שהרי ידוע ומפורסם שהמצרים היו מתעבים את אכילת הצאן, כמו שנאמר: "כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בר' מג, לב), "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בר' מו, לד); "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַייָ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ" (שמ' ח, כב).
ושם תרגם אונקלוס את הפסוקים הללו: "אֲרֵי בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין", "אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא", "אֲרֵי בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ, מִנֵּיה אֲנַחְנָא נָסְבִין לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהַנָא, הָא נְדַבַּח, יָת בְּעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָּחֲלִין לֵיהּ". כמו כן, קשה לפרש שהמצרים היו אוכלים את הבקר, שהרי רוב עובדי האלילים היו מכבדים מאד את הבקר, וכדברי רבנו במורה (ג, מו): "כבר ביארה התורה כפי תרגום אונקלוס, כי הקבטים המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן [...] אבל שחיטת הבקר יתכן שהיו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה-זרה, וכולם מכבדים את המין הזה מאוד, ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל, ואפילו בארץ ששוחטין שאר מיני בעלי חיים".
זאת ועוד, אונקלוס, שפירושו בגדר מסורת התורה-שבעל-פה, מתרגם שם: "שַׂר הַטַּבָּחִים – רַב קָטוֹלַיָּא", וכן רס"ג, מוסר מסורת הגאונים, מפרש שם: "שַׂר הַטַּבָּחִים – ראש ההורגים".
אולם, לצורך העניין נתעלם לרגע-קט מכל מה שאמרנו, ונניח שאונקלוס ורס"ג שגו, וכן נניח שהמצרים היו אוכלים בשר בקר. ובכן, גם אם נניח זאת, עדיין פירושו של רש"י לא יעלה על הדעת, שהרי מצאנו בעשרים וארבעה מקומות בתנ"ך שהמלים "רב הטבחים" משמען ראש ההורגים, ואיך רש"י התעלם מכל המקומות הללו? ובמיוחד שפירוש אונקלוס מונח לפניו?
והנה לפניכם עשרים וארבעה המקומות הללו, וכולם מפורשים: "נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, ח; כה, יא; כה, כ); "נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, י); "וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, יב); "אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים" (מ"ב כה, טו); "וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ" (מ"ב כה, יח; יר' נב, כד); "נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים" (יר' לט, ט; לט, י; לט, יא; לט, יג; מ, א; מא, י; מג, ו; נב, יב; נב, טו; נב, טז; נב, כו; נב, ל); "וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ" (יר' מ, ב); "וַיִּתֶּן לוֹ רַב טַבָּחִים" (יר' מ, ה); "נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת רַב טַבָּחִים" (יר' נב, יד); אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים" (יר' נב, יט).
נשים גם לב, כי אליהו מזרחי (המאה הט"ו) אשר נחשב לאחד מ"גדולי" פרשני רש"י, אומר על פירושו הנדון של רש"י לבראשית (לז, לו): "שלא מצינו לשון טביחה על הריגת אנשים בשום מקום". האמנם? האם עשרים וארבעה המקומות לעיל אינם נחשבים בעיניו? וברור שהוא שיקר כדי להצדיק את רש"י אלילו, וכדי לתרץ מדוע רש"י נטה מתרגום אונקלוס הישר.
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
האם בראשית רבה זה מדרש מקורי של האמוראים?
איך יודעים זאת?
והאם יש הסבר אמיתי לסיבת סבלו של יעקב אבינו כאשר הוא איבד את יוסף לזמן ארוך כל כך?
ראיה נוספת לזה שה' לא מחל לשאול על הליכתו לבעלת האוב- בדברי הימים (א י יג-יד) כתוב: " וימת שאול במעלו אשר מעל בה', על דבר ה' אשר לא שמר, וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וימיתהו."
עם כן פירוש הכתוב בשמואל הוא לא עמי- במחיצתי, אלא עמי- מת כמוני.
ודברי התלמוד הם דרש מוסרי לחנך את האדם להתבייש על חטאיו.
חזק וברוך!
יש ראיה נוספת לשגיאתו של רש"י שהמת משתכח מהלב, שהרי יעקב אבינו סבר שיוסף מת למרות שהיה חי! מכאן ראיה שיעקב לא העלה על דעתו את הזיותיו של רש"י.
חזק!