שיעור כזית – מהו?

לפני שזכיתי להכיר את בוראי ודרך האמת, למדתי בעוונותיי לבחינות ההסמכה של תיאטרון הרבנות הראשית. היה רב אחד בכולל שלימד לבחינת ההסמכה בהלכות שבת, שיעוריו נפרסו על פני שנתיים ימים, ומדי שבוע הוא מסר כשלושה שיעורים בנושא. זכורני שאותו רב ממסדי שכיר מובהק, נהג ללמד אותנו על טכסיסי הרבנות, ואחד הדברים שהוא שינן לנו היה: איך עלינו להשיב לשואל כאשר אנחנו לא יודעים את התשובה? ותשובתו הייתה: מחלוקת – תשובה זו היא לעולם נכונה, ובכל נושא, כי גם אם אנחנו לא יודעים מאומה בנושא שנשאלנו עליו, תמיד יהיה נכון להשיב: יש מתירים ויש אוסרים...


טכסיס זה מלמד על תופעה רחבה מאד בעולם הספרות הרבנית ההלכתית, והיא שכמעט בכל נושא יש עשרות שיטות. קיום המחלוקות וריבוי הדעות הפך להיות לעניין לגיטימי ורצוי, ואף הצליחו להשׁגות אותנו שהדבר מבטא ומעיד על ריבוי של חכמה. כמובן שזו סכלות גמורה, וריבוי של מחלוקות ללא פתרון ומסקנה מעיד על נסיגה תרבותית, חוסר הבנה וריחוק מדרכי מישרים, וגורם לנו לכלות את ימינו בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.


עסקתי בתופעה זו בהרחבה במאמרי: "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם – המהפכנות שבשמרנות", וכך כתבתי שם בחתימתו: ועד שתרבה הדעת ונזכה לאושר הגדול, מתקיימים בנו לצערנו דברי ר' שמעון בר יוחאי, והנה דבריו במסכת שבת (קלח ע"א), ובסוגריים הרבועים הוספתי את נוסח מדרש ילקוט שמעוני (עקב, תתעג):


"תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: 'כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ' [דב' לא, כא]. אלא מה אני מקיים 'יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְיָ וְלֹא יִמְצָאוּ'? [עמ' ח, יב] – [איש פלוני אוסר איש פלוני מתיר, איש פלוני מטמא איש פלוני מטהר – ולא ימצאו דבר ברור] שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".


א. כל שיעורי התורה – בבינוני


כל שיעורי התורה הם לפי השיעור הבינוני, והנה לשון המשנה בכלים (יז, ה–ח):


"הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית. [...] כגרוגרת שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כשעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית".


וכן פוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יד, א): "כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים".


ב. שיעור כזית – נפח או משקל?


נעבור עתה לשאלה המפורסמת, האם שיעור כזית הוא לפי נפח או משקל? ויש לידע כי יש הבדל עצום בין השניים – כי אם נניח שמדובר במשקל, אז אדם יכול לאכול שקית במבה שלמה של 25 גרם ביום הכיפורים ועדיין לא יתקרב לשיעור שיתחייב עליו כרת, ואם נניח שמדובר בנפח, הרי ששיעור כזית יהיה שיעור של כחצי חתיכת במבה אחת!


וליתר דיוק, רבנו פוסק בהלכות שביתת עשור (ב, א): "האוכל ביום הכיפורים מאכלים הראויין לאדם ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה במעט – הרי זה חייב". נמצא, כי לדעת הסוברים שזית הוא חצי ביצה ושיעור כזית הוא לפי משקל ומשקלו 28 גרם – שיעור כביצה יהיה אף הוא לפי משקל ומשקלו יהיה כ-56 גרם. נמצא אפוא לפי סברתם, שאדם יכול לאכול שתי שקיות במבה ביום הכיפורים, ועדיין לא יתחייב בכרת! וזו רפורמה חריפה מאד שערכו חכמי-יועצי-אשכנז בדת משה, רפורמה שאפילו לא עלתה על לב הרפורמים!


נחזור לשאלה שבראש פרק זה, לדעת רבנו הרמב"ם התשובה פשוטה וברורה, שיעור כזית נמדד לפי נפחו, והוא הדין לכל שיעורי התורה, והנה לנו שבע ראיות לכך:


ב.1) נאמר במשנה כלים (יז, ו): "כביצה שאמרו, לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית. ר' יהודה אומר: מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן בתוך המים וחולק את המים. אמר ר' יוסי: וכי מי מודיענו אי-זו-היא גדולה ואי-זו-היא קטנה? אלא הכל לפי דעתו של רואה".


רבנו הרמב"ם מפרש שם:


"אמר, שכל מה שאנו משערין בו כביצה הוא כדי הביצה הבינונית בשיעורה מביצי התרנגולין. ועניין דברי ר' יהודה כמו שאבאר לך, אמר, לוקחין כלי וממלאין אותו מים ככל האפשר עד שיעלו המים על גדותיו ויהיה מונח בכלי אחר ריק, ונותן ביצה הגדולה ביותר שיכולה להיות לתוך אותו המים ויישפך ממנו בלי ספק כשיעור נפח הביצה. ויקבוץ אותן המים, ואחר כך ימלא כלי אחר במים פעם שניה, בין אותו הכלי עצמו בין כלי אחר [...], ואחר כך יתן בו ביצה הקטנה ביותר שיכולה להיות ויקבוץ גם המים היוצאין, ויצרף שני המימות, ויקח חצי הכל וישער בו. וכך אם לקח שתי הביצים, הגדולה והקטנה, ונתנם בכלי אחד ביחד, ולקח חצי המים הנשפכין יהיה העניין אחד.


אמר ר' יוסי, ומי הוא שיודיענו בקחתינו הגדולה ביותר שבביצים שאין למצוא גדולה ממנה? וכך בקחתינו את הקטנה שלא תימצא יותר קטנה ממנה? אלא הדבר מסור למראית עינו שלאדם שביצה זו בינונית לא גדולה ולא קטנה, והלכה כר' יוסי".


נמצא, ששיעור כביצה נקבע לפי שיעור נפח ביצה בינונית. כמו כן, קיבלנו תשובה לשאלה: כיצד משערים שיעור נפח ביצה בינונית? ורבנו משיב שאין אפילו צורך לחשב כמו שסובר ר' יהודה, אלא די במה שפוסק ר' יוסי והלכה כמותו: "אלא הכל לפי דעתו של רואה", ובמלים אחרות, משערים לפי מראית עינו של כל אדם ודי בכך! וברור שהוא הדין לכל שיעורי תורה, וביניהם גם שיעור כזית.


ב.2) נאמר במשנה טהרות (ג, ד): "כביצה אכלין שהניחן בחמה ונתמעטו, וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ, כזית פיגול, כזית נותר, כזית חֵלב – הרי אלו טהורין, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. הניחן בגשמים ונתפחו – טמאין, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא".


רבנו הרמב"ם מפרש שם:


"ידוע שהשמש מכלה לחות הגופות ומייבשתם ולפיכך צומקים, והמים מרטיבם ומנפחם ומוסף בגדלם. והשמיעך כאן כלל והוא: שכל השיעורין אין הולכין בהן אלא אחר שיעור הגודל, ואין חוששין אם מחולחלין או מוצקים, לא לעניין הטומאה ולא לעניין האסור וההיתר. ופירוש נתפחו 'אנתפכ'ת' – כלומר נפיחותם וגדלם".


דברי רבנו ברורים ומפורשים שכל שיעורי תורה הולכים בהם אחר גודלם, ובמלים אחרות, כל שיעורי תורה נקבעים לפי נפחם ולא לפי משקלם, ובשום מקום לא מצאנו בדברי חכמים ששקלו את השיעורים או קבעו שיעור לפי משקל.


ב.3) נאמר במשנה עוקצין (ב, ט): "עלי בצלים ובני בצלים, אם יש בהן ריר – משתערין בכמות שהן, אם יש בהן חלל – ממעך את חללה. פת סופגניות משתערת בכמות שהיא, ואם יש בה חלל ממעך את חללה. בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעט – משתערין בכמות שהן".


רבנו הרמב"ם מפרש שם:


"צורת עלי הבצלים ידועה שהם חלולים כעין קנים ובתוכן רירית הנדבקת ביד, וכן בצל שבא במגע עם המים וצָמח ואינו מחובר בקרקע כפי שידוע, יוצאין ממנו עלין ירוקין כמו עלי הבצלים וגם בתוכן יש רירית, ואותו הדבר הצומח נקרא בני בצלים. אמר, שאם היה ריר בתוך אותן החללים – הרי אלו משתערין כמות שהן עם חללן להשלים שיעור כביצה, ואם היו ריקים בלי ריר – מתמעכין ביד עד שיתהדקו ויסור נפחן, ואחר כך משתערין בכביצה.


וכן לחם שחלקיו מחולחלין כמו ספוג והוא פת סופגנין, משערין אותו כמות שהוא, אלא-אם-כן היה שם בתוכו חלל שממעכין אותו ביד.


ודרך בשר העגל היונק, כאשר מתבשל מתנפח ומתרבה, ובשר הגדולה בשנים מן הבהמות, כאשר מתבשל מצטמק ומתכווץ. אמר, שאנו נשער כביצה מהן כשהן מבושלין כפי שהן, ולא נֹאמר היה זה לפני הבישול כביצה, ואף-על-פי שהוא עתה פחות מכביצה או להיפך, אלא משערין אותו כפי שהוא אם היה חי, ואם מבושל הרי מבושל".


גם בפירושו למשנה זו, רבנו לא מזכיר משקל, אלא השיעור הקובע הוא גודל הדבר כפי שהוא לפנינו עתה, ובמלים אחרות – נפחו.


ב.4) בהלכות חמץ ומצה (ה, יג) רבנו פוסק כך: "וכמה שעור חלה? כמו שלש וארבעים וחומש ביצה, כגון הביצה הבינונית – לא כמשקלה". מדברי רבנו עולה בבירור, כי שיעור הביצה נמדד בנפח ולא במשקל, והוא הדין לכל שיעורי התורה.


ב.5) בפירוש המשנה למסכת חלה (ב, ו) אומר רבנו כך:


"נמצא לפי זה, שיעור המידה החייבת בחלה, מידה שיש בתשבורתה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע [...]. וכבר ביארנו בסוף פאה שהאצבע שמודדין בה מאצבעות היד הוא הגודל. וכל מידה שיש בתשבורת חללה שיעור זה חייבת בחלה. אבל משקל מה שמחזיקה מדה זו הרי הוא משתנה בהשתנות הדבר המדוד, לפי שאין כובד השעורים והחטים שווה, וכן לא כל סוגי הקמח משקלן שווה אף-על-פי שהן ממין אחד, ולא השמיעונו [חז"ל במשנה שם] שיעור חלה במשקל אלא במידה כמו שאתה רואה. וכל מי שנותן שיעור חלה במשקל הרי זה טועה, וטעותו ברורה מאד, אלא-אם-כן רצה לשער בקירוב ובמין מסוים".


נראה ברור מדברי רבנו ששיעור חלה הוא בנפח, והוא הדין לכל שיעורי התורה, כי כמו שמידת החלה משתנית "בהשתנות הדבר המדוד" כך כל שיעורי התורה משתנים "בהשתנות הדבר המדוד", וכלל זה מתאים ונכון לכל שיעורי התורה.


ב.6) בפירוש המשנה למסכת עדיות (א, ב), אומר רבנו כך:


"וכבר ביארנו בפרק השני של מסכת חלה, כי שיעור החלה יִוָּדַע במידה לא במשקל, מחמת שינויי הדברים הנמדדים בכובד ובקלות ואף-על-פי שהמידה שווה. וביארנו שם, כי מידת החלה היא [...], וכבר עשיתי אני מדה בתכלית הדיוק שיכולתי, ומצאתי שהרביעית האמורה בכל התורה מחזקת מן היין קרוב לעשרים וששה דרהם [=מידת משקל שהייתה נהוגה בימי רבנו], ומן המים קרוב לעשרים ושבעה דרהם, ומן החיטים קרוב לעשרים ואחד דרהם, ומקמח החיטים קרוב לשמונה עשר דרהם. ומצאתי שיעור חלה באותה המידה חמש מאות ועשרים דרהם בקירוב מקמח החטים, וכל הדרהמים האלו מצריִים, וכן גם כל אלו הדברים שמדדתי מצריִים".


ברור גם מכאן, כי כל שיעורי התורה הן בנפח ולא במשקל, אף שניתן להמירן למשקל אם יש צורך להקל על ידיעת המידות, כגון בשיעור חלה, שקשה לחשב את השיעור במידת נפח, וכדי להקל על האופים המירו אותו לשיעור משקל, אך כאמור צריך לידע כי אף שמידת כל הקמחים שווה, אין משקלן שווה. מָרי מעיר שם, שה"דרהם" שרבנו מזכיר הוא 3.3 גרם בקירוב, ולפי זה, שיעור חלה של קמח חיטים הוא כ-1.7 ק"ג, בהנחה שחיטי מצרים וחיטי ישראל הן אותו הדבר. אך מכל מקום, אין שום צורך להמיר את שיעור כזית למשקל, כי מדובר בשיעור גלוי וידוע וברור, שהרי אין אדם שאינו יודע מהו זית בינוני.


ב.7) עד כאן דעת רבנו בשאלת נפח או משקל, אך לא רק דעת רבנו, גם לפי השכל הישר, איך יעלה על הדעת שחכמי המשנה והתלמוד יורו לנו שיעור אשר משתנה מחומר לחומר? וכי יעלה על הדעת שחכמים היו סכלים ושיגרמו לנו להיות במבוכה גדולה? וגדולה מזאת, כידוע כל השיעורים הם הלכה למשה מסיני – וכי יעלה על הדעת שה' יתעלה יורה לנו שיעורים שאינם מוחלטים? וכי יעלה על הדעת שה' יתעלה, השלם והמרומם מעל כל מגרעת וחסרון, יורה לנו שיעור שהוא סכלות מוחלטת?! וכל מי שסובר ששיעורי תורה הם במשקל, אינו מבין מאומה בכללי ההלכה ואף מוציא לעז על ה' יתעלה, ובסכלותו אינו מרגיש בכך.


וזאת גרמו לעצמם בריחוקם מידיעת ה' יתעלה, ובהפכם את הלכות דת משה לתכלית ולמטרה, ואף ראו בהלכות דת משה כחומר בידי היוצר-הפוסק, והתירו לעצבן ככל שיעלה על רוחם ההוזה והחולה – ויצרו דת חדשה רחוקה מדרך האמת, והתירו בה כל אשר יחפוץ לבם, ובעיקר התירו לעצמם להפוך את דת משה לכלי וקרדום לחצוב בו טובות הנאה.


ג. מהו שיעור כזית?


האמת היא שאין עוד צורך לומר מאומה, שהרי ראינו שרבנו פוסק כר' יוסי: "אלא הכל לפי דעתו של רואה", ובמלים אחרות, משערים לפי מראית עינו של כל אדם ודי בכך! ומדוע אני צריך עוד לשאול מהו שיעור כזית? שהרי על כל אחד ואחד להתבונן בשיעור הזית הבינוני וילמד ממנו מהו שיעור נפח של כזית – ואין יותר פשוט ואמתי מזה. ברם, לצערנו אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו נסתתרה, והחכמים בעיניהם הגיעו לשיעורים הזויים בעניין זה, וגם מָרי שגה בזה ונמשך אחר שיטות האחרונים מבולבלי הדעת.


אם-כן אפוא, לאחר שלמדנו שכל שיעורי התורה נקבעים לפי הבינוני שבהם, ולאחר שלמדנו שכל שיעורי התורה נקבעים לפי נפח השיעור האמור, נתעלם לצורך העניין מהעובדה הכל-כך פשוטה וברורה, ששיעור כזית הוא כשיעור זית בינוני – ונעבור ללמוד שלוש סוגיות בספרות חז"ל שנזכר בהן שיעור כזית:


ג.1) במשנה במסכת כלים (יז, ה–ח) שהזכרנו בראש דברינו נאמר כך:


"הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה, אלא בינונית. [...] כגרוגרת שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני. [...] כשעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. [...] כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית".


נשים לב, כי משנה זו מלמדת על שיעורי התורה באופן הדרגתי, מן הגדול אל הקטן – שיעור כרימון הוא הגדול ביותר ושיעור כעדשה הוא הקטן ביותר, שהרי על העדשה אומר רבנו בפירוש המשנה נגעים (ו, א): "לפי שיש באורך העדשה מקום צמיחת שתי שערות ורחבה מקום צמיחת שתי שערות", ואילו גרעין השעורה גדול משיעור זה. נמצא אפוא, כי שיעור כזית הוא שיעור אשר קטן מגרוגרת וגדול מגרעין שעורה, אך בשום פנים ואופן לא ניתן ללמוד ממשנה זו אם שיעור הכזית קרוב לשיעור גרוגרת או קרוב לשיעור שׂעורה.


ג.2) במשנה שבת נאמר (צא ע"א): "המצניע לזרע [...] והוציאוֹ בשבת – חייב בכל שהוא", ובגמ' שם נאמר: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חיטה אחת לזריעה. פשיטא, 'כל שהוא' תנן! מהו דתימא: 'כל שהוא' לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית, קא משמע לן".


כלומר, בגמרא מניחים, שאם רב יהודה לא היה אומר את הִלכת ר' מאיר שהמוציא חיטה אחת – חייב, היינו עלולים לסבור שחיוב ההוצאה "בכל שהוא" שנאמר במשנה, לא נאמר אלא כדי ללמד ששיעור ההוצאה של המצניע לזרע הוא בשיעור כזית, ולא בשיעור הנפוץ בהלכות הוצאה (ראו שבת יח, א) שהוא שיעור כגרוגרת – ולכן אמר רב יהודה את הִלכת ר' מאיר, כדי שלא נתבלבל, ונבין ששיעור הוצאה של זרע הוא אף בכל שהוא.


מסוגיה זו אנו לומדים, כי שיעור כזית הוא שיעור אשר קטן מגרוגרת וגדול מגרעין חיטה, וגם בסוגיה זו לא נאמר האם שיעור הזית קרוב בשיעורו לשיעור גרוגרת או קרוב בשיעורו לשיעור גרעין חיטה.


ג.3) כדי להבין את הסוגיה במסכת יומא, יש ללמוד תחילה מהו שיעור כגרוגרת: רבנו פוסק בפירושו למשנה שבת (ז, ד): "כגרוגרת – והיא תאנה בינונית", אך לא מדובר בסתם תאנה, אלא בתאנה מיובשת ומצומקת, שהרי כך רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יב, ג): "תאנה נקורה שיבשה ונעשית גרוגרת". ובהלכות עירובין (א, ט) רבנו פוסק ששלוש גרוגרות הן ביצה אחת, וכן הוא פוסק בהלכות שבת (ח, ו): "וגרוגרת אחד משלשה בביצה".


לאחר שלמדנו כי שיעור נפח שלוש גרוגרות הוא שיעור נפח ביצה אחת, ואין בזה מחלוקת, נעבור לראות את הגמרא במסכת יומא (פ ע"א) שם נאמר כך: "רבי אבהו דידיה אמר: 'מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל' [ויק' יא, לד] – אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושיערו חכמים: אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת". כמו כן, במסכת כרֵתות (יד ע"א) נאמר: "ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים".


מסוגית כרֵתות הבינו רבים מחכמי ישראל לדורותיהם, כי שיעור הזית הוא חצי ביצה! וכמו שכותב לדוגמה ר"י בתוספות יומא שם: "ולכך הוי שיעור שני זיתים קשין כשיעור שלוש גרוגרות [ושיעור שלוש גרוגרות הוא שיעור ביצה כאמור]" – ואיני יודע איך הניחו את השכל הישר, כי כל מי שיעמיד זית לצד ביצה, יראה מיד שכזית הוא לא חצי ביצה!


זאת ועוד, ישנה סוגיה מפורשת שסותרת את הגמרא במסכת כרֵתות: "אמר רבא: בלע מצה – יצא, בלע מרור – לא יצא. בלע מצה ומרור – ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען – אף ידי מצה נמי לא יצא", ומיד נשאלת השאלה, אם אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים איך יעלה על הדעת שניתן לכרוך כזית מצה וכזית מרור ועוד לכרכן בסיב ולבלען?! חשוב מאד לציין, כי הלכה זו של רבא נפסקה לכולי עלמא, ואין מי שחולק עליה או מערער עליה, והנה פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ו, ב):


"בלע מצה – יצא; בלע מרור – יצא; בלע מצה ומרור כאחד – ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, שהמרור טפלה למצה; כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען – אף ידי מצה לא יצא".


עוד חשוב לציין, שרבנו לא פוסק להלכה אף-לא-אחת מן הסוגיות שהובאו לעיל בגמרא יומא וכרֵתות, ולא הזכיר בשום מקום כמה בית הבליעה יכול להחזיק.


שתי מסקנות ושלושה כללים


חכמי ישראל התעלמו משלוש סוגיות אשר סותרות במפורש את המובא בגמרא כרתות, והחליטו באופן שרירותי לבחור את האמור בסוגית כרתות; וחמור מכך, חכמי ישראל הפנו עורף לשכל הישר, והחדירו הלכה שכל בר-דעת שלומדה יחשוב שלפניו "עם נבל וסכל" – כי כזית אינו חצי ביצה בשום פנים ואופן!


עוד למדנו מעניין זה שלושה כללים חשובים:


הראשון, אין להניח את השכל הישר גם בבואנו לעיין בסוגיות הגמרא, ובכל מקום אשר ברור כשמש שהדברים סותרים את השכל הישר, אין לקבלם, ויש לדחותם ללא היסוס וללא נקיפות מצפון – כי התלמוד הבבלי אינו תורה-שבעל-פה, אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ורק הנבון שלמד השקפות נכונות יכול להבחין ולהפריד את הבר מן התבן (וראו מאמרי בעניין זה: "ותפשי התורה לא ידעוני – הויות דאביי ורבא").


השנייה, חכמי-יועצי-אשכנז זנחו את השכל הישר בפסיקותיהם, ונשענים על הזיות ודמיונות כאשר הם פוסקים הלכה, ולכן יש להתנער מפסיקותיהם. הלכה זו היא דוגמה אשר מעידה על הכלל, ובענייני מחשבה ועבודה-זרה הם אף הגיעו לשיבושים חמורים בהרבה.


השלישית, נראה ברור כי הדברים האמורים בגמרא בכרֵתות, הם או שיבוש או זיוף, ולא אתפלא אם מישהו שלח ידו בגמרא, שהרי מן המפורסמות היא, שחכמי-יועצי-אשכנז הגיהו וערכו את התלמוד הבבלי כדי להתאימו למנהגיהם הטיפשיים. והנה דברי פרופ' תא-שמע בספרו: "מנהג אשכנז הקדמון", ואיני יודע מה גרם לו לומר את האמת בעניין זה, שהרי "כֻּלָּם אָוֶן אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם" (יש' מא, כט), ואולי יש איזה ניצוץ בקרב חכמי-יועצי-אשכנז אשר עדיין כוסף אל דרך האמת. מכל מקום הנה דבריו שם (עמ' 83–85), אשר כמנהג הגויים האירופים הארורים עטופים במילים יפות ונאורות, אך מבטאים הלכה למעשה את חורבנה של דת משה וחורבנה של מסורת התורה-שבעל-פה!


"במסגרת תפישת-עולם מיוחדת וקמאית זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. [...] לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]. גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית בכוח הזרוע – שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת, שעומק העיבוד הספרותי הֲפָכָהּ ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו בכמה וכמה מקצועות בתר-מקראיים, בפרט בתחום המדרש אך גם בתחום ספרות הגאונים.


'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית בכל הדורות, והם עצמם הירבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם, למן רבנו גרשום מאור הגולה – אשר קבע במו ידיו נוסח-מופת לתלמוד (ולעוד כמה ספרים שהיו נחשבים עיקריים בעיניו) – ועד לרבנו יעקב תם, אך לא הועילו הרבה. עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-ידי קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.


[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל פה, ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה [=המנהג] בהארמוניה עמו [=עם הכתוב]".


ד. הגם אתה מָרי יוסף קאפח?


בהלכות עירובין (א, יב), מָרי קובע ומסביר את רוב השיעורים שנזכרו בספרות חז"ל, בעניין שיעור כזית הוא כותב כך (עמ' תרנא): "זית – פחות מכגרוגרת, שבת צא ע"א. לפי חלוקת שיעור חלה קמח הוא משקל כאחד-עשר גרם". כדי להבין כמה זיתים יש בביצה אחת לדעת מָרי, יש לעשות חישוב מעט מורכב, ותמוה מדוע הוא לא כתב דברים ברורים ומפורשים.


רבנו בפירוש המשנה עדיות (א, ב) אומר, ששיעור חלה הוא 43.2 ביצים נפח, ומשקל שיעור זה בקמח חיטים הוא 520 דרהם בקירוב. בהערה שם מָרי אומר, שמשקל דרהם מצרי אחד הוא 3.3 גרם בקירוב. נמצא אפוא, שמשקל 43.2 ביצים בקמח חיטים הוא 1,716 גרם בקירוב. כמו כן, מָרי אומר לעיל כי משקל כזית קמח חטים הוא 11 גרם, כלומר, במשקל קמח חיטים אשר חייב בחלה יש 156 זיתים במשקל, שהרי 1,716 לחלק ל-11 שווה 156 – ואם יש במשקל שיעור חלה של 43.2 ביצים 156 זיתים, הרי שבכל ביצה יש כ-3.6 זיתים.


לשיעור זה יש משמעות גדולה בהלכות פסח לדוגמה, שהרי לדעת רבנו מותר לקיים תערובת חמץ שיש בה כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, ולפי חישובו של מָרי מותר לקיים תערובת חמץ שיש בה קרוב ל-10 אחוזי חמץ! שהרי "כזית בכדי אכילת שלוש ביצים", הוא היחס שבין זית אחד לבין שלוש ביצים, ואם בכל ביצה יש 3.6 זיתים ובשלוש ביצים יש 10.8 זיתים, שיעור של זית אחד מתוך 10.8 הוא שיעור של קרוב לעשירית.


אך לצערי חישובו של מָרי בנוי על התוהו, ואיני יודע על סמך מה הוא החליט ששיעור משקל כזית מקמח החיטים הוא 11 גרם, ואף התעלם מדברי רבנו המפורשים שאמר כי בענייני השיעורים הללו יש ללכת אחר מראית עינו של כל אדם בכל דור ודור!


חבריי מ"מלחמת תורה" ערכו את הבדיקה שהזכיר ר' יהודה במשנה כלים (יז, ו) שנזכרה לעיל בתחילת הפרק השני, ומצאו כי בנפח ביצה אחת יש למעלה מעשרים זיתים! נמצא, שאין כל שחר לדברי מָרי האומר שיש בביצה אחת כ-3.6 זיתים, ודבריו כנראה הושפעו מאד מדברי האחרונים אשר סטו מדרך האמת והפריזו מאד בשיעור הזית, או שהוא חשש מלומר את האמת כי לא רצה להציג את מעסיקיו בממסד הרבני כשוטים גמורים.


מסקנת הדברים ביחס להלכות חמץ ומצה היא, שעוברים על "בל ייראה ובל יימצא" בתערובת שיש בה שיעור חמץ נמוך מאד (פחות מ-2% של חמץ), ולא בשיעור של כ-10% כדברי מָרי, וגם אם נניח שיש לשער בזית כפול בגודלו ממה ששיערו ב"מלחמת תורה", עדיין ברור שאין להתיר לקיים תערובת חמץ בשיעור של יותר מ-4% לכל היותר. וביחס לכל שאר העניינים שנזכר בהם שיעור כזית, יש לדבוק בדברי רבנו שיש ללכת בכולם אחר מראית עינו של כל אדם, ולשער לפי הזית הבינוני המצוי בכל דור ודור.


תודה מקרב לב לר' זרח דוראני אשר סייע לי באיסוף המקורות, לחבריי בפורום "אור הרמב"ם" אשר העמידו אותי על טעותי בהימשכי אחר דברי מָרי ללא בדיקה בחינה ובקרה, ולחבריי מ"מלחמת תורה" אשר האירו נושא זה באור בהיר וברור.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!