האם מותר לקלל את יוסף קאפח?

"כֹּה אָמַר יְיָ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת יְיָ וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם [...] כֹּה אָמַר יְיָ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמ' ב, ד–ו).


בפורים האחרון (תשפ"א) נפל דבר. סעדתי את סעודת המצוה בביתם של גיסי וגיסתי באלעד, וגם חותני היה שם. שוחחתי עם חותני וסיפרתי לו שכתבתי מאמר תשובה לוויכוח שהיה בינינו ביום השבת שקדם לפורים, ובו השבתי לו תשובות מפורטות לקושיותיו (ראו מאמרי: "דע מה שתשיב לדרדעי"). גם אמרתי לו שלא הזכרתי את שמו מפאת כבודו, אך למרבה פליאתי, לא רק שהוא לא אמר שהוא עיין והרהר במאמר, ולא רק שהוא לא הודה על האמת הברורה כשמש, אלא, הוא אף העז פניו כנגד דרך האמת וה' יתעלה, ואמר לי בזעם ובהתרסה שהוא לא פוחד שאני אזכיר את שמו, ושאני ימשיך בדרכי והוא ימשיך בדרכו.


ובכן, הנני עושה כבקשתו, והנני מזכיר את שמו כדוגמה ומופת לדרדעי אשר אינו מוכן לקבל את האמת גם אם היא תאיר באור יקרות כשמש ביום טהור ובהיר. חשוב לציין, כי חותני הוא יד ימינו של רצון ערוסי, אחד מחוצבי התורה המיומנים ביותר שקמו לעם-ישראל בכל הדורות, וחותני כל-כך שבוי בקסם קולו הרדיופוני של ערוסי, ונשכב על הגדר בעבורו כל-כך הרבה פעמים, עד שהוא אינו מסוגל להודות שרוב חייו לופּפו בעבותות השקר וההתעיה.


רבות הן הדוגמאות למסירותו של חותני לגביר ערוסי, התרמת עשרות אלפי שקלים להוצאת ספריו, הפצת שמו והאדרתו, חתימה על ערבויות, ואפילו דאגה למתן הלוואות אישיות, ועוד רבות, אשר קצרה היריעה מלהכילן, ואף איני יודע על רובן. וראו עד היכן מגיעה הערצתו, זכורני פעם אחת שחותני הזמין את ערוסי למסור הרצאה בנתניה, והמסכן ערוסי עני דך מך, אין לו איך לחזור הביתה... מה עשה חותני? שילם לו מכיסו שלוש מאות שקלים מונית חזרה לביתו! כאשר הוכחתי את חותני על-כך הוא השיב לי שערוסי לא ביקש... ובכן, הוא רק עמד על הכביש כ"אובד עצות", וחותני ברחמיו הרבים לא היה מסוגל לראות ר"ב גדול במצב כזה. ואיני מבין, איך ערוסי, שמרוויח למעלה מ-50 אלף ש"ח בחודש, מרשה לעצמו לקחת מאות שקלים למונית, מאדם שנתון בהלוואות ואף נתן לו את חלבו ודמו במשך יובל שנים?!


וזכורני פעם אחרת, בסוף אחד משיעוריו ברמת-עמידר ברמת-גן, לא היה מישהו שייקח את הגביר לביתו בקרית-אונו, ובכן, ערוסי לא היה צריך לבקש... הציבור פשוט החל לאסוף כסף, עד שאספו 35 ש"ח למונית לקרית-אונו! וגם אם הוא לא נוהג לצאת ולבוא עם ארנק... מדוע הוא לא יכול היה לנסוע במונית, ולבקש מהנהג שימתין לו רגע אחד עד שיביא לו 35 ש"ח מביתו המפואר? אַיֵּה שנאת הממון? וְאַיֵּה הבושה? לקחת מפנסיונרים ואנשי עמל?!


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יא–יב).


א. סבבוהו בכחש ובמרמה – השקר הראשון


באותה סעודת פורים האמורה, חותני הוכיח אותי קשות איך אני מעז לקלל את יוסף קאפח, דהיינו איך אני מעז לומר עליו "ארור המן" וכדומה. שהרי לטענתו אפילו מָרי הישיש לא קילל את הרשעים הארורים שנידוהו על חשיפת האמת ביחס לספר הזוהר האלילי. ובכן, אין לי צל של ספק שההזיה הזו שהוא הטיח כנגדי מקורה בקרב הדרדעים השכירים למיניהם, אשר מעוורים ומסמאים את עיני שכלו, המתקדשים והמיטהרים אל הגנות, המתחסדים לומר שהם שומרים על "לשון נקייה", ואין זו אלא הטעיה קשה ונוראה, משתי סיבות:


הסיבה הראשונה


חובה הלכתית ומוסרית ואף קידוש שם שמים, לגנות ולפרסם ולחרף ולגדף ולבזות ולקלל את המתעים את העם אחרי ההבל, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


ויתרה מזאת! ההלכה הזו בהלכות דעות (ו, יב) עוסקת באדם שחטא בסתר במצוה שבינו לבין המקום, וראהו חברו והוכיחו ולא קיבל, אך מי שמתעה את העם אחרי ההבל ומחלל-שם-שמים בפרהסיה, ובכן, לזה יש הלכה מיוחדת במינה, אשר מזכירה מאד את היחס למינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


והנה הלכה נוספת מהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו". וקאפח עשה גם עשה כירבעם בן נבט, ואף חמור מירבעם בן נבט בנקודה מסוימת, מפני שהוא התיימר להיות "הרמב"ם של ימינו", ובהחדרת השקר הזה הוא כמעט החריב את דרך האמת. ובהמשך נרחיב על פשעיו ומעלליו המרכזיים של קאפח השכיר.


ונצרף הלכה נוספת של חז"ל ורבנו בעניין זה, מהלכות סנהדרין (ג, ט):


"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


וקאפח? ובכן, לא רק שקאפח התמנה בזכות קשרים פוליטיים (ישראל ישעיהו היה חברו ומעריצו הנלהב), הוא התמנה כדי לקבל שלל כסף לכיסו, ובמשך יובל שנים הוא עבר על "ארור לוקח שוחד" בנטילת ממון בעבור פסיקת דינים, וגם לזה עוד אתייחס בהמשך.


והלכה אחרונה חביבה, למרות שיש עוד, מהלכות סנהדרין (כג, ב):


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת דינים, הרי הוא כבר בגדר לוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו [=שליחי בית-דין] ולסופריו [=סופרי בית-הדין] הוא כבר בגדר לוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל הוא בעצמו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן אינספור מענקים ופרסים וסעיפי שילומים מופלגים? האין זה שוחד ברור?!


לפיכך אמינא, ארור לוקח שוחד, וארור קאפח שלקח שוחד באצטלה של הולך תמים.


הסיבה השנייה


הדרדעים השכירים נוקטים בהתחסדות בגלל שהם חלק מהממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי. כלומר, הם אינם רוצים להכרית את האשרה שהם יושבים עליה, ולכן הם מחנכים את העם שאסור לגנות ולהשתמש בביטויים קשים כנגד המתעים את העם אחרי ההבל. לפיכך תמיד תשמעום זועקים: "גדול השלום", כמו מנטרה אלילית אשר פותרת את כל הבעיות.


ואם השלום היה חשוב יותר מן האמת, מדוע שלח לנו הקב"ה את נביאיו השכם והערב? מדוע הנביאים ייסרו את העם על העבודה-הזרה ועל חילול ה' אשר בידם? וכמה הנביאים דיברו על השלום? והיכן הם אומרים ששמירת השלום מכשירה עבודה-זרה או חילול ה'? וכי עובד עבודה-זרה או מחלל-שם-שמים שהיה בשלום עם כולם ומעולם לא צעק ולא התקוטט, וכי הוא ניצול מדין סקילה? וכי הוא יזכה לחיי-העולם-הבא? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?


ובמלים אחרות, כומרי-הדת חוסמים למעשה את הדרך לביקורת ולשפיכת אור על מעלליהם ותעלוליהם. כי בימינו העבודה-הזרה וחילול ה' הוחדרו כל-כך עמוק לתוך ליבה העשוק של דת משה, עד שאי אפשר שלא להשתמש בלשונות קשים וחריפים, וכך נהגו כל הנביאים לדורותיהם. וכאמור, כך גם אנחנו צריכים לנהוג, גם אם אין אנו נביאים ולא בני נביאים.


ובעניינים אלה ראו גם מאמריי: "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", ועוד רבים.


ב. סבבוהו בכחש ובמרמה – השקר השני


"וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נח' יג, כה).


ועתה לשקר השני שהדרדעים השכירים הלעיטו את חותני, והוא, שמָרי יחיא קאפח ע"ה לא קילל את הרשעים הארורים אשר התעו את העם אחרי ההבל והאלילות. ובכן, שקר וכזב! הוא קיללם קללה נמרצת ונתן להם מנה אחת אפיים, והנה לפניכם רק כמה דוגמאות נבחרות מתוך איגרתו: "עמל ורעות רוח וחרמות – ותשובתם" (חלק א, חלק ב).


נחל אפוא, כבר בראש התשובה מָרי יחיא מקלל את רבני ישראל השוטים והכסילים שישבו אז בירושלים, שהרי בראש התשובה הוא כותב: "תשובת דייני דחצצתא ירושלים", ולפי דעתי כוונתו תואמת את פירושו של רבנו חננאל והערוך, שמשמעות המלה "חצצתא" היא בית-הקברות. כלומר, הדיינים האלה הם בגדר מתים, ואפילו שהם חיים נושמים ובועטים, לעולם רשעים בחייהם קרויים מתים, וכמו שרבנו הרמב"ם מלמד בספר המצוות (לאוין לח): "האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים". וקאפח השכיר הוסיף שם: "ומה שהם אוכלים ושותים ומרגישים ומלשינים ומזיקים לצדיקים, אינו אלא ריחוש מִדֵּי דהוי אזנב הלטאה" – ורמז על עצמו, כאילו הוא היה צדיק תמים אשר סבל מהתעללויות לחינם. ואין ייסורים בלא עוון.


ועתה נעבור לראות כמה מהלשונות שבהם מָרי יחיא מתאר את אותם "דייני דחצצתא":


"איכה הייתה לזונה, ירושלים קריה נאמנה, צדק ילין בה ועתה מרצחים, בחרמות ונידויים שלא כרצונו וכרצון יראיו. לא ידעו במה ייכשלו [...] אוי לך ירושלים עיר הקודש, אשר שרייך סוררים ומחברי מכתבי עמל ופלסתר [...] עליכם אמר נעים זמירות ישראל: 'עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל' וכו' [תה' פב, ב], 'שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם' וכו' [תה' פב, ג] [...].