חימום אוכל בשבת על גבי פלטה

כידוע, קאפח התיר לחמם תבשיל לח או יבש על-גבי מיחם חם שנמצא על-גבי פלטה. ומכיוון שההלכה הזו כל-כך ידועה ומפורסמת לא העליתי בדעתי שיש עמה בעיה. ברם, עיון שני בהלכות עורר אותי להבין שקאפח שגה בהוראתו, כמו בלא-מעט מקומות נוספים. הילת האלילות שיצרו סביבו כאילו הוא היה "הרמב"ם של ימינו", גרמה לדבריו לחדור ללא בחינה אמיתית. רק לאחר שהוסרו מסכי האלילות המסנוורים, והתברר לי שקאפח סטה סטייה חריפה מדרך האמת, החילותי לברר את דבריו, ומצאתי שלעתים לא רחוקות הוא סוטה מדרך הישר, ולא רק בעניינים שהם לב-ליבה המוסרי של הדת, אלא גם בענייני פסיקה נוספים.


נחל אפוא את הדיון בעיון בהלכות שבת (ד, ו), וכֹה דברי רבנו:


"מניחין מיחם על גבי מיחם בשבת, וקדירה על גבי קדירה, וקדירה על גבי מיחם, ומיחם על גבי קדירה. וטח פיהם בבצק, לא בשביל שייחמו אלא בשביל שיעמדו על חומם, שלא אסרו אלא להטמין בשבת, אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם, כדי שיהיו עומדין בחמימותן – מותר. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על-גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת. ואם הניחו מבערב מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף".


הלכה זו מובאת בסוף פרק ד אשר עוסק בענייני הטמנה. ברם, ברור שהלכה זו אינה עוסקת בהטמנה הרגילה והפשוטה, דהיינו בכיסוי ובהטמנה בבגדים וכיו"ב. ובמלים אחרות, הלכה זו עוסקת בעניינים נוספים אשר דומים להטמנה ונכללים בדיניה, להיתר או לאיסור.


לדוגמה, סתימת פי הקדרות בבצק הוא עניין שהיה עולה בדעתנו שהוא דומה להטמנה, ולכן רבנו מזכירו לעיל, ופוסק, שלמרות הדמיון להטמנה לא מדובר בהטמנה האסורה. ונראה לי ברור, שלא מדובר כאן בקדרות אשר מוטמנות דהיינו מכוסות בבגדים מכל עבריהן, שהרי אם הן מכוסות היטב בבגדים מכל עבריהן, מדוע יש צורך לטוח את פיהן בבצק? ממילא לא נפלט חום משפת הקדרה. אלא, היה עולה בדעתנו שסתימת פי הקדרות בבצק אסור משום הטמנה בשבת, ולכן רבנו מלמד שלא מדובר בסוג מסוגי ההטמנה, ומותר לעשות כן.


דרך אגב, גם בהלכה הקודמת שם (ד, ה) רבנו עוסק בכלי שיש בו תבשיל או מים חמים שאינו מוטמן: "פינה התבשיל או המים החמין מכלי לכלי אחר, מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף" וכו'. כלומר, לא כל ההלכות בפרק עוסקות בכלים מוטמנים.


ולאור הדברים הללו יש להבין גם את המשך ההלכה שראינו לעיל (ד, ו): "אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על-גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת. ואם הניחו מבערב מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף". כלומר, לא מדובר בהנחת כלי על-גבי כלי "בדרך של הטמנה", אלא בהנחת כלי צונן על-גבי כלי חם שאינם מוטמנים. ורבנו פוסק את ההלכה הזו כנספח לסוף הפרק שעוסק בענייני הטמנה, מכיוון שההטמנה במהותה היא עניין שיש בו הוספת חום לקדירה, והוא הדין בעניין הנחת צונן על גבי חם, שיש בו משום הוספת חום.


ויתרה מזאת, איך אפשר להעלות על הדעת שמדובר בהלכה לעיל בדרך של הטמנה? דהיינו, שמדובר בהטמנת הכלי העליון בתוך הכיסוי של הכלי התחתון, שהרי אם היה מדובר בהטמנת הכלי העליון בתוך הכיסוי של התחתון, מדובר בהטמנה גופה בשבת! ורבנו כבר אסר להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל בהלכה ג, וכי רבנו היה אומר בהלכה ג שאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, ובהלכה ו הוא יוסיף שאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף כאשר יש כלי חם מתחת לדבר המוטמן? והלא זו סכלות גמורה! שהרי אם אסור להטמין כלי בלא שום תוספת חום מתחת לכלי, ברור כשמש שאסור להטמין מעל גבי קדרה חמה.


למרות עדות ההיגיון והשכל הישר, קאפח מתעקש לפרש שם (ד, ו) שהנחת הכלי הצונן על-גבי הכלי החם בסוף ההלכה שראינו לעיל, היא "בדרך של הטמנה", וזה לשונו:


"וממה שהביא רבנו דין זה כאן ולא בפרק השבותים משמע דדווקא במטמין, וכמו שכתב בסמוך 'וטח פיהם בטיט' שזה סוג מסוגי ההטמנה, אבל אין עצם חימום דבר קר כנגד המדורה אסור וכמו שיתבאר לקמן (כב, ד), וכמו שכתבתי לעיל ראש פרק ג".


ובכן, כבר ראינו שלא יעלה על הדעת שמדובר "דווקא במטמין" דהיינו בהטמנת הכלי העליון הצונן בתוך הכיסוי של הכלי התחתון החם, כי רבנו לא היה סכל, שהרי רק סכל יאסור דבר שהוא נאסר מכל-שכן מן האיסור המקורי, אשר נפסק בסך-הכל שלוש הלכות לפני-כן.


ואיני מבין מדוע קאפח טען שרבנו היה צריך לפסוק את דין הקדרות בפרק השבותים (פרק כא), שהרי האיסור לטמון בדבר שאינו מוסיף נפסק אף הוא בפרק ד, אף-על-פי שהוא גזרה "שמא יטמין ברמץ ויהיה בו ניצוצות של אש ונמצא חותה בגחלים" (ד, ג), ולכאורה גם אותו היה צריך לשבץ בפרק השבותים, שהרי פרק השבותים עוסק ב"בדברים אסרום גזרה שמא יבוא מהן לידי איסור סקילה" (כא, א). אלא נראה ברור, שרבנו ייחד את הפרק הרביעי לענייני הטמנה, ובכלל ענייני ההטמנה גם הוספת חום באמצעות הנחת צונן על-גבי קדרה חמה.


זאת ועוד, קאפח מביא ראיה נגד עצמו, שהרי הוא טוען ובצדק שסתימת פי הקדרות הינו סוג מסוגי ההטמנה, ובמלים אחרות, קאפח מודה שמדובר בראש ההלכה הנדונה (ד, ו) בשתי קדרות שאינן מוטמנות, מדוע אפוא בסוף ההלכה מדובר "דווקא במטמין"? וכי רבנו יבלבל אותנו באופן חמור, דהיינו, בראש ההלכה הוא יעסוק בשאינן מוטמנות ובסופה במוטמנות?


כמו כן, מדוע לפי קאפח סתימת הקדרות בטיט היא "סוג מסוגי ההטמנה", אך הנחת צונן על-גבי חם היא לא "סוג מסוגי ההטמנה"? דהיינו מדוע דווקא בהנחת צונן על-גבי חם חובה לפרש שלא מדובר ב"סוג מסוגי ההטמנה" אלא בהטמנה גופה? והלא זה נגד ההיגיון! שהרי אם היה מקום לחשוש להוספת חום בסתימת פי הקדרות בבצק, והיה צורך לפרש שהדבר מותר, כל-שכן שיש לחשוש לתוספת חום כאשר מניחים כלי צונן על-גבי כלי חם.


אלא ברור, שההלכה האחרונה בפרק הרביעי עוסקת בשני סוגים מסוגי ההטמנה: הסוג הראשון הוא סתימת פי הקדרות בטיט, וזה הוא סוג אשר לא נאסר בשבת; ואילו הסוג השני, דהיינו הנחת צונן על-גבי חם, הוא סוג שני מסוגי ההטמנה, מפני שיש בו הוספת חום, והסוג השני הזה נאסר בשבת. נמצא אפוא, שאסור בשבת להניח תבשיל צונן על-גבי מיחם מפני שהוא מוסיף בו חום, ומשום הטמנה, שהרי מדובר בסוג מסוגי ההטמנה האסורה!


ועתה נפנה להתייחס להמשך סברתו הרעועה של קאפח, אשר נשענת על קנים רצוצים.


דין חימום המים בשבת


טרם שנעיין בדין הנחת הקיתון כנגד המדורה שנוגע לענייננו, עלינו להבין עניין הלכתי נוסף החשוב מאד לענייננו, והוא: שדין חימום מים שונה מדין בישול תבשיל, משני צדדים:


א) אין צורך לבשל את המים כמו שמבשלים תבשיל כדי להתחייב בשבת, וכמו שרבנו פוסק בהלכות שבת (ט, א): "האופה כגרוגרת חייב [...] או המחמם את המים [...] שעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן". כלומר, ביחס למים, שיעור החיוב מן התורה הוא לא על בישול המים והכשרתן לשתייה חמה, אלא די בחימומן והכשרתן לרחיצת אבר קטן.


ב) אין במים דין חימום-אחר-חימום כמו שיש בתבשיל דין בישול-אחר-בישול. כלומר, חימום מים והכשרתן לרחיצה הוא איסור תורה, בין שהם הוחמו בעבר ובין שלא הוחמו כלל. והדבר מוכח מן ההיגיון והשכל הישר, שהרי מים שהוחמו לא השתנו במהותן, ולאחר שהם נתקררו הם חוזרים לאותו מצב שהיו, מה-שאין-כן תבשיל שנתבשל, שבישולו שינה אותו במהותו.


זאת ועוד, רבנו פוסק בהלכות שבת (ט, ג) וכֹה דבריו: "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור". כלומר, דווקא תבשילים אשר נופל עליהם השם "בישול", דווקא בהם יש דין של "בישול אחר בישול", והמבשלם בשנית בשבת פטור. ברם, מים, שנופל עליהם השם "חימום", לא כן, ואין בהם דין "חימום אחר חימום". אלא, מי שמחמם מים קרים לרחיצת אבר קטן, אף שהם הוחמו בעבר, חייב על חימומם מן התורה.


והנה כמה הלכות בדינים הללו, כדי שנראה וניווכח שבשום מקום רבנו אינו מחלק בין מים שהוחמו בעבר לבין מים שלא הוחמו, אלא, כל שהוא צונן עתה אסור לחממו:


א) "אינו משתטף כל גופו בצונן ובא ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין" (כב, ג). הנה-כי-כן, אין שום חילוק בין חמין שהוחמו ועתה הם צוננין, לבין צונן שלא הוחם מעולם, כל שהוא צונן עתה ולא משנה מה היה מצבו, אסור לשטוף בו גופו ולעבור מיד להתחמם כנגד המדורה בעוד המים הצוננים על גופו.


ב) "אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה" (כב, ה). ושוב, אין הבדל בין מים צוננים שהוחמו בעבר לבין מים צוננים שמעולם לא הוחמו.


ג) "מיחם שפינה ממנו מים מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן. ומותר ליצק [...] [מים] צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה". גם כאן, אין שום הבדל בין מים צוננים שהוחמו בעבר לבין מים צוננים שמעולם לא הוחמו.


אמנם, יודע אני את נפש הקנטרנים, ויהיו חכמים בעיניהם שיקפצו ויאמרו אבל יש הלכה אחת שרבנו מזכיר בה מים שהוחמו מערב שבת, וכֹה דברי רבנו (כב, ב): "וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת". ברם, ברור שהלכה זו לא נועדה ללמד שיש במים דין "חימום אחר חימום", אלא שבין חמין שהוחמו בשבת ובין שהוחמו בערב שבת, אסור לרחוץ בהם, ואין מזה שום ראיה שיש במים דין "חימום אחר חימום" לקולא.


לאחר שראינו שדין המים שונה מדין התבשיל במהות ובדין, נמשיך הלאה.


דין הנחת קיתון כנגד המדורה


כאמור, קאפח קובע בפסקנות בהערתו להלכות שבת (ד, ו): "אבל אין עצם חימום דבר קר כנגד המדורה אסור וכמו שיתבאר לקמן (כב, ד)". וכֹה דברי רבנו בהלכה האמורה (כב, ד):


"מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שייחמו אלא כדי שתפוג צינתן. וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר, לא שייחם".


הלכה זו דנה באדם אשר מבקש להפשיר קיתון של מים כדי שיוכל לרחוץ בו, ולכן נאמר בהמשך ההלכה גם דין המפשיר פך של שמן, שהרי הרחיצה והסיכה הם עניינים קרובים. כמו כן, ההלכות שקודמות להלכה הזו (ד, ו) וההלכות שלאחריה הקרובות לה כולן עוסקות בדיני רחיצה (וראינו חלק מהן לעיל), כך שברור שהקיתון הזה הוא קיתון שנועד לרחיצה.


לפיכך, ברור שהאיסור הזה נוגע לאיסור חימום המים לרחיצה, ולכן חכמים אסרו לחמם את המים וכל מה שהתירו הוא להפשירן בלבד, שמא המים יוחמו לטמפרטורה אשר מתאימה לרחיצה והמחממן יעבור על איסור תורה – ולא משנה כאמור אם המים הללו הוחמו בעבר או שלא הוחמו בעבר, שהרי כבר ראינו שאין שום הלכה בעניין איסור חימום המים שבה רבנו מזכיר חילוק כזה, דהיינו בין מים שהוחמו לבין מים שלא הוחמו, אלא כל צונן אסור לחממו.


כלומר, לא ניתן ללמוד מהלכה זו מאומה לעניין חימום תבשיל צונן בשבת, שהרי הלכה זו עוסקת בחימום מים לרחיצה, וכן בחימום שמן שהוא דומה למים בעניין זה, שהרי תכליתו היא הסיכה בדומה לרחיצה, ולכן אסרו חכמים לחמם גם את השמן; ואף נראה שאסור מן התורה לחמם שמן לסיכה, ושיעורו הוא כדי סיכת אבר קטן, בדומה לשיעורו באיסור הוצאה (יח, ב). והראיה, שאם לא היה אסור לחמם את השמן לרחיצה מן התורה, חכמים לא היו אוסרים ומרחיקים מחימומו אפילו בכל שהוא, שהרי חכמים התירו אך ורק להפשירו.


ובהלכות אבל (ה, ג) אף מצאנו זכר לדבר: "ומניין שהאבל אסור [...] לרחוץ גופו ולסוך? שנאמר: 'הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן' [ש"ב יד, ב], ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה, שנאמר: 'וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ' [רות ג, ג]".


ברם, אם מדובר בבישול שמן לאכילה, נראה לי שאין בזה איסור תורה, שהרי רבנו פוסק בהלכות שבת (ט, ג): "המבשל על האור [...] דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור".


קצרו של דבר, לא ניתן ללמוד מההלכה דלעיל מאומה לעניין חימום תבשיל צונן בשבת.


שיטתו של קאפח והמפרשים


ברם, קאפח תעה ולעה בסכלות המפרשים אשר לא ידעו ולא יבינו, והוא אומר כך (כב, ד):


"ועל זה אנו סומכים שאנו מחימין תבשיל שנתבשל כל צרכו מלפני השבת והונח במקרר, מניחים אותו על גבי המיחם שעל גבי הפלטה, ללא הבדל בין תבשיל שיש בו נוזל, כלומר מרק או שאין בו, כגון 'הריס' עבה או 'כבאנה', הכל מותר לדברי הכל".


האמנם? האמנם "הכל מותר לדברי הכל"? ובכן, הוא כמעט צודק, לדברי הכל למעט רבנו... ונהייתו אחר המפרשים שלא ידעו ידיעת ה' מהי, גרמה לו להיכשל בהבנת הדין וההלכה.


ועתה נראה על מי קאפח סומך, ובכן, לפני שקאפח אומר את דבריו לעיל, הוא מביא את דברי הרשב"א ועליהם הוא אומר: "ועל זה אנו סומכין". כן! קאפח סומך על הרשע שסבר שלימודי הפילוסופיה הם כפירה, ושקבע שאסור באיסור חמור ללמוד את יסודות הדת המחשבתיים, ואף היה תלמידו ומעריצו של השטן המוֹסר מגירונדי אשר התחנן לנוצרים שישרפו את ספר המדע ומורה הנבוכים. ועליו קאפח סומך! וְאַיֵּה הכבוד העצמי של תלמידי הרמב"ם? וכל מי שתומך בשריפת ספר המדע ובשריפת מורה הנבוכים הוא בגדר כופר ומין אשר מורידין ולא מעלין. וכל מי שסומך על המינים והכופרים הוא בעצמו כסיל ורשע וחשוד על המינות.


והנה דברי תלמידו של השטן מגירונדי, מתוך דברי הכס"מ שמובא בפירושו של קאפח:


"וכתב הרשב"א, שלדברי הכל תבשיל שנתבשל מערב שבת ונצטנן, מותר לחממו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו, והוא שלא ייתן על-גבי המדורה או על-גבי כירה. ואם יש קדרה נתונה על האש מותר להחם על-גבה תבשיל שנתבשל כל-צרכו מערב שבת, כיוון שהקדרה מפסקת, הרי זה כמחמם כנגד המדורה ומותר. אבל אסור להטמינו מתחת הבגדים הנתונים על-גבי המיחם".


נמצא, שהמקור לתעייתו של קאפח הוא בדברי תלמידו של השטן הארור מגירונדי. ואיך קאפח לא שם לב לכך, שתלמידו של השטן אומר דברים שהם נגד הלכה מפורשת, וזה לשונו: "ואם יש קדרה נתונה על האש מותר להחם על-גבה תבשיל שנתבשל כל-צרכו מערב שבת", וכבר ראינו שרבנו פוסק שאסור להניח קדרה צוננת על-גבי קדרה חמה, ואפילו שהן לא מונחות כלל על-גבי האש! כל-שכן וקל-וחומר כאשר הקדרה התחתונה מונחת על האש.


ואפילו לשיטתו השגויה של קאפח, שמדובר בהנחה של הקדרה העליונה הצוננת מתחת הבגדים הנתונים על-גבי הקדרה התחתונה החמה, אין בזה שום היגיון! שהרי רבנו במפורש פוסק שם שמדובר בקדרות שאינן על-גבי האש כלל! כלומר, אפילו לפי שיטתו השגויה, רבנו לא היה מתיר להניח קדרה צוננת על-גבי קדרה חמה שנמצאת על-גבי האש, שהרי כל מה שרבנו התיר לשיטתו הוא כשהקדרה מוטמנת ואינה נמצאת על-גבי האש! וְאַיֵּה הדעת?


וקאפח, תלמיד תלמידו של השטן מגירונדי, פשוט לא שם לב...


"וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים. אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת [אם תמשיכו לחלל שם שמים ולהפוך את התורה לכלי בזוי] וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).


סוף דבר


לאחר שראינו כל זאת, נראה לי שיובנו ויוארו דברי התלמוד במסכת שבת (מח ע"ב):


"ההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא. נזהיה רבה. אמר ליה ר' זירא: מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם? אמר ליה: התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד".


מדובר אפוא בהנחת כד מים על-גבי קומקום חם, ולא בהטמנת כד מים, שהרי לא נאמר בתלמוד שאותו עבד הטמין את כד המים, וכמו שקאפח פירש לעיל. והתלמוד מחלק באופן ברור, בין העמדת חום לבין הוספת חום. כלומר, בין העמדת "כלי חם על-גבי כלי חם כדי שיהיו עומדין בחמימותן" שזה מותר, לבין "כלי שיש בו דבר צונן על-גבי כלי חם בשבת", שזה אסור מפני ש"מוליד בו חום בשבת" – כך לפי הִלכת רבנו שראינו לעיל (שבת ד, ו).

ואין שום זכר בסוגיה ולא בדברי רבנו לעניין כיסוי והטמנה בבגדים וכיו"ב.


פסק ההלכה הוא אפוא, שאסור לחמם תבשיל לח או יבש על-גבי הפלטה בשבת, שהרי גם בעניין תבשיל יבש כל מה שהותר הוא לשרותו בחמין, דהיינו להכניסו ולשרותו בכלי שיש בו מים חמים שהוסר מעל-גבי האש, וכֹה דברי רבנו (שבת כב, ח):


"דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת, אף-על-פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת. ודבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם, מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו. אבל אין שורין אותו בחמין".


נמצא, כי הדרך היחידה לחמם תבשיל לח או יבש על-גבי הפלטה הוא על-ידי כיוון הפלטה באמצעות שעון שבת, ולהניחו על-גבי הפלטה כאשר היא קרה, שהרי כידוע, גרמא בשבת מותרת ואפילו במלאכות דאורייתא, כל-שכן באיסור דרבנן, דהיינו בבישול אחר בישול.


ולמדנו שגרמא בשבת מותרת לכתחילה ממלאכת כיבוי, וכֹה דברי רבנו (שבת יב, ג–ד):


דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד הממון חייב, שאין איבוד הממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות. לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט. ואפילו שורפת כל המדינה [=העיר] כולה. ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה. אפילו כלי חרש חדשים מלאים מים, עושין מהן מחיצה, אף-על-פי שוודאי מתבקעין ומכבין, שגרם כיבוי מותר".


ונראה שמותר לכתחילה, ולא רק במקום שיש דליקה, שהרי רבנו פוסק בלשון כללית מאד: "שגרם כיבוי מותר", דהיינו בכל מקום, ולא פסק: "שבמקום דליקה גרם כיבוי מותר".


אך גם למי שירצה להחמיר בדין תורה, ברור שבדין דרבנן, דהיינו בבישול אחר בישול, מותר לכתחילה לבשל בגרמא, דהיינו באמצעות כיוון שעון שבת לפלטה, ובא לציון גואל.


"וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְיָ. וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (יש' נט, כ–כא). אמן כן יהי רצון.

חימום אוכל בשבת על גבי פלטה
.pdf
Download PDF • 199KB

211 צפיות12 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!