קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת

עודכן: 27 ביוני 2021

תירוצים רבים הועלו במשך הדורות כדי להצדיק להשתמש בכתרה של תורה, ומטרת כולם אחת היא: להצדיק את חציבתם של כומרי הדת למיניהם, ולאפשר את המשך התגוללותם בתאוות השונות, מי ברדיפת הבצע, מי ברדיפת המאכלות הזימות והתועבות, מי ברדיפת הכבוד והערצת ההמונים, ומי ברדיפת שכרון הכוח השׂררה והפוליטיקה, ועוד.


וכך קאפח מתאר את המציאות (כאילו הוא אינו חלק ממנה) בפירושו לספר המדע (עמ' רעז):


"ורבים חלקו על רבנו ושיטתו בזה [שאסור באיסור חמור להשתמש בכתרה של תורה], מי בשפה רפה ומי במלים בוטות [...] והחולקים הביאו 'הוכחות' לדבריהם מי במעט ומי למכביר, ויש להניח שכולן לדעת רבנו הטעיות כפי ביטויו, כי אחת מהנה לא שׂרדה ממנו ולא פלטה מהיקף טווח מבטו [כולל הטעיותיו של סנטה קאפח]. וכשאדם מתבונן באותן הראיות, יש מהן שהן לכאורה ראיות, ויש שאדם עומד משתאה: האם באמת חשב בעל הראיה למה שהוא כותב? [...] כי לדעתי הצדקה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו, והוא הנימוק של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' [...] אך שאר הנימוקים יש לרבנו מה להשיב".


קאפח הדיין השכיר מתעה ומתעתע, ובדבריו לעיל הוא גרם וגורם נזק גדול מאד לדרך האמת, שהרי הוא מצד אחד, "נאמן לדרכו של רבנו" ודוחה את כל "ההוכחות" שהביאו התועים כדי להצדיק להשתמש בכתרה של תורה, ואף קורא להן "הטעיות"; אך מצד שני, הוא משאיר פתח גדול מאד-מאד להשתמש בכתרה של תורה, שהרי כל אחד יכול לטעון "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", ואין לדבר סוף ואין לדבר קצבה ואין לדבר שיעור. לפיכך, נזק גדול גרם וגורם קאפח בדבריו לעיל, כי עצם דחיית הטענות למעט אחת, מתעה ומתעתעת כאילו הוא היה איש אמת, ומחדירה ללב ההולכים והמבקשים את דרך האמת, שיש ממש בדבריו.


וכאמור, כבר הוכחתי במאמרי הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", כי תירוצו של קאפח, כלומר, ההנחה שרבנו היה מתיר להשתמש בכתרה של תורה בשל "הנימוק" שנקרא: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", הוא בעצמו הטעיה, ויש לומר על קאפח השכיר את מה שהוא אמר על שאר הפוסקים הוזי ההזיות: "ויש להניח שכולן לדעת רבנו הטעיות כפי ביטויו [כולל ההטעיה של קאפח], כי אחת מהנה לא שׂרדה ממנו ולא פלטה מהיקף טווח מבטו".


זאת ועוד, כאשר התבוננתי ועיינתי בתירוצו של קאפח השכיר, עלו במחשבתי דבריו של קאפח עצמו על הפוסקים האחרים ממינו, הוזי ההזיות ושוחרי השׂררה והשלמונים, שהביאו "ראיות" לדבריהם: "וכשאדם מתבונן באותן הראיות, יש מהן שהן לכאורה ראיות, ויש שאדם עומד משתאה: האם באמת חשב בעל הראיה למה שהוא כותב?". ומה חשב לעצמו קאפח בעל המרדעת? וכי יעלה על הדעת שרבנו יתיר חילול-שם-שמים גדול ועצום אשר משחית את דת משה, כדי למנוע חילול שם שמים דמיוני או כדי לקיים את יושבי הישיבות הוזי ההזיות אשר מחללים-שם-שמים, מלסטמים את הבריות, והוגים בתורת המינים האירופאים?


לא אחזור כאן שוב על שלילת תירוצו ההזוי של קאפח, שהרי כבר ייחדתי לכך מאמר מקיף, אך עדיין, התעייתו הזו גורמת לי לבחילה עזה מאד, ולתחושת גועל גדול מעצם הדמות של קאפח, אשר ניסה לצייר לעצמו דמות של זקן חביב, ובתירוצו הזה אינו אלא סנטה קלאוס.


בהמשך דבריו לעיל הוא ממשיך להגעיל ולהבחיל אותי, שימו לב לדבריו:


"והנני מביא את דבריהם [של המתעתעים ותירוציהם הנבערים] ואנסה להניח היאך הבין הרמב"ם את הראיה שאינה ראיה לדעתו, לא לחלוק על דבריהם חלילה, כי מי אנו ומה אנו לחלוק, אלא כדי לנסות להצדיק את הצדיק מעיקרא, והיה אם יש בדבריי ממש רשאי המעיין להניח שאולי כך סבר הרמב"ם. ואם אין בדבריי ממש הרי אני הוא שאמרתי ולא הרמב"ם".


ואם קאפח היה לפניי הייתי אומר לו: קאפח, מה פשר הרפיסות הזו? וכי אתה עוסק בכבודו של מלך בשר-ודם? והלא אתה עוסק בכבוד שמים! בכבודו של מלך-מלכי-המלכים! ואיך אתה מעז להתרפס בפני מחללי-שם-שמים? ולהצהיר "שאינך בא לחלוק עליהם חלילה"? חלילה?! חלילה מלחלוק על הופכי תורת אלהים לקורדום חוצבים? וכי לא קראת את ההלכות של רבנו בעניין חומרת ההנאה מדברי תורה? ומדוע פתאום אתה מתחסד כאילו היית עניו כמשה רבנו: "כי מי אנו ומה אנו לחלוק"? ואיה אהבת האמת ורדיפת הצדק?


אך ברור כשמש ביום טהור ובהיר, שקאפח הסתאב ברדיפת הבצע הכבוד והשׂררה, ומסיבה זו דבריו מבחילים ומגעילים אותי, כי הם משרתים את עולם השקר הפרו-נוצרי. ופעם שאל אותי איזה סכל חכם בעיניו: מדוע אתה נוהג לצטט מדברי קאפח אם הוא כל-כך בזוי בעיניך? ולא השבתי לו אז, כי הבטחתי שלא להשיב לו עוד, אך ראוי להשיב לו: "חכמה בגויים תאמין, תורתם אל תאמין". וכך הוא דינם של הרבנים השכירים למיניהם, ייתכן שתהיה בהם חכמה מסוימת, כמו חכמת התרגום של קאפח, שידע ערבית היטב, אך אם מוחמד אבו ג'וחא היה מתרגם את כתבי הרמב"ם ורס"ג טוב מקאפח הייתי מצטט מתרגומיו של אבו ג'וחא.


אעבור עתה לעיין בביקורתו של קאפח על תשובתו של שימי דוראן (התשר"ץ), אשר האריך מאד-מאד להתיר להשתמש בכתרה של תורה, וברור שהוא היה שקוע מאד בהנאה מדברי תורה. אך לא רק זאת, הוא היה גם שקוע ברגשי נחיתות והערצה למינים ולצאצאיהם אשר לא העזו להתיר ליהנות מדברי תורה כמו שעשה התשר"ץ, וברור לי כשמש שהוא ביקש למצוא חן בעיני כומרי אשכנז וצרפת, ככלב המלקק פני אדונו והמשחר ללטיפת ידו.


אגב, בויקיפדיה מובא על התשר"ץ שהוא "העיד על עצמו שמעולם לא חזר בו מפסיקה שנתן", איני יודע היכן הוא אמר את דברי ההבל הנגעלים הללו, אך ברור לי כשמש, שמי שאומר דבר כזה הוא שוטה רשע וגס רוח, כי אין אדם שאינו טועה. ואם הייתי רואה ושומע את דברי השחץ הללו לנגד עיניי, הייתי יורק כנגד פניו בשאט נפש, והייתי קורא עליו את הפסוק (בשינוי קל): וייקרא שמו בישראל בית חלוץ השר"ץ, כי אמירה יהירה כזאת מעידה על תסמונת חריפה של מגלומניה, וכן על תסביכי גאווה ואלהות דמיוניים.


נעבור עתה לעיין בהזיותיהם החמורות של תשר"ץ ההוזה, וקאפח המתחסד והמתעתע.


לפרנסם שלא יזדלזלו?


תשובתו של התשר"ץ ארוכה מאד והיא מורכבת למעשה משבע תשובות נפרדות שבהן הוא מתעה ומצדיק להשתמש בכתרה של תורה (שו"ת השר"ץ ח"א, קמב–קמח). לא אצטט את כל דברי הבלע של התשר"ץ, אלא אסתפק בתשובותיו של קאפח על טענותיו, ואוסיף ביני שיטי את תובנותיי מדברי שניהם. ולקמן גם נראה, כי קאפח ודוראן הם כמו בלק ובלעם, אותה גברת בשינוי אדרת, אף שקאפח מתאמץ מאד לתעתע שהוא איש אמת... ושאלה אחת מנקרת במחשבתי: מי יותר גרוע? מי שאומר את האמת בפה מלא? אף שהיא מכוערת ומתועבת? או מי שמתעתע להסתייג מן השקר, אך מחדיר אותו בדרכי תעתועים?


נחל אפוא, וכך אומר קאפח בפתח דבריו על התשר"ץ (עמ' רעח):


"[התשר"ץ] פתח שצריכים לפרנסם [את לומדי ומלמדי התורה] כדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארצות – הרי ראינו דלדעת רבנו ורס"ג, אדרבה, להיפך, בכך יזדלזלו בפני עמי הארצות".


ובכן, כל בר דעת מבין, שקבלת ממון מהקופה הציבורית אינה כבוד, אלא ביזיון, ביזיון לאדם וביזיון לתורה. וכבר הזכיר קאפח, שרבנו ורס"ג אמרו זאת במפורש, והבאתי את דבריהם ואף הרחבתי בעניין זה במאמרי: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". דרך אגב, גם ערוסי טען את טענת התשר"ץ, ואיני יודע איך הוא העז לטעון את הטענה הזו, לאחר שאפילו רבו סנטה קאפח שלל אותה (ראו מאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!"), וטובל ותשר"ץ בידו.


גדלהו משל אחיו


התשר"ץ ממשיך במסע תעלוליו, ומעתה ואילך קאפח מצטרף אליו וזה לשונו (עמ' רעח):


"וההיא דיומא (יח ע"א) והוריות (ט ע"א): 'גדלהו משל אחיו', הרי כאן מדובר לא ביושב בישיבה ולא בלומד ולא במלמד, אלא בממלא שליחות ועובד עבודה, וכך ציוותה לו תורה, ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל".


שימו לב להתעייתו של קאפח! הסוגיה ביומא והוריות עוסקת בכהן גדול, שמצוה על הכהנים להעשירו ולרוממו, ומה אומר קאפח הצלופח? "הרי מדובר כאן [...] בממלא שליחות" וכו', ובמלים אחרות, קאפח מוסיף על דברי תורה! שהרי התורה ציוותה והתירה להעשיר אך ורק את הכהן הגדול ולתת לו משל אחיו הכהנים, וקאפח החליט שמדובר בכל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה", ואף מעז להוסיף להתעות ולתעתע: "וכך ציוותה לו תורה", כאילו התורה היא זו שציוותה להעשיר את כל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה".


מדוע קאפח מוסיף על דברי תורה? ובכן, התשובה ברורה, קאפח היה בעצמו "ממלא שליחות ועובד עבודה" לפי דמיונו, שהרי במשך יובל שנים הוא היה דיין שכיר ובכיר מאד בשירות הכמורה האורתודוקסית מייסודם של המינים וצאצאיהם! ולכן הוא מתעה ומתעתע! ולאחר תעייתו ותעתועו בא תלמידו ערוסי והוסיף הבל לצואה הרותחת ממילא, בטענה שכל "ממלא שליחות ועובד עבודה" בכל שׂררה רבנית, זכאי למשכורות שחיתות! וכבר השבתי לו במאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!", ועתה אני גם מבין מאין הוא לקח את ההזיה הזו.


ואגב, מי שישמע יסבור שקאפח היה "עובד עבודה", ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. להערכתי, "עבודתו" בבתי-הדין, ובמיוחד בבית-הדין "הגדול" לערעורים, לא הייתה יותר מכמה שעות ביום לכל היותר, ואף אין לי צל של ספק, שהיו לו ימי חופש למכביר, לא פחות ממה שיש לחברי הכנסת ולשאר אוכלי החינם, אשר מרחיבים את פיהם ומעוותים את דרך האמת.


נשים לב גם לסוף דברי הצלופח: "ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל". כלומר, קאפח מחלק בין מי שלומד ומלמד תורה, לבין מי ש"ממלא שליחות ועובד עבודה", דהיינו נושא בשררה תורנית. מי שלומד ומלמד תורה אסור ליטול שכר בעבור למידת התורה ולימודה והוא מחלל שם שמים (אלא-אם-כן הוא עושה זאת משום "עת לעשות ליי"), אך מי שנושא בשררה תורנית חובה לגדלו ולהעשירו! שהרי קאפח מביא ראיה לשילומים מדברי חכמים שאמרו: "גדלהו", אף שהם נאמרו אך ורק לגבי כהן גדול.


ויש בדברי סנטה קאפח הללו הטעיה משולשת: האחת, מפני שהחילוק הזה שקאפח עושה אין לו שום יסוד אמיתי וכל כולו יציר דמיונו המשוחד; השנייה, דברי קאפח מנוגדים לחלוטין לפירוש רבנו לאבות שם הוא קובע שאין הבדל בין מינויי השררה ללומדים ולמלמדים תורה, ושניהם בגדר: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא); והשלישית, קאפח אומר: "ואין דברי תורה סתראי", כאילו התורה היא זו שהתירה לנושאי השׂררה למיניהם ליטול משכורות שחיתות ופנסיות ושילומים ושילומי שילומים...


פנחס כהן גדול


התשר"ץ ממשיך במסע גילוליו, ויחד עמו מתגולל גם קאפח, וזה לשונו שם (עמ' רעח):


"בתוספתא דיומא [...] מעשה דפנחס הסתת שנמנו אחיו הכהנים למנותו כהן גדול, ומצאוהו חוצב אבנים בהר ומילאו לו אותו מחצב דינרי זהב. אדרבה, משם ראיה לרבנו, אדם הגדול מאחיו בתורה וביראה עד שהוא ראוי להיות כהן גדול, חוצב בהר ונהנה מיגיע כפיו, ורק כאשר נזקקו לו למילוי שליחות שאחר מינויו לא יוכל עוד ליהנות מיגיע כפיו נהגו בו כתורה".


קאפח ממשיך בתעייתו ובתעתועו! שהרי הוא שוב מטשטש את העובדה שמדובר רק בכהן גדול, וגורם לנו לסבור שמדובר בכל מי שמינו אותו לבצע שליחות כלשהי! שהרי הוא אומר בסוף דבריו: "ורק כאשר נזקקו לו למילוי שליחות שאחר מינויו לא יוכל עוד ליהנות מיגיע כפיו נהגו בו כתורה". כאילו כל שליחות גורמת לאדם שלא יוכל עוד ליהנות מיגיע כפיו, וכאילו כל שליחות מצדיקה קבלת טובות הנאה מן התורה! שהרי הוא אומר "נהגו בו כתורה"!


ורבים משליחי הציבור עובדים לפרנסתם. והנני מכיר שליחי ציבור לא מעטים, ביניהם אבא מרי ע"ה, אשר עבדו ועובדים לפרנסתם, ויחד עם זאת, משרתים את הציבור בנאמנות.