הקבלת פני המרדעת!

קאפח השכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד היום מקיימים מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה מוגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם, אף-על-פי שקאפח כבר נפטר מזה זמן רב, עדיין ממשיכים הדרדעים לערוך לכבודו פעמיים בשנה מדי חול-המועד כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל.


ואם תשאלו: ומאין הנני יודע ש"הקבלת פני המרדעת" הזו היא לכבודו של קאפח? ובכן, ב"הקבלת פני המרדעת" השנייה, בקרית אונו, נאמר במפורש: "הרינו להזמין את הציבור הרחב לקיים מצות הקבלת פני הרב, מורנו ורבנו הרה"ג רצון ערוסי שליט"א". דברים אלה לא נאמרו במודעה הקוראת להגיע ל"הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו קאפח התפלל. משמע, ש"הקבלת פני המרדעת" שנערכת בירושלים היא לקאפח בעל התכריכים.


לדעת רבנו, הציר שעליו סובבת התורה הוא: "עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה" – ותלמידי הרמב"ם אמורים להיות האחרונים אשר נופלים בפח האלילות וההערצה לבני אדם, וכל-שכן לבעלי המרדעות התועים, מעריצי המינים השחורים, החיים או המתים. קיום מעמד "הקבלת פני מרדעת" לכומר ממסדי שכיר שמת, מבטא את השאיפה להיאחז בהערצה לבשר ודם.


ככל שהאדם נחשב לגדול יותר, כך יש להתרחק מהערצתו ולהיזהר מאהבתו לאחר מותו, ככל שהאדם הצטייר בימי חייו כ"מלאך" או כ"קדוש", כך הסכנה של הפיכתו לעבודה-זרה גדולה יותר. על ההולכים בדרכו של רבנו לעמוד בראש המחנה הנלחם בעבודה-הזרה, והקורא לכל באי עולם לאהבתו ולייחודו של בורא-עולם – ולא חלילה לשמש דוגמה אישית שלילית לפולחן אישיות אלילי מגונה ביותר למתים. ואפילו צאצאי המינים האשכנזים והספרדים, אשר למדו גם הם לקיים טקסי הקבלות פני מרדעות משלהם, אפילו הם לא למדו את המידה הרעה הזו, ואפילו הם אינם מקיימים טקסי "הקבלת פני מרדעת" לחכמיהם ויועציהם המתים.


לצד תופעת טקסי "הקבלת פני המרדעת", קיימת תופעה נוספת אשר משלימה את התמונה, ובה תלמידים ומעריצים של קאפח השכיר החלקלק, מתייחסים אליו כאל "רב אלהי", כאילו כל דבריו נאמרו אות באות מפי הגבורה – ובכל פעם שמותחים ביקורת על אלילם, הם מתייחסים למבקרים כאל כופרים בעיקר! ומה הם שונים בזה מאותם עיקשים צוררים או אשכנזים אכזריים אשר מענים אותם, ורואים בהם כופרים בעיקר?! והאמת היא שקאפח שגה בעניינים רבים, ואפילו ביסודות דת משה. כלומר, יש מקומות שקאפח שגה בעניינים שנוגעים במינות ובעבודה-זרה ובחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, כגון בהודאתו בקבלת המינות הארורה; או בענייני חילול-שם-שמים, כגון בלקיחת דמים בעבור פסיקת דינים; וכן בשותפותו בממסד המינות האורתודוקסי שמשחית את דת האמת, עד שהוא הפך להיות בשר מבשרם.


תופעה זו, של זעם מתפרץ כלפי כל מי שמותח ביקורת על קאפח השכיר, מבלי להתייחס לביקורת גופה, הינה לפי דעתי ביטוי מובהק של עבודה-זרה, כי אם אנחנו מניחים מראש שקאפח השכיר מעולם לא טעה והוא מעל ומעבר לכל ביקורת ובקרה – הרי שהוא בגדר אלוה, שהרי אפילו משה רבנו טעה ושגה, ונאמרו עליו דברים קשים מאין-כמותם בתורת ה' יתעלה. כמו כן, ההנחה שקאפח שוחר המרדעות היה דמות אלהית, מסיטה אותנו מדרך האמת, כי אם אנחנו מתבוננים ולומדים את דבריו ללא בחינה ובקרה, הרי שאנחנו בהכרח נמשיך להנציח את כל שגיאותיו החמורות, ולעולם לא נתרומם לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


לאחר כל פעולה צבאית, ואפילו שהיא הייתה המוצלחת ביותר, מתקיים תחקיר, כדי לבדוק היכן ניתן לתקן ולשפר. מדוע דווקא בדת משה הטהורה שניתנה מאת ה' יתעלה ואשר שואפת לשלמות האדם והחברה – דווקא בקודש הקודשים נחתור להנציח מינות בערות וסכלות? מדוע שנקבל מראש דברי מרדעת מבלי לבדוק האם החמוֹר צודק והאם הוא מדייק? והחמוּר מכל, מדוע נתייחס לשאלות ולביקורת כאל בלתי-לגיטימיות? האין זו חובה לבדוק את דרכינו?


זאת ועוד, המנהג שקאפח אימץ מחכמי-יועצי-אשכנז לחלוק בעדינות לאחר ביטויי התנצלויות והתרפסויות ולאחר "בקשת הסליחה רבתי", הוא מנהג אשר זר מאד לדרך האמת – כי ממי יש לבקש סליחה? וכלפי מי יש להתנצל ולהתרפס? כלפי השוטים שמתו? כלפי התועים שלא ידעו ידיעת ה' מהי? כלפי בעלי המרדעות שלא ידעו ייחוד ה' מהו? וכל נושאי הכלים של רבנו לדורותיהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, הם לא ידעו כמעט מאומה מיסודות התורה, ואף עיקמו ועיקשו את דרכי רבנו הטהורים, הוציאו דיבה ולעז והתעו רבים אחר ההבל.