קאפח – את ה' הוא מגדף

"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת [כגון המודים ב"קדושתו" של ספר הזוהר], אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (הלכות עבודה-זרה ב, י).


במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", ובמסגרת דיוננו בפרקים הראשונים של הלכות עבודה-זרה, עסקנו בבירור ההגדרות ובעיון בהלכות החמורות הנוגעות למינים ולצאצאיהם. ההלכה האחרונה שלמדנו עסקה בהשוואה שבין עובד עבודה-זרה לבין המגדף את השם.


והנה ההלכה לפניכם (עבודה-זרה ב, י):


"ואחד העובד עבודה-זרה ואחד המגדף את השם, שנאמר: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל]. לפיכך תולין עובד עבודה-זרה כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה-זרה, ששניהם כופרין בעיקר הם, ואלו הם דיני המגדף [ודיניו מובאים בהמשך ההלכות שם, ונדון בהם לקמן]".


כמו כן, הזכרנו הלכה נוספת, הפעם מהלכות סנהדרין (טו, ח–ט) שבה למדנו על דין מיוחד בעניין המגדף והעובד עבודה-זרה (וכל-שכן המינים), וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין שם:


"מצות עשה לתלות את המגדף ועובד-עבודה-זרה: שנאמר: 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי' [דב' כא, כג], הרי מגדף אמור; ובעובד עבודה-זרה נאמר: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל] [...] כיצד מצות הנתלין: אחר שסוקלין אותן, משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו לזו ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין אותו מיד".


מכל זאת למדנו על חומרת דינם של עובדי עבודה-זרה והמינים המחרפים והמגדפים את ה' יתעלה. לקמן נוסיף ונלמד את מקבץ ההלכות הייחודיות שנוגעות לַמגדף את השם הנכבד והנורא. נחל אפוא בהגדרת הלאו ב"ספר המצוות" של רבנו (לאוון ס), וכֹה דבריו שם:


"האזהרה שהוזהרנו מליקוב את השם הגדול – יתעלה על מה שאומרים הסכלים לעילא לעילא – וזהו העניין שמכנים אותו 'ברכת השם', ועונש העובר על לאו זה הרי הוא מפורש בלשון התורה שהוא נסקל, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה' [ויק' כד, טז]. אבל האזהרה, הרי לא נאמרה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא נאמרה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו, והוא אמרוֹ: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל' [שמ' כב, כז]. ולשון המכילתא: לפי שהוא אומר: 'וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת', עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל'. ובספרא: על השם המיוחד במיתה ועל שאר הכינויין באזהרה. ועוד במכילתא: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל' – ליתן לא תעשה על ברכת השם [במכי' דרשב"י וכן בסנהדרין סו ע"א]".


לאחר שראינו את יסודות הדין, נעבור להלכות עבודה-זרה (ב, יא), וכֹה דברי רבנו שם:


"אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף-דלת-נון-יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקין, שנאמר: 'וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת' [ויק' כד, טז], על השם המיוחד חייב סקילה, ועל שאר הכינויין באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד-הא-ואו-הא. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל".


כלומר, מי שמגדף את ה' יתעלה בקללה כזו: "יכה יוסֵי [=שם מן השמות שאינם נמחקים] את יוסֵי [=שם אדנות או שם הויה]", חייב סקילה. ברם, מי שמגדף את ה' יתעלה בקללה כזו: "יכה יוסֵי [=שם מן השמות שאינם נמחקים] את יוסֵי [=כינוי מן הכינויים, וברור שהוא הדין לשמות שאינם נמחקים למעט שם אדנות ושם הויה]", עובר על לאו אך אינו חייב סקילה.


ובהלכות יסודי התורה (ו, ב) רבנו מסביר מה הם שבעת השמות שאינם נמחקים:


"ושבעה שמות הם: השם הנכתב יוד-הא-ואו-הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף-דלת-נון-יוד [ושאר השמות שאינם נמחקים שנזכרו בהלכה לעיל הם:] ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות – כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה".


ובהלכות יסודי התורה (ו, ה) רבנו מסביר מה הם הכינויים שמותר למחקן:


"שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש-ברוך-הוא, כגון: חנון ורחום הגדול הגיבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן – הרי הן כשאר דברי הקודש, ומותר למחקן".


אגב, קאפח מעיר בהלכות עבודה-זרה (ב, יא) שם: "הרבה דיות נשתפכו בהלכה זו, החל מהרמ"ה ועד אחרוני אחרונים, והנני מביא דברי כמה מהם, לא שיש צורך לכך, אלא להראות כמה טרחו חכמי הדורות ליישב כל מלה ומשפט בדברי רבנו". ושם קאפח בזבז שישה עמודים שלמים בשני טורים גדושים בכתב זעיר לאותם הוזי ההזיות שאפילו הוא מודה שאין בהם צורך! כמו כן, איני מבין, אם "חכמי הדורות" הלכו בדרכים עקלקלות מדוע שניחבל בהם אף אנו?


ובעבר שמעתי את תירוצו של קאפח כאן לטענה מדוע הוא האריך מאד בפירושו והעתיק את כל דברי הוזי ההזיות, והדרדעים האורתודוקסים שנוהים אחריו בעיניים עצומות מנפנפים בתירוצו כאן וטוענים שכל מטרתו הייתה בעצם להאדיר ולהעצים את רבנו... ואם זאת אכן הייתה מטרתו, הוא לא היה צריך להאריך כל-כך ולהעתיק עשרות אלפי דפים בכתב זעיר של הוזי ההזיות, די שהיה מתאר במאמר את כמויות הפרשנות שנכתבו על "משנה תורה".


העובדה שקאפח העתיק את כל דברי הוזי ההזיות והמטיר עלינו את כל דמיונותיהם ועילגותם המייגעת מובילה לכמה מסקנות מאד מטרידות: הראשונה, קאפח למעשה רומז בכל יגיעת הבשר הזו שדברי רבנו זקוקים לפרשנות רבה, כאילו מדובר בטקסט עקוש ויקוש שאי-אפשר להבינו בלי תיווכם של מאות פרשנים! השנייה, בעשותו כן, קאפח למעשה מתגולל לפני "חכמי ישראל" בהערצה ובהתבטלות כאילו הם היו ממעתיקי השמועה הנאמנים! וזאת אף-על-פי שדבריהם מלאים וגדושים בהזיות ולעתים לא רחוקות גם במינות; השלישית, קאפח שוב מודה בעבודה-זרה, כי אם הוא מרומם פרשנים שהיו מכשפים, כמו קארו הקראי שהוא קורא לו "מרן", הוא למעשה מרומם מינים ומודה ב"קדושתו" של ספר הזוהר וכל תועבותיו!


הרביעית, בהחדרת כמויות גדולות של פרשנויות-הבל לדברי רבנו, קאפח למעשה משפיל את רבנו כאילו יש צורך גדול ואפילו נואש לדרך האמת של רבנו בהסכמות של הוזי ההזיות הללו! ולא רק שהוא הולך בדרכי המינים אשר קובעים את אמיתתו של עניין לפי הוזי ההזיות שסומכים את ידיהם המגואלות עליו, ולא רק שהוא משפיל את דרך האמת, ולא רק שהוא מרומם תועים שהִתעו את עמנו אחרי ההבל – אלא שהוא גם יוצר תקדים מסוכן מאד, לפיו רק מה שהוזי ההזיות סמכו את ידיהם עליו הוא אמת, אך מה שלא, כגון כל עולם המחשבה וכל יסודות הדת המחשבתיים – כל העניינים שהתנגדו להם המינים, אינם אמת חלילה.


החמישית, בהעתקת כמויות עצומות של הבל וטמטום, קאפח מרחיק אותנו מן האמת, ולא רק בעצם ההגייה ואימוץ המחשבה בדברי עילגים אילמים, אלא אפילו אם היה מדובר בדברים שרק "אין בהם צורך", גם אז היה מדובר בעוול, שהרי השקפתו של רבנו הינה שכל מה שמטריד את האדם מלעסוק במושכלות ובמדעים הוא בגדר בזבוז זמן מוחלט! וכילוי זמן יקר מאד בעיסוק בדברים שאין בהם תועלת מרחיק את האדם ממילוי ייעודו: ידיעת ה' והשגתו.


השישית, הואיל ואין שום צורך בפרשנויות הללו, העתקת כמויות אינסופיות של הבל לפירושו מעידה על-כך שקאפח נזקק נואשות לעבות את פירושו, שהרי איך הוא יכשיר את לקיחת השוחד במשך יובל שנים ואת חבירתו לדרכי המינים? כלומר, קאפח תירץ תירוצים נבובים כדי להצדיק את עיבוי ספריו, מפני שריבוי הלהג ויגיעת הבשר בספרים הרבה החדירו לדרדעים האורתודוקסים הערצה כלפיו כאילו הוא היה "גאון עולם" ו"מלאך השם" – ואם הוא "גאון ומלאך" לא יכול להיות שהוא היה מחלל-שם-שמים ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא...


קצרו של דבר, קאפח עיבה את ספריו בדברי התועים כדי ליצור סביבו הילה אלילית שתכסה על ערוות לקיחת השוחד וההודאה בעבודה-זרה, כלומר, יצירת הערצה אלילית סביבו גרמה לדרדעים האורתודוקסים להתעוור לחלוטין ולחדול מלבחון את מעשיו, ואף להצדיק אותם!


וזכורני היטב כיצד חסידיו השוטים של קאפח היו נוהגים להתבונן על ספריו האדומים הרבים, ולהתפלא על "חכמתו וגאונותו האדירה", והיו תוהים ובוהים בספריו וממלמלים לעצמם: "איך הוא הצליח לעשות כדבר הזה?", ואפילו שהיה אחד מחסידיו שליקט את כל הערותיו מֵעשרות ספרי פירושו וקיבצם בספר אחד די קטן, עדיין הם אומרים: פששש... מאאא... בעאאא...


והנה לפניכם התעיה של קאפח אשר נוגעת לענייננו: בראש מבואו למורה, קאפח מציג את דרכו של רבנו לפיה אין לעסוק אפילו בהלכות של אנשי אמת שנדחו מן ההלכה, וכך מצטט קאפח את דברי רבנו בראש מבואו שם: "והדברים ברורים שר' יהושע מזהיר אותנו לבל נרבה לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן, כי אינן אלא הטרדת זמן יקר שחייבם היינו למצותו בידיעת [...] האסור והמותר המציאותי, וביסוד היסודות [...] ועקבי הוא רבנו לגישתו זו, במסכת נזיר (ב, א) במחלוקת ת"ק ור' יהודה היאך היא שיטת בית שמאי כתב רבנו: 'וכיוון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי, ודברי בית שמאי דחויים – לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו'".


האמנם דברי רבנו בפירושו לנזיר עוסקים ב"המצאות פלפוליות לשמן"? והלא מדברי רבנו עולה בבירור שאין לעסוק אפילו בהלכות דחויות! קאפח מטשטש אפוא את דברי רבנו ואף עוקר אותם לחלוטין! שהרי אם כל האיסור הוא רק להרבות בעיסוק בהמצאות פלפוליות לשמן, וכדברי קאפח לעיל: "לבל נרבה לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן", הרי שמותר אפילו לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן באופן מדוד, כל-שכן שמותר לכלות את הזמן בהלכות דחויות לכל דקדוקיהן ופרטי פרטיהן! ובזה קאפח למעשה חובר חבר לכל התועים והמתעים למיניהם.


וברור גם מדוע קאפח מכזב ומתעה, שהרי אם אסור לדעת רבנו לעסוק אפילו בהלכות דחויות שנאמרו על-ידי אנשי אמת כמו חכמי המשנה והתלמוד, ברור שאסור באיסור חמור לכלות את הזמן בעיסוק בפרשני "משנה תורה" הוזי ההזיות אשר עיקמו ועיקשו את דברי רבנו. אך כאמור, אם קאפח לא יעבה את ספריו איך הוא ייצור סביבו הילה מאגית שתכסה עליו?


אגב, איך קאפח העז לומר בהמשך הדברים במבואו שם על הקוקו: "וכמה תמציתיים וקולעים הם דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל" וכו'. ואיך הוא העז לרומם ולפאר את הקוקו שהכשיר את ההגשמה והתועבה, ועוד במבואו לספר מורה הנבוכים! והמחובר לטמא – טמא.


ולעיון בהזיותיו של הקוקו ראו: "קמצוץ מתבשיליו של קוק".


בהמשך הלכות עבודה-זרה בעניין המגדף (ב, יב), רבנו קובע כך:


"אזהרה של מגדף מנין? שנאמר: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל' [שמ' כב, כז]. בכל יום ויום דנין את העדים בכינוי: 'יכה יוסי את יוסי'. נגמר הדין מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלים את הגדול שבעדים, ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר: אף אני כמותו שמעתי. ואם היו עדים רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר: כזה שמעתי".