ובכן, לאחרונה אחד מצאצאי דתן ואבירם החל לתקוף אותי באופן כפייתי, הוא מקלל ומחרף ומגדף אותי במלים קשות ביותר, כאשר מִבֵּין כל הקללות והנאצות עולה טענה אחת: אין לאדיר הקטן שום הצדקה לחרף ולגדף את הדיין השכיר יוסוף קאפַּח הואיל והוא למד ממנו.
בעבר ניסיתי להשיב לדתן בן אבירם אך גיליתי שעליו נאמר "אל תען כסיל כאיוולתו", ולכן, במקום לשחק לידיו, להתגושש עמו ולהתבוסס עמו בצואת סכלותו ונבלותו, הנני בוחר למחוק את גידופיו וחירופיו ולחסום אותו מן האתר. אך מדי פעם, כאשר הנני רואה איזו שהיא נקודת ביקורת בדבריו שיש להתייחס אליה, הנני מתייחס אליה כמו שהנני עושה עתה במאמר זה.
ובכן, צודק דתן בן אבירם שלמדתי מתרגומֵי קאפח ופירושיו, וקבל האמת ממי שאמרו, אפילו מכומר שכיר. ברם, אפילו אם קאפח היה רבי המובהק, מן הרגע שהבנתי שהוא גרם נזק עצום לדרך האמת, אין שום מניעה ואף חלה עלי חובה גדולה לחשוף את מעלליו וצביעותו.
לא ארחיב במאמר זה על שלל מעלליו של קאפח, מפני שייחדתי להם מאמרים לא מעטים, להלן רק מעט מן המאמרים שייחדתי לו ולדומיו: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", "האם יוסף קאפח סבל מהפרעת זהות?", "האם מותר לקלל את יוסף קאפח?", "האם מותר לקרוא לקאפח בשם מארי?", "קאפח – את ה' הוא מגדף", "קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת", "קאפח והשדים והקוזאק מקוצק", "הקבלת פני המרדעת!", "שיעור כזית – מהו?", "ראש הדרדעים מטשטש את חשיבות מדעי הטבע", "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה", ועוד רבים.
במאמר זה אתמקד כאמור בנקודה אחת, שהיא למיטב הבנתי הציר שעליו סובבים כל חרפותיו ונאצותיו של דתן בן אבירם. אמנם, אין לי ספק שהוא לא יחדל מטומאתו בעקבות מאמר זה, אך איני כותב מאמר זה בעבורו, אלא בעבור חבריי הישרים והנְּברים דורשי האמת.
ולדתן בן אבירם אומר: הַמשך בנאצותיך כי אתה מועיל לי בהן מאד, משלוש סיבות: א) אתה מחשֵּׁל אותי לעמוד בפני מינים משטינים אכזריים ורעי לבב עד מאד; 2) מדי פעם אולי תצוץ בדבריך איזו נקודה שניתן להטעות את הרבים באמצעותה, כך שבנאצותיך אתה מסייע לי לחזק את דרך האמת; 3) שנאתך העזה, אשר שוברת את כל שיאי השטנה, מוכיחה דבר אחד פשוט מאד: אתר אור הרמב"ם שובר שיאים של תפוצה, והשקפות האמת הולכות ונקלטות.
ואין לי צל של ספק, שאילו היה סיפק בידך היית רוצח אותי כאותם יהודים משתפי פעולה בשואה: כאותם קאפו רצחניים וכאותם אסירים משוחררים ששירתו במשטרת הגטו. הכלב הלא-מחוסן דתן בן אבירם נובח וחורץ לשונו, תאב לדמי, והוא ימשיך לנבוח ולנסות לזהם אותי בחיידקים הטורפים שרוחשים בטפריו המטונפים. אך שיירת האמת תמשיך לנוע, ודרך האמת תמשיך לשגשג, ויותר-ויותר אנשים יבינו שאיני עושה לשם כבודי אלא לכבוד שמים.
ועתה לשאלת השאלות, נניח שקאפח היה מורי ורבי המובהק, אף שהוא מעולם לא היה מורי ורבי המובהק בשום פנים, ולא עברו שנים רבות עד שהבנתי את סאת צביעותו ונבלותו. על-כל-פנים, נניח שקאפח אכן היה מורי ורבי המובהק לפי גדרי ההלכה, האם מותר לי לערוף את ראשו כעריפת חמור ממורדע? ובמלים אחרות, האם מותר לתלמיד שגילה שרבו מתעה את הרבים אחרי ההבל, ומרחיק את עם-ישראל מדרך האמת וממילוי ייעודו בכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, האם מותר לתלמיד הזה לתקוף את רבו, להוקיע אותו, ולחשוף את צביעותו?
ובכן, התשובה פשוטה מאד, וכבר השבתי עליה במאמר: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", והנה היא שוב לפניכם כתובה וערוכה מחדש ומועשרת במקורות נוספים:
חובת התוכחה כלפי רבו המובהק
בהלכות תלמוד תורה פרק ה, הלכות א–יג, מובאות חובות גדולות שחייב בהן התלמיד כלפי רבו המובהק, ורבו המובהק הוא דווקא הרב שלמד ממנו רוב חוכמתו. אולם, אם התלמיד לא למד מאותו הרב את רוב חוכמתו, אותו הרב הוא בגדר "תלמיד חבר", והוא ככל האדם לעניין מצות הוכח תוכיח את עמיתך. והנה לפניכם שתי הלכות שרבנו פוסק בסוף שלוש-עשרה ההלכות שהזכרתי לעיל, ומשתי ההלכות הללו עולה במפורש (תלמוד תורה ה, יד–טז), שכל שלוש-עשרה ההלכות הייחודיות שנאמרו בפרק ה שם, נאמרו אך ורק ברבו המובהק:
"במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חוכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חוכמתו הרי הוא תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים הללו. [...] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו [=שנזכרו כאמור בהלכות תלמוד תורה פרק ה, הלכות א–יג] או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן – הרשות בידו".
מכל מקום, אם רבו המובהק הולך בדרך האמת והצדק והיושר בכל דרכיו ושגה וחטא בשגגה יש להוכיחו בעדינות, ואף שכל אדם מחויבים להוכיחו בתחילה בעדינות, את רבו המובהק יש להוכיח בתחילה בעדינות יתרה, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, יג): "ראה את רבו עובר על דברי תורה, אומר לו: 'לימדתנו רבנו כך וכך'?". אולם, ברור כשמש, שאם רבו המובהק כופר ובועט בתוכחה, ואפילו בתוכחה על מצוה פשוטה ממצוות התורה שאין בה חילול-שם-שמים, ברור שעל התלמיד להתרחק כמו מאש מרבו המובהק הזה, והוא אף מחויב להוכיחו כדרך שמוכיחים את הבועטים בתוכחה, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את החוטא], בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים, אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
והנביאים ע"ה הוכיחו באופנים קשים מאד אפילו את מלכי ישראל עובדי האלילים, ולא תהיה מעלתו של קאפח הנוכל גדולה ממעלת מלכי-ישראל שכל עם-ישראל חייב לרוממם מאד.
כל זאת כאשר רבו עובר על שאר מצוות בדברי שמים, דהיינו במצוות שבין אדם למקום, וכל-שכן וקל-וחומר כאשר רבו עובר על חילול-שם-שמים ביד רמה בפרהסיה כירבעם.
וביתר ביאור: אם התלמיד גילה שרבו השכיר המובהק הולך בדרכי מינות ומדוחים, דורס ורומס יסודות תורניים, משתמש בכתרה של תורה, מחלל-שם-שמים, בוזה את התורה, מכבה את מאור הדת, גורם רעה לעמֵּנו, ונוטל את חייו וחיי תלמידיו מן העולם – על התלמיד לחדול מיד מלימודו אצל הכומר השכיר המובהק הזה, אשר מתעה את הרבים ביסודי הדת, ועליו לעבור ללמוד תורה ממי שראוי ללמוד ממנו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד-תורה (ד, ב):
"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו [כל-שכן קאפח שכבר אין צורך בפירושיו] – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'".
וזאת הלכה עדינה מאד, מפני שהיא עוסקת ברב "שאינו הולך בדרך טובה" דהיינו רב שהוא סר וזעף תמיד או שאינו נושא ונותן באמונה וכיו"ב, ודי בכך שהרב ילך בדרך לא טובה בעניין מידותי כדי שיהיה אסור ללמוד ממנו בשום פנים! אולם, רב שמתעה את הרבים אחרי ההבל דינו אחר לגמרי, ועל התלמיד הזה חלה חובה להוכיח ולגדף ולחרף ולקלל את הכומר המובהק הזה, ואפילו שהוא למד ממנו את רוב חוכמתו, גם מפני שרוב חוכמתו שלמד מרבו היא ממילא משובשת ומזוהמת בהשקפות רעות שחדרו לתלמודו וללימודו של הכומר השכיר, אך בעיקר מפני שהכומר השכיר הזה הוא בגדר מי שמתעה את העם אחרי ההבל, ודינו חמור ביותר.
ראו נא את פסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
ואם יטען הטוען, והלא אפילו היה אביו "רשע ובעל עבירות" אסור להוכיחו באופן קשה, אלא רק בלשון שאלה, והנה לפניכם ההלכה בעניין זה מהלכות ממרים (ו, יג):
"אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. ראה אותו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו: 'אבא, עברת על דברי תורה!', אלא יאמר לו: 'אבא, כתוב בתורה כך וכך?', כאילו הוא שואל ממנו לא כמזהירו".
ובכן, נראה לי ברור שדינו של אב "רשע ובעל עבירות" קל בהרבה מדינו של כומר שכיר אשר מתעה את העם אחרי ההבל, שהרי הכומר השכיר מחטיא את הרבים אחרי ההבל והתהו, וזה עוון חמור מאד וכפי שראינו ונראה לקמן. לפיכך אמינא, כי אם התלמיד גילה שרבו המובהק הוא למעשה כומר מובהק שמחלל-שם-שמים ומתעה את העם אחרי ההבל – חובה עליו לנהוג בכומר המובהק הזה, כפי עיקר הדין וההלכה, ולחרף ולגדף ולקלל אותו בקללות נמרצות.
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין מחטיאי הרבים בהלכות תשובה (ג, יד–יט):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה; ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה-זרה או שהטעה אחרים והדיחם כישוע".
והנה עוד לפניכם פסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, ה): "שכל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב" וכל הפרק שם עוסק ברבו המובהק, דהיינו, במקום שיש חילול השם, כל הלכות הכבוד כלפי רבו המובהק בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא לא שרירות ולא קיימות.
ובהלכות שבועות (יב, ב) פוסק רבנו: "חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות".
ואם תשאלו, מדוע אפוא הנני מצטט את קאפח מדי פעם ומביא ראיות מדבריו? ובכן, קאפח כבר מת ואין עוד צורך להפעיל עליו לחץ חברתי שלא ללמוד ממנו כדי שישוב בתשובה. כמו כן, לעתים יש דברי אמת שהוא עמד עליהם וראוי ללמדם, ולעתים יש חשיבות דווקא לביקורתו של כומר שכיר מפני שהוא היה בשר מבשר החמורים של ממסד הכמורה האורתודוקסי, והנני משתמש בו נגד מעסיקיו וכן כתוכחה משתקת כנגד הדרדעים האורתודוקסים שהִפנו ומַפנים עורף לדרך האמת, מפני שקאפח הִתעה אותם לקבל דברי אמת עד הכסף השׂררה והכבוד.
קצרו של דבר, תוכו אכל קליפתו זרק, ולדעתי ניתן גם לומר בעניינו: חכמה בגויים תאמין.
נקודה נוספת, אל תשגו לחשוב שביקורתו של קאפח על המינים וצאצאיהם נבעה מיושר לבב, אלא, היא נבעה בעיקר מן הצורך שלו להראות שדרכו היא כאילו דרך שונה מדרכם של המינים וצאצאיהם, אף שהוא היה מגדולי רבי-החוצבים הממסדיים בעצמו. ובמלים אחרות, כדי ליצור סביבו קהילה היה עליו לבדֵּל את עצמו במתיחת ביקורת על זולתו, אף שביקורתו לא הייתה אמיתית, שהרי הוא בעצמו לא פעל הלכה למעשה בהתאם לביקורתו, אדרבה, הוא רומם ופיאר את המינים וצאצאיהם, שירת אותם נאמנה, ואף אכל וזלל על שולחנם המגואל.
ולא רק מבחינה מחשבתית הוא לא פעל הלכה למעשה בהתאם לביקורתו, גם מבחינה הלכתית, להלן שלוש דוגמאות: הוא לא הניח תפילין בחול-המועד (ואף סילף את האמת בעניין זה); הוא עלה לברך על ספרי תורה פסולים אף שהוא קבע שמדובר בנשיאת שם שמים לשווא; וכמובן, הוא נטל מלא חופניו משכורות במשך יובל שנים מדברי תורה, אף שהוא סותר את כל תירוציהם המהובלים של הפרשנים בעניין זה (למעט תירוץ אחד שיותיר לו פתח לחטאת).
כמו כן, הוא זועק במקומות לא מעטים שיש לטהר ולזכך את השגתנו ביחס לבורא-עולם, אך הוא התעקש לחרף ולגדף את השם הנכבד והנורא באמירת "כתר יתנו לך" במנחת שבת.
אגב, מי שמכיר את כתביו של קאפח יודע שהוא נהג להתבכיין על-כך שרודפים אותו, כמו שרדפו את הנביאים, עד שהוא מצטט לא מעט את תיאורי הייסורים של דוד המלך בתהלים. אך דבריו הבל המה מעשה תעתועים, שהרי קאפח מונה על-ידי הכמורה האורתודוקסית לדיין בבית-הדין הרבני לערעורים, דהיינו הוא מונה לדרגת קרדינל וארכי-בישוף! האמנם יש הצדקה ליללות שרודפים אותו? וכי יש כומר פוליטי שכיר אחד שאין לו מתחרים? כמו כן, הוא קיבל פרסי ממון וכבוד מן המינים וצאצאיהם, ועוד טובות הנאה לאין מספר. לפיכך, מטרתו בדמעות התנין המזויפות שלו הייתה שירחמו עליו ושלא יתקפו אותו על-כך שהוא משתף פעולה עם המינים וצאצאיהם, כאילו מדובר במצב מיוחד של "פיקוח נפש", דהיינו כאילו הוא נאלץ לשתף פעולה עם המינים וצאצאיהם ולאכול פיגולים על שולחנם המטונף רק כדי להציל את נפשו.
"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ"
טרם סיימנו לדון בעניין חובת התוכחה אפילו לרבו המובהק, הבה נעיין יחדיו אפוא בהלכות כלאים (י, כה), ושם נאמר כך:
"הרואה כלאיים של תורה על חברו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלימדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה".
ובהלכות תלמוד תורה (ה, א) נאמר הביטוי "רבו שלימדו חכמה" על רבו המובהק:
"כשם שאדם מצֻווה בכבוד אביו וביראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו – ורבו יותר מאביו: שאביו הביאו לחיי העולם-הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם-הבא".
נמצא, שאפילו רבו המובהק אין לחוש לכבודו במקום שיש חילול-שם-שמים, ולא רק שאין לחוש לכבודו, אלא חובה על התלמיד לקפוץ ולקרוע את בגדי רבו ואפילו בשוק בפרהסיה!
כל-שכן וקל-וחומר רבו המובהק שעבר על עבירה חמורה אלף מונים מלבישת כלאיים, דהיינו כאשר רבו המובהק עבר על חילול-שם-שמים ביד רמה בפרהסיה כירבעם, וכל-שכן וקל-וחומר כאשר לא מדובר ברבו המובהק, אלא בסתם כומר אורתודוקסי שכיר המתעטף במרדעת. קצרו של דבר, אין חולקין כבוד אפילו לרבו המובהק וחובה לבזותו במקום של חילול-שם-שמים.
והנה ראיה נוספת שמדובר ברבו המובהק, בתלמוד מסכת ברכות (יט ע"ב) נאמר כך:
"אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא? 'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ' [מש' כא, ל], כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב".
הנה הראיתם לדעת, כי חכמי התלמוד קבעו בדיוק באותה ההלכה שראינו לעיל, שעליה אמר רבנו: "רבו שלימדו חכמה", שמדובר ברבו המובהק שלימדו תורה! שהרי סתם "רב" בתלמוד הוא רב שמלמד תורה, ולא פרופ' שמלמד מדעים או מידות או אומנויות או שאר חכמות.
ורצה הקב"ה, וגם מתוך העיון בהלכה הזו עולה צביעותו של קאפח, כלומר, גם בעניין זה קאפח הִתעה את הרבים אחרי ההבל, וזה לשונו בהלכות כלאים שם (אות לד):
"כבר העירו [מי העירו? ולמה הוא לא מביא מקור לפירושו המסולף?] שדייק רבנו לכתוב 'חכמה', דליכא חובת מורא אלא כבוד. אבל רבו שלימדו תורה לא, דאיכא חובת מורא".
כלומר, קאפח מתפתל בנכלוליו ומסלף בערמה את התורה, כי אף שרבנו לעיל משתמש באותו ביטוי שהוא משתמש בו בהלכות תלמוד תורה: "רבו שלימדו חכמה", ואף שחכמים בתלמוד מורים בבירור שמדובר ברבו שלימדו תורה – קאפח מתעקש לטעון שחובת קריעת הכלאיים בשוק בפרהסיה, דהיינו ביזיון החוטא, לא נאמרה ברבו המובהק שלימדו תורה אלא ברבו המובהק שלימדו מדעים, דהיינו: אם מדובר בפרופ' באוניברסיטה זה בסדר, אך אם מדובר ברב שלימדו הלכות אז לא בסדר – ואיני מבין, פתאום קל בעיניו של קאפח לימוד המדעים? פתאום לימוד המדעים אינו מוביל לידיעת מי-שאמר-והיה-העולם? ואינו בגדר ידיעת ה'?
קצרו של דבר, קאפח השכיר מבטל ומוחק הלכה למעשה את דברי חכמים בתלמוד, שהרי לפי קאפח, אסור לאדם לקרוע את בגדי הכלאיים מעל רבו שלימדו תורה בשוק ובפרהסיה.
אולם, קאפח לא שם לב להזיה שעולה מדבריו, שהרי לפי דברי קאפח, אין האדם חייב כלל בכבוד רבו שלימדו תורה! שהרי אם כוונת ההלכה באמרה: "רבו שלימדו חכמה" היא לפרופ' באוניברסיטה ולא לרבו שלימדו תורה, ובכן, אם אכן כך, יש להתייחס לכל הִלכות הכבוד שנאמרו ביחס לרבו המובהק בהלכות תלמוד תורה פרק ה, כאילו הם נאמרו אך ורק לפרופ' באוניברסיטה, ולא לרבו המובהק שלימדו תורה יומם ולילה, ושאב ממנו את רוב חוכמתו.
ואם תוסיפו ותבקשו להבין, מדוע אפוא רבנו נקט בלשון "חכמה" ולא בלשון "תורה"? ובכן, נראה לי ברור, שרבנו ביקש לכלול בזה את כל המדעים והחכמות כדי ללמד על חשיבותם לידיעת ה'. אך קאפח ושאר הכומרים השכירים למיניהם סילפו את כוונת רבנו, במטרה לעקור את חובת התוכחה להם, וזאת כדי לבצר את מעמדם שליטתם ושׂררתם, וכדי למנוע מאנשי האמת להוכיחם על מעלליהם ולחשוף את תעתועיהם ונכלוליהם. וכך נוהגים בימינו הדרדעים האורתודוקסים, אשר טוענים שאסור להוכיח את אליליהם קאפח וערוסי ושאר גדולי האסלה, וכל מי שעושה כן ומוכיח אותם וחושף את מעלליהם, מכפישים אותו ומוציאים עליו שם רע.
קאפח לא היה רבי המובהק!
אמרתי את כל מה שאמרתי לעיל רק כדי לצאת ידי חובת המכזבים הטוענים שקאפח הינו רבי המובהק, וזה כמו שאמרתי שקר וכזב – ועתה נעבור לעיין בדברי רבנו אשר נוגעים לחובת חשיפת דרכי השקר והתעתועים של המתעים את העם אחרי התהו וההבל למיניהם.
לקמן העתקתי אפוא שני קטעים נוספים מדברי רבנו הנכוחים, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
ואף שראינוהו לעיל, ראוי להזכיר שוב את פסק חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
אך לא רק ביחס למינים הארורים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, אפילו בני אדם שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, אפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם!
והנה לפניכם שוב פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
כל-שכן וקל-וחומר כומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא.
וכמו שעשו כל הנביאים לישראל...
פטור בלא כלום אי אפשר
ובכן, הבטחתי שלא ארחיב במאמר זה בשלל מעלליו של קאפח כי כבר ייחדתי לו מאמרים רבים מאד, אך פטור בלא כלום אי אפשר, והנני מרגיש צורך עז לדון ולוּ בדבר אחד מכל מעלליו – והוא כמובן הודאתו ב"קדושתו" של ספר הזוהר. בעשותו כן, בהודאתו בספר של מינות ועבודה-זרה אשר מתעה רבבות של יהודים אחרי הזיות תהו והבל שמוציאות אותם מן העולם, ואשר מתעות את אומתנו להיכשל בדרכי שווא ומדוחים שממיטים עלינו ייסורים איומים – בעשותו כן, הוא למעשה גרם נזק עצום עד בלתי נתפש לעם-ישראל, כי אם ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, מי עוד נשאר כדי להרים על נס את דרך האמת? מי עוד יאמין שספר הזוהר הוא ספר מינות, אם ראש הדרדעים מודה בו?
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ונצרף גם את דברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [=השקר והמינות]".
זאת ועוד, קאפח, בהודאתו בספר המינות הכעור הזה, כפר ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת, שהרי לפי אמונת הוזי ההזיות נמסרה לעמֵּנו במערה תורת מינות חדשה לפני כאלפיים שנה! והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה עשר יסודות הדת:
"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בְּפֵירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".
ולא רק על היסוד הזה קאפח עבר, שהרי המינים ההוזים לדורותיהם הפכו את רשב"י לשיקוץ מתועב, עד שהפכוהו לעבודה-הזרה הנפוצה ביותר בימינו, עבודה-זרה שמאות אלפים נוסעים לקבר המיוחס לו מדי שנה (עד שהקב"ה היכה אותם באופן מחריד), כדי לפנות אליו ולהיוושע! והם מרוממים ומפארים ומשבחים את שיקוצם שמעון לעילא-לעילא, כאילו הוא היה אלהים! ובמלים אחרות, קאפח עבר גם על היסוד החמישי שהוא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה, והוא ההרחקה מעבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות הדת:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
ומה לדעתכם דינו של מי שרק מערער על יסוד מיסודות הדת? וקאפח ערער בהחלט על היסוד החמישי שהוא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה, ואף רוצץ במגפיים מסומרים את היסוד התשיעי שראינו לעיל בהודאתו ב"קדושתה" של התורה-שבעל-פה החדשה והפגאנית.
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין חומרת מי שרק מערער על יסוד מיסודות דתנו:
"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ואחתום בשאלה: היש חורבן חמור מזה לדרך האמת שראש הדרדעים ונכדו של מָרי יחיא קאפח מודה בספרי מינות ועבודה-זרה? היש פגיעה אנושה מזו לקריאה בשם ה' אל עולם? היש בגידה חמורה מזאת בדרך האמת? היש כלי ניגוח גדול מזה בידי המינים והכופרים?
ואפילו אם קאפח היה רק שותק הוא היה נתפס בעוונם וכפי שנאמר בתורה-שבעל-פה, אך לא רק שקאפח הודה בספרי מינות ועבודה-זרה, הוא גם רומם ופיאר את אותם "חכמי ישראל" שעליהם רבנו אומר ב"מאמר תחיית המתים" שהם "יותר תועים מהבהמות", והנה לפניכם כמה פְּסקות מתוך המאמר: "האם מותר לקלל את יוסף קאפח?", וכך כתבתי שם:
בכל רחבי כתביו קאפח מתייחס למינים ולצאצאיהם כאל "מרנן ורבנן אדירי עולם", כך לדוגמה הוא קורא בהערצה לקארו הקראי, אשר מחק את כל יסודות הדת המחשבתיים ואף היכה בפטיש נפחים על קודקודה של דת משה הטהורה, בהתירו ליהנות מדברי תורה.
ואפילו הרשב"א, אשר החרים את לימודי הפילוסופיה ומורה הנבוכים, והיה מעריצו של השטן מגירונדי אשר התחנן לנוצרים שישרפו את ספר המדע ומורה הנבוכים, אפילו כלפיו קאפח מתייחס בהערצה וסומך עליו בענייני הלכה, ואפילו כנגד דעת רבנו (ראו מאמרי: "חימום אוכל בשבת על גבי פלטה"). ועוד רבים מאד מקרב הרשעים והמינים, כגון רש"י-שר"י, אשר עליו קאפח כותב במבואו לספר "כתאב אלחקאיק": "אין הם יודעים כמה קדושה אמרה זו, שגם קדושי עליון השתמשו בה כגון רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ואחרים, כי היא אמרת אמת".
ולא רק שהוא קורא לרש"י "קדוש עליון" הוא אף מצרפו למחיצת רבנו הטהור! ואף מקדים אותו לפניו! עד כמה גדולה וחמורה הינה עזות פניו וחוצפתו של קאפח! ארור יהיה!
ולא רק שקאפח העריץ את המינים וצאצאיהם בכתביו, הוא גם הוציא לאור את כתביהם. לדוגמה, שני ספריו של הפוחז מפוסקיירא: "בעלי הנפש" וכן "תשובות ופסקים". וכן הוציא לאור את "כתאב אלחקאיק" שהוא ספרון אלילי שעוסק בהזיות הקבלה, ועוד. ועל-כך שהוא בחר להוציא לאור כמה מספרי המינים וצאצאיהם במקום לההדיר את ספרו של סבו "מלחמות השם", הוא ראוי לקללה נפרדת בפני עצמה, ועל חוסר הכרת הטוב שלו כלפי סבו ועל בגידתו בדרך האמת, הוא ראוי לקללה נוספת: ארור קאפח, ארור רודף הבצע וכפוי הטובה!
עד כאן מתוך המאמר, ובנוסף לכל זאת מגיעה לו קללה נוספת, על התחזות לאיש אמת:
ארור יהיה קאפח על שהִתעה אותנו אחרי ההבל, וארור יהיה אלף פעמים, הואיל וחומרת התעייתו גדולה אלף מונים מהתעיות הוזי ההזיות האורתודוקסים השוטים למיניהם – שהרי הוא התעה בתחכום רב מאד, דהיינו תוך שהוא מציג את טלפיו לאמור: צדיק וישר ועניו גדול מאד אנכי, מלאך עלי אדמות, "הרמב"ם של ימינו"! ובעשותו כן השתיל ששתל אברהם אבינו כמעט נעקר, ודרך האמת כמעט והפכה לעוד זרזיף עכור בזרם הביוב האורתודוקסי המצחין.
ואסיים פרק זה בדברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת העבודה-הזרה וכל-שכן המינות:
"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".
וקאפח תרגם בעצמו את הדברים הללו מתוך המורה, ודינו של מכיר ומורד חמור ביותר, ועוד יותר חמור ממנו דינו של מי שגם מכיר ומורד וגם מתעה את הרבים אחרי ההבל והמינות.
"וְאַתֶּם [קאפח וערוסי ושאר הדרדעים האורתודוקסים האוכלין מן התורה] סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
סוף דבר
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).
"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כמו כן, ראוי לחתום מאמר זה בעיון בדברי רבנו בצוואתו למורה, שם הוא מלמד שחובה לזעוק וללמד את דרך האמת הטהורה, וגם אם יגַנו את האומר עשרת אלפים סכלים ורשעים למיניהם – בכל זאת יש לקרוא בשם ה' אל עולם!
וכֹה דברי רבנו בצוואתו למורה:
"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח אלא-על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים – הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".
ובכן, לא מצאתי שום עצה ללמד את האמת שהוכחה, דהיינו שקאפח הִתעה רבים אחרי התהו וההבל, חילל-שם-שמים בנטילת שכר וטובות הנאה בעבור פסיקת דינים ודברי תורה, ועיקש וסילף וזיהם את התורה בפרשנויות רבות, אשר מסייעות מאד לחזק ולהנציח את דרכי המינים, ומתעות את עמנו מלימוד יסוד היסודות ועמוד החכמות: לידע ולהשיג את ה' יתהדר ויתרומם. לא מצאתי שום דרך ללמד את האמת הקשה והכואבת הזו, אלא באמירתה בעוז כמות שהיא, תוך נאמנות נחרצת לפסקי ההלכה של התורה-שבעל-פה, ותוך הבנה שזו דרך האמת.
"קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א).
"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס). "לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ו;יד).
אמנם, הנני משלם מחיר בעבור הליכתי בדרך האמת, אך מי אני ומה חיי כי אלין?
"הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי [...] כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם [...] כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ, וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ [...] אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי" (יר' כ, ז–יב).
"שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבו" (עמוס ה, י).