אחת ההערות המפורסמות ביותר של קאפח השכיר היא הערתו בסידור התפילה "שיבת ציון" בעניין אמירת המלים: "חֵי העולמים" (ההערה מופיעה בשחרית בסוף ברכת 'ברוך שאמר'). את ההערה המפורסמת הזו העתיקו גם לסידור "שיח ירושלים", וזה לשון ההערה:
"כתב הר' אמרי שפר ז"ל [=מוסא וייס, חוצב גרמני]: הרואה יראה שכל דברי הזוהר והמקובלים מכֻוונים נכונים לדברי הרמב"ם [כל דברי הזוהר והמקובלים הפגאניים 'מכֻוונים נכונים לדברי הרמב"ם'? ומהי השּׁוֹטוּת הזאת?] שצריך לומר חֵי בצירי [ע"כ]. ובפרט כאשר המקובלים הרמ"ע ובעל 'ערוגות הבושם' והר' מנשה בן ישראל כתבו בצירי. ובבית מדרשו של מהר"ש שרעבי זצוק"ל היו אומרים בצירי. ואלה שמות הקדושים שדעתם לומר חֵי בצירי" וכו'.
לאחר-מכן קאפח מציין את רבנו הרמב"ם ומיד לאחריו הוא מוסיף רשימה ארוכה של הוזי הזיות עובדי אלילים! והוא אף מעז לחתום את הרשימה הזו במלים הבאות: "כל אלה גאונים ומקובלים מסכימים לדעת אחת, שהעיקר חֵי בצירי". ואיני יודע את נפשי, שהרי משמעות דבריו היא, שהוא למעשה מודה בקדושתו של ספר הזוהר הטמא והמתועב! כי אם קאפח מביא ממנו ראיות לדרך האמת הוא למעשה מודה שמדובר בספר קדוש שראוי ללמוד ממנו, וראוי להתחשב בו בקביעת הלכות והשקפות! ואוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה!
וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ולא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא וכופר בכל התורה כולה, קאפח גם משחית את היסוד התשיעי משלושה-עשר היסודות של דתנו, וכֹה דברי רבנו ביסוד התשיעי:
"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש [=לא 'תרד' לעולם עוד תורה, כנגד דברי הארורים הוזי ההזיות, שבר-יוחי מסר לנו תורה חדשה ש'התגלתה'], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק אדם [לעצמו, וכל-שכן לרבים] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, בעניין טועני הנבואה בשם ה':
"החלק הראשון [...] [שיטען נביא השקר] ויאמר שה' הוסיף מצוה על המצוות או גרע מהן מצוה [...] ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל [...] או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה אף-על-פי שפשטי הכתובים מסייעים אותו [...] גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר [...] וכבר הודיענו על-פי ה' שלא תבוא מאת ה' שום תורה זולת זו, והוא אמרו: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וכו' וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא וכו' כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' [דב' ל, יב–יד] [...] והזהירנו שלא להוסיף עליהן ולא לגרוע מהן באמרוֹ: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א], ולפיכך אמרו [חכמים] ע"ה: אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכיוון שידענו מדבריו שדיבר סרה על ה' [...] נתחייב מיתה, כמאמר הכתוב: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי וכו' וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [דב' יח, כ]".
ובהלכות תשובה (ג, הל' יד ואילך) חז"ל ורבנו מייחדים לַמּוֹדִים בזוהר הפגאני שלושה גדרים: כופרים בתורה, מחטיאי הרבים, והעושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, שהרי קבלתו כתורה מובילה לכל שלושת העוונות הללו, והנה ההלכות לפניכם בארבע הפְּסקות הבאות:
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...]
שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה והיא תורה-שבעל-פה, והמכחיש מגידיה [כלומר, המוסיף 'תורה חדשה', כל-שכן תורת-מינות פגאנית פרו-נוצרית, על מסורת התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל, כופר ומכחיש את מסורת התורה-שבעל-פה], כגון צדוק ובייתוס [...]
מחטיאי הרבים: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה [=וכל-שכן מי שמחדיר את המינות שהוא כירבעם וצדוק ובייתוס]. ואחד האונס אחרים [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע [ראשון המינים הפרו-נוצריים] [...]
העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא [=ומי שמודה במינות ומתעה את הרבים, עובֵר עבירה חמורה מאד ביד רמה כירבעם]; וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".
האגדה על קאפח השכיר
עוד ידועה ומפורסמת היא האגדה, לפיה, לפני שקאפח קיבל על עצמו את משׂרת הדיין בבית-הדין-הגדול, הוא נשבע לחברי בית-הדין חוצבי התורה הארורים, שהוא כופר בספרו של סבו מָרי הישיש ומודה בקדושתו של ספר הזוהר הפגאני, ובמלים אחרות, הדיינים האורתודוקסים הפרו-נוצריים הציבו לקאפח ברירה: אם אתה רוצה להיות חבר בקתדרלה שלנו ולאכול ולהתפטם מן התורה בקבלת משכורות חודשיות נפוחות ושלל טובות הנאה – עליך להיות כמונו, אך לא להימול, אלא למשוך עורלתך, להודות בזוהר ולקבל עליך את בר-יוחי לאלוה!
אגדה זו מעולם לא הוכחשה על-ידי קאפח, לפיכך יש להתייחס אליה כאילו כך היה וכך אירע, שהרי ממה נפשך: אם היא התרחשה באמת – הרי שהדברים חמורים מאד; ואם היא לא התרחשה באמת והינה שקר גמור, שתיקתו של קאפח גילתה לנו שהיה לו נוח בהפצת האגדה הזו, ובשתיקתו זו הוא למעשה קיבל עליו את שבועתה והפך אותה לאמת! ואפשרות זו אפילו יותר חמורה מן האפשרות הראשונה, שהרי אפילו שאף-לא-אחד איים על קאפח להודות ולקבל את הזוהר הארור, הוא העדיף לעשות-כן על דעת עצמו באימות האגדה הרעה הזו.
ואגב ראו לתמוה: איך קאפח וחבריו הנוכלים בקתדרלת הרבנות העזו ליטול משכורות כל-כך נפוחות ולעבור על "ארור לוקח שוחד"? ואף לחלל-שם-שמים ולהפוך תורת-אלהים-חיים לקורדום-חוצבים-נבלים? ובכן, התשובה ברורה, רק מי שדחה את מלכותו של מלך-מלכי-המלכים, והמליך עליו בשר ודם עפר מן האדמה להיות לאדונו (אדוננו בר-יוחי), מסוגל לחלל כך שם שמים, וכך הומלך בר-יוחי לאלוה בספר-הזוהר (בא, לח ע"א): "כתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ' [שמ' לד, כג] מאן פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". והחלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה גסה ומכוערת ביותר. יתרומם ויתברך ה' יתעלה שאין בלתו ואין-כיוצא-בו, ולו לבדו היראה והגאווה והאדנות.
זאת ועוד, בהבאת הראיות מספר הזוהר הפגאני קאפח בגד בגידה חמורה בדרכם של אברהם אבינו ומשה רבנו במלחמתם באלילות, ואף הִפנה עורף לדברי רבנו הרמב"ם, אשר קובע במורה שאסור להוכיח את האמת באמצעות ראיות פח יקושות ועקושות, כי סופן של אותן הראיות האליליות להחליש את דרך האמת, וכמו שקאפח בעצמו מתמצת במורה את דעת רבנו בעניין זה (עמ' תמא): "מי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו".
והנה דברי רבנו במורה (ב, טז): "ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". וקאפח הוסיף שם: "כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות, גורם לבני אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו". וכן כותב גם רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' ל): "מילה שאדם שומעה מן הכופרים ותחדור לליבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה [...] ואינו חושב שאם לא יגן [=ואינו מעלה על דעתו שלא להגן] על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו ויאבדוהו וימיתוהו".
ודברים אלה עומדים כתוכחה קשה נגד קאפח על-כך שהוא הביא ראיות מספר הזוהר הארור, ותלמידיו ממשיכי דרכו הממסדית השכירה אף הרשו לעצמם לחתום על עצומות מפורשות אשר מכשירות את הזוהר הפגאני ומרוממות אותו כאחד מספרי הקודש של עם-ישראל!
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).
ואם הזכרנו את מָרי יחיא הנבר, הלוואי ורק עשרה אחוז מאלה שנקראים "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות היו כמוהו. ואף שהוא לא תקף את רש"י-שר"י ושתק מעוולות רבות בעולם האורתודוקסי האירופי האלילי, הוא עדיין עשה דבר נפלא ומופלא במה שהלך בדרכיו של אברהם אבינו: הוא עמד כנגד כל העולם והוכיח בנחישות את "חכמי ישראל" הטיפשים שנהו אחרי ההזיות וההבלים. ואי אפשר לצפות מאדם אחד לקדש מלחמה בכל התחומים, ובמיוחד שמשאביו היו מאד מוגבלים ביחס למשאבים הטכנולוגיים והכלכליים העצומים שיש בדורנו, ולכן, די לנו במה שנלחם למעננו בעניין הזוהר הארור. כלומר, קאפח השכיר הִפנה עורף לא רק לאברהם אבינו ולהרמב"ם בהעתיקו "ראיות" מהזוהר ובהכשירו אותו בדרך זו, הוא למעשה בגד בגידה קשה בסבו, בגידה אשר מעידה על העדר חמור של הכרת-הטוב לסבו שגידל וטיפח וריבה אותו, ואוי לו לקאפח שכך עיוורו טובות ההנאה הממסדיות המופלגות את עיני שכלו.
ואוי לו לקאפח השכיר, לא רק בגלל שטובות ההנאה הממסדיות המופלגות עיוורו את עיני שכלו, אוי ואבוי לו על-כך שסלל דרך עקושה ויקושה לתלמידים רבים אחריו: גם בעניין הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, גם בעניין ההודאה במינות ובעבודה-זרה, וגם בעניינים הלכתיים ומחשבתיים נוספים, אשר חרג בהם מקו האמת והצדק כדי להתאים את עצמו ומוחו לפטרוניו המינים, ששילמו את משכורותיו ורוממו אותו ופיטמו אותו באינסוף טובות הנאה.
והדוגמה הנדונה במאמר זה מבטאת את כל הסטיות הללו מדרך האמת: שהרי בדוגמה הזו מֵעניין "חֵי העולמים" אנחנו רואים דריסה ורמיסה ברגל גסה של כל היסודות שדיברנו עליהם לעיל: גם הודאה בעבודה-זרה, גם הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, וגם סטייה בענייני מחשבה והלכה. וכל היסודות הנעלים הללו, שנרמסו ברגל גסה בגלל השוחד המעוור, באים לידי ביטוי גם אצל תלמידיו הממסדיים של קאפח אשר עובדים אותו כאלוה, בעיקר בגלל שהוא מכשיר את הפיכת תורתם העקושה לקורדום – שהרי אם הם יחלו להתייחס בעין ביקורתית לפסיקותיו שנוגעות לחשבון-הבנק שלהם ולשלל טובות-ההנאה שהם אוספים אל חיקם, הם ייאלצו להחזיר את כל הכספים וטובות ההנאה, ולהודות שהם תעו ולעו במשך עשרות רבות בשנים! ולוותר על כל הכבוד, המעמד, השׂררה והכוח הפוליטי, החברתי והכלכלי שבידם.
לפיכך הם החליטו להתייחס לקאפח כאלוה, וכל המבקר אותו תועה וכופר בעיניהם רק בגלל שהוא מבקר את קאפח, וכאמור, אין זה מאהבת קאפח או האמת, אלא מאהבת מעלליהם ותככיהם ומשכורותיהם ושׂררתם ושלל טובות-ההנאה הדמיוניות שבידיהם המגואלות. ולעיון נרחב ויסודי באמירת "חֵי העולמים", ראו: "על סידור הרמב"ם, 'חֵי העולמים' וייחוד ה'".
הידוע בציבור מבקעת העצמות
בפרק זה אתייחס לדברי ערוסי הידוע בציבור, אשר חבוש במרדעת חמוֹרים מסוג "פרֵאק", וכך הוא כותב במבוא לסידורו "שיח ווילנא": "כל המעיין בסידורו של מו"ר ובספריו יראה, שהוא דחק לקרן זווית את המחלוקת שהייתה בתימן בעניין הקבלה, והוא בעצמו משתמש במקורות מן הזוהר ומן המקובלים בעניינים שונים בפירושו ל'משנה תורה', וכן ראה לדוגמה בהערתו בסידורו 'שיבת ציון', שציין מקורות רבים, לרבות של מקובלים בעניין 'חֵי העולמים'".
כלומר, הערוסי הידוע בציבור למד מהערתו של קאפח השכיר שיש להכשיר את הזוהר הארור, ואולי הערתו זו הייתה הסיבה המרכזית שגרמה לו גם לחתום על עצומת כומרים אורתודוקסים פרו-נוצריים, אשר מאמתת את "קדושת" ספר הזוהר הטמא והמתועב. בחתימתו הזו, הערוסי מבקעת העצמות מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא! שכל המודה בעבודה-זרה, ואפילו לא עבדהּ, הרי זה מחרף ומגדף כמו שראינו לעיל את פסיקת הרמב"ם בהלכות עבודה-זרה.
ולא רק שהערוסי מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא בפרהסיה וביד רמה, הוא גם מודה בעבודה-זרה וכופר בכל התורה כולה, מערער על היסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו, מחטיא את הרבים, ועושה עבירות ביד רמה כיהויקים. "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב).
אגב, הערוסי הידוע בציבור, בעל מרדעת החמורים האירופים, מצטט בהמשך את דברי קאפח על סדר התפילה של הרמב"ם בעניין אמירת "כתר" או "נקדישך", וזה לשונו: "עיין הערה ל של מו"ר על סדר התפילה של הרמב"ם שנספח לספר אהבה, עמ' תשיט. שם התייחס מו"ר לעניין של 'נקדישך' ו'כתר', וסיים בדברים הנפלאים הבאים: 'אמנם נכון הדבר כי נוסחים שונים עתיקים נוצרו לקדושה בפזורות ישראל. ברם זהו מנהגנו, וזו מסורת אבותינו. וזהו הנוסח הנמצא בכל כתבי-היד העתיקים. ובמאות השנים האחרונות הוחדרו לסידור התפילה שלנו ספיחים לא לנו. וכל הנוסחים כשרים נוסח-נוסח לבעליו. וכל הנוסחים מקובלים לפני בורא-עולם ברחמים, כשהם נאמים באמת ובלבב שלם' (ההדגשה שלי, ר"ע)".
וברור שלא כל הנוסחים כשרים, וברור שלא כל הנוסחים מקובלים לפני בורא-עולם ברחמים, ואפילו אם נדמה לאומר ההבלים שהוא אומרם "באמת ובתמים ובלבב שלם", הוא רחוק מה' כרחוק מזרח ממערב! וכבר לימדנו רבנו במורה-הנבוכים שיש נוסחים שאסור לשמעם ואסור להיות במחיצת האומרים אותם (ראו: 'כתר או נקדישך?', 'זמרירי חרזני הסליחות – מחירוף וגידוף ועד הגשמה ומינות', ועוד), ומֵהם נוסחים רבים שמצויים בימינו בבתי הכנסיות.
מדוע אפוא קאפח אמר שכל הנוסחים כשרים? מדוע תלמידו הערורסי הדגיש זאת?
ובכן, ברור שמדובר בהתעיה גדולה ונוראה, כי מטרתו הראשונה של קאפח וערורסי וכל השכירים הרשעים למיניהם היא להנציח ולשמֵּר את מעמדם ויוקרתם ומשכורותיהם ושלל טובות-ההנאה שהם מקבלים מממסד הכמורה האורתודוקסי הפרו-נוצרי. ומשום כך, תפקידם הראשון הוא לחנוק כל התעוררות לדרך האמת, כלומר, כל עוד דרכו של רבנו אינה מתנגשת באופן חזיתי וקטלני עם דרכיהם העקושות של המינים וצאצאיהם – לחיי. אבל ברגע שהיא מתנגשת או אפילו רק מאיימת על דרכיהם היקושות של פטרוניהם המינים, אז אתם תחלו לשמוע זמירות וקלישאות מן תפסח ועד עזה, עד כמה "גדול השלום" ועד כמה "אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", ועוד כהנה וכהנה קלישאות אשר נובעות מעיוורון השוחד.
ואם השלום היה חשוב יותר מן האמת, מדוע שלח לנו הקב"ה את נביאיו השכם והערב? מדוע הנביאים ייסרו את העם על העבודה-הזרה ועל השחיתות המוסרית אשר בידם? וכמה הנביאים דיברו על השלום? והיכן הם אומרים ששמירת השלום מכשירה עבודה-זרה? וכי עובד עבודה-זרה שהיה בשלום עם כל חבריו בבית-הכנסת ומעולם לא צעק ולא התקוטט ותמיד וויתר, וכי הוא ניצול מדין סקילה? וכי הוא יזכה לחיי העולם-הבא? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?
אגב, על דברי השקר והתעתועים של קאפח השכיר לעיל: "שכל הנוסחים כשרים ומקובלים לפני בורא-עולם", מוסיף ואומר בסידורו שם, ערורסי, בעל מרדעת הפרֵאק האירופית:
"אכן, דרכו של מו"ר היא דרך הדעת והשלום. והיא היותר מתאימה למציאות הרב-עדתית, והרב-קהילתית שיש בימינו, ומשום כך ראוי סידור תפילה זה שישמש כבסיס לתפילה כנה ואמיתית שה' ישיב שופטינו כבראשונה ונזכה לאמיתה של תורה, ולאחדות האומה".
וכבר הסברתי את מניעיהם של הכומרים השׂכירים למיניהם, ודרכו של קאפח בעניין זה אינה דרך הדעת – שהרי הוא מודה בעבודה-זרה ומטפח ומעודד אותה בנוסחים פסולים, ואף אינה דרך השלום – כי לעולם לא נזכה לאהבת חינם לפני שנזכה לאהבת האמת, וכבר הסברתי את חשיבות האמת כבסיס ומצע לאהבת חינם במאמר: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית".
מכל מקום, הנני מתפלל באמת לה' יתעלה: אנא השיבה שופטינו כבראשונה, ובער מן העולם את כל האוכלין והזוללין מן התורה, ובמיוחד את ראשי הכמורה האורתודוקסית מחריבי ומשחיתי הדת למיניהם, אשר הפכו את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, והכשירו באמצעות הקלישאה "גדול השלום" את כל התועבות המחשבתיות, וכך החדירו לדת האמת אלילות וכפירה. רק לאחר ביעורם של המיסיונרים הפרו-נוצריים הללו וסילוקם משלטון ושׂררה, ורק לאחר כיבוס וטיהור דת האמת מהשקפותיהם שיבושיהם והזיותיהם, רק אז נזכה לאמיתה של תורה ולאחדות האומה. "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה [...] וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דב' יז, ז).
סוף דבר
לאחר פרסום מאמר זה לראשונה קיבלתי מייל מאת א' גיאת, הנני מצרף את מכתבו למאמר זה, מפני שממנו עולה בבירור שקאפח הודה באמיתת הזוהר הפגאני, ושכך הבינו תלמידיו!
וזה לשונו של א' גיאת:
התביישו לכם רשעים אפיקורסים אין לכם חלק באלוקי ישראל!!! גם הרב קאפח הצהיר באוזניי שהוא מאמין בקבלה אבל הוא הולך בדרך הפשט. אוי לאוזניים שכך שומעות [ואכן, אוי ואבוי לאוזניים ששמעו את קאפח מודה במינות ובעבודה-זרה]. האם חקרתם ובדקתם בראיות שהביאו האחרונים שאחרי הרמב"ם, או שנשארתם תקועים בנידון שכבר נסתיים לאחר בירור הדברים [כלומר, לפי דבריו, כל העולם כבר הודה בספר הזוהר הפגאני, והוכיח את 'אמיתתו'], וכי לא יודעים אתם שיש הרבה ראיות שנתוספו במהלך הדורות?! [דהיינו שנוספו ראיות רבות במהלך הדורות שמוכיחות את 'אמיתתו' של הזוהר הפגאני] או שמה עצלות המחשבה והבדיקה וכן שאינכם יראים, קצרי השכל ומחוסרי הבינה שכמותכם???".
עד כאן דבריו. ובכן, אין הרבה מה להוסיף למעט שתי הערות: 1) בדורות האחרונים דווקא נתוספו ראיות לכך שספר הזוהר הוא ספר פגאני שלא נכתב כלל ועיקר על-ידי בר-יוחי; 2) ב"ה יש סדרה של מאמרים באתר על ספר הזוהר, כך שמי שלקה בעצלות המחשבה והבדיקה הוא דווקא המגיב הכסיל הלז, אשר סוטה אחרי ההבל והתהו מבלי ללמוד את יסודות הדת ומבלי לבדוק את הראיות האמיתיות, אלא נעתק מחיק אימו לחיק אשתו, וילך מנוח אחרי אשתו.
ומכיוון שהזכרתי את הערורסי מבקעת העצמות, אחתום בנבואתו של יחזקאל אשר מלמדנו שאין להתייאש גם מן העצמות היבשות ביותר, ואין כוונתי לכומרי הדרדעים אשר אוכלין וזוללין מן התורה, הרודפים אחרי הבצע הכבוד והשׂררה, והמתעים את העם אחרי ההבל – לאלה כבר אין תקוה ואין רפואה, אלה התעוורו לחלוטין מן השוחד, וכדברי רבנו לתלמידו ר' יוסף:
"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [=של השכיר שמואל אבו עלי, ראש הגלות] בדומה למידות הללו? [גאווה וגסות הרוח] אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו 'גאון'] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם [שהרי הוא הפך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תאר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו".
"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב; צפ' ג).
על-כל-פנים, נתפלל לה' יתעלה שיחייה את עצמות הדרדעים היבשות והעשֵׁנות ויעלה עליהם גידים ובשר ועור, וייתן בהם רוח אמת, כדי שסוף-סוף יראו את אור האמת ויחדלו מעבודת האלילים שבידם, אם להון ואם לתאוות ואם לקאפח ולערורסי האליליים, מחטיאי הרבים.
וכֹה דברי יחזקאל הנביא (פרק לז):
"הָיְתָה עָלַי יַד יְיָ וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְיָ וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְיִ אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ. וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְיָ".