קאפח והשדים והקוזק מקוצק

עודכן: 25 בינו׳

במאמר זה אנו מבקשים לנתח את דברי קאפח בפירושו למשנה-תורה בעניין השדים. מאמר זה הינו גם חלקו הרביעי של המאמר: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים". חשוב לציין, כי בכמה מהערותיו למורה-הנבוכים (תשל"ב) קאפח מתנער מקיומם של השדים, וכפי שראינו לעיל בחלקי המאמר הקודמים. אולם, משום מה, בפירושו למשנה-תורה (תשמ"ד–תשנ"ו) קאפח נסוג מדרכו במורה-הנבוכים ונוקט בגישה מוזרה מתחמקת ואף נכלולית, נחל אפוא:


דוגמה ראשונה


בעניין נטילת ידיים שלוש פעמים משום רוחות רעות, אומר קאפח בהלכות תפילה (עמ' קלט):


"ועוד יש לומר, דסבירא ליה לרבנו שכבר כלו הרוחות הללו [...] וכבר אמרוּ בשם הרבי מקוצק שהרמב"ם פסק שאין דברים אלו כדי שלא יימָּצאו יותר, ומאחר ובשמים התחשבו בפסק דינו של הרמב"ם – בטלו כולם מאז [...] ולפיכך לא נהגו אבותינו בתימן ליטול שלוש פעמים".


ודברי קאפח הללו קשים וסוטים מן האמת, האם אמת נכון הדבר "דסבירא ליה לרבנו שכבר כלו הרוחות הללו"? וכי הם היו קיימים אי-פעם לפי דעתו? ולא רק על הרמב"ם קאפח מוציא לעז אלא אף על ה' יתעלה שמו, שהרי הוא כותב לעיל: "ומאחר ובשמים התחשבו בפסק דינו של הרמב"ם – בטלו כולם מאז", כלומר, הקב"ה בכבודו הודה באמיתת השדים לפי קאפח!


אלא, סברת השוטים הסוברים שהיו שדים בעולם ובטלו היא הבל מהובל. אך הנני מכיר את הדרדעים האורתודוקסים חוצבי התורה, הם ודאי יאמרו שקאפח "צוחק" או "מתלוצץ"... ברם, האם ראוי להתלוצץ באמונת עבודה-זרה? האם ראוי לתלות ברבנו הרמב"ם ואפילו בצחוק את סכלות אמונות השקר? האם ראוי לתלות תועבה כל-כך חמורה בה' יתעלה ויתרומם?


זאת ועוד, גם כאן במקום לעלות ללשכת הגזית למקום רבנו ולדבריו הטהורים במורה-הנבוכים, קאפח יורד מצרימה לטמבל מקוצק ומביא ראיה מדברי הרחוקים מדרכי-האמת. ואם הטמבל מקוצק האמין בהבלים שהוא פלט מפיו, ראוי להשמיט את הקו"ף האחרונה משמו; ואם הוא כתב את הדברים הללו ולבו בל עמו, הדברים חמורים מבחינה אחרת, כי לעולם יהיו פיו ולבו של האדם שווים. ויתרה מזאת, אסור להוכיח דבר-אמת בדברי-שקר, כי לא רק שאנו חוטאים בדברי-שקר אלא שאנו גם מחלישים את האמת בכך, וכדברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, טז):


"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא מחלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת אותו הדבר שהובאו עליו הראיות".


וקאפח בעצמו מעיר שם כך:


"כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו [=שמציאות השדים שקר], ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות [=שהשדים היו בעבר ועתה אינם], גורם לבני-אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו [=סופו של דבר שיאמרו: אם פעם היו, מדוע נעדרו? רק בגלל החלטת רבנו הרמב"ם? אתמהה! וישובו להאמין בהם וליראה מפניהם]".


דוגמה שנייה


בהלכות גירושין ב (בסוף אות יט, עמ' ס), מעיר קאפח על דברי הלח"מ:


"ונלחץ בגלל השד ללא צורך, כי בזמן רבנו כבר נעדרו עד לאחד".


ושוב קאפח בורח מלומר את האמת ופונה לדברי ליצנות נכלוליים, ואף נדחק שוב להסתופף תחת גלימתו השחורה והשקפתו העכורה של הטמבל הקוזקי מקוצק.


בבחירתו ללכת בדרך זו, קאפח מפנה עורף לכללי המחשבה שהוא בעצמו מנחה אליהם, וכוונתי לכלל הידוע שחצי-גרוע יותר גרוע מן הגרוע-לגמרי, וכמו שכותב קאפח בהקדמתו לספר "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' 8), וזה לשונו: "חצי-גרוע גרוע יותר מן הגרוע-לגמרי, שחצי-גרוע חוסם את הדרך". כלומר, השקפת-הבל שיש בה מעט מן האור חוסמת את הדרך אל האור, כי בני אדם מסתפקים בה או מתחבאים מאחוריה, והמענה החלקי ביותר שהיא נותנת מטשטש את הצורך ומחליש את הרצון הטהור לברר את האמת לאמיתה. וסוף דבר, שאותה השקפה מעורבּבת ועכורה מונצחת לדורי דורות, ומדיחה רבים מן האמת.


דוגמה שלישית


בהלכות גירושין יג (אות לב, עמ' שמט), אומר קאפח כך:


"ומה שלא הזכיר רבנו את האמור בגמרא 'שמא שד הוא' וכל האמור שם, סובר רבנו שהוא על דרך האגדה ואינו עניין להלכה. וכפי דעתו על מציאות השדים במורה (ג, מו). וכפי שאומר האדמו"ר מקוצק הובא ב'לקט מאוצר החסידות' עמ' 22. ולדעת רבנו, האגדה על אופן בריאתם האמורה בבראשית רבה (ז, ה) פשוטה ביותר שם נאמר: 'רבי אומר, אלו השדים, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בברייתו של עולם, וברא את נשמתן ובא לברוא את גופן וקדש שבת ולא בראן'. והיאך קדשה עליו שבת והלא כל המציאות לפניו כגרגר אבק והיאך חשכה, לפיכך הבין רבנו דרשת חז"ל כפי מטרת חז"ל [בהמשך יתבאר], ותמיהת המ"מ על רבנו תמוהה".


וגם כאן קאפח הנכלולי מתחמק מלומר את האמת בעניין השדים שהם עבודה-זרה קדומה! שהרי הוא רק "תמה" בעדינות על המ"מ דיטולושא ורק מפנה לדברי רבנו במורה. וחמור מכך, גם כאן קאפח סומך את דברי הטמבל מקוצק לדעת רבנו, כביכול קרובים הם זה-לזה בהשקפת עולמם: "וכפי שאומר האדמו"ר מקוצק", והאם באמת אומר רבנו במורה-הנבוכים כדברי האליל מקוצק?! ברור אפוא שקאפח למד לא מעט מאמנות ההתעיה וטשטוש האמת מממסד הכמורה הפרו-נוצרי, והקב"ה חפץ בתום ובמישרים ושונא את דברי השווא הבלתי-ברורים, ומסחור הממסד הרבני הוא נגע ממאיר שפשׂה ופושׂה ומסאב ומחריב את דת האמת.


"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


והנה דברי רס"ג בעניין זה, אשר מגנה בחריפות את אלה שמנהלים את חייהם לפי שיקולים פוליטיים קוזקים מקוצק: בפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", רס"ג אומר כך: "ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]". ודבריו בסתם בני אדם, ומה היה אומר רס"ג על רבנים שהפכו לכומרים ולהגמונים ועירבו את נלוזות הפוליטיקה ותאוותיה בדת האמת הזכה והטהורה?


וביחס למ"מ דיטולושא המבולבל, תמיהת המ"מ על רבנו שם היא, מדוע הוא לא הזכיר בהלכה מאומה מענייני השדים. וריחוקם של מפרשי רבנו מדעתו ואישיותו ומדרך האמת, גורם לי לעתים לא רחוקות לתחושה מחשבתית של גועל עד כדי בחילה בפועל. דיטולושא גם מצטט שם את דברי המינים: הרמב"ן והרשעב"א, ומגלה לנו שגם הם האמינו בשדים, וכולם זוהמו ממקור אחד: והוא פירוש רש"י המבאיש שהנחיל לדורות את השיבוש החמור בתפישת אגדות חז"ל כפשטן. אוי לנו שגידלו ורוממו מאמיני שדים וקבעום לגדולי החכמים. וככל שאני לומד וחוקר יותר, כך אני יותר ויותר מבין עד כמה היינו ראויים לעונש הגלות הארורה והארוכה הזו. "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


דוגמה רביעית


בהלכות איסורי ביאה פרק י (אות יז, עמ' קסח), קאפח מעיר על הפנייה מסוימת של המ"מ דיטולושא למקור דברי רבנו בגמרא, וזה לשונו:


"ואם לזה נתכוון המ"מ הרי איני יודע לילית זו מה היא [...] ואם לילית זו היא כפירוש רש"י שפירש: 'שֵׁידה, שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפיים'. הדברים תמוהים, מאין יש לשדים גוף? שהרי בבראשית רבה סוף פרשה ז איתא: שהקב"ה ברא רוחן ולא ברא להם גוף".


ולצערי קאפח שוב מטשטש את האמת: "איני יודע", "הדברים תמוהים", "מאין יש לשדים גוף?", מדוע כל ההיתממות המכוערת והנכלולית הזו? וכי קאפח שכח את דברי עצמו במורה-הנבוכים?! וכי שכח הוא את רבנו ומלחמתו בעבודה-הזרה?! ומדוע הוא אינו מתייחס לעובדה שרש"י האמין בקיומם של שדים ואפילו שֵׁדוֹת? האם יראת רש"י הפילה עליו אימתה ופחד? או שעשרות שנים של משכורות רבניות נפוחות הִטו את שיקול דעתו? ועבירה גוררת עבירה, שהרי קאפח מאמץ כאן את שיטת רש"י ומתייחס למדרשי חז"ל כפשוטם בהביאו ראיה מפשט האגדה שאין לשדים גוף! והאם רבנו הרמב"ם היה מסכים להתייחס למדרשים כפשוטם?!


זאת ועוד, איני מבין מה השיג קאפח באמרוֹ שאין לשדים גוף, שהרי כבר הוכח לעיל, שהאמונה בקיום שדים דמיוניים, בין אם יש להם גוף חומרי ובין אם אין להם, היא בגדר עבודה-זרה שיש בה חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, ואף הודאה בעבודה-זרה וכפירה בכל התורה כולה.


ועתה נבאר כפי הבנתנו את דברי המדרש בבראשית-רבה (ז, ה) שהובאו לעיל בדוגמה השלישית. ובכן, כך קאפח גרס את המדרש וכך היא מהדורת המינות של ווילנא: "רבי אומר, אלו השדים, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בברייתו של עולם, וברא את נשמתן ובא לברוא את גופן וקדש שבת ולא בראן". ברם, עיון בכתבי-היד של מדרש בראשית-רבה מעלה שהנוסח הזה משובש מיסודו! והנה לפניכם הנוסח המדויק לפי מהדורת תאו-בק:


"'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ' [בר' א, כה] וגו' [...] ר' אומר אלו המריאים שברא הקדוש-ברוך-הוא את נפשותם ובא לבראות גופן וקדש השבת ולא בראן, ללמדך דרך ארץ מן התורה: שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה, אומרים לו השלך, שמי-שאמר-והיה-העולם היה עסוק בבריית עולם וברא נשמתן ובא לבראות גופן וקדש השבת ולא בראם".


הנה הראיתם לדעת, שהשדים כלל לא נזכרו במדרש! "רבי אומר אלו המריאים"! ואיך יעלה על הדעת שהמריאים הללו הם השדים הכעורים? והלא במדרש נאמר עליהם: "ללמדך דרך ארץ מן התורה שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית טובה ערב שבת עם חשכה אומרים לו השלך" וכו', וכי יעלה על הדעת שחז"ל ימשילו את השדים ב"חפץ טוב" או ב"מרגלית טובה"? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! אלא ברור שמדובר במשל הזה בחיה דמיונית משובחת מאד.


וכבר ראינו שהמריאים הם חיות מאד מפוטמות ומשובחות: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (יש' א, יא).


וכל מטרת המדרש ללמד את האדם שיכבד את השבת מהונו כי כיבודה היא כבוד שמים.


דוגמה חמישית


רבנו פוסק בהלכות שחיטה (ב, יד), וכֹה דבריו:


"השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, אף-על-פי שלא נתכוון אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים – הרי שחיטתו פסולה. אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן, הרי זו אסורה בהנייה ככל תקרובת עבודה-זרה".