תירוצים רבים הועלו במשך הדורות כדי להצדיק להשתמש בכתרה של תורה, ומטרת כולם אחת היא: להצדיק את חציבתם של כומרי הדת למיניהם, ולאפשר את המשך התגוללותם בתאוות השונות, מי ברדיפת הבצע, מי ברדיפת המאכלות הזימות והתועבות, מי ברדיפת הכבוד והערצת ההמונים, ומי ברדיפת שכרון הכוח השׂררה והפוליטיקה, ועוד.
וכך קאפח מתאר את המציאות (כאילו הוא אינו חלק ממנה) בפירושו לספר המדע (עמ' רעז):
"ורבים חלקו על רבנו ושיטתו בזה [שאסור באיסור חמור להשתמש בכתרה של תורה], מי בשפה רפה ומי במלים בוטות [...] והחולקים הביאו 'הוכחות' לדבריהם מי במעט ומי למכביר, ויש להניח שכולן לדעת רבנו הטעיות כפי ביטויו, כי אחת מהנה לא שׂרדה ממנו ולא פלטה מהיקף טווח מבטו [כולל הטעיותיו של סנטה קאפח]. וכשאדם מתבונן באותן הראיות, יש מהן שהן לכאורה ראיות, ויש שאדם עומד משתאה: האם באמת חשב בעל הראיה למה שהוא כותב? [...] כי לדעתי הצדקה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו, והוא הנימוק של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' [...] אך שאר הנימוקים יש לרבנו מה להשיב".
קאפח הדיין השכיר מתעה ומתעתע, ובדבריו לעיל הוא גרם וגורם נזק גדול מאד לדרך האמת, שהרי הוא מצד אחד, "נאמן לדרכו של רבנו" ודוחה את כל "ההוכחות" שהביאו התועים כדי להצדיק להשתמש בכתרה של תורה, ואף קורא להן "הטעיות"; אך מצד שני, הוא משאיר פתח גדול מאד-מאד להשתמש בכתרה של תורה, שהרי כל אחד יכול לטעון "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", ואין לדבר סוף ואין לדבר קצבה ואין לדבר שיעור. לפיכך, נזק גדול גרם וגורם קאפח בדבריו לעיל, כי עצם דחיית הטענות למעט אחת, מתעה ומתעתעת כאילו הוא היה איש אמת, ומחדירה ללב ההולכים והמבקשים את דרך האמת, שיש ממש בדבריו.
וכאמור, כבר הוכחתי במאמרי הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", כי תירוצו של קאפח, כלומר, ההנחה שרבנו היה מתיר להשתמש בכתרה של תורה בשל "הנימוק" שנקרא: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", הוא בעצמו הטעיה, ויש לומר על קאפח השכיר את מה שהוא אמר על שאר הפוסקים הוזי ההזיות: "ויש להניח שכולן לדעת רבנו הטעיות כפי ביטויו [כולל ההטעיה של קאפח], כי אחת מהנה לא שׂרדה ממנו ולא פלטה מהיקף טווח מבטו".
זאת ועוד, כאשר התבוננתי ועיינתי בתירוצו של קאפח השכיר, עלו במחשבתי דבריו של קאפח עצמו על הפוסקים האחרים ממינו, הוזי ההזיות ושוחרי השׂררה והשלמונים, שהביאו "ראיות" לדבריהם: "וכשאדם מתבונן באותן הראיות, יש מהן שהן לכאורה ראיות, ויש שאדם עומד משתאה: האם באמת חשב בעל הראיה למה שהוא כותב?". ומה חשב לעצמו קאפח בעל המרדעת? וכי יעלה על הדעת שרבנו יתיר חילול-שם-שמים גדול ועצום אשר משחית את דת משה, כדי למנוע חילול שם שמים דמיוני או כדי לקיים את יושבי הישיבות הוזי ההזיות אשר מחללים-שם-שמים, מלסטמים את הבריות, והוגים בתורת המינים האירופאים?
לא אחזור כאן שוב על שלילת תירוצו ההזוי של קאפח, שהרי כבר ייחדתי לכך מאמר מקיף, אך עדיין, התעייתו הזו גורמת לי לבחילה עזה מאד, ולתחושת גועל גדול מעצם הדמות של קאפח, אשר ניסה לצייר לעצמו דמות של זקן חביב, ובתירוצו הזה אינו אלא סנטה קלאוס.
בהמשך דבריו לעיל הוא ממשיך להגעיל ולהבחיל אותי, שימו לב לדבריו:
"והנני מביא את דבריהם [של המתעתעים ותירוציהם הנבערים] ואנסה להניח היאך הבין הרמב"ם את הראיה שאינה ראיה לדעתו, לא לחלוק על דבריהם חלילה, כי מי אנו ומה אנו לחלוק, אלא כדי לנסות להצדיק את הצדיק מעיקרא, והיה אם יש בדבריי ממש רשאי המעיין להניח שאולי כך סבר הרמב"ם. ואם אין בדבריי ממש הרי אני הוא שאמרתי ולא הרמב"ם".
ואם קאפח היה לפניי הייתי אומר לו: קאפח, מה פשר הרפיסות הזו? וכי אתה עוסק בכבודו של מלך בשר-ודם? והלא אתה עוסק בכבוד שמים! בכבודו של מלך-מלכי-המלכים! ואיך אתה מעז להתרפס בפני מחללי-שם-שמים? ולהצהיר "שאינך בא לחלוק עליהם חלילה"? חלילה?! חלילה מלחלוק על הופכי תורת אלהים לקורדום חוצבים? וכי לא קראת את ההלכות של רבנו בעניין חומרת ההנאה מדברי תורה? ומדוע פתאום אתה מתחסד כאילו היית עניו כמשה רבנו: "כי מי אנו ומה אנו לחלוק"? ואיה אהבת האמת ורדיפת הצדק?
אך ברור כשמש ביום טהור ובהיר, שקאפח הסתאב ברדיפת הבצע הכבוד והשׂררה, ומסיבה זו דבריו מבחילים ומגעילים אותי, כי הם משרתים את עולם השקר הפרו-נוצרי. ופעם שאל אותי איזה סכל חכם בעיניו: מדוע אתה נוהג לצטט מדברי קאפח אם הוא כל-כך בזוי בעיניך? ולא השבתי לו אז, כי הבטחתי שלא להשיב לו עוד, אך ראוי להשיב לו: "חכמה בגויים תאמין, תורתם אל תאמין". וכך הוא דינם של הרבנים השכירים למיניהם, ייתכן שתהיה בהם חכמה מסוימת, כמו חכמת התרגום של קאפח, שידע ערבית היטב, אך אם מוחמד אבו ג'וחא היה מתרגם את כתבי הרמב"ם ורס"ג טוב מקאפח הייתי מצטט מתרגומיו של אבו ג'וחא.
אעבור עתה לעיין בביקורתו של קאפח על תשובתו של שימי דוראן (התשר"ץ), אשר האריך מאד-מאד להתיר להשתמש בכתרה של תורה, וברור שהוא היה שקוע מאד בהנאה מדברי תורה. אך לא רק זאת, הוא היה גם שקוע ברגשי נחיתות והערצה למינים ולצאצאיהם אשר לא העזו להתיר ליהנות מדברי תורה כמו שעשה התשר"ץ, וברור לי כשמש שהוא ביקש למצוא חן בעיני כומרי אשכנז וצרפת, ככלב המלקק פני אדונו והמשחר ללטיפת ידו.
אגב, בויקיפדיה מובא על התשר"ץ שהוא "העיד על עצמו שמעולם לא חזר בו מפסיקה שנתן", איני יודע היכן הוא אמר את דברי ההבל הנגעלים הללו, אך ברור לי כשמש, שמי שאומר דבר כזה הוא שוטה רשע וגס רוח, כי אין אדם שאינו טועה. ואם הייתי רואה ושומע את דברי השחץ הללו לנגד עיניי, הייתי יורק כנגד פניו בשאט נפש, והייתי קורא עליו את הפסוק (בשינוי קל): וייקרא שמו בישראל בית חלוץ השר"ץ, כי אמירה יהירה כזאת מעידה על תסמונת חריפה של מגלומניה, וכן על תסביכי גאווה ואלהות דמיוניים.
נעבור עתה לעיין בהזיותיהם החמורות של תשר"ץ ההוזה, וקאפח המתחסד והמתעתע.
לפרנסם שלא יזדלזלו?
תשובתו של התשר"ץ ארוכה מאד והיא מורכבת למעשה משבע תשובות נפרדות שבהן הוא מתעה ומצדיק להשתמש בכתרה של תורה (שו"ת השר"ץ ח"א, קמב–קמח). לא אצטט את כל דברי הבלע של התשר"ץ, אלא אסתפק בתשובותיו של קאפח על טענותיו, ואוסיף ביני שיטי את תובנותיי מדברי שניהם. ולקמן גם נראה, כי קאפח ודוראן הם כמו בלק ובלעם, אותה גברת בשינוי אדרת, אף שקאפח מתאמץ מאד לתעתע שהוא איש אמת... ושאלה אחת מנקרת במחשבתי: מי יותר גרוע? מי שאומר את האמת בפה מלא? אף שהיא מכוערת ומתועבת? או מי שמתעתע להסתייג מן השקר, אך מחדיר אותו בדרכי תעתועים?
נחל אפוא, וכך אומר קאפח בפתח דבריו על התשר"ץ (עמ' רעח):
"[התשר"ץ] פתח שצריכים לפרנסם [את לומדי ומלמדי התורה] כדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארצות – הרי ראינו דלדעת רבנו ורס"ג, אדרבה, להיפך, בכך יזדלזלו בפני עמי הארצות".
ובכן, כל בר דעת מבין, שקבלת ממון מהקופה הציבורית אינה כבוד, אלא ביזיון, ביזיון לאדם וביזיון לתורה. וכבר הזכיר קאפח, שרבנו ורס"ג אמרו זאת במפורש, והבאתי את דבריהם ואף הרחבתי בעניין זה במאמרי: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". דרך אגב, גם ערוסי טען את טענת התשר"ץ, ואיני יודע איך הוא העז לטעון את הטענה הזו, לאחר שאפילו רבו סנטה קאפח שלל אותה (ראו מאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!"), וטובל ותשר"ץ בידו.
גדלהו משל אחיו
התשר"ץ ממשיך במסע תעלוליו, ומעתה ואילך קאפח מצטרף אליו וזה לשונו (עמ' רעח):
"וההיא דיומא (יח ע"א) והוריות (ט ע"א): 'גדלהו משל אחיו', הרי כאן מדובר לא ביושב בישיבה ולא בלומד ולא במלמד, אלא בממלא שליחות ועובד עבודה, וכך ציוותה לו תורה, ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל".
שימו לב להתעייתו של קאפח! הסוגיה ביומא והוריות עוסקת בכהן גדול, שמצוה על הכהנים להעשירו ולרוממו, ומה אומר קאפח הצלופח? "הרי מדובר כאן [...] בממלא שליחות" וכו', ובמלים אחרות, קאפח מוסיף על דברי תורה! שהרי התורה ציוותה והתירה להעשיר אך ורק את הכהן הגדול ולתת לו משל אחיו הכהנים, וקאפח החליט שמדובר בכל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה", ואף מעז להוסיף להתעות ולתעתע: "וכך ציוותה לו תורה", כאילו התורה היא זו שציוותה להעשיר את כל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה".
מדוע קאפח מוסיף על דברי תורה? ובכן, התשובה ברורה, קאפח היה בעצמו "ממלא שליחות ועובד עבודה" לפי דמיונו, שהרי במשך יובל שנים הוא היה דיין שכיר ובכיר מאד בשירות הכמורה האורתודוקסית מייסודם של המינים וצאצאיהם! ולכן הוא מתעה ומתעתע! ולאחר תעייתו ותעתועו בא תלמידו ערוסי והוסיף הבל לצואה הרותחת ממילא, בטענה שכל "ממלא שליחות ועובד עבודה" בכל שׂררה רבנית, זכאי למשכורות שחיתות! וכבר השבתי לו במאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!", ועתה אני גם מבין מאין הוא לקח את ההזיה הזו.
ואגב, מי שישמע יסבור שקאפח היה "עובד עבודה", ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. להערכתי, "עבודתו" בבתי-הדין, ובמיוחד בבית-הדין "הגדול" לערעורים, לא הייתה יותר מכמה שעות ביום לכל היותר, ואף אין לי צל של ספק, שהיו לו ימי חופש למכביר, לא פחות ממה שיש לחברי הכנסת ולשאר אוכלי החינם, אשר מרחיבים את פיהם ומעוותים את דרך האמת.
נשים לב גם לסוף דברי הצלופח: "ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל". כלומר, קאפח מחלק בין מי שלומד ומלמד תורה, לבין מי ש"ממלא שליחות ועובד עבודה", דהיינו נושא בשררה תורנית. מי שלומד ומלמד תורה אסור ליטול שכר בעבור למידת התורה ולימודה והוא מחלל שם שמים (אלא-אם-כן הוא עושה זאת משום "עת לעשות ליי"), אך מי שנושא בשררה תורנית חובה לגדלו ולהעשירו! שהרי קאפח מביא ראיה לשילומים מדברי חכמים שאמרו: "גדלהו", אף שהם נאמרו אך ורק לגבי כהן גדול.
ויש בדברי סנטה קאפח הללו הטעיה משולשת: האחת, מפני שהחילוק הזה שקאפח עושה אין לו שום יסוד אמיתי וכל כולו יציר דמיונו המשוחד; השנייה, דברי קאפח מנוגדים לחלוטין לפירוש רבנו לאבות שם הוא קובע שאין הבדל בין מינויי השררה ללומדים ולמלמדים תורה, ושניהם בגדר: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא); והשלישית, קאפח אומר: "ואין דברי תורה סתראי", כאילו התורה היא זו שהתירה לנושאי השׂררה למיניהם ליטול משכורות שחיתות ופנסיות ושילומים ושילומי שילומים...
פנחס כהן גדול
התשר"ץ ממשיך במסע גילוליו, ויחד עמו מתגולל גם קאפח, וזה לשונו שם (עמ' רעח):
"בתוספתא דיומא [...] מעשה דפנחס הסתת שנמנו אחיו הכהנים למנותו כהן גדול, ומצאוהו חוצב אבנים בהר ומילאו לו אותו מחצב דינרי זהב. אדרבה, משם ראיה לרבנו, אדם הגדול מאחיו בתורה וביראה עד שהוא ראוי להיות כהן גדול, חוצב בהר ונהנה מיגיע כפיו, ורק כאשר נזקקו לו למילוי שליחות שאחר מינויו לא יוכל עוד ליהנות מיגיע כפיו נהגו בו כתורה".
קאפח ממשיך בתעייתו ובתעתועו! שהרי הוא שוב מטשטש את העובדה שמדובר רק בכהן גדול, וגורם לנו לסבור שמדובר בכל מי שמינו אותו לבצע שליחות כלשהי! שהרי הוא אומר בסוף דבריו: "ורק כאשר נזקקו לו למילוי שליחות שאחר מינויו לא יוכל עוד ליהנות מיגיע כפיו נהגו בו כתורה". כאילו כל שליחות גורמת לאדם שלא יוכל עוד ליהנות מיגיע כפיו, וכאילו כל שליחות מצדיקה קבלת טובות הנאה מן התורה! שהרי הוא אומר "נהגו בו כתורה"!
ורבים משליחי הציבור עובדים לפרנסתם. והנני מכיר שליחי ציבור לא מעטים, ביניהם אבא מרי ע"ה, אשר עבדו ועובדים לפרנסתם, ויחד עם זאת, משרתים את הציבור בנאמנות.
ומתוך המעשה של פנחס יש סתירה לדברי קאפח (וכבר איני מדבר על התשר"ץ כי מאן דכר שמיה), אשר טוען כאמור שפנחס היה שליח ציבור רק לאחר שמינו אותו לכהן גדול... אך לא יעלה על הדעת שחז"ל ימנו לכהן גדול אדם שאין לו ניסיון בשליחות ציבורית. ברור אפוא, שפנחס, גם בהיותו סתת וחוצב אבנים בהר, היה מוסר את נפשו למען הציבור, ומקדיש מעיתותיו למען הציבור, כמו אברהם אבינו ומשה רבנו וכל גדולי האומה באמת, ואף-על-פי-כן הוא לא קיבל על-כך משכורות, והיה חוצב אבנים בהר, שהיא מלאכה שאין בה צל של ספק שהיא נעשית בצנעה, ורק לאחר שזכה ונתמנה לכהן גדול חדל מעבודתו.
מעשה דאילפא ור' יוחנן
כדי להבין את תעתועו הבא של קאפח עלינו ללמוד את מעשה אילפא ור' יוחנן בגמרא תענית (כא ע"א), וכבר ביארתי את האגדה המובאת שם במאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!", והנה היא לפניכם, כי בלעדי הבנתה לאשורה לא נבין את תעתועו של קאפח:
"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעביד עיסקא, ונקיים בנפשין 'אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן' [דב' טו, ד]. אזלו יתיבו תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' [דב' טו, יא]. רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא – מלך רבי יוחנן".
מסופר באגדה על שני חכמים: אילפא ור' יוחנן, אשר היו גורסים את פסוקי התורה. מצבם הכלכלי היה דחוק מאד, ולכן החליטו שניהם לצאת יחדיו לעולם הגדול ולעשות עסקים. הלכו וישבו תחת כותל רעוע ואכלו לחם. בשעה שהם יושבים באו מלאכי השרת לצידם ודיברו ביניהם, ואז מסופר שר' יוחנן שמע את אחד מהמלאכים אומר לחברו: נפיל עליהם את הכותל הזה ונהרגֵם בגלל שהם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אמר המלאך השני לראשון: הנח להם, מכיוון שיש בהם אחד שעתיד לעלות לגדולה. שאל ר' יוחנן את אילפא האם הוא שמע משהו? ואילפא ענה לו שלא, ואז הבין ר' יוחנן שהמלאכים דיברו עליו, וחזר לבית המדרש, ועד שחזר אילפא ממסעות העסקים, נתמנה ר' יוחנן לראש ישיבה.
טרם שננתח את האגדה הזו, נעיין בדברי קאפח בפירושו שם (עמ' רעח), מפני שהוא קובע קביעה תמוהה ומקוממת ביותר! וזה לשונו:
"וההיא דתענית (דף כא) מעשה דאלפא ור' יוחנן, אדרבה, איפכא משמע, מדוע לא פִּרנס הציבור את שני גדולי הדור ר' יוחנן ואילפא? ומדוע הם לא ישבו ללמוד ולדרוש כספים? אלא הוי אומר מחמת האיסור. ורק כאשר נתמנה ר' יוחנן נשיא וכל צרכי הציבור מוטלים עליו קיבל תקציב, לא כדי ללמוד ולא כדי ללמד, אלא כדי לענות ולהיטפל בכל צרכי הציבור".
והיכן בשם ה' נאמר באגדה הזו, שלאחר שנתמנה ר' יוחנן לנשיא הוא קיבל תקציב? היכן?! והיכן נאמר שר' יוחנן נתמנה דווקא לנשיא? וקרוב לוודאי שמדובר במינוי לראש ישיבת טבריה, שהרי היכן מצאנו בכל ספרות חז"ל שר' יוחנן שימש בתפקיד נשיא? דבריו של קאפח כאן הם אפוא סילוף ועיוות סירוס ושיקוץ, ועליו אמרו חכמים: "מגלה פנים בתורה" אשר אין לו חלק לעולם-הבא, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, כא):
"העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות [היש עבירה חמורה יותר מחילול שם שמים, מביזוי התורה, מכיבוי מאור הדת, מגרימת רעה לו ולאחרים, ומהטעיית הרבים לחלל שם שמים תוך עיוות וסילוף דת האמת?] אין לו חלק לעולם-הבא. וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".
זאת ועוד, מדובר באגדה! ואיך קאפח העז להביא ראיה להלכה מדברי אגדה שמובאים בה שיחות של מלאכים? ועוד להביא ממנה ראיה לסתור הלכה יסודית מאד אשר עוסקת בלב-ליבה המוסרי של דת משה! דהיינו האיסור להשתמש בכתרה של תורה! איך?!
ואפילו קאפח מלגלג על סכלות עצמו, שהרי בהמשך הוא מהתל באחד השוטים אשר מביא ראיה להתיר ליהנות מדברי תורה מאגדה קרובה במסכת תענית (שם, עמ' רפ): "ראייתו מההיא דתענית תמוהה מאד במחיצת רבנו [...] אשתמיטיה לרגע [האמנם רק לרגע?] דברי רבנו בפיהמ"ש סנהדרין פרק י בשלוש כיתות קוראי אגדות חז"ל". ומקאפח לא נשמטו דברי רבנו בפירוש המשנה בסנהדרין, אלא הוא בחר לטשטש לעקם ולעקש במכֻוון את דרך האמת, ובזאת הוא תקע חנית קהה ומחלידה בלב-ליבה המוסרי של דת משה.
ועתה לתמצית ניתוח האגדה (ובמאמרי על ערוסי הרחבתי בביאורה), כדי שנראה שאין שחר להזיותיו של קאפח: מדובר בשני אנשים אשר כלל לא היו בגדר גדולי תורה, אלא כל מה שנאמר בהם הוא שהם היו "גרסי באורייתא", דהיינו שהם היו קוראים שניים מקרא ואחד תרגום! כלומר, מדובר בתחילת ימיהם בלימוד של החכמים הללו, והראיה היא מכך שהמלאך אמר לחברו שלא יהרגֵם מפני שאחד מהם עתיד לעלות לגדולה, משמע שבאותם הימים הם כלל לא היו בגדר חכמים גדולים ומובהקים וזה גם מסביר את רצונם לצאת לעסקים.
כמו כן, כנראה שבתחילת ימיהם, טרם שהעמיקו בחוכמת התורה, כאב להם עד מאד על מצבם הדחוק, והחליטו לצאת לעסקים. כלומר, הם החליטו לעזוב את הפרנסה הדחוקה שעסקו בה אף שהיא אפשרה להם ללמוד תורה, וכן לעזוב את לימוד התורה, ולצאת לעסקים כדי שלא יהיו עניים, וכמו שנאמר בגמרא: "ניקום וניזיל וניעביד עיסקא". ולכן נאמר באגדה שהם ישבו תחת כותל רעוע ואכלו לחם: גם כדי לסמל את הסכנה הגדולה שהם הכניסו את עצמם אליה בעוזבם מקור מים חיים (הכותל הרעוע), וגם כדי לסמל שליבם לא נקפם על החלטתם כלל, שהרי "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" (בר' לז, כה) נאמר על אחֵי יוסף לאחר שזרקו את יוסף לבור. לפיכך הקפידו עליהם המלאכים, כלומר, על-כך שהם עזבו בקלות רבה מאד מקור מים חיים, והיה עליהם לסבול את חיי העניות כדי לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא.
למרות כל האמור, קאפח טוען שאילפא ור' יוחנן היו באותה העת "גדולי הדור", ודבריו פשוט מזעזעים בסכלותם, שהרי באגדה נאמר שר' יוחנן חזר לבית המדרש ואילפא לא חזר. כלומר, אילפא החליט שלא לחזור בו מהחלטתו לצאת למסעות העסקים. ואם היה כדברי קאפח שהם היו גדולי הדור, מדוע אילפא לא חזר ללמוד בבית-המדרש? ומדוע נאמר באגדה במפורש שאחד מתלמידי החכמים הללו עתיד לעלות לגדולה? ובכלל, איך אפשר להעלות על הדעת ששני חכמים שהם גדולי הדור יחליטו ביום בהיר אחד לעזוב מקור מים חיים ולצאת לעסקים? וטענתו-הזייתו זו של קאפח הינה ביזיון חמור לכלל חכמי המשנה והתלמוד.
ר' יהושע הפחמי – דוגמה ומופת
קאפח ממשיך לצעוד בדרכי החתחתים יחד עם התשר"ץ, וכמו שאמרנו בראש דברינו, קאפח ותשר"ץ הינם אותה הגברת בשינוי אדרת, כי התוצאה היא אותה תוצאה: שניהם מתירים ליהנות מדברי תורה, אלא שקאפח מתחסד ומתכסה באצטלה של "איש אמת" ואינה אלא מרדעת כומרים מתוחכמת מאד, מבית מדרשם הכוזב של המינים וצאצאיהם.
והנה לפניכם המשך דברי קאפח שם (עמ' רעח):
"וההיא דברכות (כח ע"א) במעשה דר' יהושע שהיה פחמי [...] וכתב התשב"ץ שראה מי שתמה: הייתכן שאב-בית-הדין [...] יהיה פחמי? ונדחק לדחוק, וכו' [וכל דבריו] בתר איפכא. כי לא כתוב בש"ס שהעניקו לו וביטל את מקצועו, ואדרבה, זוהי גדולתו [שעבד לפרנסתו, ומעלת חסידים הראשונים היא]. וכבר ראינו אבות-בתי-דין שהיו צורפי כסף וזהב ונהנו מיגיע כפם, ויכול היה ר' יהושע להמשיך במקצועו גם לאחר שהיה אב"ד כיוון שמקצועו אינו נעשה בפרהסיה, אלא בחדרי חדרים 'מבין כתלי ביתך ניכר' אמר לו רבן גמליאל. אבל אותם מחכמי ישראל הקדושים והטהורים שמקצועותיהם היו נעשים בפרהסיה ולא יכלו להמשיך במקצועם לאחר שנתמנו [...] חייבים היו לקבל, ומה יעשו? הימותו? כלשון רבנו".
בדברי קאפח כאן ישנה גם הטעיה חמורה וגם סילוף וזיוף! ואיני יודע את נפשי! מי לימד אותו לשקר ולזייף כך? ואין לי ספק שבחירתו לשתות את מימיהם הרעים של מעסיקיו המינים הפרו-נוצריים עיוותה את מוחו וטמטמה את מחשבתו, וגרמה לו לסטות מדרך האמת.
מה קאפח בעצם אומר? קאפח טוען, שחכמי ישראל "שמקצועותיהם היו נעשים בפרהסיה ולא יכלו להמשיך במקצועם, חייבים היו לקבל" תקציבים מהקופה הציבורית – ואיני מצליח להבין, נניח שהם לא יכלו להמשיך במקצועם, וכי אין עוד מקצועות בעולם? וכי אנשים מוכשרים כמו חכמי המשנה והתלמוד לא היו יכולים לבצע שני סוגי מלאכות? ויתרה מזאת, כמה מלאכות כבר יש בעולם שחייבות להיעשות בפרהסיה? והלא רובן המכריע של המלאכות נעשות בבתי מלאכה או בתוך הבית או בתוך החנות, ולא בשוק לעיני כל.
כמו כן, כל מלאכה שנעשית בפרהסיה יכולה להיעשות גם בצנעה, בתוך בית מלאכה או חנות או אפילו בתוך הבית, וכמו שר' יהושע הכין פחמים בתוך ביתו. וכן אפשר לעשות את המלאכה בשטח פתוח או ביער, כמו שעשה הלל הזקן שהיה חוטב עצים. ואם הייתה מלאכה כזו שאי אפשר לעשותה בצנעה, מדוע שלא לדאוג לאותו דיין או ממונה למלאכה אחרת? וכי לא היה בכוחם של חכמים לדאוג לאותו חכם למלאכה או לפרנסה שתתאים לו?
כלומר, אין שחר לדברי קאפח שחכמי ישראל שמקצועותיהם היו נעשים בפרהסיה "חייבים היו לקבל" בהכרח, ודבריו אלה הינם הטעיה והתעלמות מן המציאות הנכוחה והברורה.
ויתרה מזאת! היכן נאמר בדברי חז"ל שחכמי האמת שמקצועותיהם היו בפרהסיה קיבלו תקציבים ומשכורות? היכן?! אדרבה, רבנו אוסר עליהם בהלכה לעבוד בפני שלושה, משמע ברור שהם מחויבים להמשיך לעבוד במלאכתם, כדרכם לפני שקיבלו מינוי לתפקיד ציבורי, אלא שעליהם לעשותה בצנעה, והנה פסק רבנו בהלכות סנהדרין (כה, ד): "כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה כדי שלא יתבזה בפניהם".
וראיה גדולה ועצומה יש מר' יהושע הפחמי, שהרי ר' יהושע הפחמי היה אב-בית-דין! ואף-על-פי-כן הוא דחק את עצמו להכין פחמים בתוך ביתו! נמצא, שאסור באיסור חמור לכל ממונה לקבל משכורות ולהשתמש בכתרה של תורה! ואין לי ספק שלפני שר' יהושע התמנה לאב-בית-דין הוא עשה את מלאכתו בפרהסיה, כדי שלא להשחיר את קורות ביתו, ורק לאחר שנתמנה לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ להכין את הפחמים בצנעה בתוך ביתו. ולימוד גדול יש מזה לסנטה קאפח, שאף שהוא לא היה אב-בית-דין, ואף שהוא היה צורף ולא פחמי, הוא עדיין נטל ונטל ונטל... ואפילו לאחר מותו ארבע-עשרה שנה משכורותיו המשיכו לזרום...
ועתה לזיוף ולסילוף, בהמשך דבריו לעיל קאפח מצטט את דברי רבנו בפירושו למשנה במסכת אבות (ד, ז): "ומה יעשו? הימותו?". ובכן, בואו ונבחן את הֶקְשֵׁר דברי רבנו שם:
"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים,עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".
שימו לב! קאפח עוקר ציטוט מתוך דברי רבנו אשר עוסק בבעלי מומין או בזקנים באים בימים שבקושי עומדים על רגליהם, ומעתיק אותו כראיה לכך שחובה לממן את הדיינים או כל נושׂאי השׂררה המשוקצים האחרים, וזאת למרות שרבנו מוסיף ומדגיש בסוף דבריו: "אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך". כלומר, אם האדם מסוגל לעבוד, אפילו שיהיה ממונה על הציבור, אין למצוא שום דרך בתורה לפטור אותו ממלאכה ולהעביר לו תקציבים!
וברור שקאפח משוחד חזק מאד ושקע עמוק מאד בצואת המינות של מעסיקיו הפרו-נוצריים, עד שהוא מעז לסלף ולזייף את דברי רבנו! וכאמור, גם לשיטתו של קאפח, שמזרימים ביובי שלמונים לדיינים ולבעלי השׂררה "שאינם יכולים" לעשות את מלאכתם בצנעה: מדוע קאפח הרשה לעצמו לקבל משכורות שחיתות במשך יובל שנים? והלא הוא היה צורף במקצועו, והיה יכול לעבוד בצנעה ולהמשיך ולדון בבית הדין, כמו שנהגו כל חכמי המשנה והתלמוד...
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא).
מינויו של ר' אבא
כדי להבין את תעתועו הבא של קאפח נעיין במסכת סוטה (מ ע"א) וכך נאמר שם (לפי כתבי-יד תימן): "רבי אבהו אִימְּנוּ רבנן עליה לְמַנַּויֵיהּ לריש מתיבתא, חזייה לר' אבא דמן עכו דתפסי ליה בעלי חובות, אמר להו: אית לכו רבה". במה מדובר? חכמים ביקשו למנות את ר' אבהו לראש הישיבה, והוא ראה את ר' אבא שבעלי חובות תופסים אותו ומשתלטים על נכסיו, ולכן הוא הורה למנות את ר' אבא במקומו לראש הישיבה, כדי לרומם את מעמדו החברתי, ובדרך זו ביקש ר' אבהו להרחיק מר' אבא את הנושים, כדי שלא יטרידו אותו ויתנו לו ארכה.
כבר בשלב זה ניתן ללמוד על מעלתם של חכמי התלמוד, אשר לא רדפו אחרי המינויים והשׂררה. ולעומתם, הרבנים השכירים בימינו, אשר רודפים אחרי הבצע והשׂררה, וממנים את קרוביהם ומקורביהם ושאר אוכלי שולחנם המגואל המלא קיא צואה מבלי מקום.
כמו כן, בגמרא מהדורת המינות של ווילנא שיבשו את הנוסח המקורי של התלמוד, וזייפו אותו כדי שיהיה אפשר ביתר-קלות לעוות את דברי ר' אבהו, ולהביא מהם "ראיה" ו"הוכחה" כביכול שמותר ליהנות מדברי תורה, ושמותר להעביר תקציבים לראשי הישיבות.
וכך נאמר בנוסח המינות של ווילנא: "רבי אבהו אימנו רבנן עליה לממנייה ברישא, כיוון דחזייה לר' אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות, אמר להו איכא רבה". כלומר, לפי הנוסח הקדום אפשר לפרש שמטרת מינויו של ר' אבא הייתה כדי שבעלי החובות לא יתפסו את ממונו ונכסיו של ר' אבא ויעניקו לו ארכה לשלם אותם. אולם, לפי נוסח ווילנא די בכך שיש לו חובות, ואפילו שיש לו ארכה גדולה לפרוע אותם, כדי למנותו. ובמלים אחרות, מדוע למנותו אם יש לו ארכה לשלם את החובות? והתשובה: כדי שיוכלו לתת לו שילומים ושלמונים שיוכל לסגור בהם את חובותיו, כאילו מינוי לראש ישיבה הוא סידור עבודה למקורבים.
והנה לפניכם דברי רבנו בפירוש המשנה לאבות (ד, ז):
"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך".
כלומר, קרוב לוודאי שגם חז"ל וגם רבנו היו מסבירים את הגמרא לעיל כמו שאמרנו.
ועתה נעבור לראות כיצד קאפח פירש את הסוגיה הזו, וזה לשונו:
"וההיא דסוטה (מ ע"א) דבעו למנות את ר' אבהו, חזייה לר' אבא דמן עכו דנפישי עליה חובות, אמר להו איכא רבה. אף בזאת בתר איפכא אזלי, מדוע לא פרנס הקהל וראשיו את ר' אבא? מדוע ר' אבהו שהיה עשיר גדול ושר בבית המלך לא תמך בו? כלום אכזראים הם? אלא, הדברים פשוטים, לא זה רוצה לעבור ולא אלה רוצים להעביר, ורק כאשר הוטלו עליו כל צרכי הקהל, ואסור לו לעשות מלאכה ברבים כנזכר לעיל, מלבד מה שהוא צריך וזכאי לכלכלת ביתו, הרי זקוק הוא להוצאות גם בעבור הקהל".
כלומר, לפי קאפח אדם שנתמנה לשׂררה תורנית, זכאי לקבל את כל הוצאות כלכלת ביתו, וגם "זקוק הוא להוצאות גם בעבור הקהל"? ואיני יודע את נפשי!
1) איך פינוקיו השכיר הזה מעז לומר, שמי שנתמנה לשׂררה תורנית זכאי לקבל את הוצאות כלכלת ביתו ואף זכאי לקבל החזר הוצאות בעבור הקהל? והלא רבנו אומר לעיל דברים ברורים ומפורשים שאסור לשום ממונה ליטול ממון מהציבור, ואפילו ראש הגלות! ושכך נהגו כל חכמי המשנה והתלמוד! איך אפוא קאפח מתעולל ומתגולל כך על רבנו? שהרי מצד אחד קאפח מתיימר להציג את דעת רבנו, אך בפועל הוא מזייף מעוות ומעקם אותה, ומפרש בניגוד מוחלט וגמור לדברי רבנו הנחרצים והנוקבים החותכים והחדים שבמסכת אבות!
2) לפי כתבי-יד תימן סוגית הגמרא עוסקת במינוי לראש ישיבה, דהיינו במי שמלמד תורה! ואיך קאפח היה יכול לעקם את סוגית התלמוד הנאמנה לפי מסורת אבותינו, ולדחוק אותה בדוחק שעוקר צרורות וחורץ שריטות, ולטעון שמדובר בה אך ורק במי שנתמנה לפרנס על הציבור? ואפילו המפרשים מבתי המדרשות של המינים לא זייפו כאן את משמעות הגמרא, והודו שמדובר בראש ישיבה, ולא במינוי ציבורי של "פרנס", כמו שטוען קאפח בשקר.
3) קאפח גם מעקם את דברי חכמי המשנה והתלמוד, שהרי הוא אומר לעיל: "ורק כאשר הוטלו עליו כל צרכי הקהל ואסור לו לעשות מלאכה ברבים כנזכר לעיל". ומדבריו עולה כאילו כל המלאכות בעולם נעשות בפרהסיה! וכאילו אין עוד מלאכות בעולם שנעשות בצנעה! כלומר, כאילו איסור עשיית מלאכה בפרהסיה מוביל באופן הכרחי וישיר ללקיחת כספים ותקציבים מהקופה הציבורית! והוא מעוות ומעקם את האמת, שהרי כל חכמי המשנה והתלמוד שמונו לתפקידים ציבוריים שונים, המשיכו לעבוד במלאכתם בצנעה.
4) גם לשיטתו של קאפח, שמותר לקחת תקציבים וכספים מן הציבור, האם מותר ליטול משכורות שחיתות? האם מותר לקחת מענקים ושילומים וסעיפי שילומים? האם מותר לקחת כספי פנסיה? והלא הוא אומר לעיל שמותר לקחת רק בעבור "כלכלת ביתו", האם משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש הן רק בעבור "כלכלת ביתו"? ארור יהיה!
5) כמו כן, מה הוא זה שהוא אומר: "הרי זקוק הוא להוצאות גם בעבור הקהל", איזה מן הוצאות אלה "הוצאות בעבור הקהל"? נסיעות? כנסים בבתי מלון? שכר בעבור שיעורי תורה? מימון מתנות למקורבים? על מה הוא מדבר? שילומים ושילומים ועוד שילומים... וזה מזכיר לי את סעיפי השילומים לחברי הכנסת והשרים המושחתים, כל מיני "הוצאות"...
ולהבדיל אלף אלפי ורוב רבבי הבדלות, בין הטמא לבין הטהור, אפילו אלישע הנביא ע"ה, שנאמר עליו בתלמוד שהוא היה "נהנה", לא נטל כספים בעבור נסיעות וכיו"ב, רק מיטה ושולחן וכיסא ומנורה בזמן שהתארח בלבד, ובבוקר היה ממשיך בדרכו.
ואם תמהתם מהו המקור של קאפח לדבריו המסולפים והמקוממים אשר משחיתים את דת משה, ובכן, עיינו בפירוש רש"י-שר"י ושם תמצאוהו! וכך פירש רש"י את הסוגיה הזו שם:
"דנפישי עליה חובות – שהיה צריך ללוות; אמר ר' אבהו אית לן רבה – חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני כדי שיושיבהו בראש, ונותנין לו מנות ומעשירין אותו כדי שיהא חשוב וישָּׁמעו דבריו, כדתניא והכהן הגדול מאחיו – גדלוהו משל אחיו [יומא יח ע"א]".
הנה אתם רואים, כי מקור הסכלות של קאפח הוא אצל רש"י-שר"י, ועתה גם יובן מדוע קאפח לא זיהה את מינותו וסכלותו של רש"י, שהרי הוא נשען ונסמך על מינותו וסכלותו של שר"י כדי לחצוב משכורות שחיתות ושלל טובות הנאה במשך יובל שנים במחצבה!
סיפורי מעשיות
בהמשך דבריו של קאפח הוא דן בראיית התשר"ץ ממדרש תנחומא (המאה ה-9), ואף שהוא דוחה את דבריו, הוא למעשה מכשיר אותם מצד אחר (אשר יתאים ללקיחת משכורותיו בתור "פרנס" ציבור); ולא פחות חמור, הוא מביא ראיה ללקיחת כסף בעבור שׂררה תורנית, ממדרש מאוחר שהוא מלא וגדוש בהזיות ובשיבושים! והנה לפניכם גינויו של רבנו למביאים ראיות להתיר הנאה מדברי תורה מהמעשיות שבספרות חז"ל, כל-שכן ממדרשים מאוחרים, וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז): "וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד".
וכמה התדרדר ושקע הקאפַּח הזה! ועתה נעבור לסיפורי המעשיות במדרש תנחומא.
והנה לפניכם לשון מדרש תנחומא כפי שהוא מובא בתשובת התשר"ץ (א, קמב):
"אמרו במדרש ר' תנחומא בפרשת תרומה: מעשה בחבר [=תלמיד חכמים] אחד שהיה בא בספינה עם פרקמטוטין [=סוחרים] הרבה, והיו אומרין לאותו חבר: היכן פרקמטיא שלך? היה אומר להם פרקמטיה שלי גדולה משלכם. בדקו בספינה ולא מצאו לו כלום. התחילו שוחקים עליו. נפלו ליסטים עליהם בים ושללו ונטלו כל מה שמצאו בספינה. יצאו ליבשה ונכנסו למדינה, ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. מה עשה אותו חבר? נכנס לבית המדרש ודרש, עמדו בני המדינה כשראו בו תורה מרובה, נהגו בו כבוד גדול ועשה פסיקתו כהוגן וכראוי בגדולה ובכבוד, והתחילו גדולי הקהל לילך מימינו ומשמאלו ללוות אותו. כשראו אותם פרקמטוטין כך, באו אצלו, פייסו ממנו, ואמרו לו: בבקשה ממך, למד עלינו זכות לפני בני אותה העיר, שאתה יודע מה היינו ומה אבדנו בספינה, בבקשה ממך, עשה עמנו דבר אפילו על הפרוסה שניתן לתוך פינו ונחיה ולא נמות ברעב. אמר להם: הלא אמרתי לכם שפרקמטיה שלי גדולה משלכם, ששלכם אבדה ושלי קיימת, הוי כי לקח טוב נתתי לכם".
למדנו אפוא, כי אפילו במדרש המאוחר והמפוקפק הזה, לא נאמר שבני העיר שילמו כסף לאותו תלמיד חכמים כדי שידרוש להם ויפסוק להם הלכות. ומה חשב לעצמו קאפח? שהם שילמו לו כסף בעבור לימוד תורה ופסיקת הלכות? האם זו כוונתו באמרוֹ שהוא נתמנה למינוי ציבורי? ובמדרש הזה רק נאמר שהוא זכה לכבוד גדול ותו לא, ובאותה מידה אפשר לפרש שאנשי העיר סייעו לתלמיד החכמים למצוא לו בעירם מלאכה שנעשית בצנעה.
אמנם, במהדורת בובר שם נאמר כך: "אותו חבר נכנס לבית הכנסת התחיל וישב ודורש להן, התחילו לכבד אותו ולפרנס אותו". כלומר, לפי בובר אותו דרשן קיבל כסף בעבור לימוד התורה שלימד בבית-הכנסת, ואין שום אזכור אפילו במדרש, שמינוהו דווקא ל"פרנס" או לממונה אשר מתעסק בצרכי ציבור! מכל מקום נראה ברור, שמהדורת בובר מייצגת מדרש מינות אירופי מאוחר, שהרי הוא מנוגד לחלוטין למשנת רבנו ולתורת האמת והמוסר של חכמי המשנה והתלמוד: מה אני בחינם – אף אתם בחינם, ודישתמש בתגא – חלף...
ורבנו כלל לא היה מתייחס למדרש הזה, כל-שכן וקל-וחומר שהוא לא היה מביא ממנו ראיה להצדיק נטילת משכורות שחיתות לדיינים ולרבני השׂררה רודפי הבצע, הסמוכים על שלחנם המגואל של כומרי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, מייסודם של המינים וצאצאיהם.
ועתה נראה את דברי העקמימות של קאפח שם (עמ' רעט):
"ומההוא מעשה שבמדרש תנחומא פרשת תרומה אין אפילו קצה הוכחה, כי אותו תלמיד חכמים מינוהו פרנס עליהם, ולפרנס שכל צרכי הציבור מוטלין עליו ברור שמשלמין".
ועל מה הוא מדבר? איזה פרנס? והלא במדרש נאמר שהחכם לימד תורה ופסק הלכות! וכי מינו אותו לראש העיר? או לראש מערך המים או הכבאות או התברואה? וכי "פרנס" הוא גם מי שמלמד תורה ופוסק הלכות? והגדרתו של קאפח למושג "פרנס" כללית מאד: "שכל צרכי הציבור מוטלין עליו" – ולמי כוונתו? לגזברי או לרבני בתי-הכנסת? לדיינים? לממונים על הצדקה? והלא רבנו כבר אסר לכל הממונים לקבל ממון בעבור מינוי שנוגע לשררה תורנית. אך קאפח מתעלם מדברי רבנו, ומגדיר את המושג "פרנס" באופן כללי ועמום במכֻוון, כדי שהוא יוכל להחדיר ולהשחיל גם את עצמו לתוך הגדר המטושטש הזה, וכך יכשיר לעצמו את משכורותיו בעיני הפתאים ומחוסרי הדעת, ויסתיר מהם את ערוות רדיפת הבצע שלו.
ויתרה מזאת! קאפח לא קיבל משכורות בעבור "צרכי ציבור" אלא בעבור פסיקת דינים, ויש איסור חמור וגמור נפרד לקחת כסף בעבור פסיקת דינים (ארור לוקח שוחד). ועל כך הרחבתי במאמרי: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'?". ורק פרנס שעוסק בצרכי ציבור באמת ובתמים, כגון אחראי על התברואה או על הבטיחות, רשאי לקבל משכורות מן הציבור, אך מי שהוא מלמד תורה ודיין בבית-הדין-הגדול של המינים, אסור לו לקרוא לעצמו "פרנס" וליטול משכורות מהקופה הציבורית, וכל-שכן משכורות שחיתות ופנסיות ואינסוף סעיפי שילומים וטובות הנאה מהקופה הציבורית, בעבור "השירותים שהוא מעניק לציבור".
וכאמור, כבר ראינו כי לדעת רבנו, כל ממונה שקשור לשׂררה תורנית אסור לו לקחת ממון מן הציבור, וכך נהגו כל חכמי המשנה והתלמוד, וזהו דין תורה! וכל המעקמוֹ מחלל-שם-שמים, מתעה את הרבים אחרי ההבל, ומרחיק אותנו מייעודנו – מכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).
אין קץ לסילופיו של קאפח
חשבתם שסיימנו? ובכן, רצינו לסיים, אך קאפח טרם סיים את מסכת הזיופים התעתועים והתעלולים שלו, שהרי בהמשך דבריו הוא כאילו "מותח ביקורת" על התשר"ץ, וזה לשונו:
"ומה שכתב, שר' יונתן בן עמרם מנהג חסידות נהג [שלא רצה ליהנות מכבוד תורה], לא דק, שכבר ראינו כל הנהו לעיל נהגו כמותו כל זמן שלא הוטלו עליהם כל צרכי הקהל".
וקאפח השקרן מוסיף עוד שקר למסכת השקרים: "שכבר ראינו כל הנהו לעיל נהגו כמותו כל זמן שלא הוטלו עליהם כל צרכי הקהל". האמנם? האמנם חכמי המשנה והתלמוד היו מקבלים משכורות לאחר שהוטלו עליהם צרכי הקהל? והלא ראינו בסוגיות שפרשׂנו לעיל, שהטענה שהדיינים והממונים היו מקבלים משכורות בעבור "טיפול בצרכי הקהל" מיוסדת על התהו! ואין אפילו ריח של ראיה לקביעתו זו של קאפח, אשר מציג אותה כאילו הייתה דבר ברור אשר מיוסד על אדני פז, וכאילו היא מן המפורסמות שאין צריך להביא עליהן ראיה...
ושיטתו של קאפח דומה לשיטת הפוליטיקאים השפלים והנוכלים, דוברי השקר והתעתועים, אשר חוזרים על דבר שקר שוב ושוב במטרה שהוא יחדור ויתאזרח ויהפוך לאמת צרופה.
וראוי לצרף את דברי רבנו בעניינו של ר' יונתן בן עמרם, מתוך פירושו למסכת אבות (ד, ז):
"ופתח רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ע"ה אוצרות [=מחסני] חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים', בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירו, אמר לו: 'פרנסֵיני', אמר לו: 'באיזה גבוּל אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא, כך פרנסיני, שאין עם הארץ גרוע מהם.
נתן לו, ונתחרט [ר' יהודה הנשיא] אחר-כך על שֶׁפִּתָּהוּ [ר' יונתן בן עמרם] בדבריו, ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על ידי תחבולה?', חקרוּ ומצאוּ הדבר כָּך. ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".
וכנראה שלא היה די בשתי המעשיות שם כדי להשתיק את קאפח... ובכל מקום שתמצאו את השוחד המעוור, לא יעזרו כל הראיות וההוכחות, ותמיד העקוב ידמה להם כמישור.
מקבץ אחרון מדברי קאפח
בפרק זה נצרף עוד כמה מסתירותיו המתעות של קאפח בפירושו שם, לטענותיו ולראיותיו המדומות של התשר"ץ – וכמה חמורה הטעייתו של קאפח אשר מתראה כמי שמגן על דרך האמת בסתירת דברי השקר והשחץ של התשר"ץ, אך הלכה למעשה הינו אותה הגברת בשינוי אדרת, אשר מתיר ליהנות מכבוד תורה, ומתיר להשתמש בכתרה של תורה.
נחל אפוא עם ר' אמי ושקא דדינרי, אשר נתבארה בהרחבה במאמר: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים (חלק ג)", ונעיר על דברי קאפח מכאן ואילך הערות קלות בלבד:
"בחולין קלד ע"ב, ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדים ר' אמי זכה ביה וכו', רבנו מפרשהּ דבר הלמד מעניינו, שכל הסוגיא ואף כל הפרק מדבר במתנות כהונה, ולא דובר שם כלל, לא בצדקה ולא בשכר לימוד, ור' אמי כהן היה כדאיתא במגילה (כב ע"א), והגיע לישיבה שקא דדינרי פדיון בכורי ישראל ודמי מתנות כהונה מעיר שאין בה כהן, כדי ליתנם לכהנים, קדם ר' אמי וזכה בהם ושלו הם, אף-על-פי שהמוכר מתנות כהונה אינו חייב לשלם, הרי הטעם מפני שהוא ממון שאין לו תובעים, אבל הממון גזל בידו, ואנשי אותה העיר אינם רוצים להניח בידם גזל. ואזדא לה לגמרי ראיית התשב"ץ שנמשך אחר פירוש רש"י".
ואם תמהתם כיצד רש"י פירש שם, ובכן, הנה פירושו לפניכם: "שקא דדינרי – דינרי זהב ששלחו ממקום אחר לבני הישיבה; [...] אדם חשוב – כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות, שהרי עליו לגדלו ולהעשירו אפילו משלו וכל-שכן ממאי דאתי ליה מעלמא".
הראינו לדעת, כי הפיכת התורה לקורדום הינה קדומה מאד, והייתה נפוצה במיוחד בארצות אדום, אשר כנראה למדו מן הנצרות את דרכי הפיכת הדת לכלי להפקת רווחים. ובראותי כיצד צאצאי המינים האדומיים הופכים את התורה לקורדום, אמינא שהתלמיד עלה על רבו. ואם רבנו היה רואה כיצד קאפח השכיר הפנה עורף לדרך האמת ופנה לדרכי כומרי אדום, הוא היה קורע את כל בגדיו עד שהיה מגלה את ליבו, ומברך בשם ומלכות דיין האמת...
***
עוד אומר קאפח: "וההיא דהוריות יג שממזר תלמיד חכמים קודם להחיות, איני יודע מה זו ראיה, כי כמו שהאיש קודם לאשה להחיות בשל מצוות יתרות שמוטלות עליו, וכעין ההיא דירושלמי ברכות (ט, ב), כן תלמיד חכמים קודם להחיות, אם הוא ועם-הארץ עומדים על עברי פי-פחת, ומה קשר לזה עם לפרנסו ולהעשירו ולהפסידו חיי עולם-הבא לדעת רבנו".
וכבר למדנו במפורש, שלא רק הלומד והמלמד תורה אשר מקבלים שכר, מאבדים את חיי העולם-הבא לדעת רבנו, ובניגוד לניסיונו של קאפח לחלק ולהתעות בדבריו לעיל. אלא, כל מי שמשתמש בכתרה של תורה, ובכלל זה גם הדיינים וכל הממונים וכל נושאי השׂררה. וראוי להוסיף ולומר, שממזר עם-הארץ קודם לדיין לוקח שוחד שתעה ולעה ונהנה מדברי תורה.
***
"ובההיא דהוריות (י ע"א) [...] [בעניין] ר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא שהיו בעלי תשבורת, ועם כל גדולתם בתורה לא היה להם פת לאכול, ראיה היא לשיטת רבנו, שלא קיבלו כסף כדי ללמֵּד או כדי ללמוד ולהיות אומנותם תורתם, זאת לא עלתה על דעתם, עד שידע רבן גמליאל את שטחי התמחותם ומינה אותם בראש האסטרונומים התשבוראים והארכיטקטים. כי לא כתוב בגמ' לְמה מינה אותם. ומי הגיד להתשב"ץ שמינה אותם רמי"ם להעבירם על 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם' וכו' [דב' ד, יד], לדעת רבנו".
ושוב קאפח מדגיש אך ורק את האיסור ללמוד וללמד, כאילו אין אפילו נדנוד עבירה לקבל ממון בעבור שררה של תורה, ובניגוד מוחלט לדברי רבנו לעיל המפורשים. וזו גם הפעם השנייה שהוא מביא ראיה מן הפסוק בדברים לעיל (והמשכו בדברי חז"ל: "מה אני בחינם אף אתם בחינם"), וגם זו הטעיה, כאילו כל האיסור הוא ללמוד וללמד... ופסוק זה אינו הראיה היחידה לעניין האיסור להשתמש בכתרה של תורה לדעת רבנו, שהרי אם נלמד אך ורק מן הפסוק הזה, הרי שכל האיסור הוא רק ללמֵּד בשכר, אך ללמוד בשכר מותר בשופי...
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).
"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).
סוף דבר
"לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (יש' כח, יד).
מהי השורה התחתונה בדבריו של קאפח? ובכן, מכלל דבריו בעניין הנדון עולות שתי מסקנות הלכתיות מרכזיות: האחת, מותר לכל נושאי השׂררה והממונים למיניהם ליהנות מדברי תורה ככל העולה על רוחם; והאחרת, מותר ללומדים ולמלמדים תורה ליהנות מדברי תורה בתירוץ המחפיר של "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". נמצא אפוא, שאין שום הבדל הלכתי מעשי בין קאפח לדוראן, ההבדל היחיד ביניהם הוא פטומי מילי בעלמא, אותה גברת בשינוי אדרת.
לפיכך, אף שקאפח השכיר חותם את דבריו בעניינו של התשר"ץ (עמ' רעט) בדחיית ראיותיו, הוא נזהר להוסיף דברי שבח וגדולה לתשר"ץ, שהרי שניהם שותים מאותם המים הרעים, "קצרו של דבר, אין בכל מה שכתב התשב"ץ זצ"ל אפילו ריח של הוכחה נגד רבנו".
ואיני יודע איך אדם שנאמן לדרך האמת מסוגל לקרוא על התשר"ץ את הפסוק ממשלי (י, ז): "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"? אדרבה, על חילול שם השמים שבידו, ועל התעייתו את הרבים אחרי ההבל והשקר, ראוי הוא שייאמר עליו המשך הפסוק שם: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". ואולי יתרה מזאת, וכי ד"ר קאפח או בשמו השני מיסטר קלאוס, לא למד את הלכות סנהדרין? והנה דברי רבנו שם לפניכם (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
וקצתי בחיי מפני חלקת לשונו של קאפַח הצלופַח, ומפני התרפסותו ככלב לפני המינים וצאצאיהם אשר הפכו את דתנו לדת בצע פרו-נוצרית, ומפני שקריו תעתועיו ומעלליו.
ונסיים בפתיחת דבריו של קאפח למצעד תעתועיו המחפירים: "והיה אם יש בדבריי ממש רשאי המעיין להניח שאולי כך סבר הרמב"ם. ואם אין בדבריי ממש הרי אני הוא שאמרתי ולא הרמב"ם". ואכן, אין בדבריו שום ממש, ואין זו ענווה אלא מציאות אמיתית ונכוחה.
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ ["שְׁמַעוּ כְעַן דָּא רֵישֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וְשִׁלְטוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל דִּמְקַלקְלִין אוֹרחָת דִּינָא וְיָת כָּל כֵּוָנְיָתָא מְעַקְמִין" (יונתן)]. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה ["דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכְלִין" (יונתן)]. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, ט–יב).
ורק לאחר שעם-ישראל יבין את נכלוליהם ותעלוליהם של כומרי הדת למיניהם, ייפתח הצוהר להתגשמות נבואת הנביאים, וכמו שמתאר רבנו בסוף הלכות מלכים ומלחמות:
"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [יש' יא, ט]".