top of page

האם מותר לקלל את יוסף קאפח?

"כֹּה אָמַר יְיָ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת יְיָ וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם [...] כֹּה אָמַר יְיָ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמ' ב, ד–ו).


בפורים האחרון (תשפ"א) נפל דבר. סעדתי את סעודת המצוה בביתם של גיסי וגיסתי באלעד, וגם חותני היה שם. שוחחתי עם חותני וסיפרתי לו שכתבתי מאמר תשובה לוויכוח שהיה בינינו ביום השבת שקדם לפורים, ובו השבתי לו תשובות מפורטות לקושיותיו (ראו מאמרי: "דע מה שתשיב לדרדעי"). גם אמרתי לו שלא הזכרתי את שמו מפאת כבודו, אך למרבה פליאתי, לא רק שהוא לא אמר שהוא עיין והרהר במאמר, ולא רק שהוא לא הודה על האמת הברורה כשמש, אלא, הוא אף העז פניו כנגד דרך האמת וה' יתעלה, ואמר לי בזעם ובהתרסה שהוא לא פוחד שאני אזכיר את שמו, ושאני ימשיך בדרכי והוא ימשיך בדרכו.


ובכן, הנני עושה כבקשתו, והנני מזכיר את שמו כדוגמה ומופת לדרדעי אשר אינו מוכן לקבל את האמת גם אם היא תאיר באור יקרות כשמש ביום טהור ובהיר. חשוב לציין, כי חותני הוא יד ימינו של רצון ערוסי, אחד מחוצבי התורה המיומנים ביותר שקמו לעם-ישראל בכל הדורות, וחותני כל-כך שבוי בקסם קולו הרדיופוני של ערוסי, ונשכב על הגדר בעבורו כל-כך הרבה פעמים, עד שהוא אינו מסוגל להודות שרוב חייו לופּפו בעבותות השקר וההתעיה.


רבות הן הדוגמאות למסירותו של חותני לגביר ערוסי, התרמת עשרות אלפי שקלים להוצאת ספריו, הפצת שמו והאדרתו, חתימה על ערבויות, ואפילו דאגה למתן הלוואות אישיות, ועוד רבות, אשר קצרה היריעה מלהכילן, ואף איני יודע על רובן. וראו עד היכן מגיעה הערצתו, זכורני פעם אחת שחותני הזמין את ערוסי למסור הרצאה בנתניה, והמסכן ערוסי עני דך מך, אין לו איך לחזור הביתה... מה עשה חותני? שילם לו מכיסו שלוש מאות שקלים מונית חזרה לביתו! כאשר הוכחתי את חותני על-כך הוא השיב לי שערוסי לא ביקש... ובכן, הוא רק עמד על הכביש כ"אובד עצות", וחותני ברחמיו הרבים לא היה מסוגל לראות ר"ב גדול במצב כזה. ואיני מבין, איך ערוסי, שמרוויח למעלה מ-50 אלף ש"ח בחודש, מרשה לעצמו לקחת מאות שקלים למונית, מאדם שנתון בהלוואות ואף נתן לו את חלבו ודמו במשך יובל שנים?!


וזכורני פעם אחרת, בסוף אחד משיעוריו ברמת-עמידר ברמת-גן, לא היה מישהו שייקח את הגביר לביתו בקרית-אונו, ובכן, ערוסי לא היה צריך לבקש... הציבור פשוט החל לאסוף כסף, עד שאספו 35 ש"ח למונית לקרית-אונו! וגם אם הוא לא נוהג לצאת ולבוא עם ארנק... מדוע הוא לא יכול היה לנסוע במונית, ולבקש מהנהג שימתין לו רגע אחד עד שיביא לו 35 ש"ח מביתו המפואר? אַיֵּה שנאת הממון? וְאַיֵּה הבושה? לקחת מפנסיונרים ואנשי עמל?!


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יא–יב).


א. סבבוהו בכחש ובמרמה – השקר הראשון


באותה סעודת פורים האמורה, חותני הוכיח אותי קשות איך אני מעז לקלל את יוסף קאפח, דהיינו איך אני מעז לומר עליו "ארור המן" וכדומה. שהרי לטענתו אפילו מָרי הישיש לא קילל את הרשעים הארורים שנידוהו על חשיפת האמת ביחס לספר הזוהר האלילי. ובכן, אין לי צל של ספק שההזיה הזו שהוא הטיח כנגדי מקורה בקרב הדרדעים השכירים למיניהם, אשר מעוורים ומסמאים את עיני שכלו, המתקדשים והמיטהרים אל הגנות, המתחסדים לומר שהם שומרים על "לשון נקייה", ואין זו אלא הטעיה קשה ונוראה, משתי סיבות:


הסיבה הראשונה


חובה הלכתית ומוסרית ואף קידוש שם שמים, לגנות ולפרסם ולחרף ולגדף ולבזות ולקלל את המתעים את העם אחרי ההבל, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


ויתרה מזאת! ההלכה הזו בהלכות דעות (ו, יב) עוסקת באדם שחטא בסתר במצוה שבינו לבין המקום, וראהו חברו והוכיחו ולא קיבל, אך מי שמתעה את העם אחרי ההבל ומחלל-שם-שמים בפרהסיה, ובכן, לזה יש הלכה מיוחדת במינה, אשר מזכירה מאד את היחס למינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


והנה הלכה נוספת מהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו". וקאפח עשה גם עשה כירבעם בן נבט, ואף חמור מירבעם בן נבט בנקודה מסוימת, מפני שהוא התיימר להיות "הרמב"ם של ימינו", ובהחדרת השקר הזה הוא כמעט החריב את דרך האמת. ובהמשך נרחיב על פשעיו ומעלליו המרכזיים של קאפח השכיר.


ונצרף הלכה נוספת של חז"ל ורבנו בעניין זה, מהלכות סנהדרין (ג, ט):


"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


וקאפח? ובכן, לא רק שקאפח התמנה בזכות קשרים פוליטיים (ישראל ישעיהו היה חברו ומעריצו הנלהב), הוא התמנה כדי לקבל שלל כסף לכיסו, ובמשך יובל שנים הוא עבר על "ארור לוקח שוחד" בנטילת ממון בעבור פסיקת דינים, וגם לזה עוד אתייחס בהמשך.


והלכה אחרונה חביבה, למרות שיש עוד, מהלכות סנהדרין (כג, ב):


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת דינים, הרי הוא כבר בגדר לוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו [=שליחי בית-דין] ולסופריו [=סופרי בית-הדין] הוא כבר בגדר לוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל הוא בעצמו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן אינספור מענקים ופרסים וסעיפי שילומים מופלגים? האין זה שוחד ברור?!


לפיכך אמינא, ארור לוקח שוחד, וארור קאפח שלקח שוחד באצטלה של הולך תמים.


הסיבה השנייה


הדרדעים השכירים נוקטים בהתחסדות בגלל שהם חלק מהממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי. כלומר, הם אינם רוצים להכרית את האשרה שהם יושבים עליה, ולכן הם מחנכים את העם שאסור לגנות ולהשתמש בביטויים קשים כנגד המתעים את העם אחרי ההבל. לפיכך תמיד תשמעום זועקים: "גדול השלום", כמו מנטרה אלילית אשר פותרת את כל הבעיות.


ואם השלום היה חשוב יותר מן האמת, מדוע שלח לנו הקב"ה את נביאיו השכם והערב? מדוע הנביאים ייסרו את העם על העבודה-הזרה ועל חילול ה' אשר בידם? וכמה הנביאים דיברו על השלום? והיכן הם אומרים ששמירת השלום מכשירה עבודה-זרה או חילול ה'? וכי עובד עבודה-זרה או מחלל-שם-שמים שהיה בשלום עם כולם ומעולם לא צעק ולא התקוטט, וכי הוא ניצול מדין סקילה? וכי הוא יזכה לחיי-העולם-הבא? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?


ובמלים אחרות, כומרי-הדת חוסמים למעשה את הדרך לביקורת ולשפיכת אור על מעלליהם ותעלוליהם. כי בימינו העבודה-הזרה וחילול ה' הוחדרו כל-כך עמוק לתוך ליבה העשוק של דת משה, עד שאי אפשר שלא להשתמש בלשונות קשים וחריפים, וכך נהגו כל הנביאים לדורותיהם. וכאמור, כך גם אנחנו צריכים לנהוג, גם אם אין אנו נביאים ולא בני נביאים.


ובעניינים אלה ראו גם מאמריי: "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", ועוד רבים.


ב. סבבוהו בכחש ובמרמה – השקר השני


"וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נח' יג, כה).


ועתה לשקר השני שהדרדעים השכירים הלעיטו את חותני, והוא, שמָרי יחיא קאפח ע"ה לא קילל את הרשעים הארורים אשר התעו את העם אחרי ההבל והאלילות. ובכן, שקר וכזב! הוא קיללם קללה נמרצת ונתן להם מנה אחת אפיים, והנה לפניכם רק כמה דוגמאות נבחרות מתוך איגרתו: "עמל ורעות רוח וחרמות – ותשובתם" (חלק א, חלק ב).


נחל אפוא, כבר בראש התשובה מָרי יחיא מקלל את רבני ישראל השוטים והכסילים שישבו אז בירושלים, שהרי בראש התשובה הוא כותב: "תשובת דייני דחצצתא ירושלים", ולפי דעתי כוונתו תואמת את פירושו של רבנו חננאל והערוך, שמשמעות המלה "חצצתא" היא בית-הקברות. כלומר, הדיינים האלה הם בגדר מתים, ואפילו שהם חיים נושמים ובועטים, לעולם רשעים בחייהם קרויים מתים, וכמו שרבנו הרמב"ם מלמד בספר המצוות (לאוין לח): "האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים". וקאפח השכיר הוסיף שם: "ומה שהם אוכלים ושותים ומרגישים ומלשינים ומזיקים לצדיקים, אינו אלא ריחוש מִדֵּי דהוי אזנב הלטאה" – ורמז על עצמו, כאילו הוא היה צדיק תמים אשר סבל מהתעללויות לחינם. ואין ייסורים בלא עוון.


ועתה נעבור לראות כמה מהלשונות שבהם מָרי יחיא מתאר את אותם "דייני דחצצתא":


"איכה הייתה לזונה, ירושלים קריה נאמנה, צדק ילין בה ועתה מרצחים, בחרמות ונידויים שלא כרצונו וכרצון יראיו. לא ידעו במה ייכשלו [...] אוי לך ירושלים עיר הקודש, אשר שרייך סוררים ומחברי מכתבי עמל ופלסתר [...] עליכם אמר נעים זמירות ישראל: 'עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל' וכו' [תה' פב, ב], 'שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם' וכו' [תה' פב, ג] [...].


ואתם לא כן עשיתם, ופיכם וקולמוסכם שלחתם ברעה, ולשונכם תצמיד מרמה, לקיים מה שנאמר [דה"ב לו, טז]: 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו' – [...] והרי אתם בכלל [במ' טו, לא]: 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה'. וקיימתם בעצמכם [תה' פב, ה]: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ'! ולמעניתכם הארכתם בדברים [...] להבהיל את ההמון ולבזות את חכמינו בעלי שני התלמודים והמדרשים האמיתיים וכיתות הפוסקים הראשונים, אשר לא ראו את הזוהר תורה-שבעל-פה חדשה ואלהים חדשים. [...]


ובגיליונים שלכם כיביתם נרה של תורה וחיבלתם כרם ה' צבאות, וקיימתם שמונה-עשרה קללות שקילל ישעיה הנביא את ישראל [הנביא ישעיה קילל את עם-ישראל כולו!], כדגרסינן בחגיגה (יד ע"א): כי אתא רב דימי אמר: שמונה-עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם מקרא זה (יש' ג, ה): 'יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד' וכו' עד 'וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם' [...] ואז מצא שטן מקום להשמיע קולו במרום [...]


'וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם. שָׁבוּ עַל עֲו‍ֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם הֵפֵרוּ בֵית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם'... [יר' יא, ט–י].


אלה הקרנות אשר זרו את יהודה [כלומר דייני דחצצתא שחתמו על כתב החרם], המעכבים את גאולתנו ומאריכים את גלותנו בזנותם אחר אלהי נכר הארץ, להאמין במציאות שני פועלים פועל הטוב ופועל הרע, סטרא דקדושא וסטרא אֻחרא מסאבא! סטרא דקדושה אדם קדמון עם כל משפחותיו שבעולם האצילות, ושבעולם הבריאה, ושבעולם היצירה, ושבעולם העשייה, שהם עתיק ונוקבה, ואריך ונוקבה, ואבא ואמא, וזעיר ונוקבה, שבכל עולם ועולם מהארבעה הנזכרים! [...]


והרי הם מנודים ומוחרמים ומופרשים מקהל עדת ה', ארורים המה וארורים יהיו כל ימיהם, וּמֵרָעָה אֶל רָעָה יצאו, המק בשרם ועיניהם תימקנה בחוריהם, המה יכרעו וייפולו, אשר לחרב לחרב וכו', ואנחנו נגילה ונשמחה בה' אלהים אמת ובתורתו הקדושה שבכתב ושבעל-פה, משנת חכמים ותלמודם שקיבל משה רבנו עליו השלום מסיני באמת, ולא אמר דבר שלא נצטווה!" (כל ההדגשות וסימני הקריאה במקור, ודבריו מתאימים גם לדרדעים השכירים).


ג. פשעיו המרכזיים של קאפח השכיר


עתה, לאחר שהפרכנו את הטענות הצדדיות השקריות, נעבור לעיין בטענה המרכזית: האם אסור לקלל את יוסף קאפח? ובכן, בואו נסקור יחדיו את פשעיו המרכזיים של קאפח, ונלמד מהם האם מותר לנו לקללו ולחרפו ולגדפו ולפרסמו ולבזותו, כאמור בהלכות לעיל.


הפשע הראשון: ארור לוקח שוחד


חטאו הראשון של קאפח הוא נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (כג, א), וכֹה דבריו:


"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


ולא לחינם רבנו פוסק את ההלכה בלשון כללי מאד, דהיינו, כל נטילת שכר שתכליתה לזכוֹת את הזכאי ולחייב את החייב "אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]". וכך בדיוק פועל ממסד הדיינות האורתודוקסי! כלומר, הוא נותן לדיינים משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה, כדי שהם יזכו את הזכאי ויחייבו את החייב בדיניהם...


ושמא יטען הטוען שמדובר בנטילת שכר בשווה משני בעלי הדין שאינו שכר בטלה? ובכן, רבנו עוסק בשכר בטלה רק בהלכות הבאות בהמשך הפרק שם (כג, ו), וכֹה דבריו:


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר [=שהוא-השכר בעבור פסיקת הדינים]. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".


נשים לב, בהלכה שמדובר בה בנטילת משכורת בשווה מבעלי הדינים, רבנו אומר "דיניו בטלים", ואילו בהלכה הראשונה בפרק רבנו אומר שהוא בכלל "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! מדוע? ובכן, נראה ברור, שההלכה בראש הפרק עוסקת בעיקר בנטילת משכורות מגוף שלישי, דהיינו מממסד פרו-נוצרי וכדומה, וברור שדיניו של הדיין בטלים, ואילו בהלכה שעוסקת אך ורק בלקיחת משכורת משני בעלי הדין, רבנו מסתפק רק בהוראת ההלכה: "דיניו בטלים".


נמצא, שלקיחת משכורות מממסד מממן חמורה בהרבה מבחינה מוסרית מאשר לקיחת משכורות מבעלי הדין, והנה הוכחה נוספת לכך מדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ["כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הרבנות]".


מדברי רבנו עולה באופן ברור ומפורש, שכל מי שעושה את התורה לשׂררה ומלאכה וכלי לפרנסה מחלל את ה' ובוזה את דבריו עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט את הפסוק: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".


לסיכום, ההלכה הראשונה שראינו לעיל עוסקת בדיינים השכירים, והקב"ה הוא זה אשר מקלל ומחרף ומגדף אותם: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד". חשוב גם לציין, כי קאפח לקח את המשכורות הללו בפרהסיה, ולכן דינו כירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את ישראל.


הפשע השני: חילול שם שמים


בנוסף לעוון החמור של "ארור לוקח שוחד", קאפח עבר על איסור חמור נוסף – הוא לא רק נטל משכורות בעבור פסיקת דינים, הוא נטל משכורות נפוחות מאד ושלל טובות הנאה: גם בעת שהוא פסק דינים בפועל, גם לאחר שהוא יצא לפנסיה, ואפילו לאחר שהוא מת, אשתו ומשפחתו המשיכו לקבל במשך ארבע-עשרה שנה משכורות שמנות ומדושנות!


לפיכך, לא רק שטליתו היא מרדעת של חמור, ולא רק שהוא בגדר "ארור לוקח שוחד" – הוא גם מחלל-שם-שמים, ומכחיש את האמת, ומתעה את הרבים אחרי הבצע, ושותף מרכזי מאד בעיוות דת האמת ובמסחורה הפרו-נוצרי, אשר מרחיקים אותנו מאל אמת ומנציחים את דת משה כדת פרימיטיבית חשוכה ונחותה, אשר בניה ונושאיה הינם עם סכל ונבל...


וראוי להזכיר כאן את דברי רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני מעריציהם הפתאים אשר מתעקשים לעבוד אלילים נגופים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות".


וכבר הרחבתי בעניין שני פשעיו הראשונים הללו במאמריי: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'?", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "ודישתמש בתגא – חלף" (חלקים א, ב, ג, ד), ובעוד מאמרים רבים, תמצאום במדור "כבוד תורה" באתר אור הרמב"ם.


הפשע השלישי: התעיית הרבים אחרי ההבל


קאפח סילף את דרכו של רבנו באחד היסודות המרכזיים ביותר, ואולי המרכזי מכולם: קאפח התיר לרבני השׂררה למיניהם ליהנות מדברי תורה, וכן גם לכל שאר השוטים שתורתם הָמָנוּתָם. מדובר ביסוד שהוא לב-ליבו-המוסרי של דת משה, מפני שהשחתת היסוד הטהור הזה משפיעה באופן ישיר על כל שאר היסודות וההלכות וההשקפות של דת משה. בדיוק כמו הדם אשר מוביל חמצן ומזון לכל איברי הגוף, וכאשר הוא חולה ומזוהם הוא מזהם ומסכן את כל איברי הגוף – כך היסוד הזה של ההנאה מדברי תורה משחית את התורה בכל התחומים, ומרחיק אותנו שנות אור ממילוי ייעודנו ומכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


ויתרה מזאת! קאפח סילף וזיהם את הדת בחבשו לראשו את הכתר של "הרמב"ם של ימינו", ולזה אין סליחה ואין מחילה, שהרי קאפח הוא לא עוד איזה פוסק פרו-נוצרי מצאצאי המינים אשר מחדיר את גרורותיו של סרטן הדם לליבה של דת משה – אלא, הוא עשה כן באצטלה של "איש אמת", באצטלה של "הולך תמים", באצטלה של "מלאך עלי אדמות", באצטלה של אדם ישר וסר מרע הנאמן לדרכם של חכמי התלמוד, באצטלה של אדם שהוא "הרמב"ם של ימינו"! ואם הרמב"ם איש האמת מתיר ליהנות מדברי תורה – אין עוד תקווה לדת משה, ואין עוד צוהר שייכנס בו אור הדעת הצלול אשר יאיר את חשכת הסכלות והאלילות.


וכבר אמרתי כמה פעמים שזו הסיבה שמורדוך הארור שוחר המאגיה והקבלה, כל-כך אהב את קאפח, לא מאהבת קאפח אלא מאהבת מורדוך, כי קאפח עשה חסד גדול ועצום לדת האורתודוקסית! שהרי קאפח הלכה למעשה הסיר את החומה האחרונה שעמדה בפניהם מלדרוס ולרמוס את התורה ולהפכה לקורדום חוצבים! שהרי קאפח, "הרמב"ם של ימינו", התיר ליהנות מדברי תורה! ולא סתם, במשך יובל שנים הוא קיבל משכורות שחיתות!


אתם מבינים את עומק השוחה? את גודל עוונו? את חומרתו? את הנזק העצום שהוא גרם לדרך האמת ולדת משה? ורק על ההתעיה הזו, שבה הוא החדיר את הארס הממית לדת משה ולדרך האמת, רק על ההתעיה הזו הוא ראוי לאלף-אלפי קללות, ארור יהיה!


***

ואצרף שתי דוגמאות לזיופיו של קאפח, וכיצד הוא התיר ליהנות מכבוד תורה, וכבר הקדשתי מאמר שלם לזיופיו רק בעניין זה, ראו: "קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת". מכל מקום, הנה הדוגמה הראשונה, וזה לשונו של הנחש בפירושו לספר המדע (עמ' רעח):


"וההיא דיומא (יח ע"א) והוריות (ט ע"א): 'גדלהו משל אחיו', הרי כאן מדובר לא ביושב בישיבה ולא בלומד ולא במלמד, אלא בממלא שליחות ועובד עבודה, וכך ציוותה לו תורה, ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל".


שימו לב להתעייתו של קאפח! הסוגיה ביומא והוריות עוסקת בכהן גדול, שמצוה על הכהנים להעשירו ולרוממו, ומה אומר קאפח הצלופח? "הרי מדובר כאן [...] בממלא שליחות" וכו', ובמלים אחרות, קאפח מוסיף על דברי תורה! שהרי התורה ציוותה והתירה להעשיר אך ורק את הכהן הגדול ולתת לו משל אחיו הכהנים, וקאפח החליט שמדובר בכל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה", ואף מעז להוסיף להתעות ולתעתע: "וכך ציוותה לו תורה", כאילו התורה היא זו שציוותה להעשיר את כל מי שהוא "ממלא שליחות ועובד עבודה".


מדוע קאפח מוסיף על דברי תורה? ובכן, התשובה ברורה, קאפח היה בעצמו "ממלא שליחות ועובד עבודה" לפי דמיונו, שהרי במשך יובל שנים הוא היה דיין שכיר ובכיר מאד בשירות הכמורה האורתודוקסית מייסודם של המינים וצאצאיהם! ולכן הוא מתעה ומתעתע! ולאחר תעייתו ותעתועו בא תלמידו ערוסי והוסיף הבל לצואה הרותחת ממילא, בטענה שכל "ממלא שליחות ועובד עבודה", בכל שׂררה רבנית, זכאי למשכורות שחיתות! וכבר השבתי לו במאמרי: "ערוסי מכחיש את האמת!", ועתה אני גם מבין מאין הוא לקח את ההזיה הזו.


ואגב, מי שישמע יסבור שקאפח היה "עובד עבודה", ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. להערכתי, "עבודתו" בבתי-הדין, ובמיוחד בבית-הדין "הגדול" לערעורים, לא הייתה יותר מכמה שעות ביום לכל היותר, ואף אין לי צל של ספק, שהיו לו ימי חופש למכביר, לא פחות ממה שיש לחברי הכנסת ולשאר אוכלי החינם, אשר מרחיבים את פיהם ומעוותים את דרך האמת.


נשים לב גם לסוף דברי הצלופח: "ואין דברי תורה סתראי, מחד – 'גדלהו', ומאידך – 'ראה לימדתי אתכם', וכדלעיל". כלומר, קאפח מחלק בין מי שלומד ומלמד תורה, לבין מי ש"ממלא שליחות ועובד עבודה", דהיינו נושא בשׂררה תורנית. מי שלומד ומלמד תורה אסור ליטול שכר בעבור למידת התורה ולימודה והוא מחלל שם שמים (אלא-אם-כן הוא עושה זאת משום "עת לעשות ליי"), אך מי שנושא בשׂררה תורנית חובה לגדלו ולהעשירו! שהרי קאפח מביא ראיה לשילומים מדברי חכמים שאמרו: "גדלהו", אף שהם נאמרו אך ורק לגבי כהן גדול.


ויש בדברי סנטה קאפח הללו הטעיה משולשת: האחת, מפני שהחילוק הזה שקאפח עושה אין לו שום יסוד אמיתי וכל כולו יציר דמיונו המשוחד; השנייה, דברי קאפח מנוגדים לחלוטין לפירוש רבנו לאבות שם הוא קובע שאין הבדל בין מינויי השררה ללומדים ולמלמדים תורה, ושניהם בגדר: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא); והשלישית, קאפח אומר: "ואין דברי תורה סתראי", כאילו התורה היא זו שהתירה לנושאי השׂררה למיניהם ליטול משכורות שחיתות ופנסיות ושילומים ושילומי שילומים...


***

ועתה לדוגמה השנייה, בהמשך פירושו לספר המדע שם (עמ' רעח) קאפח אומר כך: "אבל אותם מחכמי ישראל הקדושים והטהורים שמקצועותיהם היו נעשים בפרהסיה ולא יכלו להמשיך במקצועם לאחר שנתמנו [...] חייבים היו לקבל, ומה יעשו? הימותו? כלשון רבנו".


הבאתי רק קטע קצר מתוך דבריו וכבר ניתחתי את שקריו במאמרי הנזכר, אעמוד כאן אפוא רק על נקודה אחת מקוממת במיוחד. שימו לב, קאפח מצטט את דברי רבנו בפירושו למשנה במסכת אבות (ד, ז): "ומה יעשו? הימותו?". ובכן, בואו ונבחן את הֶקְשֵׁר דברי רבנו שם:


"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים,עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".


שימו לב! קאפח עוקר ציטוט מתוך דברי רבנו אשר עוסק בבעלי מומין או בזקנים באים בימים שבקושי עומדים על רגליהם, ומעתיק אותו כראיה לכך שחובה לממן את הדיינים או כל נושׂאי השׂררה המשוקצים האחרים, וזאת למרות שרבנו מוסיף ומדגיש בסוף דבריו: "אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך". כלומר, אם האדם מסוגל לעבוד, אפילו שיהיה ממונה על הציבור, אין למצוא שום דרך בתורה לפטור אותו ממלאכה ולהעביר לו תקציבים!


וברור שקאפח משוחד חזק מאד ושקע עמוק מאד בצואת המינות של מעסיקיו הפרו-נוצריים, עד שהוא מעז לסלף ולזייף את דברי רבנו! וכאמור, גם לשיטתו של קאפח, שמזרימים ביובי שלמונים לדיינים ולבעלי השׂררה "שאינם יכולים" לעשות את מלאכתם בצנעה: מדוע קאפח הרשה לעצמו לקבל משכורות שחיתות במשך יובל שנים? והלא הוא היה צורף במקצועו, והיה יכול לעבוד בצנעה ולהמשיך ולדון בבית הדין, כמו שנהגו כל חכמי המשנה והתלמוד...


"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא).


הפשע הרביעי: הודאה בעבודה-זרה


קאפח מפנה עורף למלחמתו של אברהם אבינו באלילות, ולא רק שהוא לא מוציא לאור את ספרו של סבו "מלחמות השם" עם פירוש מאיר עיניים, קאפח מחליט להודות בעבודה-זרה! קאפח מתייחס בכל מקום אל ספר הזוהר כאל ספר אמת! עד שתלמידו ערוסי כבר מודה בפה מלא בספר הזוהר המשוקץ ואף חותם על עצומות שמאשרות את קדושתו ואמיתתו!


וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


לפיכך, מצוה גדולה ורבה לחרפו ולגדפו ולאררו ולבזותו ולפרסמו ולהשפילו – וכל מי שנמנע מלעשות כן, מרומם את כבודו של קאפח וחבר מרעיו הנוכלים רודפי הבצע, יותר מכבודו של מלך-מלכי-המלכים, ובזאת הוא למעשה מקבל עליו את קאפח עליו לאלוה, ועובד עבודה-זרה לאליל נוכל שחיק עצמות, אשר חילל שם שמים באצטלה של הולך תמים.


זאת ועוד, ידועה ומפורסמת האגדה לפיה, לפני שקאפח קיבל על עצמו את שׂררת הדיין בבית הדין הגדול, הוא נשבע לחברי בית-הדין חוצבי התורה הארורים, שהוא כופר בספרו של סבו מָרי הישיש ומודה בקדושתו של ספר הזוהר, ובמלים אחרות, הדיינים האורתודוקסים הפרו-נוצריים הציבו לקאפח ברירה: אם אתה רוצה להיות חבר בקתדרלה שלנו ולאכול ולהתפטם מן התורה בקבלת משכורות חודשיות נפוחות ושלל טובות הנאה – עליך להיות כמונו, אך לא להימול, אלא למשוך עורלתך, להודות בספר הזוהר ולקבל עליך את רשב"י לאלוה!


אגדה זו מעולם לא הוכחשה על-ידי קאפח, לפיכך יש להתייחס אליה כאילו כך היה וכך אירע, שהרי ממה נפשך, אם היא התרחשה באמת – הרי שהדברים חמורים מאד; ואם היא לא התרחשה באמת והינה שקר גמור, שתיקתו של קאפח מעידה שהיה נוח לו בהפצת האגדה הזו, ובשתיקתו הוא למעשה קיבל עליו את שבועתה והפך אותה לאמת! ואפשרות זו אפילו יותר חמורה מן האפשרות הראשונה, שהרי אפילו שאף-לא-אחד איים על קאפח להודות ולקבל את ספר הזוהר, הוא העדיף לעשות כן על דעת עצמו באימות האגדה הרעה הזו.


ולעיון נרחב בעניין זה ראו מאמרי: "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה".


הפשע החמישי: הערצת המינים וצאצאיהם


בנוסף להודאתו בספר הזוהר ובחירוף ובגידוף ה' יתעלה, קאפח גם מעריץ את כל המינים וצאצאיהם לדורותיהם, אשר חיבלו בכרם ה' צבאות, והפכו תורת אלהים חיים לדת חדשה פרו-נוצרית ופרו אלילית: בהחדירם את ההגשמה והמאגיה, בעיוות דיני האמת, ובמחיקת כל יסודות הדת המחשבתיים, אשר בלעדיהם אי-אפשר שלא לעבוד עבודה-זרה. שהרי ללא ידיעת ה' וללא ידיעת ייחודו, אי אפשר שלא ליפול בשוחת ההגשמה והאלילות.


ובכל רחבי כתביו קאפח מתייחס למינים ולצאצאיהם כאל "מרנן ורבנן אדירי עולם", כך לדוגמה הוא קורא בהערצה לקארו הנוכל, אשר מחק את כל יסודות הדת המחשבתיים ואף היכה בפטיש נפחים על קודקודה של דת משה הטהורה, בהתירו ליהנות מדברי תורה.


ואפילו הרשב"א, אשר החרים את לימודי הפילוסופיה ומורה הנבוכים, והיה מעריצו של השטן מגירונדי אשר התחנן לנוצרים שישרפו את ספר המדע ומורה הנבוכים, אפילו כלפיו קאפח מתייחס בהערצה וסומך עליו בענייני הלכה, כנגד דעת רבנו (ראו מאמרי: "חימום אוכל בשבת על גבי פלטה"). ועוד רבים מאד מקרב הרשעים והמינים, כגון רש"י, אשר עליו קאפח כותב במבואו לספר "כתאב אלחקאיק": "אין הם יודעים כמה קדושה אמרה זו, שגם קדושי עליון השתמשו בה כגון רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ואחרים, כי היא אמרת אמת".


ולא רק שהוא קורא לרש"י "קדוש עליון" הוא אף מצרפו למחיצת רבנו הטהור! ואף מקדים אותו לפניו! עד כמה גדולה וחמורה הינה עזות פניו וחוצפתו של קאפח! ארור יהיה!


ולא רק שקאפח העריץ את המינים וצאצאיהם בכתביו, הוא גם הוציא לאור את כתביהם, לדוגמה, שני ספריו של הראב"ד: "בעלי הנפש" וכן "תשובות ופסקים". וכן הוציא לאור את "כתאב אלחקאיק" שהוא ספרון אלילי שעוסק בהזיות הקבלה, ועוד. ועל-כך שהוא בחר להוציא לאור כמה מספרי המינים וצאצאיהם במקום לההדיר את ספרו של סבו "מלחמות השם", הוא ראוי לקללה נפרדת בפני עצמה, ועל חוסר הכרת הטוב שלו כלפי סבו ועל בגידתו בדרך האמת, הוא ראוי לקללה נוספת: ארור קאפח, ארור רודף הבצע וכפוי הטובה!


הערצתו של קאפח למינים ולצאצאיהם, אף היא, כמו היתרו ליהנות מדברי תורה, חמורה מאד, מפני שהיא למעשה יוצאת מפי מי שנחשב בעיני רבים ל"רמב"ם של ימינו", ואם "הרמב"ם של ימינו", דהיינו קאפח הנוכל השכיר, העריץ את רש"י והרמב"ן והרשב"א וקארו והקוקו ושאר הנוכלים שהחריבו את דת האמת, הרי שהרמב"ם, איש האמת באמת, היה נותן להם אישור והסכמה למעשיהם, וגם בזה הוא כמעט והחריב לחלוטין את דרך האמת.


והכל כדי להכשיר את רדיפת הבצע שלו ושל תלמידיו צרי העין הנבהלים להון: "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (מש' כח, כב).


לאור הפשעים החמורים הללו, ולאור ההלכות שראינו לעיל, האם מותר שלא לקלל ולחרף ולגדף ולבזות ולפרסם את קאפח? וכל מי שטוען שאסור לקללו חוטא חטא גדול לאלהים, מפני שהוא למעשה מעמיק את ההליכה אחרי התוהו וההבל, ומרחיק אותנו מייעודנו.


"וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ד).


סוף דבר


לסיום אזכיר את ידידי מאיר עפארי הי"ו, מפני שחותני אמר לי בעבר שהוא מתח עלי ביקורת מאחורי גבי. כלומר, מר עפארי טוען שאסור "להזכיר שמות" בגינוי דרכי השקר. ובכן, מאמרי זה הינו אפוא גם תשובה בעבורו, ואין מקום באור הרמב"ם לפוסחים על שתי הסעיפים.


"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).


ולכל הדרדעים השכירים והמתחסדים, הביטו לנפשותיהם, מדוע אתם נוטים מדרך האמת? מדוע אתם פוסחים על שתי הסעיפים? היכן היא נקודת ההנאה שלכם מדברי תורה? ואין לי ספק שתמצאוהָ, כמו שאין לי ספק שתמשיכו להטעות את עצמכם שאדיר הקטן טועה...


ולדרדעים התמימים והפתאים אומר, הביטו לנפשותיכם גם אתם, וחישבו היטב, מדוע אינכם מוכנים לקבל את האמת ממי שאמרו? והלא זו תמצית דרכו של רבנו ותמצית דרכה של תורה! האם גם אתם, כמו הברסלבים ושאר השוטים, זקוקים לעבודת אלילים לגוף נגוף?


ולכולם אומר, אל תטעו בשתיקתם של הדרדעים השכירים, כאילו הם שותקים ויש להם מה לומר ובמה להתגונן, והם אינם משיבים רק כי אדיר הקטן לא ראוי לתגובה... ובכן, אל תטעו ידידיי היקרים, כי השתיקה במקרה הזה אינה מעידה על התאפקות ואצילות, אלא על מפלטו האחרון של הנוכל, כדי שעמי הארצות למיניהם ישגו לחשוב שיש מקום לדונם לכף זכות, ושיש להם תשובות מופלאות ומוחצות כביכול... והשכירים למיניהם אף סומכים ובונים על-כך שההמונים הינם שוטים וסכלים ומחוסרי-דעת, וכך ערוותם לעולם לא תתגלה...


"וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" (מ"א יח, כו–כט).


"כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם" (יר' ב, כו).

ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה
.pdf
Download PDF • 165KB

468 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page