כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" שכותרתו: "אל תפנו אל האלילים", עסקנו בשני איסורים חמורים: הראשון הוא האיסור שלא לעבוד אחד מכל הנבראים, ובכלל זה גם האיסור לעבוד את גדולי האסלה שהפכום לאלילים ולמכשפים בעלי כוחות רוחניים נסתרים או כוחות מאגיים על-טבעיים. כמו כן, למדנו מהי דרך עבודתם, והיא נישוק ידו של האליל או קימה וקידה לפניו או הילולו ופיאורו בדברי שבח או בתארי חנופה ורוממות או רכישת מוצרים שהוא האציל עליהם מ"כוחו הרוחני" ואשר נועדו להשפיע שפע גשמי על המשתמש בהם, וכל כיו"ב – ועל הלאו הזה חייבים סקילה כאשר יש סנהדרין-אמת אשר שופטת את העם באמת ובצדק.


האיסור השני הוא לפנות אל האלילים, והוא האיסור לעיין ולשנן ולהגות בהזיות התועים. לפיכך, אסור לעיין בספריהם של גדולי טחורי האסלה (אלו עם ההסכמות וההמלצות שבראש הספרים), וללמוד את דרכיהם ושיקוציהם והתעיותיהם הפרו-נוצריות, ועל הלאו הזה חייבים מלקות ארבעים, אימתי? כאשר העובר עשה מעשה כגון דפדוף בספריהם. כמו כן, אסור להתבונן בגדולי האסלה הללו, שהרי הם בגדר אלילים ובכלל הלאו "אל תפנו" נכלל גם האיסור להתבונן בעבודה-זרה מכל סוג שהוא, אך מותר להביט בתמונתם כדי לתעבם ולגנותם.


אמנם, יש להעיר, כי לעתים מותר לעיין בספרי עבודתם, בעיקר לדיינים לחוקרים ולמנהיגים, כדי ללמוד כיצד להרחיק את העם מהבליהם וכיצד לשפוט את אלה שנכשלו ותעו אחריהם, ובעניין זה ראו מאמרי: "מהו ספר הרפואות אשר גנז חזקיהו?". ברם, אם המעיין בספרי מינות ועבודה-זרה מייחס אמיתות לדברים שמובאים בהם (וכמו שמצאנו אצל גדולי טחורי האסלה באלף השנים האחרונות, אשר עיינו בספרי עבודה-זרה ונדמה להם שהדברים אמיתיים), ברור שהוא עובר על איסור תורה של "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים", ואף יותר מכך וכפי שנראה לקמן:


ומהו האיסור הנוסף שהמעיין בספרי מינות עובר עליו? ובכן, כל המעיין בספרי המינים ומייחס לדבריהם רוממות ואמיתות, ומאמץ אל חיקו את השקפותיהם הרעועות, עובר על לאו חמור מאד והוא האיסור לאמץ השקפות מינות ולזהם את המחשבה הטהורה שהעניק לנו ה' יתעלה בהזיות ובדמיונות, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות בעניין האיסור לעיין בהשקפות המינות:


"והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה [כגון ההשקפות הרעות וההזיות שמובאות בספרי המינים], אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' [במ' טו, לט]".


וראינו מאות דוגמאות להזיות ולהשקפות רעות אשר מנתצות את יסודות הדת המחשבתיים, ואף מחריבות את יסודות ההלכה שקיבלנו ממשה בסיני: וזאת בשלל מאמריי על רש"י, וכן במאמרים רבים שעוסקים בחשיפת כיעורם של המינים ובניתוץ השקפותיהם האליליות (ולקמן ייחדנו פרקים שבהם ריכזנו עשרות דוגמאות להשקפות המינים המרכזיות).


לפיכך, דינם של ספרי המינים וצאצאיהם אשר מתעים את העם אחרי ההבל הוא כילוי, ולדעתי הכילוי הטוב ביותר בעבורם הוא השלכתם למחזורית הקרובה, ואין לחשוש שמא נכתבו בהם שמות קודש, ולא רק מפני שהמינים ממילא משבשים ומכַערים את שמות ה' יתעלה ויתרומם, שהרי אפילו אם יש בהם שמות קדושים שאסור למחקם ולאבדם, בנדון דידן מותר, ולכתחילה – שהרי ספר תורה כשר שכתבו מין נשרף עם כל האזכרות שבו, כל-שכן וקל-וחומר ספרי המינים אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומסיתים ומדיחים את העם מדרך אלהים חיים.


ועל אלו ספרים הנני מדבר? ובכן, 99.9% מן הספרים שתמצאום בספריות ישיבות המינות השחורות, וברבים מהם יש שלל הסכמות והמלצות של הכומרים האורתודוקסים השונים, אשר מהללים את מחבר הספר או את המהדיר, ושנועדו מעיקרא: לפרסם ולרומם את גדולי טחורי האסלה, לזרז את מכירתו של הספר, לנפח את התעשייה של הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, לעבות את ספריות המינים בהבלים, ולהפצת תעמולת-מינות שקרית.


ומדוע ספריהם כל-כך רעים ומסוכנים? ובכן, מתוך ספריהם העקושים האדם לומד על דרכיהם ושיטותיהם: כיצד לכפור ביסודות דת משה הטהורים ולהצדיק זאת בכל מיני תירוצים; לעוות לסלף ולזייף את מסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמים ע"ה; להחדיר תחת יסודות דת האמת, שנמחקו נדרסו ורוצצו במגפיים מסומרות, רבבות הזיות מינות מפורשות או הזיות מאגיות אליליות – אשר מדרדרות אותנו: להשקפות המינים ולדרכיהם, להפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, ולעיוות מצוות התורה לסגולות מאגיות להפקת תועליות חומריות.


נעבור עתה לעיין בפסק רבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ב, ד–ו):


"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה [כלומר, לא רק שאסור להרהר בכוחותיהם הרוחניים והמאגיים הדמיוניים של האלילים הכעורים למיניהם], אלא, כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה [וכמה יסודות עקרו המינים וצאצאיהם בכתביהם, ולא השאירו יסוד אחד משלושה-עשר יסודות הדת שלא חיבלו והשחיתו אותו] – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו [אסור להרהר בדבריהם!], ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו, ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו".


"כיצד? פעמים יתור אחר עבודה-זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה [מה נמצא מעבר לקצוות היקום וסופו] מה לפנים מה לאחור [מה היה לפני בריאת היקום ומה יהיה אחריו]; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמים שמא אינה – ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בוריו".


"על עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וִידַמֶּה שמחשבתו מַשֶּׂגֶת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות; 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא אין בו מלקות [מפני שאין בו מעשה]".


וקאפח הוסיף שם: "בכלל מינות כָּלַל רבנו כל ע"ז וכל סטייה מחשבתית מדרך האמת".


א. שלושה-עשר יסודות הדת שהשחיתו המינים


כדי להדגים ולהמחיש את דברינו, ניתחנו בקצרה את 13 יסודות הדת שהשחיתו המינים:


היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. ובכן, זהו אחד היסודות שהמינים השחיתו לחלוטין. משמעותו והמצוה הגדולה הכרוכה בו היא לימוד המדעים שבאמצעותם מכירים את הבורא יתרומם! כלומר, מתוך ההתבוננות בבריאה האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם!


ונצרף גם את פסק רבנו בסוף ספר המדע (הלכות תשובה י, י–יא):


"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה; י, יב; ל, ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה – אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".


נמצא, שרבנו פותח את ספר המדע בידיעת ה' יתעלה ויתרומם וחותם אותו גם כן בידיעת ה', ללמדנו על חשיבות היסוד הזה שהוא העיקר הגדול שבו תלוי הכל.


"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו).


ברם, המינים וצאצאיהם הפכו את לימוד המדעים ללא פחות מאשר לכפירה בעיקר! ובעשותם כן, מחקו ורמסו הלכה למעשה את היסוד הראשון והוא ידיעת ה' יתעלה ויתרומם שמו.


ואם תתמהו: ומדוע הם עשו כן? ובכן, מטרתם היא להחדיר את אלילותם, ואי-אפשר להחדיר מינות ואלילות להמונים טרם שמחריבים את שכלם ומשחיתים את מחשבתם – כי רק מוחות ריקים ומרוקנים מחכמה ומדע יקבלו את ההזיות המגוחכות שהמינים מלעיטים אותנו בהן.


וביתר ביאור: גדולי האסלה טיפחו באופן תקיף ואגרסיבי מאד את הגישה שאסור באיסור חמור לחקור, רק להאמין, וזאת במטרה להרחיק את העם ממדע ומהשכלה, אם מפני שהם לא היו מסוגלים להתרומם למעלת לימוד המדעים, ואם מפני שהתעצלו להתרומם למעלה הזו.


אך בעיקר עשו כן מפני שהם ביקשו להשאיר את המון העם סכלים ובורים נוהים אחר המאגיה וההזיות, כדי שיהיה קל להפליא אותם בסיפורי הבל ותהו ולהחדיר ללבם אמונות שווא ומדוחים – וכל זאת כדי לרומם את כבודם וגדולתם ולהפיק את מירב טובות ההנאה מן הדת, כי אם המצוה היא רק להאמין בלא שום חקירה והתבוננות, הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, ואף לא אחד יבדוק או יהרהר אחר הוראותיהם ומעשיהם, כי אסור לחקור – רק להאמין...


ועליהם רבנו אומר את דבריו הקשים בצוואתו למורה הנבוכים, וכֹה דבריו:


אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


***

והיסוד השני אחדותו יתעלה. ובכן, גם את היסוד הזה המינים השחיתו לחלוטין, שהרי הם שרפו את "ספר המדע" ואת הספר "מורה הנבוכים" אשר מורים לאדם כיצד לייחד את שמו הנכבד והנורא וכיצד להתקרב אליו בידיעתנו, וזאת באמצעות שלילת כל המאפיינים הגופניים והנפשיים, שכולם אינם שייכים אליו; וחמור מכך, הם החדירו לספריהם בדיוק את ההשקפות אשר מורות על ריבוי האלהות במחשבה, לדוגמה: ההשקפה שיש לבורא תכונות נפשיות בדומה לתכונות נפש האדם, כגון חמלה ואהבה, כעס והתרגשות ועוד תכונות נפשיות רבות (ראו: "לעורר רחמי שמים?"), וכן הכתירו את הבורא יתעלה באינסוף תארים אשר מורים על ריבוי, שהרי אם הבורא יתעלה הוא חכם וגיבור וכו' במובן הפשטני של המילים, הרי שיש דמיון והשוואה בינינו לבין בורא-עולם באיזה צד מן הצדדים, וכאילו שהוא דומה לבני האדם.


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


וחמור אף מזאת, הם החדירו פרשנויות מגשימות מתועבות כלפי הבורא יתעלה אשר מורות על מאפיינים גופניים ישירים ומובהקים, ועל-כך אפשר ללמוד מפרשנותו של רש"י לתורה ולגמרא, שהוא הכוהן הגדול של המינים. חשוב להבין, שההגשמה היא למעשה ההשחתה המוחלטת של יסוד האחדות, כי לעולם לא תהיה אחדות במחשבה שהוחדרו אליה יסודות גופניים ביחס לבורא, וכמו שאומר רבנו במורה (א, לה), ובהלכות יסודי התורה (א, ה):


"לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שניים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה"; "כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות".