top of page

שיעור כזית – מהו?

עודכן: 9 במאי

לפני שזכיתי להכיר את בוראי ודרך האמת, למדתי בעוונותיי לבחינות ההסמכה של תיאטרון הרבנות הראשית. היה רב אחד בכולל שלימד לבחינת ההסמכה בהלכות שבת, שיעוריו נפרסו על פני שנתיים ימים, ומדי שבוע הוא מסר כשלושה שיעורים בנושא. זכורני שאותו רב ממסדי, שכיר אורתודוקסי מובהק, נהג ללמד אותנו על תכסיסי הרבנות, ואחד הדברים שהוא שינן לנו היה: איך עלינו להשיב לשואל כאשר אנחנו לא יודעים את התשובה? ותשובתו הייתה: "מחלוקת" – תשובה זו לעולם תהיה נכונה בעולם הדתי האורתודוקסי, שהרי גם אין אנו יודעים מאומה בנושא שנשאלנו עליו, תמיד יהיה ניתן להשיב: יש מתירים ויש אוסרים...


תכסיס זה מלמד על תופעה רחבה מאד בעולם הספרות הרבנית ההלכתית, והיא שכמעט בכל נושא יש עשרות שיטות מהובלות. קיום המחלוקות וריבוי הדעות הפך להיות לעניין לגיטימי ורצוי, ואף הצליחו להשׁגות אותנו שהדבר מבטא ומעיד על ריבוי של חכמה. כמובן שזו סכלות גמורה, וריבוי של מחלוקות ללא פתרון ומסקנה מעיד על נסיגה תרבותית, חוסר הבנה וריחוק מדרכי מישרים, ואף גורם לנו לכלות את ימינו בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.


עסקתי בתופעה זו בהרחבה במאמר: "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות", וכך כתבתי שם בחתימתו: ועד שתרבה הדעת ונזכה לאושר הגדול, מתקיימים בנו לצערנו דברי בר יוחאי, והנה דבריו במסכת שבת (קלח ע"א), ובסוגריים הרבועים הוספתי את נוסח מדרש "ילקוט שמעוני" (עקב, תתעג):


"תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: 'כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ' [דב' לא, כא]. אלא מה אני מקיים 'יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְיָ וְלֹא יִמְצָאוּ'? [עמ' ח, יב] – [איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא איש פלוני מטהר – ולא ימצאו דבר ברור] שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".

"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).


א. כל שיעורי התורה – בבינוני


כל שיעורי התורה הם לפי השיעור הבינוני, והנה לשון המשנה בכלים (יז, ה–ח):


"הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית. [...] כגרוגרת שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כשעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית".


וכן פוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יד, א):


"כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים".


ב. שיעור כזית – נפח או משקל?


נעבור עתה לשאלה המפורסמת, האם שיעור כזית הוא לפי נפח או משקל? ויש לידע כי יש הבדל עצום בין השניים – כי אם נניח שמדובר במשקל, אז אדם יכול לאכול שקית במבה שלמה של 25 גרם ביום הכיפורים ועדיין הוא לא יתקרב לשיעור שיתחייב עליו כרת, ואם נניח שמדובר בנפח, הרי ששיעור כזית יהיה שיעור של כחצי חתיכת במבה בלבד!


וביתר ביאור, רבנו פוסק בהלכות שביתת עשור (ב, א): "האוכל ביום הכיפורים מאכלים הראויין לאדם ככותבת הגסה – שהיא פחות מכביצה במעט – הרי זה חייב". נמצא, כי לדעת הסוברים שהזית הוא חצי ביצה ושיעור כזית הוא לפי משקל ומשקלו 28 גרם – שיעור כביצה יהיה אף הוא לפי משקל ומשקלו יהיה כ-56 גרם. נמצא אפוא לפי סברתם, שאדם יכול לאכול כשתי שקיות במבה ביום הכיפורים, ועדיין לא יתחייב בכרת! וזו רפורמה חריפה מאד שערכו חכמי-יועצי-אשכנז בדת משה, רפורמה שאפילו לא עלתה על לב הרפורמים הליברלים ביותר!


נחזור לשאלה שבראש פרק זה, לדעת רבנו הרמב"ם התשובה פשוטה וברורה, שיעור כזית נמדד לפי נפחו, והוא הדין לכל שיעורי התורה, והנה לנו שבע ראיות לכך:


ב.1) נאמר במשנה כלים (יז, ו): "כביצה שאמרו, לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית. ר' יהודה אומר: מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן בתוך המים וחולק את המים. אמר ר' יוסי: וכי מי מודיענו אי-זו-היא גדולה ואי-זו-היא קטנה? אלא הכל לפי דעתו של רואה".


ורבנו הרמב"ם מפרש שם (בשתי הפְּסקות לקמן):


"אמר, שכל מה שאנו משערין בו כביצה הוא כדי הביצה הבינונית בשיעורה מביצי התרנגולין. ועניין דברי ר' יהודה כמו שאבאר לך, אמר, לוקחין כלי וממלאין אותו מים ככל האפשר עד שיעלו המים על גדותיו ויהיה מונח בכלי אחר ריק, ונותן ביצה הגדולה ביותר שיכולה להיות לתוך אותו המים ויישפך ממנו בלי ספק כשיעור נפח הביצה. ויקבוץ אותן המים, ואחר כך ימלא כלי אחר במים פעם שניה, בין אותו הכלי עצמו בין כלי אחר [...] ואחר כך ייתן בו ביצה הקטנה ביותר שיכולה להיות ויקבוץ גם המים היוצאין, ויצרף שני המימות, וייקח חצי הכל וישער בו. וכך אם לקח שתי הביצים, הגדולה והקטנה, ונתנם בכלי אחד ביחד, ולקח חצי המים הנשפכין יהיה העניין אחד.


אמר ר' יוסי, ומי הוא שיודיענו בקחתֵּינו הגדולה ביותר שבביצים שאין למצוא גדולה ממנה? וכך בקחתֵּינו את הקטנה שלא תימצא יותר קטנה ממנה? אלא הדבר מסור למראית עינו שלאדם שביצה זו [ששיערו בה חכמים] בינונית, לא גדולה ולא קטנה, והלכה כר' יוסי".


נמצא, ששיעור כביצה נקבע לפי שיעור נפח ביצה בינונית. כמו כן, קיבלנו תשובה לשאלה: כיצד משערים שיעור נפח ביצה בינונית? ורבנו משיב שאין אפילו צורך לטרוח לחשֵּׁב כמו שסובר ר' יהודה, אלא די במה שפוסק ר' יוסי והלכה כמותו: "אלא הכל לפי דעתו של רואה", ובמלים אחרות, משערים את שיעור נפחה של הביצה הבינונית לפי מראית עינו של כל אדם ודי בכך! וברור שהוא הדין לכל שיעורי תורה, ובכללם גם שיעור נפחו של זית בינוני.


ב.2) נאמר במשנה טהרות (ג, ד): "כביצה אוכָלין שהניחן בחמה ונתמעטו, וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ, כזית פיגול, כזית נותר, כזית חֵלב – הרי אלו טהורין, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. הניחן בגשמים ונתפחו – טמאין, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא".


ורבנו הרמב"ם מפרש שם:


"ידוע שהשמש מכלָּה לחות הגופות ומייבשתם ולפיכך צומקים, והמים מרטיבם ומנפחם ומוסיף בגדלם. והשמיעך כאן כלל והוא: שכל השיעורין אין הולכין בהן אלא אחר שיעור הגודל, ואין חוששין אם מחולחלין [=ספוגים במים] או מוצקים, לא לעניין הטומאה ולא לעניין האסור וההיתר. ופירוש נתפחו 'אנתפכ'ת' – כלומר נפיחותם וגדלם".


דברי רבנו ברורים ומפורשים שכל שיעורי תורה הולכים בהם אחר גודלם, ובמלים אחרות, כל שיעורי תורה נקבעים לפי נפחם ולא לפי משקלם, ובשום מקום לא מצאנו בדברי חכמים ששקלו את השיעורים או קבעו שיעור לפי משקל.


ב.3) נאמר במשנה עוקצין (ב, ט): "עלי בצלים ובני בצלים, אם יש בהן ריר – משתערין בכמות שהן, אם יש בהן חלל – ממעך את חללה. פת סופגניות משתערת בכמות שהיא, ואם יש בה חלל ממעך את חללה. בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעט – משתערין בכמות שהן".


ורבנו הרמב"ם מפרש שם (בשלוש הפְּסקות לקמן):


"צורת עלי הבצלים ידועה שהם חלולים כעין קנים ובתוכן רירית הנדבקת ביד, וכן בצל שבא במגע עם המים וצָמח ואינו מחובר בקרקע כפי שידוע, יוצאין ממנו עלין ירוקין כמו עלי הבצלים וגם בתוכן יש רירית, ואותו הדבר הצומח נקרא בני בצלים. אמר, שאם היה ריר בתוך אותן החללים – הרי אלו משתערין כמות שהן עם חללן להשלים שיעור כביצה, ואם היו ריקים בלי ריר – מתמעכין ביד עד שיתהדקו ויסור נפחן, ואחר כך משתערין בכביצה.


וכן לחם שחלקיו מחולחלין כמו ספוג [דהיינו שהוא ספוג בנוזל] והוא פת סופגנין, משערין אותו כמות שהוא, אלא-אם-כן היה שם בתוכו חלל שממעכין אותו ביד.


ודרך בשר העגל היונק, כאשר מתבשל מתנפח ומתרבה, ובשר הגדולה בשנים מן הבהמות, כאשר מתבשל מצטמק ומתכווץ. אמר, שאנו נשער כביצה מהן כשהן מבושלין כפי שהן, ולא נֹאמר היה זה לפני הבישול כביצה, ואף-על-פי שהוא עתה פחות מכביצה או להיפך, אלא משערין אותו כפי שהוא אם היה חי, ואם מבושל הרי מבושל".


גם בפירושו למשנה זו רבנו לא מזכיר משקל, אלא השיעור הקובע הוא גודל הדבר כפי שהוא לפנינו עתה, ובמלים אחרות – נפחו.


ב.4) בהלכות חמץ ומצה (ה, יג) רבנו פוסק כך: "וכמה שעור חלה? כמו שלוש וארבעים וחומש ביצה, כגון הביצה הבינונית – לא כמשקלה". מדברי רבנו עולה בבירור, כי שיעור הביצה נמדד בנפח ולא במשקל, והוא הדין לכל שיעורי התורה.


ב.5) בפירוש המשנה למסכת חלה (ב, ו) אומר רבנו כך:


"נמצא לפי זה, שיעור המידה החייבת בחלה, מידה שיש בתשבורתה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע [...] וכבר ביארנו בסוף פאה שהאצבע שמודדין בה מאצבעות היד הוא הגודל. וכל מידה שיש בתשבורת חללה שיעור זה חייבת בחלה. אבל משקל מה שמחזיקה מידה זו הרי הוא משתנה בהשתנות הדבר המדוד, לפי שאין כובד השׂעורים והחיטים שווה, וכן לא כל סוגי הקמח משקלן שווה אף-על-פי שהן ממין אחד, ולא השמיעונו [חז"ל במשנת חלה לעיל] שיעור חלה במשקל אלא במידה כמו שאתה רואה. וכל מי שנותן שיעור חלה במשקל הרי זה טועה, וטעותו ברורה מאד, אלא-אם-כן רצה לשער בקירוב ובמין מסוים".


מדברי רבנו עולה ששיעור חלה הוא בנפח, והוא הדין לכל שיעורי התורה – כי כמו שמשקל המידה החייבת בחלה משתנֶּה "בהשתנות הדבר המדוד", כך כל משקלי שיעורי התורה משתנים "בהשתנות הדבר המדוד", כלומר יש לחשב לפי נפח את כל שיעורי התורה.


ב.6) בפירוש המשנה למסכת עדיות (א, ב), אומר רבנו כך:


"וכבר ביארנו בפרק השני של מסכת חלה, כי שיעור החלה יִוָּדַע במידה לא במשקל, מחמת שינויי הדברים הנמדדים בכובד ובקלות ואף-על-פי שהמידה שווה. וביארנו שם, כי מידת החלה היא [...] וכבר עשיתי אני מידה בתכלית הדיוק שיכולתי, ומצאתי שהרביעית האמורה בכל התורה מחזקת מן היין קרוב ל-26 דרהם [=מידת משקל שהייתה נהוגה בימי רבנו], ומן המים קרוב ל-27 דרהם, ומן החיטים קרוב ל-21 דרהם, ומקמח החיטים קרוב ל-18 דרהם. ומצאתי שיעור חלה באותה המידה 520 דרהם בקירוב מקמח החיטים, וכל הדרהמים האלו מצריִים, וכן גם כל אלו הדברים שמדדתי מצריִים".


ברור גם מכאן, כי כל שיעורי התורה הם בנפח ולא במשקל, אף שניתן להמירן למשקל אם יש צורך להקל על ידיעת המידות, כגון בשיעור חלה, שקשה מעט לחשב את שיעורה במידת נפח, וכדי להקל על האופים המירו אותו לשיעור משקל, אך כאמור צריך לידע, כי אף שמידת כל הקמחים שווה, אין משקלם שווה. קאפח מוסיף ומעיר שם, שמטבע ה"דרהם" שרבנו מזכיר, משקלו הוא 3.3 גרם בקירוב, ולפי זה, שיעור חלה של קמח חיטים הוא כ-1.7 ק"ג, בהנחה שחיטי מצרים וחיטי ישראל דומות. אך מכל מקום, אין שום צורך להמיר את שיעור כזית למשקל, כי מדובר בשיעור גלוי וידוע וברור, שהרי אין אדם בעולם שאינו יודע מהו זית בינוני.


ב.7) עד כאן דעת רבנו בשאלת נפח או משקל, אך לא רק דעת רבנו, גם לפי השכל הישר, איך יעלה על הדעת שחכמי המשנה והתלמוד יורו לנו שיעור במשקל אשר משתנה מחומר לחומר? וכי יעלה על הדעת שחכמים היו סכלים ושהם יגרמו לנו להיות במבוכה כל-כך גדולה? וגדולה מזאת, כידוע כל השיעורים הם הלכה למשה מסיני – וכי יעלה על הדעת שה' יתעלה יורה לנו שיעורים שאינם מוחלטים? וכי יעלה על הדעת שה' יתעלה, השלם והמרומם מעל כל מגרעת וחסרון, יורה לנו שיעור שהוא סכלות מוחלטת?! וכל מי שסובר ששיעורי תורה הם במשקל, אינו מבין מאומה בכללי ההלכה ואף מוציא לעז על ה' יתעלה, ובסכלותו אינו מרגיש בכך.


וזאת גרמו לעצמם בסכלות מינותם, בריחוקם מידיעת ה' יתעלה ובהפכם את הלכות דת משה לתכלית ולמטרה, ואף ראו את הִלכות דת האמת כחומר בידי היוצר-הפוסק, והתירו לעצבָן ככל שיעלה על רוחם ההוזה והחולה – וכך יצרו דת חדשה הרחוקה מדרך האמת, והתירו בה כל שיתאוו לו, ובעיקר התירו לעצמם להפוך את דת משה לכלי וקורדום לחצוב בו טובות הנאה.


"לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת יְיָ לֹא יָדָעוּ" (הו' ה, ד).


ג. מהו שיעור כזית?


האמת היא שאין עוד צורך לומר מאומה, שהרי ראינו שרבנו פוסק כר' יוסי: "אלא הכל לפי דעתו של רואה", ובמלים אחרות, משערים לפי מראית עינו של כל אדם ודי בכך! ומדוע הנני צריך לשאול עוד מהו שיעור כזית? שהרי על כל אחד ואחד להתבונן בשיעור הזית הבינוני וילמד ממנו מהו שיעור נפחו של זית בינוני – ואין יותר פשוט ואמיתי מזה. ברם, לצערנו אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו נסתתרה, והחכמים בעיניהם הגיעו עד כדי סכלות גמורה ושיערו שיעורים הזויים בעניין זה, וגם קאפח שגה בזה ונמשך אחרי שיטות האחרונים מחוסרי הדעת.


אם-כן אפוא, לאחר שלמדנו שכל שיעורי התורה נקבעים לפי הבינוני שבהם, ולאחר שלמדנו שכל שיעורי התורה נקבעים לפי נפח השיעור האמור, נמשיך בדיוננו, וכדי לחזק את דרכנו נתעלם לצורך העניין מהעובדה המאירה והמזהירה, הפשוטה והברורה, ששיעור כזית הוא כשיעורו של זית בינוני – ונוסיף ללמוד שלוש סוגיות בספרות חז"ל שנזכר בהן שיעור כזית:


ג.1) במשנה במסכת כלים (יז, ה–ח) שהזכרנו בראש דברינו נאמר כך:


"הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית. [...] כגרוגרת שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כשעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית".


נשים לב, כי משנה זו מלמדת על שיעורי התורה באופן הדרגתי, מן הגדול אל הקטן – שיעור כרימון הוא הגדול ביותר ושיעור כעדשה הוא הקטן ביותר, שהרי על העדשה אומר רבנו בפירוש המשנה נגעים (ו, א): "לפי שיש באורך העדשה מקום צמיחת שתי שערות ורחבה מקום צמיחת שתי שערות", ואילו גרעין השעורה גדול משיעור זה. נמצא אפוא, כי שיעור כזית הוא שיעור אשר קטן מגרוגרת שהיא כשליש ביצה, וגדול מגרעין שעורה. כמו כן, חשוב להדגיש שלא ניתן ללמוד ממשנה זו אם שיעור כזית קרוב לשיעור גרוגרת או קרוב לשיעור שׂעורה.


ג.2) במשנה שבת נאמר (צא ע"א):


"המצניע לזרע [...] והוציאוֹ בשבת – חייב בכל שהוא".


ובגמרא שם נאמר:


"אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חיטה אחת לזריעה. פשיטא, 'כל שהוא' תנן! מהו דתימא: 'כל שהוא' לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית, קמ"ל".


כלומר, בגמרא מניחים, שאם רב יהודה לא היה מצטט את הִלכת ר' מאיר שהמוציא חיטה אחת – חייב, היינו עלולים לסבור, שחיוב ההוצאה "בכל שהוא" שנאמר במשנה לא נאמר אלא כדי ללמד ששיעור ההוצאה של המצניע לזרע הוא בשיעור של כזית, ולא בשיעור הנפוץ בהלכות הוצאה שהוא שיעור כגרוגרת (ראו הלכות שבת יח, א) – ולכן, רב יהודה ציטט בגמרא את הִלכת ר' מאיר, כדי שלא נתבלבל, ונבין ששיעור ההוצאה של זרע הוא אף בכל שהוא.


מסוגיה זו אנו לומדים, כי שיעור כזית הוא שיעור אשר קטן מגרוגרת שהיא כשליש ביצה, וגדול מגרעין חיטה, אך גם בסוגיה זו לא נאמר האם שיעור הזית קרוב בשיעורו לשיעור גרוגרת או קרוב בשיעורו לשיעור גרעין חיטה.


ג.3) כדי להבין את הסוגייה במסכת יומא, יש ללמוד תחילה מהו שיעור כגרוגרת: רבנו פוסק בפירושו למשנה שבת (ז, ד): "כגרוגרת – והיא תאנה בינונית", אך לא מדובר בסתם תאנה, אלא בתאנה מיובשת ומצומקת, שהרי כך רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יב, ג): "תאנה נקורה שיבשה ונעשית גרוגרת". ובהלכות עירובין (א, ט) רבנו פוסק ששלוש גרוגרות הן ביצה אחת, וכן הוא פוסק בהלכות שבת (ח, ו): "וגרוגרת אחד משלושה בביצה".


לאחר שלמדנו כי שיעור נפח של שלוש גרוגרות הוא שיעור נפח ביצה אחת, ואין בזה מחלוקת למיטב ידיעתי, נעבור לראות את דברי חכמים בגמרא במסכת יומא (פ ע"א), ושם נאמר כך: "רבי אבהו דידיה אמר: 'מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל' [ויק' יא, לד] – אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושיערו חכמים: אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת". כמו כן, במסכת כָּרֵתוֹת (יד ע"א) נאמר: "ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים".


ממסכת כָּרֵתות הבינו רבים מקרב המינים לדורותיהם, כי שיעור הזית הוא חצי ביצה! וכמו שכותב אחד מבעלי תוספות המינות ביומא שם: "ולכך הוי שיעור שני זיתים קשין כשיעור שלוש גרוגרות [ושיעור שלוש גרוגרות הוא שיעור ביצה כאמור]" – ואיני יודע איך העזו לאמץ את ההזיה הזו, שהרי כל מי שיעמיד זית לצד ביצה, יראה מיד שכזית הוא לא חצי ביצה!


זאת ועוד, ישנה סוגיה מפורשת במסכת פסחים (קטו ע"ב) שסותרת את האמור במסכת כָּרֵתות: "אמר רבא: בלע מצה – יצא, בלע מרור – לא יצא. בלע מצה ומרור – ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען – אף ידי מצה נמי לא יצא", ומיד נשאלת השאלה: אם בית הבליעה אינו מחזיק יותר משני זיתים איך יעלה על הדעת שניתן לכרוך כזית מצה וכזית מרור ועוד לכרכן בסיב ולבלען?! ובכלל, וכי יעלה על הדעת שחכמים ידונו בכזאת גרגרנות? כמו כן חשוב לציין, שהלכה זו של רבא נפסקה לכולי עלמא, ואין מי שחולק עליה או מערער עליה.


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ו, ב):


"בלע מצה – יצא; בלע מרור – יצא; בלע מצה ומרור כאחד – ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, שהמרור טפלה למצה; כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען – אף ידי מצה לא יצא".


עוד חשוב לציין, שרבנו לא פוסק להלכה אף-לא-אחת מסוגיות הגמרא שמופיעות במסכתות יומא וכָרֵתות אשר הובאו לעיל, ולא הזכיר בשום מקום כמה בית הבליעה יכול להחזיק.


ד. שתי מסקנות ושלושה כללים


גדולי האסלה התעלמו משלוש הסוגיות שצוינו לעיל, הסותרות במפורש את האמור במסכת כָּרֵתוֹת לפיו זית הוא כחצי ביצה (שהרי בשתיים נאמר במפורש ששיעור כזית הוא פחות משיעור גרוגרת, וגרוגרת היא נפח של שליש ביצה; והשלישית היא הסוגייה בפסחים קטו ע"ב שנזכרה לעיל: 'בלע מצה' וכו'), והחליטו באופן שרירותי לבחור את האמור במסכת כָּרֵתוֹת; וחמור מכך, גדולי האסלה הִפנו עורף לשכל הישר, והחדירו הלכה שכל בר-דעת שלומדה יחשוב שלפניו "עם נבל וסכל" – כי שיעור כזית אינו כשיעור חצי ביצה בשום פנים ואופן! ומה אפשר לצפות מכסילים שאפילו להגות את שם המסכת אינם יודעים, וגורסים גט כְּרִיתוּת?


עוד למדנו מֵעניין זה שלושה כללים חשובים: הראשון, אין להניח את השכל הישר גם בבואנו לעיין בסוגיות הגמרא, ובכל מקום אשר ברור כשמש שהדברים סותרים את השכל הישר, אין לקבלם, ויש לדחותם ללא היסוס וללא נקיפות מצפון – כי התלמוד הבבלי איננו תורה-שבעל-פה, אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ורק הנבון שלמד מדעים והשקפות נכונות עשוי להבחין ולהפריד את הבר מן התבן (ובכל זה ראו: 'ותופשי התורה לא ידעוני – הויות דאביי ורבא', 'הייתכן שחז"ל היו כסילים?', 'האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?', ועוד).


השני, חכמי-יועצי-אשכנז זנחו את השכל הישר בפסיקותיהם, ונשענים על הזיות ודמיונות כאשר הם פוסקים הלכה, ולכן יש להתנער מפסיקותיהם. הלכה זו היא דוגמה אשר מעידה על הכלל, ובענייני מחשבה ועבודה-זרה הם הגיעו אף לשיבושי מינות חמורים בהרבה.


והשלישי, נראה ברור כי הדברים האמורים בגמרא בכָרֵתות, הם או שיבוש או זיוף, ולא אתפלא אם מישהו שלח ידו בגמרא, שהרי מן המפורסמות היא שחכמי-יועצי-אשכנז ערכו וזייפו את כל ספרות חז"ל כדי להתאימה למנהגיהם המטופשים והפגאניים. והנה דברי פרופ' תא-שמע בספרו: "מנהג אשכנז הקדמון", ואין לשגות במחשבה שהוא ביקש להדריך אותנו לדרך האמת, שהרי "כֻּלָּם אָוֶן אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם" (יש' מא, כט). אלא, עלינו לידע, שגם אנשי השווא והשקר זקוקים להחדיר קורטוב של אמת לכתבי מינותם כדי לדבקם ולהחזיקם, שלא יתפוררו ויתנדפו ברוח קלה לארבע רוחות השמים. מכל מקום, הנה דבריו שם (עמ' 83–85), אשר כמנהג הגויים האירופים הארורים עטופים במילים יפות ו"נאורות", אך מבטאים הלכה למעשה את חורבנה של דת משה וחורבנה של מסורת התורה-שבעל-פה!


"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]


גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע –שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.


עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.


[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".


עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!


מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.


ה. קאפח השכיר נתפס בעוונם ובסכלותם של המינים


בהלכות עירובין (א, יב), קאפח קובע ומסביר את רוב השיעורים שנזכרו בספרות חז"ל, ובעניין שיעור כזית הוא כותב כך (עמ' תרנא): "זית – פחות מכגרוגרת, שבת צא ע"א. לפי חלוקת שיעור חלה קמח הוא משקל כאחד-עשר גרם". כדי להבין כמה זיתים יש בביצה אחת לפי קאפח יש לעשות חישוב מעט מורכב, ותמוה מדוע הוא כתב דברים מטושטשים, ואסביר:


רבנו אומר בפירוש המשנה עדיות (א, ב) ששיעור חובת העיסה בחלה הוא 43.2 ביצים נפח, ומשקל שיעור זה בקמח חיטים הוא 520 דרהם בקירוב. בהערה שם קאפח מציין, שמשקל דרהם מצרי אחד הוא 3.3 גרם בקירוב. נמצא, שמשקל נפח 43.2 ביצים של קמח חיטים הוא 1,716 גרם בקירוב. והואיל וקאפח החליט שמשקל כזית קמח חיטים הוא 11 גרם, במשקל קמח חיטים שחייב בחלה יש 156 זיתים במשקל, שהרי 1,716 לחלק ל-11 שווה 156 – ואם יש במשקל שיעור חלה של 43.2 ביצים 156 זיתים, הרי שכל ביצה מכילה כ-3.6 זיתים.


לשיעור זה של משקל כזית יש משמעות גדולה גם להלכות חמץ ומצה. לדוגמה, לדעת רבנו מותר לקיים תערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, ולפי חישובו של קאפח מותר לקיים תערובת חמץ שיש בה קרוב לעשרה אחוזי חמץ! שהרי "כזית בכדי אכילת שלוש ביצים", הוא היחס שבין זית אחד לבין שלוש ביצים, ואם בכל ביצה יש 3.6 זיתים ובשלוש ביצים יש 10.8 זיתים, שיעור של זית אחד מתוך 10.8 זיתים הוא שיעור של קרוב לעשירית.


אולם, כל חישובו של קאפח השכיר המפוטם בנוי על התוהו, ואיני יודע על סמך מה הוא החליט ששיעור משקל של כזית מקמח החיטים הוא 11 גרם, ואף התעלם מדברי רבנו המפורשים המלמדים שבענייני השיעורים הללו יש ללכת אחר מראית עינו של כל אדם בכל דור ודור.


וכבר היו שערכו את הבדיקה שהזכיר רבי יהודה במשנה כלים (יז, ו), זו שנזכרה לעיל בתחילת הפרק השני, ומצאו כי בנפח ביצה אחת יש למעלה מעשרים זיתים! נמצא, שאין שחר לטענתו של קאפח השכיר שביצה אחת מכילה כ-3.6 זיתים, ודבריו כנראה הושפעו מאד מדברי צאצאי המינים המהובלים אשר סטו ורחקו מדרכי מישרים והפריזו מאד בשיעור הזית, או שהוא חשש מלומר את האמת כי לא רצה להציג את מעסיקיו בממסד הכמורה המסואב כשוטים גמורים.


מסקנת הדברים ביחס להלכות חמץ ומצה היא, שעוברים על הלאווין של "בל ייראה ובל יימצא" בתערובת שיש בה שיעור חמץ נמוך מאד (כ-2% של חמץ), ולא רק בשיעור של כעשרה אחוזים כדברי קאפח, וגם אם נניח שיש לשער בזית כפול בגודלו ממה ששיערו עורכי הבדיקה שהזכרתי לעיל, עדיין ברור שאין להתיר לקיים תערובת חמץ בשיעור של יותר מ-4% לכל היותר. וביחס לכל שאר העניינים ההלכתיים שנזכר בהם שיעור כזית, כגון בעניין אכילת כזית מצה וכזית מרור בליל יום-טוב ראשון של פסח, יש לדבוק בדברי חז"ל ורבנו הפשוטים שיש ללכת בכולם אחר מראית עינו של כל אדם, ולשער לפי הזית הבינוני המצוי בארץ ישראל.


ואחתום בדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ט, א), ובמורה הנבוכים (ב, לט):


"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: 'אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] ונאמר: 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת' [דב' כט, כח]. הא [=הנה] למדת, שכל דברי תורה מצֻווין אנו לעשותן עד עולם, וכך הוא אומר: 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם' [ויק' כג, יד], ונאמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' [דב' ל, יב]. הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [אפילו נביא אינו רשאי להוסיף על שיעור כזית]".


"כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא ייתכן שיימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגרעון [...] כך הדבר בתורה הזו [שקיבלנו בסיני] כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִם' – מאוזנים".


שיעור כזית – מהו
.pdf
הורידו את PDF • 225KB

6,258 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 comentarios


אולי מישהו יודע איפה אפשר להשיג זית חי. אני מחפש כדי להמחיש מהו שיעור "כזית"

Me gusta
Contestando a

אתה רציני? וכמה עצי זית יש בארצנו, ואפילו בערים הצפופות. אלא-אם-כן אתה גר בבני-ברק הטמאה או בשאר ערי המינות הסרוחות, אשר ניצלו כל סנטימטר לבנייה, כדי לאסוף כספי שוחד מהקבלנים.


אגב, זכיתי לנטוע עץ זית וליהנות מפירותיו.

Me gusta

hgbysaraby
hgbysaraby
06 abr 2022

פשוט תענוג לקרוא דבריך רב אדיר ישר כוח

עלה והצלח בישרותך וקנאותך לדרך האמת

Me gusta
bottom of page