חימום אוכל בשבת על גבי פלטה

כידוע, קאפח התיר לחמם תבשיל לח או יבש על-גבי מיחם חם שנמצא על-גבי פלטה. ומכיוון שההלכה הזו כל-כך ידועה ומפורסמת לא העליתי בדעתי שיש עמה בעיה. ברם, עיון שני בהלכות עורר אותי להבין שקאפח שגה בהוראתו, כמו בלא-מעט מקומות נוספים. הילת האלילות שיצרו סביבו כאילו הוא היה "הרמב"ם של ימינו", גרמה לדבריו לחדור ללא בחינה אמיתית. רק לאחר שהוסרו מסכי האלילות המסנוורים, והתברר לי שקאפח סטה סטייה חריפה מדרך האמת, החילותי לברר את דבריו, ומצאתי שלעתים לא רחוקות הוא סוטה מדרך הישר, ולא רק בעניינים שהם לב-ליבה המוסרי של הדת, אלא גם בענייני פסיקה נוספים.


נחל אפוא את הדיון בעיון בהלכות שבת (ד, ו), וכֹה דברי רבנו:


"מניחין מיחם על גבי מיחם בשבת, וקדירה על גבי קדירה, וקדירה על גבי מיחם, ומיחם על גבי קדירה. וטח פיהם בבצק, לא בשביל שייחמו אלא בשביל שיעמדו על חומם, שלא אסרו אלא להטמין בשבת, אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם, כדי שיהיו עומדין בחמימותן – מותר. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על-גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת. ואם הניחו מבערב מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף".


הלכה זו מובאת בסוף פרק ד אשר עוסק בענייני הטמנה. ברם, ברור שהלכה זו אינה עוסקת בהטמנה הרגילה והפשוטה, דהיינו בכיסוי ובהטמנה בבגדים וכיו"ב. ובמלים אחרות, הלכה זו עוסקת בעניינים נוספים אשר דומים להטמנה ונכללים בדיניה, להיתר או לאיסור.


לדוגמה, סתימת פי הקדרות בבצק הוא עניין שהיה עולה בדעתנו שהוא דומה להטמנה, ולכן רבנו מזכירו לעיל, ופוסק, שלמרות הדמיון להטמנה לא מדובר בהטמנה האסורה. ונראה לי ברור, שלא מדובר כאן בקדרות אשר מוטמנות דהיינו מכוסות בבגדים מכל עבריהן, שהרי אם הן מכוסות היטב בבגדים מכל עבריהן, מדוע יש צורך לטוח את פיהן בבצק? ממילא לא נפלט חום משפת הקדרה. אלא, היה עולה בדעתנו שסתימת פי הקדרות בבצק אסור משום הטמנה בשבת, ולכן רבנו מלמד שלא מדובר בסוג מסוגי ההטמנה, ומותר לעשות כן.


דרך אגב, גם בהלכה הקודמת שם (ד, ה) רבנו עוסק בכלי שיש בו תבשיל או מים חמים שאינו מוטמן: "פינה התבשיל או המים החמין מכלי לכלי אחר, מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף" וכו'. כלומר, לא כל ההלכות בפרק עוסקות בכלים מוטמנים.


ולאור הדברים הללו יש להבין גם את המשך ההלכה שראינו לעיל (ד, ו): "אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על-גבי כלי חם בשבת, שהרי מוליד בו חום בשבת. ואם הניחו מבערב מותר, ואינו כטומן בדבר המוסיף". כלומר, לא מדובר בהנחת כלי על-גבי כלי "בדרך של הטמנה", אלא בהנחת כלי צונן על-גבי כלי חם שאינם מוטמנים. ורבנו פוסק את ההלכה הזו כנספח לסוף הפרק שעוסק בענייני הטמנה, מכיוון שההטמנה במהותה היא עניין שיש בו הוספת חום לקדירה, והוא הדין בעניין הנחת צונן על גבי חם, שיש בו משום הוספת חום.


ויתרה מזאת, איך אפשר להעלות על הדעת שמדובר בהלכה לעיל בדרך של הטמנה? דהיינו, שמדובר בהטמנת הכלי העליון בתוך הכיסוי של הכלי התחתון, שהרי אם היה מדובר בהטמנת הכלי העליון בתוך הכיסוי של התחתון, מדובר בהטמנה גופה בשבת! ורבנו כבר אסר להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל בהלכה ג, וכי רבנו היה אומר בהלכה ג שאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, ובהלכה ו הוא יוסיף שאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף כאשר יש כלי חם מתחת לדבר המוטמן? והלא זו סכלות גמורה! שהרי אם אסור להטמין כלי בלא שום תוספת חום מתחת לכלי, ברור כשמש שאסור להטמין מעל גבי קדרה חמה.


למרות עדות ההיגיון והשכל הישר, קאפח מתעקש לפרש שם (ד, ו) שהנחת הכלי הצונן על-גבי הכלי החם בסוף ההלכה שראינו לעיל, היא "בדרך של הטמנה", וזה לשונו:


"וממה שהביא רבנו דין זה כאן ולא בפרק השבותים משמע דדווקא במטמין, וכמו שכתב בסמוך 'וטח פיהם בטיט' שזה סוג מסוגי ההטמנה, אבל אין עצם חימום דבר קר כנגד המדורה אסור וכמו שיתבאר לקמן (כב, ד), וכמו שכתבתי לעיל ראש פרק ג".


ובכן, כבר ראינו שלא יעלה על הדעת שמדובר "דווקא במטמין" דהיינו בהטמנת הכלי העליון הצונן בתוך הכיסוי של הכלי התחתון החם, כי רבנו לא היה סכל, שהרי רק סכל יאסור דבר שהוא נאסר מכל-שכן מן האיסור המקורי, אשר נפסק בסך-הכל שלוש הלכות לפני-כן.


ואיני מבין מדוע קאפח טען שרבנו היה צריך לפסוק את דין הקדרות בפרק השבותים (פרק כא), שהרי האיסור לטמון בדבר שאינו מוסיף נפסק אף הוא בפרק ד, אף-על-פי שהוא גזרה "שמא יטמין ברמץ ויהיה בו ניצוצות של אש ונמצא חותה בגחלים" (ד, ג), ולכאורה גם אותו היה צריך לשבץ בפרק השבותים, שהרי פרק השבותים עוסק ב"בדברים אסרום גזרה שמא יבוא מהן לידי איסור סקילה" (כא, א). אלא נראה ברור, שרבנו ייחד את הפרק הרביעי לענייני הטמנה, ובכלל ענייני ההטמנה גם הוספת חום באמצעות הנחת צונן על-גבי קדרה חמה.


זאת ועוד, קאפח מביא ראיה נגד עצמו, שהרי הוא טוען ובצדק שסתימת פי הקדרות הינו סוג מסוגי ההטמנה, ובמלים אחרות, קאפח מודה שמדובר בראש ההלכה הנדונה (ד, ו) בשתי קדרות שאינן מוטמנות, מדוע אפוא בסוף ההלכה מדובר "דווקא במטמין"? וכי רבנו יבלבל אותנו באופן חמור, דהיינו, בראש ההלכה הוא יעסוק בשאינן מוטמנות ובסופה במוטמנות?


כמו כן, מדוע לפי קאפח סתימת הקדרות בטיט היא "סוג מסוגי ההטמנה", אך הנחת צונן על-גבי חם היא לא "סוג מסוגי ההטמנה"? דהיינו מדוע דווקא בהנחת צונן על-גבי חם חובה לפרש שלא מדובר ב"סוג מסוגי ההטמנה" אלא בהטמנה גופה? והלא זה נגד ההיגיון! שהרי אם היה מקום לחשוש להוספת חום בסתימת פי הקדרות בבצק, והיה צורך לפרש שהדבר מותר, כל-שכן שיש לחשוש לתוספת חום כאשר מניחים כלי צונן על-גבי כלי חם.


אלא ברור, שההלכה האחרונה בפרק הרביעי עוסקת בשני סוגים מסוגי ההטמנה: הסוג הראשון הוא סתימת פי הקדרות בטיט, וזה הוא סוג אשר לא נאסר בשבת; ואילו הסוג השני, דהיינו הנחת צונן על-גבי חם, הוא סוג שני מסוגי ההטמנה, מפני שיש בו הוספת חום, והסוג השני הזה נאסר בשבת. נמצא אפוא, שאסור בשבת להניח תבשיל צונן על-גבי מיחם מפני שהוא מוסיף בו חום, ומשום הטמנה, שהרי מדובר בסוג מסוגי ההטמנה האסורה!


ועתה נפנה להתייחס להמשך סברתו הרעועה של קאפח, אשר נשענת על קנים רצוצים.


דין חימום המים בשבת


טרם שנעיין בדין הנחת הקיתון כנגד המדורה שנוגע לענייננו, עלינו להבין עניין הלכתי נוסף החשוב מאד לענייננו, והוא: שדין חימום מים שונה מדין בישול תבשיל, משני צדדים:


א) אין צורך לבשל את המים כמו שמבשלים תבשיל כדי להתחייב בשבת, וכמו שרבנו פוסק בהלכות שבת (ט, א): "האופה כגרוגרת חייב [...] או המחמם את המים [...] שעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן". כלומר, ביחס למים, שיעור החיוב מן התורה הוא לא על בישול המים והכשרתן לשתייה חמה, אלא די בחימומן והכשרתן לרחיצת אבר קטן.


ב) אין במים דין חימום-אחר-חימום כמו שיש בתבשיל דין בישול-אחר-בישול. כלומר, חימום מים והכשרתן לרחיצה הוא איסור תורה, בין שהם הוחמו בעבר ובין שלא הוחמו כלל. והדבר מוכח מן ההיגיון והשכל הישר, שהרי מים שהוחמו לא השתנו במהותן, ולאחר שהם נתקררו הם חוזרים לאותו מצב שהיו, מה-שאין-כן תבשיל שנתבשל, שבישולו שינה אותו במהותו.


זאת ועוד, רבנו פוסק בהלכות שבת (ט, ג) וכֹה דבריו: "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור". כלומר, דווקא תבשילים אשר נופל עליהם השם "בישול", דווקא בהם יש דין של "בישול אחר בישול", והמבשלם בשנית בשבת פטור. ברם, מים, שנופל עליהם השם "חימום", לא כן, ואין בהם דין "חימום אחר חימום". אלא, מי שמחמם מים קרים לרחיצת אבר קטן, אף שהם הוחמו בעבר, חייב על חימומם מן התורה.


והנה כמה הלכות בדינים הללו, כדי שנראה וניווכח שבשום מקום רבנו אינו מחלק בין מים שהוחמו בעבר לבין מים שלא הוחמו, אלא, כל שהוא צונן עתה אסור לחממו:


א) "אינו משתטף כל גופו בצונן ובא ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין" (כב, ג). הנה-כי-כן, אין שום חילוק בין חמין שהוחמו ועתה הם צוננין, לבין צונן שלא הוחם מעולם, כל שהוא צונן עתה ולא משנה מה היה מצבו, אסור לשטוף בו גופו ולעבור מיד להתחמם כנגד המדורה בעוד המים הצוננים על גופו.


ב) "אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה" (כב, ה). ושוב, אין הבדל בין מים צוננים שהוחמו בעבר לבין מים צוננים שמעולם לא הוחמו.


ג) "מיחם שפינה ממנו מים מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן. ומותר ליצק [...] [מים] צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה". גם כאן, אין שום הבדל בין מים צוננים שהוחמו בעבר