חובה ומעלה לקלל את קאפח הצלופח

"כֹּה אָמַר יְיָ: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת יְיָ וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם [...] כֹּה אָמַר יְיָ: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמ' ב, ד–ו).

בפורים של שנת תשפ"א נפל דבר במשפחתי. סעדתי את סעודת המצוה בביתם של גיסי וגיסתי באלעד, וגם חותני היה שם. שוחחתי עם חותני וסיפרתי לו שכתבתי מאמר תשובה לוויכוח שהיה בינינו ביום השבת שקדם לפורים, ובו השבתי לו תשובות מפורטות לקושיותיו (ראו במאמר: 'דע מה שתשיב לדרדעי'). גם אמרתי לו שלא הזכרתי את שמו מפאת כבודו, אך למרבה פליאתי, לא רק שהוא לא אמר שהוא עיין והרהר במאמר, ולא רק שהוא לא הודה על האמת הברורה כשמש, אלא, הוא אף העז פניו כנגד דרך האמת וה' יתעלה, ואמר לי בזעם ובהתרסה שהוא לא פוחד שאני אזכיר את שמו, ושאני ימשיך בדרכי והוא ימשיך בדרכו.

ובכן, הנני עושה כבקשתו, והנני מזכיר את שמו כדוגמה ומופת לדרדעי אשר איננו מוכן לקבל את האמת גם אם היא תאיר באור יקרות כשמש ביום טהור ובהיר. חשוב לציין, כי חותני הוא יד ימינו של רצון ערוסי הנוכל, אחד מחוצבי התורה המיומנים ביותר שקמו לעם-ישראל בכל הדורות, וחותני כל-כך שבוי בקסם קולו הרדיופוני של ערוסי, ונשכב על הגדר בעבורו כל-כך הרבה פעמים, עד שהוא אינו מסוגל להודות שרוב חייו לופּפו בעבותות השקר וההתעיה.

רבות הן הדוגמות למסירותו של חותני לערוסי הצייקן, התרמת עשרות אלפי שקלים להוצאת ספריו, הפצת שמו והאדרתו, חתימה על ערבויות, ואפילו דאגה למתן הלוואות אישיות, ועוד רבות, אשר קצרה היריעה מלהכילן, ואף איני יודע על רובן הגדול. וראו עד היכן מגיעה הערצתו, זכורני פעם אחת שחותני הזמין את ערוסי למסור הרצאה בנתניה, והמסכן ערוסי עני דך מך, אין לו איך לחזור הביתה... מה עשה חותני? שילם לו מכיסו שלוש מאות שקלים מונית חזרה לביתו! כאשר הוכחתי את חותני על-כך הוא השיב לי שערוסי לא ביקש... ובכן, הוא רק עמד על הכביש כ"אובד עצות", וחותני ברחמיו הרבים לא היה מסוגל לראות ר"ב גדול במצב כזה. ואיני מבין, איך ערוסי, שמרוויח למעלה מ-70 אלף ש"ח בחודש, מרשה לעצמו לקחת מאות שקלים למונית, מאדם שנתון בהלוואות ואף נתן לו את כל חלבו ודמו במשך יובל שנים?!

וזכורני פעם אחרת, בסוף אחד משיעוריו ברמת-עמידר ברמת-גן, לא היה מישהו שייקח את העשיר הצייקן לביתו בקרית-אונו, ובכן, ערוסי לא היה צריך לבקש... הציבור פשוט החל לאסוף כסף, עד שאספו 35 ש"ח למונית לקרית-אונו! וגם אם הוא לא נוהג לצאת ולבוא עם ארנק, מדוע הוא לא יכול היה לנסוע במונית, ולבקש מהנהג שימתין לו רגע אחד עד שיביא לו 35 ש"ח מביתו המפואר? אַיֵּה שנאת הממון? וְאַיֵּה הבושה? לקחת כסף מפנסיונרים ואנשי עמל?! ועוד כאשר בחשבונותיך הנפוחים שוכבים מיליונים?! "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יא–יב).

א. סבבוהו בכחש ובמרמה – השקר הראשון

באותה סעודת פורים האמורה, חותני הוכיח אותי קשות איך אני מעז לקלל את יוסף קאפח, דהיינו איך אני מעז לומר עליו "ארור המן" וכדומה. שהרי לטענתו אפילו מָרי הישיש לא קילל את הרשעים הארורים שנידוהו על חשׂיפת האמת ביחס לספר-האופל האלילי. ובכן, אין לי צל של ספק שההזיה הזו שהוא הטיח כנגדי מקורה בקרב הדרדעים השׂכירים למיניהם, אשר מעוורים ומסמאים את עיני שכלו, המתקדשים והמיטהרים אל הגנות הנגעלות, המתחסדים לומר שהם שומרים על "לשון נקייה", ואין זו אלא הטעיה קשה ונוראה, משתי סיבות:

1) חובה לחרף ולגדף ולקלל מחללי-שם-שמים ובועטים בתוכחה

חובה הלכתית ומוסרית ואף קידוש שם שמים, לגנות ולפרסם ולחרף ולגדף ולבזות ולקלל את הכומרים השׂכירים מחללי-שם-שמים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, והנה לפניכם שני קטעים מדברי רבנו הנכוחים, אשר מהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג, עמ' רנז):

"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך גם נאמר בעמ' רנז: "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרוֹ יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".

והנה לפנינו גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):

"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחוֹ בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".

וכל הדברים הללו נאמרו ביחס לסתם בעלי-מגרעות שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, ואפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם! כל-שכן ביחס לכומרים שׂכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא. וכמו שעשו כל הנביאים לישראל!

והנה הלכה נוספת, הפעם מהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו".

וקאפח השׂכיר עשה גם עשה ביד רמה כירבעם בן נבט, ואף חמור מירבעם בן נבט בנקודה מסוימת, מפני שהוא התיימר להיות "הרמב"ם של ימינו", ובהחדרת השקר הזה הוא כמעט החריב את דרך האמת. ובהמשך ארחיב על פשעיו ומעלליו המרכזיים של קאפח השׂכיר.

ואצרף הלכה נוספת של חז"ל ורבנו בעניין זה, מהלכות סנהדרין (ג, ט):

"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון קאפח שהפעיל את קשריו הפוליטיים עם ישראל ישעיהו] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור".

וקאפח? ובכן, לא רק שקאפח התמנה בזכות קשרים פוליטיים (ישראל ישעיהו היה חברו ומעריצו הנלהב), הוא התמנה כדי לקבל שלל כסף לכיסו, ובמשך יובל שנים הוא עבר על "ארור לוקח שוחד" בנטילת ממון בעבור פסיקת דינים, וגם לזה עוד אתייחס בהמשך.

והלכה אחרונה חביבה, למרות שיש עוד, מהלכות סנהדרין (כג, ב):

"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".

כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו שׂררתו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת הדינים, הרי הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו (=שליחי בית דין) ולסופריו (=סופרי בית הדין), הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל לכיסו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן מענקים וטובות הנאה מפליגות? האין זה שוחד ברור?! לפיכך אמינא, ארור לוקח שוחד, וארור קאפח השׂכיר שלקח שוחד באצטלה של הולך תמים.

"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב).

2) הדרדעים השׂכירים מתעים את העם ומעוותים את התורה

הדרדעים השׂכירים נוקטים בהתחסדות בגלל שהם חלק מהממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי. כלומר, הם אינם רוצים לכרות את האשרה שהם מסתופפים בצילה, ולכן הם מחנכים את העם שאסור לגנות ולהשתמש בביטויים קשים כנגד המתעים את העם אחרי ההבל. לפיכך תמיד תשמעום זועקים: "גדול השלום", כמו מנטרה אלילית אשר פותרת את כל הבעיות.

ואם השלום היה חשוב יותר מן האמת, מדוע שלח לנו הקב"ה את נביאיו השכם והערב? מדוע הנביאים ע"ה ייסרו את העם על העבודה-הזרה ועל חילול השם אשר בידם? וכמה הנביאים דיברו על השלום? והיכן הם אומרים ששמירת השלום מכשירה עבודה-זרה או חילול-שם-שמים? וכי עובד עבודה-זרה או מחלל-שם-שמים שהיה בשלום עם כולם ומעולם לא צעק ולא התקוטט, וכי הוא ניצול מדין סקילה? וכי הוא יזכה לחיי-העולם-הבא? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?

ובמלים אחרות, כומרי-הדת חוסמים למעשה את הדרך לביקורת ולשפיכת אור על מעלליהם ותעלוליהם. כי בימינו העבודה-הזרה וחילול-השם הוחדרו כל-כך עמוק לתוך ליבה העשוק של תורת משה, עד שאי-אפשר שלא להשתמש בלשונות קשים וחריפים, וכך נהגו כל הנביאים לדורותיהם. וכאמור, כך גם אנחנו צריכים לנהוג, גם אם אין אנו נביאים ולא בני נביאים.

ובעניינים אלה ראו גם את המאמרים: "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", ועוד רבים.

ב. סבבוהו בכחש ובמרמה – השקר השני

"וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נחמיה יג, כה).

ועתה לשקר השני שהדרדעים השׂכירים הלעיטו את חותני, והוא, שמָרי יחיא קאפח ע"ה לא קילל את הרשעים הארורים אשר הִתעו את העם אחרי ההבל והאלילות. ובכן, שקר וכזב! הוא קיללם קללה נמרצת ונתן להם מנה אחת אפיים, ולקמן אגיש לפניכם כמה דוגמות נבחרות מתוך איגרתו הארוכה: "עמל ורעות רוח וחרמות – ותשובתם" (חלק א, חלק ב).

אחל אפוא, כבר בראש התשובה מָרי יחיא מקלל את רבני ישראל השוטים והכסילים שישבו אז בירושלים, שהרי בראש התשובה הוא כותב: "תשובת דייני דחצצתא ירושלים", ולפי דעתי כוונתו תואמת את פירושו של רבנו חננאל והערוך, שמשמעות המלה "חצצתא" היא בית-הקברות. כלומר, הדיינים האלה הם בגדר מתים, ואפילו שהם חיים נושמים ובועטים, לעולם רשעים בחייהם קרויין מתים, וכמו שרבנו הרמב"ם מלמד אותנו בספר המצוות (לאוין לח): "האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים". וקאפח השׂכיר אף הוסיף שם: "ומה שהם אוכלים ושותים ומרגישים ומלשינים ומזיקים לצדיקים, אינו אלא ריחוש מִדֵּי דהוי אזנב הלטאה" – ורמז על עצמו, כאילו הוא היה צדיק תמים אשר סובל מהתעללויות לחינם. ואין ייסורים בלא עוון.

ועתה נעבור לראות כמה מהלְּשונות שבהם מָרי יחיא מתאר את אותם "דייני דחצצתא":

"איכה הייתה לזונה, ירושלים קריה נאמנה, צדק ילין בה ועתה מרצחים, בחרמות ונידויים שלא כרצונו וכרצון יראיו. לא ידעו במה ייכשלו [...] אוי לך ירושלים עיר הקודש, אשר שרייך סוררים ומחברי מכתבי עמל ופלסתר [...] עליכם אמר נעים זמירות ישראל: 'עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל' וכו' [תה' פב, ב], 'שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם' וכו' [תה' פב, ג] [...]

ואתם לא כן עשיתם, ופיכם וקולמוסכם שלחתם ברעה, ולשונכם תצמיד מרמה, לקיים מה שנאמר [דה"ב לו, טז]: 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו' – [...] והרי אתם בכלל [במ' טו, לא]: 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה'. וקיימתם בעצמכם [תה' פב, ה]: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ'! ולמעניתכם הארכתם בדברים [...] להבהיל את ההמון ולבזות את חכמינו בעלי שני התלמודים והמדרשים האמיתיים וכיתות הפוסקים הראשונים, אשר לא ראו את הזוהר תורה-שבעל-פה חדשה ואלהים חדשים. [...]

ובגיליונים שלכם כיביתם נרה של תורה וחיבלתם כרם ה' צבאות, וקיימתם שמונה-עשרה קללות שקילל ישעיה הנביא את ישראל [=הנביא ישעיה ע"ה קילל את עם-ישראל כולו!], כדגרסינן בחגיגה (יד ע"א): כי אתא רב דימי אמר: שמונה-עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם מקרא זה (יש' ג, ה): 'יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד' וכו' עד 'וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם' [...] ואז מצא שׂטן מקום להשמיע קולו במרום [...]

'וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם. שָׁבוּ עַל עֲו‍ֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם' [ירמיה יא, ט–י] [...]

אלה הקרנות אשר זרו את יהודה [כלומר דייני דחצצתא שחתמו על כתב החרם], המעכבים את גאולתנו ומאריכים את גלותנו בזנותם אחר אלהי נכר הארץ, להאמין במציאות שני פועלים פועל הטוב ופועל הרע, סטרא דקדושא וסטרא אֻחרא מסאבא! סטרא דקדושה אדם קדמון עם כל משפחותיו שבעולם האצילות, ושבעולם הבריאה, ושבעולם היצירה, ושבעולם העשייה, שהם עתיק ונוקבה, ואריך ונוקבה, ואבא ואמא, וזעיר ונוקבה, שבכל עולם ועולם מהארבעה הנזכרים! [...]

והרי הם מנודים ומוחרמים ומופרשים מקהל עדת ה', ארורים המה וארורים יהיו כל ימיהם, וּמֵרָעָה אֶל רָעָה יֵצאו, הָמֵק בשרם ועיניהם תימקנה בחוריהם, המה יכרעו ויפולו, אשר לחרב לחרב וכו', ואנחנו נגילה ונשמחה בה' אלהים אמת ובתורתו הקדושה שבכתב ושבעל-פה, משנת חכמים ותלמודם שקיבל משה רבנו עליו השלום מסיני באמת, ולא אמר דבר שלא נצטווה!" (כל ההדגשות וסימני הקריאה במקור, ודבריו מתאימים גם לדרדעים השׂכירים).

ג. פשעיו המרכזיים של קאפח השׂכיר

עתה, לאחר שהפרכנו את הטענות הצדדיות השקריות, נעבור לעיין בטענה המרכזית: האם אסור לקלל את יוסף קאפח? ובכן, הבה נא נסקור יחדיו את פשעיו המרכזיים של קאפח, ונלמד מהם האם מותר ואף חובה לקללו ולחרפו ולגדפו ולפרסמו ולבזותו, כאמור בהלכות לעיל.

הפשע הראשון: ארור לוקח שוחד

חטאו הראשון של קאפח הוא נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, וכדברי הנביא מיכה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ", ולא שכר מינימום או שכר ממוצע, אלא שכר שחיתות נגעל מאד, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (כג, א), וכֹה דבריו:

"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".

ולא לחינם רבנו פוסק את ההלכה בלשון כללי מאד, דהיינו, כל נטילת שכר שתכליתה לְזַכּוֹת את הזכאי ולחייב את החייב "אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]" – וכך בדיוק פועל ממסד הדיינות האורתודוקסי! כלומר, הוא נותן לדיינים משכורות נפוחות ושלל טובות-הנאה, כדי שהם יְזַכּוּ את הזכאי ויחייבו את החייב בדיניהם... ולא סתם משכורות, משכורות שמנות מאד, כך שהדיינים לא רק ארורים הם גם מחללי-שם-שמים.

ושמא יטען הטוען שלא מדובר בהלכה זו בנטילת שכר מגורם שלישי, אלא בנטילת שכר בשווה משני בעלי-הדין שאינו שכר בטלה? ובכן, רבנו עוסק בשכר בטלה רק בהלכות הבאות בהמשך הפרק שם (כג, ו), והנה הִלכת חז"ל ורבנו בעניין נטילת שכר משני בעלי-הדין בשווה:

"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [=שלא יהיה ניכר שהוא שכר בטלה]. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".

נשים לב, בהלכה שמדובר בה בנטילת משכורת בשווה מבעלי הדין (כג, ו), רבנו אומר "דיניו בטלים", ואילו בהלכה הראשונה בפרק רבנו אומר שהדיין הוא בכלל "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! מדוע? ובכן, נראה ברור שהלכה א נוגעת לעונשו החמור של כל דיין שנוטל שכר, ואילו הלכה ו מבארת את שלילת התוקף המשפטי והמוסרי של פסקיו: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים".

וראוי לחדד: מדוע חז"ל התירו אך ורק שכר בטלה? מדוע חז"ל לא התירו לבעלי-הדין לתת משכורת לדיין בשווה? אלא, גם מסוף הלכה ו עולה בבירור, שאסור לדיין ליטול משכורת משום אדם או ממסד בעבור פסיקת דינים. ובימינו דין הממסד חמור אף יותר, כי מדובר בממסד פרו-נוצרי שהופך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ונטילת כסף ממנו גם מהווה שותפות וחיזוק ועידוד לדרכי המינים וצאצאיהם גם מנציחה את ריחוקנו מדרך האמת וגם יש בה חילול השם. קצרו של דבר, לקיחת משכורות בעבור פסיקת דינים חמורה מאד לפי תורת האמת והצדק שקיבלנו ממשה בסיני, והנה הוכחה נוספת לכך מדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):

"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים וכיו"ב], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוּב פוליטי כפוי לממסד הכמורה האורתודוקסי]".

מדברי רבנו עולה באופן ברור ומפורש, שכל מי שעושה את התורה לשׂררה ולמלאכה ולכלי לפרנסה – כמו הדיינים השכירים ושאר הכומרים הממוסדים במסדר האורתודוקסי הפרו-נוצרי – מחלל-שם-שמים ובוזה את דבר ה' עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט פסוק חמור מאד: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".

לסיכום, ההלכה שראינו לעיל (סנהדרין כג, א) עוסקת בדיינים שכירים, והקב"ה הוא זה אשר מקלל ומחרף ומגדף אותם: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד". חשוב גם לציין, שהדיינים בימינו לוקחים את המשכורות הללו בפרהסיה, ולכן דינם כירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את ישראל.

הפשע השני: חילול שם שמים

בנוסף לעוון החמור של "ארור לוקח שוחד", קאפח הצייקן עבר על איסור חמור נוסף – הוא לא רק נטל משכורות בעבור פסיקת דינים, הוא נטל משכורות נפוחות מאד ושלל טובות הנאה: גם בעת שהוא פסק דינים בפועל, גם לאחר שהוא יצא לפנסיה, ואפילו לאחר שהוא מת, אשתו ומשפחתו המשיכו לקבל במשך ארבע-עשרה שנה משכורות שמנות ומדושנות!

לפיכך, לא רק שטליתו היא מרדעת של חמור, ולא רק שהוא בגדר "ארור לוקח שוחד" – הוא גם מחלל-שם-שמים, ומכחיש את האמת, ומתעה את הרבים אחרי הבצע, ושותף מרכזי מאד בעיוות תורת האמת ובמסחורה הפרו-נוצרי, אשר מרחיקים אותנו מאל אמת ומנציחים את תורת משה כתורה פרימיטיבית חשוכה ונחותה, אשר בניה ונושאיה הינם עם סכל ונבל...

וראוי להזכיר כאן את דברי רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני מעריציהם הפתאים אשר מתעקשים לעבוד אלילי בשר נגופים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות".

וכבר הרחבתי בעניין שני פשעיו המרכזיים הללו במאמרים: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'?", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "ודישתמש בתגא – חלף", ועוד רבים.

הפשע השלישי: התעיית הרבים אחרי ההבל

קאפח סילף את דרכו של רבנו באחד היסודות המרכזיים ואולי המרכזי מכולם, כי ממנו נובעת השחתת התורה: קאפח התיר לרבני השׂררה למיניהם וכן לכל השוטים שתורתם הָמָנוּתָם ליהנות מדברי תורה. מדובר ביסוד שהוא לב-ליבה-המוסרי של תורת משה, מפני שהשחתת היסוד הטהור הזה משפיעה באופן ישיר על כל שאר היסודות וההלכות וההשקפות של תורת משה. בדיוק כמו הדם אשר מוביל חמצן ומזון לכל איברי הגוף, וכאשר הוא חולה ומזוהם הוא מזהם ומסכן את כל איברי הגוף – כך היסוד הזה של ההנאה מדברי תורה משחית את התורה בכל התחומים, ומרחיק אותנו שנות אור ממילוי ייעודנו ומכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ויתרה מזאת! קאפח סילף וזיהם את תורת האמת בעודו חובש לראשו את הכתר של "הרמב"ם של ימינו", ולזה אין סליחה ואין מחילה, שהרי קאפח הוא לא עוד איזה פוסק פרו-נוצרי מצאצאי המינים שמחדיר את גרורות סרטן הדם לליבה של תורת משה – אלא, הוא עשה כן באצטלה של "איש אמת", באצטלה של "הולך תמים", באצטלה של "מלאך עלי אדמות", באצטלה של אדם ישר וסר מרע הנאמן לדרכם של חכמי התלמוד, באצטלה של אדם שהוא "הרמב"ם של ימינו"! ואם הרמב"ם הספרדי איש האמת מתיר ליהנות מדברי תורה – אין עוד תקווה לתורת משה, ואין עוד צוהר שייכנס בו אור הדעת הצלול אשר יאיר את חשכת הסכלות והאלילות.

וכבר אמרתי כמה פעמים שזו הסיבה שמורדוך הארור שוחר המאגיה והקבלה, כל-כך אהב את קאפח, לא מאהבת קאפח אלא מאהבת מורדוך, כי קאפח עשה חסד גדול ועצום לדת האורתודוקסית! שהרי קאפח הלכה למעשה הסיר את החומה האחרונה שעמדה בפניהם מלדרוס ולרמוס את התורה ולהפכה לקורדום-חוצבים! שהרי קאפח, "הרמב"ם של ימינו", התיר ליהנות מדברי תורה! ולא סתם, במשך יובל שנים הוא קיבל משכורות שחיתות!

אתם מבינים את עומק שוחת הבצע? את גודל עוונו? את חומרתו? את הנזק העצום שהוא המיט על דרך האמת ותורת משה? ורק על ההתעיה הזו, שבה הוא החדיר את הארס הממית לתורת משה ולדרך האמת, רק על ההתעיה הזו הוא ראוי לאלף-אלפי קללות, ארור יהיה!

***

ואצרף עתה שתי דוגמות לזיופיו של קאפח, דהיינו לאופן שבו הוא התיר ליהנות מכבוד תורה, וכבר הקדשתי מאמר שלם לזיופיו רק בעניין הזה: "קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת". מכל מקום, הנה הדוגמה הראשונה, וזה לשונו של הנחש השׂכיר בפירושו לספר המדע (עמ' רעח): "וההיא דיומא (יח ע"א) והוריות (ט ע"א): 'גדלהו משל אחיו', הרי כאן מדובר לא ביושב בישיבה ולא בלומד ולא במלמד, אלא בממלא שליחות ועובד עבודה, וכך ציוותה לו תורה, ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל".

שימו לב להתעייתו של קאפח! הסוגיה ביומא והוריות עוסקת בכהן גדול, שמצוה על הכהנים להעשירוֹ ולרוממוֹ, ומה אומר קאפח הצלופח? "הרי מדובר כאן [...] בממלא שליחות" וכו', ובמלים אחרות, קאפח הארור מוסיף על דברי תורה! שהרי התורה ציוותה והתירה להעשיר אך ורק את הכהן הגדול ולתת לו משל אחיו הכהנים, וקאפח החליט שמדובר בכל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה", ואף מעז להוסיף להתעות ולתעתע: "וכך ציוותה לו תורה", כאילו התורה היא זו שציוותה להעשיר את כל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה".

מדוע קאפח מוסיף על דברי תורה? ובכן, התשובה ברורה, קאפח השׂכיר היה בעצמו "ממלא שליחות ועובד עבודה" לפי דמיונו, שהרי במשך יובל שנים הוא היה דיין שכיר ובכיר מאד בשירות הכמורה האורתודוקסית מייסודם של המינים וצאצאיהם! ולכן הוא מתעה ומתעתע! ולאחר תעייתו ותעתועו בא תלמידו ערוסי והוסיף הבל לצואה הרותחת ממילא, בטענה שכל "ממלא שליחות ועובד עבודה", בכל שׂררה רבנית, זכאי למשכורות שחיתות! וכבר השבתי לו במאמר: "ערוסי מכחיש את האמת!", ועתה הנני גם מבין מאין הוא שאב את ההזיה הזו.

ואגב, מי שישמע יסבור שקאפח היה "עובד עבודה", ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. להערכתי, "עבודתו" בבתי-הדין, ובמיוחד בבית-הדין "הגדול" לערעורים, לא הייתה יותר מכמה שעות בודדות מאד ביום, ואף אין לי צל של ספק, שהיו לו ימי חופש למכביר, לא פחות ממה שיש לחברי הכנסת ולשאר אוכלי החינם, אשר מרחיבים את פיהם ומעוותים את דרך האמת.

נשים לב גם לסוף דברי הצלופח: "ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל". כלומר, קאפח מחלק בין מי שלומד ומלמד תורה, לבין מי ש"ממלא שליחות ועובד עבודה", דהיינו נושא בשׂררה תורנית: מי שלומד ומלמד תורה אסור ליטול שכר בעבור למידת התורה ולימודה והוא מחלל-שם-שמים (אלא-אם-כן הוא עושה זאת משום 'עת לעשות ליי'), אך מי שנושא בשׂררה תורנית חובה לגדלו ולהעשירו! שהרי קאפח מביא ראיה לרדיפת בצעו מדברי חכמים ע"ה שאמרו: "גדלהו", אף שהם נאמרו אך ורק לגבי כהן גדול.

ויש בדברי סנטה קאפח הללו הטעיה משולשת: האחת, מפני שהחילוק הזה שקאפח עושה אין לו שום יסוד אמיתי וכל כולו יציר דמיונו המשוחד; השנייה, דברי קאפח מנוגדים לחלוטין לפירוש רבנו לאבות שם הוא קובע שאין הבדל בין מינויי השׂררה ללומדים ולמלמדים תורה, ושניהם בגדר: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא); והשלישית, קאפח אומר: "ואין דברי תורה סתראי", כאילו התורה היא זו שהתירה לנושאי השׂררה הארורים למיניהם ליטול משכורות שחיתות ופנסיות ושילומים ושילומי שילומים...

***

ועתה לדוגמה השנייה, בהמשך פירושו לספר המדע שם (עמ' רעח) קאפח אומר כך: "אבל אותם מחכמי ישראל הקדושים והטהורים שמקצועותיהם היו נעשים בפרהסיה ולא יכלו להמשיך במקצועם לאחר שנתמנו [...] חייבים היו לקבל, 'ומה יעשו? הימותו?' כלשון רבנו".

הבאתי רק קטע קצר מתוך דבריו וכבר ניתחתי את שקריו במאמר הנזכר, אעמוד כאן אפוא רק על נקודה אחת מקוממת במיוחד. שימו לב, קאפח מצטט את דברי רבנו בפירושו למשנה במסכת אבות (ד, ז): "ומה יעשו? הימותו?". ובכן, בואו ונבחן את הֶקְשֵׁר דברי רבנו שם:

"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [=רוב מוחץ של תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".

שימו לב! קאפח עוקר ציטוט מתוך דברי רבנו אשר עוסק בבעלי מומין או בזקנים באים בימים שבקושי עומדים על רגליהם, ומעתיק אותו כראיה לכך שחובה לממן את הדיינים וכן את נושׂאֵי השׂררה המשוקצים האחרים, וזאת למרות שרבנו מוסיף ומדגיש בסוף דבריו: "אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך". כלומר, אם האדם מסוגל לעבוד, אפילו שיהיה ממונה על הציבור, אין למצוא שום דרך בתורה להעביר לו תקציבים ולפטור אותו ממלאכה!

וברור שקאפח משוחד חזק מאד ושקע עמוק מאד בצואת המינות של מעסיקיו הפרו-נוצריים, עד שהוא מעז לסלף ולזייף את דברי רבנו! וכאמור, גם לשיטתו של קאפח, שמזרימים ביובֵי שלמונים לדיינים ולבעלי השׂררה "שאינם יכולים" לעשות את מלאכתם בצנעה: מדוע קאפח הרשה לעצמו לקבל משכורות שחיתות במשך יובל שנים? והלא הוא היה צורף במקצועו, והיה יכול לעבוד בצנעה ולהמשיך ולדון בבית הדין, כמו שנהגו כל חכמי המשנה והתלמוד...

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא).

הפשע הרביעי: הודאה בעבודה-זרה

קאפח מפנה עורף למלחמתו של אברהם אבינו באלילות, ולא רק שהוא לא מוציא לאור את ספרו של סבו "מלחמות השם" עם פירוש מאיר עיניים, קאפח החליט להודות בעבודה-זרה! קאפח מתייחס בכל מקום אל ספר-האופל כאל ספר אמת! עד שתלמידו ערוסי כבר מודה בפה מלא בספר-האופל המשוקץ ואף חותם על עצומות שמאשרות את קדושתו ואמיתתו!

וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". לפיכך, מצוה גדולה ורבה לחרפו ולגדפו ולאָררו ולבזותו ולפרסמו ולהשפילו ולשנוא את נבלותו, וכל מי שנמנע מלעשות כן – מרומם את כבודו של קאפח הצלופח ויתר חבר מרעיו הנוכלים רודפי הבצע, יותר מכבודו של מלך-מלכי-המלכים, ובזאת הוא למעשה מקבל עליו את קאפח עליו לאלוה, ועובד עבודה-זרה לאליל נוכל שחיק עצמות, אשר חילל-שם-אלהים באצטלה מתעתעת של הולך תמים.

יתר-על-כן, ישנה אגדה לפיה טרם כניסתו לתפקידו בבית-הדין הגדול לערעורים, קאפח הצייקן נשבע בשם ה' שהוא מאמין שספר-האופל הוא ספר אמת מקודש. אגדה זו לא הוכחשה על-ידי קאפַּח בכתביו! ברם, בספר "הולך תמים" (שנדפס לאחר מותו) נאמר בהערה באופן סתמי ביותר שהוא הכחיש את האגדה (עמ' 133): "על הסיפור שכביכול הוּשבע [...] קאפח לפני כניסתו לבית-הדין על שאיננו מאמין בדברי סבו, אמר [...] קאפח כי לא היו דברים מעולם".

ובכן, הכחשתו הרפה והקלושה של קאפח גרועה יותר מאי-הכחשה, וכמו שקאפח אומר בעצמו בהקדמתו לספר "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' 8), וזה לשונו: "חצי-גרוע גרוע יותר מן הגרוע-לגמרי, שחצי-גרוע חוסם את הדרך". כלומר, חצי גרוע חוסם את הדרך לאמת ומותיר את השקר על כנו, ואת זאת בדיוק עשה קאפח בהכחשתו הרפה: מצד אחד הוא טשטש את הודאתו בעבודה-זרה ובכך סתם צוהר שהיה עשוי לעורר כמה מתלמידיו להבין שהוא מודה בעבודה-זרה ומחלל-שם-שמים ומתעה מדרך האמת (וכל זאת תוך שהוא מתחזה ל'הרמב"ם של ימינו' ומזהם קשות את מבועהּ של דרך האמת); ומצד שני הוא ידע היטב שהודאה רפה שכזו לא תגיע לפטרוניו המינים, וגם אם היא תגיע למאן-דהו בטעות, הוא תמיד יוכל להתפתל ולהכחיש ולכזֵּב כמנהגם של השׂכירים, שהרי הכחשה זו לא נאמרה במפורש בכתביו...

ולכן, הנני שמח על-כך שהכחשתו הרפה פורסמה, שהרי הכחשה זו מועילה לדרך האמת. גם מפני שהיא מוכיחה שקאפח היה נוכל שהרי "חצי גרוע יותר גרוע מן הגרוע", וגם מפני שיש בה ראיה מפורשת לכך שקאפח היה מודע היטב לאגדת המינות הזו, ואף-על-פי-כן הוא לא ראה לנכון להכחישה בשום מקום בכתביו! ואל יהא דבר זה קל בעיניכם, כי לא מדובר בעניין פעוט, מדובר בשבועה לשווא ולשקר ובהודאה מפורשת בעבודה-זרה! ואם קאפח היה אדם כשר, היה עליו לייחד מאמר לעניין זה, ואף לשלול אותו בכמה שיותר מקומות בכתביו.

ואיך קאפח לא פחד מה'-אלהים-אמת? איך הוא לא נחרד מכך שהוא מתעה רבים אחרי ההבל ומזהם את מקור נביעתה של דרך האמת? איך הוא העז שלא לפרסם מודעה רבתי בכתביו שבה הוא מכחיש באופן רשמי את אגדת המינות הזו?! והנה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) בעניינו: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".

ובכל אלה, ראו: "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה", "שועלים קטנים מחבלים כרמים".

הפשע החמישי: הערצת המינים וצאצאיהם

בנוסף להודאתו בספר-האופל ובחירוף ובגידוף השם הנכבד והנורא, קאפח גם העריץ את כל המינים וצאצאיהם לדורותיהם, אשר חיבלו בכרם ה' צבאות, והפכו תורת אלהים חיים לדת חדשה פרו-נוצרית וניאו-אלילית: בהחדירם את ההגשמה והמאגיה, בעיוות דיני האמת, ובמחיקת כל יסודות התורה המחשבתיים, אשר בלעדיהם אי-אפשר שלא לעבוד עבודה-זרה. שהרי ללא ידיעת ה' וללא ידיעת ייחודו, אי אפשר שלא ליפול בשוחת ההגשמה והאלילות.

ובכל רחבי כתביו קאפח השׂכיר מתייחס למינים ולצאצאיהם כאל "מרנן ורבנן אדירי עולם", כך לדוגמה הוא קורא בהערצה לקארו הקראי, אשר מחק את כל יסודות הדת המחשבתיים ואף היכה בקורנס נפחים על קודקודה של דת משה הטהורה, בהתירוֹ ליהנות מדברי תורה.

ואפילו הרשב"א, אשר החרים את לימודי הפילוסופיה ומורה-הנבוכים, והיה מעריצו של השׂטן מגירונדי הארור אשר התחנן לנוצרים שישׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, אפילו כלפיו קאפח מתייחס בהערצה וסומך עליו בענייני הלכה, כנגד דעת רבנו (ראו במאמר: 'חימום אוכל בשבת על גבי פלטה'). ועוד רבים מאד מקרב הרשעים והמינים, כגון רש"י-שר"י, אשר עליו קאפח כותב במבואו לספר "כתאב אלחקאיק": "אין הם יודעים כמה קדושה אמרה זו, שגם קדושי עליון השתמשו בה כגון רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ואחרים, כי היא אמרת אמת".

ולא רק שהוא קורא לרש"י "קדוש עליון" הוא אף מצרפו למחיצת רבנו הטהור! ואף מקדים אותו לפניו! עד כמה גדולה וחמורה הינה עזות פניו וחוצפתו של קאפח! ארור יהיה!

ולא רק שקאפח השׂכיר העריץ את המינים וצאצאיהם בכתביו, הוא גם הוציא לאור את כתביהם, לדוגמה, שני ספריו של הראב"ד: "בעלי הנפש" וכן "תשובות ופסקים". וכן הוציא לאור את "כתאב אלחקאיק" שהוא ספרון אלילי שעוסק בהזיות הקבלה, ועוד. ועל-כך שהוא בחר להוציא לאור כמה מספרי המינים וצאצאיהם במקום לההדיר את ספרו של סבו "מלחמות השם", הוא ראוי לקללה נפרדת בפני עצמה, ועל חוסר הכרת הטוב שלו כלפי סבו ועל בגידתו בדרך האמת, הוא ראוי לקללה נוספת: ארור קאפח הצייקן, ארור רודף הבצע וכפוי הטובה!

הערצתו של קאפח למינים ולצאצאיהם, אף היא, כמו היתרו ליהנות מדברי תורה, חמורה מאד, מפני שהיא למעשה יוצאת מפי מי שנחשב בעיני רבים ל"רמב"ם של ימינו", ואם "הרמב"ם של ימינו", דהיינו קאפח הנוכל השׂכיר, העריץ את רש"י-שר"י והרמב"ן והרשעב"א וקארו והקוקו ושאר הנוכלים שהחריבו את דת האמת, הרי שהרמב"ם, איש האמת באמת, היה נותן להם אישור והסכמה למעשיהם, וגם בזה הוא כמעט והחריב לחלוטין את דרך האמת.

וכל זאת כדי להכשיר את רדיפת הבצע, השׂררה והכבוד ארוכת השנים שלו ושל תלמידיו צרי העין הנבהלים להון: "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (משלי כח, כב).

לאור הפשעים החמורים הללו, ולאור ההלכות שראינו, האם מותר שלא לקלל ולחרף ולגדף ולבזות ולפרסם את קאפח? וכל מי שטוען שאסור לקללוֹ חוטא חטא גדול לאלהים, מפני שהוא למעשה מעמיק את שקיעתו של עמֵּנו בתוהו ובהבל האורתודוקסי, ומרחיק אותנו מייעודנו.

סוף דבר

לסיום אזכיר את ידידי לשעבר מאיר עופרי חלוש האופי. ובכן, חותני תקף אותי בעבר על-סמך ביקורת שמתח עלי עופרי מאחורי גבי: עופרי טען שאסור "להזכיר שמות" בגינוי דרכי השקר והמינות. ובכן, מאמר זה הינו אפוא גם תשובה בעבורו, ואין מקום באור הרמב"ם לפוסחים על שתי הסעיפים: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).

ואצרף שיר קצר שכתב רב ששת בן יצחק הנשיא נגד מאיר אחֵר: "שאלוני ידידיי איך יכונה / בשם מאיר והוא הולך חשכים / השיבותים: כבר קראו חכמים / ללילה אור, והוא מן ההפכים". ונגע לליבי, והזכיר לי את מאיר הלז אשר הלך עמי, והפנה עורף וגֵו מיראת שׂכירים ארורים.

ולכל הדרדעים השׂכירים והמתחסדים, הביטו לנפשותיכם, מדוע אתם נוטים מדרך האמת? מדוע אתם פוסחים על שתי הסעיפים? היכן היא נקודת ההנאה שלכם מדברי תורה? ואין לי ספק שתמצאוהָ, כמו שאין לי ספק שתמשיכו להטעות את עצמכם שאדיר הקטן טועה...

ולדרדעים הפתאים אומר, הביטו לנפשותיכם גם אתם, וחישבו היטב, מדוע אינכם מוכנים לקבל את האמת ממי שאמרוֹ? והלא זו תמצית דרכו של רבנו ותמצית דרכה של תורה! האם גם אתם, כמו הברסלבים ושאר השוטים הפגאניים, זקוקים לעבודת אלילים לגוף נגוף?

ולכל התועים והפתאים, אל נא תטעו בשתיקתם של הדרדעים השׂכירים. הם מנסים לתעתע בשתיקתם כאילו יש להם מה לומר ובמה להצטדק, אך אדיר הקטן הזועק בשׁממה לא ראוי לתגובה. ובכן, אל נא תטעו, שתיקתם הזו איננה מעידה על התאפקות ואצילות, אלא על מפלטו האחרון של הנבל, כלומר כדי שעמי-הארצות למיניהם ישגו לחשוב שיש מקום לדונם לכף-זכות ושיש להם בשרוולם תשובות מופלאות ומוחצות... והשׂכירים למיניהם אף סומכים ובונים על סכלות ההמונים השוטים מחוסרי-דעת, כתריס לכך שערוותם לעולם לא תתגלה...

"וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מ"א יח, כו–כט).

ואחתום בדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), וכֹה דבריו: "ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים [בעיני עצמם ובעיני ההמון] ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".

"כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם" (יר' ב).

חובה ומעלה לקלל את קאפח הצלופח.pdf

הורידו את PDF • 290KB