"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת [כגון המודים ב"קדושתו" של ספר הזוהר], אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (הלכות עבודה-זרה ב, י).
במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", ובמסגרת דיוננו בפרקים הראשונים של הלכות עבודה-זרה, עסקנו בבירור ההגדרות ובעיון בהלכות החמורות הנוגעות למינים ולצאצאיהם. ההלכה האחרונה שלמדנו עסקה בהשוואה שבין עובד עבודה-זרה לבין המגדף את השם.
והנה ההלכה לפניכם (עבודה-זרה ב, י):
"ואחד העובד עבודה-זרה ואחד המגדף את השם, שנאמר: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל]. לפיכך תולין עובד עבודה-זרה כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה-זרה, ששניהם כופרין בעיקר הם, ואלו הם דיני המגדף [ודיניו מובאים בהמשך ההלכות שם, ונדון בהם לקמן]".
כמו כן, הזכרנו הלכה נוספת, הפעם מהלכות סנהדרין (טו, ח–ט) שבה למדנו על דין מיוחד בעניין המגדף והעובד עבודה-זרה (וכל-שכן המינים), וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין שם:
"מצות עשה לתלות את המגדף ועובד-עבודה-זרה: שנאמר: 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי' [דב' כא, כג], הרי מגדף אמור; ובעובד עבודה-זרה נאמר: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל] [...] כיצד מצות הנתלין: אחר שסוקלין אותן, משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו לזו ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין אותו מיד".
מכל זאת למדנו על חומרת דינם של עובדי עבודה-זרה והמינים המחרפים והמגדפים את ה' יתעלה. לקמן נוסיף ונלמד את מקבץ ההלכות הייחודיות שנוגעות לַמגדף את השם הנכבד והנורא. נחל אפוא בהגדרת הלאו ב"ספר המצוות" של רבנו (לאוון ס), וכֹה דבריו שם:
"האזהרה שהוזהרנו מליקוב את השם הגדול – יתעלה על מה שאומרים הסכלים לעילא לעילא – וזהו העניין שמכנים אותו 'ברכת השם', ועונש העובר על לאו זה הרי הוא מפורש בלשון התורה שהוא נסקל, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה' [ויק' כד, טז]. אבל האזהרה, הרי לא נאמרה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא נאמרה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו, והוא אמרוֹ: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל' [שמ' כב, כז]. ולשון המכילתא: לפי שהוא אומר: 'וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת', עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל'. ובספרא: על השם המיוחד במיתה ועל שאר הכינויין באזהרה. ועוד במכילתא: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל' – ליתן לא תעשה על ברכת השם [במכי' דרשב"י וכן בסנהדרין סו ע"א]".
לאחר שראינו את יסודות הדין, נעבור להלכות עבודה-זרה (ב, יא), וכֹה דברי רבנו שם:
"אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף-דלת-נון-יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקין, שנאמר: 'וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת' [ויק' כד, טז], על השם המיוחד חייב סקילה, ועל שאר הכינויין באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד-הא-ואו-הא. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל".
כלומר, מי שמגדף את ה' יתעלה בקללה כזו: "יכה יוסֵי [=שם מן השמות שאינם נמחקים] את יוסֵי [=שם אדנות או שם הויה]", חייב סקילה. ברם, מי שמגדף את ה' יתעלה בקללה כזו: "יכה יוסֵי [=שם מן השמות שאינם נמחקים] את יוסֵי [=כינוי מן הכינויים, וברור שהוא הדין לשמות שאינם נמחקים למעט שם אדנות ושם הויה]", עובר על לאו אך אינו חייב סקילה.
ובהלכות יסודי התורה (ו, ב) רבנו מסביר מה הם שבעת השמות שאינם נמחקים:
"ושבעה שמות הם: השם הנכתב יוד-הא-ואו-הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף-דלת-נון-יוד [ושאר השמות שאינם נמחקים שנזכרו בהלכה לעיל הם:] ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות – כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה".
ובהלכות יסודי התורה (ו, ה) רבנו מסביר מה הם הכינויים שמותר למחקן:
"שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש-ברוך-הוא, כגון: חנון ורחום הגדול הגיבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן – הרי הן כשאר דברי הקודש, ומותר למחקן".
אגב, קאפח מעיר בהלכות עבודה-זרה (ב, יא) שם: "הרבה דיות נשתפכו בהלכה זו, החל מהרמ"ה ועד אחרוני אחרונים, והנני מביא דברי כמה מהם, לא שיש צורך לכך, אלא להראות כמה טרחו חכמי הדורות ליישב כל מלה ומשפט בדברי רבנו". ושם קאפח בזבז שישה עמודים שלמים בשני טורים גדושים בכתב זעיר לאותם הוזי ההזיות שאפילו הוא מודה שאין בהם צורך! כמו כן, איני מבין, אם "חכמי הדורות" הלכו בדרכים עקלקלות מדוע שניחבל בהם אף אנו?
ובעבר שמעתי את תירוצו של קאפח כאן לטענה מדוע הוא האריך מאד בפירושו והעתיק את כל דברי הוזי ההזיות, והדרדעים האורתודוקסים שנוהים אחריו בעיניים עצומות מנפנפים בתירוצו כאן וטוענים שכל מטרתו הייתה בעצם להאדיר ולהעצים את רבנו... ואם זאת אכן הייתה מטרתו, הוא לא היה צריך להאריך כל-כך ולהעתיק עשרות אלפי דפים בכתב זעיר של הוזי ההזיות, די שהיה מתאר במאמר את כמויות הפרשנות שנכתבו על "משנה תורה".
העובדה שקאפח העתיק את כל דברי הוזי ההזיות והמטיר עלינו את כל דמיונותיהם ועילגותם המייגעת מובילה לכמה מסקנות מאד מטרידות: הראשונה, קאפח למעשה רומז בכל יגיעת הבשר הזו שדברי רבנו זקוקים לפרשנות רבה, כאילו מדובר בטקסט עקוש ויקוש שאי-אפשר להבינו בלי תיווכם של מאות פרשנים! השנייה, בעשותו כן, קאפח למעשה מתגולל לפני "חכמי ישראל" בהערצה ובהתבטלות כאילו הם היו ממעתיקי השמועה הנאמנים! וזאת אף-על-פי שדבריהם מלאים וגדושים בהזיות ולעתים לא רחוקות גם במינות; השלישית, קאפח שוב מודה בעבודה-זרה, כי אם הוא מרומם פרשנים שהיו מכשפים, כמו קארו הקראי שהוא קורא לו "מרן", הוא למעשה מרומם מינים ומודה ב"קדושתו" של ספר הזוהר וכל תועבותיו!
הרביעית, בהחדרת כמויות גדולות של פרשנויות-הבל לדברי רבנו, קאפח למעשה משפיל את רבנו כאילו יש צורך גדול ואפילו נואש לדרך האמת של רבנו בהסכמות של הוזי ההזיות הללו! ולא רק שהוא הולך בדרכי המינים אשר קובעים את אמיתתו של עניין לפי הוזי ההזיות שסומכים את ידיהם המגואלות עליו, ולא רק שהוא משפיל את דרך האמת, ולא רק שהוא מרומם תועים שהִתעו את עמנו אחרי ההבל – אלא שהוא גם יוצר תקדים מסוכן מאד, לפיו רק מה שהוזי ההזיות סמכו את ידיהם עליו הוא אמת, אך מה שלא, כגון כל עולם המחשבה וכל יסודות הדת המחשבתיים – כל העניינים שהתנגדו להם המינים, אינם אמת חלילה.
החמישית, בהעתקת כמויות עצומות של הבל וטמטום, קאפח מרחיק אותנו מן האמת, ולא רק בעצם ההגייה ואימוץ המחשבה בדברי עילגים אילמים, אלא אפילו אם היה מדובר בדברים שרק "אין בהם צורך", גם אז היה מדובר בעוול, שהרי השקפתו של רבנו הינה שכל מה שמטריד את האדם מלעסוק במושכלות ובמדעים הוא בגדר בזבוז זמן מוחלט! וכילוי זמן יקר מאד בעיסוק בדברים שאין בהם תועלת מרחיק את האדם ממילוי ייעודו: ידיעת ה' והשגתו.
השישית, הואיל ואין שום צורך בפרשנויות הללו, העתקת כמויות אינסופיות של הבל לפירושו מעידה על-כך שקאפח נזקק נואשות לעבות את פירושו, שהרי איך הוא יכשיר את לקיחת השוחד במשך יובל שנים ואת חבירתו לדרכי המינים? כלומר, קאפח תירץ תירוצים נבובים כדי להצדיק את עיבוי ספריו, מפני שריבוי הלהג ויגיעת הבשר בספרים הרבה החדירו לדרדעים האורתודוקסים הערצה כלפיו כאילו הוא היה "גאון עולם" ו"מלאך השם" – ואם הוא "גאון ומלאך" לא יכול להיות שהוא היה מחלל-שם-שמים ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא...
קצרו של דבר, קאפח עיבה את ספריו בדברי התועים כדי ליצור סביבו הילה אלילית שתכסה על ערוות לקיחת השוחד וההודאה בעבודה-זרה, כלומר, יצירת הערצה אלילית סביבו גרמה לדרדעים האורתודוקסים להתעוור לחלוטין ולחדול מלבחון את מעשיו, ואף להצדיק אותם!
וזכורני היטב כיצד חסידיו השוטים של קאפח היו נוהגים להתבונן על ספריו האדומים הרבים, ולהתפלא על "חכמתו וגאונותו האדירה", והיו תוהים ובוהים בספריו וממלמלים לעצמם: "איך הוא הצליח לעשות כדבר הזה?", ואפילו שהיה אחד מחסידיו שליקט את כל הערותיו מֵעשרות ספרי פירושו וקיבצם בספר אחד די קטן, עדיין הם אומרים: פששש... מאאא... בעאאא...
והנה לפניכם התעיה של קאפח אשר נוגעת לענייננו: בראש מבואו למורה, קאפח מציג את דרכו של רבנו לפיה אין לעסוק אפילו בהלכות של אנשי אמת שנדחו מן ההלכה, וכך מצטט קאפח את דברי רבנו בראש מבואו שם: "והדברים ברורים שר' יהושע מזהיר אותנו לבל נרבה לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן, כי אינן אלא הטרדת זמן יקר שחייבם היינו למצותו בידיעת [...] האסור והמותר המציאותי, וביסוד היסודות [...] ועקבי הוא רבנו לגישתו זו, במסכת נזיר (ב, א) במחלוקת ת"ק ור' יהודה היאך היא שיטת בית שמאי כתב רבנו: 'וכיוון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי, ודברי בית שמאי דחויים – לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו'".
האמנם דברי רבנו בפירושו לנזיר עוסקים ב"המצאות פלפוליות לשמן"? והלא מדברי רבנו עולה בבירור שאין לעסוק אפילו בהלכות דחויות! קאפח מטשטש אפוא את דברי רבנו ואף עוקר אותם לחלוטין! שהרי אם כל האיסור הוא רק להרבות בעיסוק בהמצאות פלפוליות לשמן, וכדברי קאפח לעיל: "לבל נרבה לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן", הרי שמותר אפילו לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן באופן מדוד, כל-שכן שמותר לכלות את הזמן בהלכות דחויות לכל דקדוקיהן ופרטי פרטיהן! ובזה קאפח למעשה חובר חבר לכל התועים והמתעים למיניהם.
וברור גם מדוע קאפח מכזב ומתעה, שהרי אם אסור לדעת רבנו לעסוק אפילו בהלכות דחויות שנאמרו על-ידי אנשי אמת כמו חכמי המשנה והתלמוד, ברור שאסור באיסור חמור לכלות את הזמן בעיסוק בפרשני "משנה תורה" הוזי ההזיות אשר עיקמו ועיקשו את דברי רבנו. אך כאמור, אם קאפח לא יעבה את ספריו איך הוא ייצור סביבו הילה מאגית שתכסה עליו?
אגב, איך קאפח העז לומר בהמשך הדברים במבואו שם על הקוקו: "וכמה תמציתיים וקולעים הם דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל" וכו'. ואיך הוא העז לרומם ולפאר את הקוקו שהכשיר את ההגשמה והתועבה, ועוד במבואו לספר מורה הנבוכים! והמחובר לטמא – טמא.
ולעיון בהזיותיו של הקוקו ראו: "קמצוץ מתבשיליו של קוק".
בהמשך הלכות עבודה-זרה בעניין המגדף (ב, יב), רבנו קובע כך:
"אזהרה של מגדף מנין? שנאמר: 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל' [שמ' כב, כז]. בכל יום ויום דנין את העדים בכינוי: 'יכה יוסי את יוסי'. נגמר הדין מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלים את הגדול שבעדים, ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר: אף אני כמותו שמעתי. ואם היו עדים רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר: כזה שמעתי".
חשוב להבהיר שעמידת הדיינים היא משום הקריעה, ש"אין קריעה אלא מעומד" כמו שפוסק רבנו בהלכות אבל (ח, א). כמו כן, "כדרך שקורע אדם על אביו ועל אימו – כך הוא חייב לקרוע [...] על ברכת השם" וכו' (אבל ט, ב), דהיינו קורע על ברכת השם עד שמגלה את ליבו (קורע את כל בגדיו העליונים עד שמתגלה ליבו או בגד הזיעה הצמוד לגופו, ואינו צריך לקרוע את הגופייה), ואינו מאחה לעולם, וכמו שפוסק רבנו בהלכות אבל (ט, ג): "כל אלו הקרעים – קורע עד שמגלה את ליבו, ואינו מאחה לעולם". ובהלכות אבל (ט, ו) שם מוסיף רבנו ופוסק כך:
"ומניין שקורעין על ברכת השם? שנאמר: 'וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים [וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה]' [מ"ב יח, לז]. אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע – חייבין לקרוע. והעדים אין חייבין לקרוע כשיעידו בבית דין, שכבר קרעו בשעה ששמעו".
הלכה זו מלמדת אותנו מוסר גדול, עד כמה חמור מה שאנו מוציאים בפינו כלפי בורא-עולם, שהרי לכאורה, מה דברי ההבל והסכלות של שוכני בתי חומר מעלין או מורידין? אלא, ה' יתעלה הקפיד על-כך, מפני שחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא מוביל להתפרקות מוסרית מוחלטת מיראת שמים, ובהעדר יראת שמים – אין חסם מוסרי-אלהי אשר ימנע מבני האדם להפוך לחיות טרף ולנצל את החלשים והמוחלשים בחברה, ולהפוך את חיי כלל בני האדם לגהינם.
והנה ראש נבואתו של ישעיה, וממנה עולה בבירור כי מרידה בה' יתעלה והתנערות מיראת שמים מדרדרת להפקרות חברתית מוחלטת ולהפרת כל כללי המוסר:
"שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי [...] הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְיָ נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר [...] לוּלֵי יְיָ צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה [...] רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה [...] אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".
והנה לפניכם עוד הלכה בעניין המגדף וגם היא מוסיפה ללמד על חומרת ההתנערות וההתפרקות המוסרית מיראת שמים, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, יג):
"מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו כלום, אלא, כיוון שגידף בעדים נסקל".
כלומר, אף-על-פי שהכלל ההלכתי בכל מקום: "בתוך כדי דיבור כדיבור דמי", דהיינו אם אדם חזר בו בתוך כדי דיבור אין מתייחסים לדבריו ורואים אותם כאילו הם לא נאמרו מעיקרא, בעניין המגדף ישנה חומרה מיוחדת, וגם אם המגדף חזר בו מברכתו בתוך כדי דיבור – נסקל.
ובהמשך ההלכה הזו אומר רבנו כך:
"מי שגידף את השם בשם עבודה-זרה – קנאין פוגעין בו והורגין אותו. ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית-דין, אינו נסקל, עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין".
כלומר, מי שקילל כך: "יכה יוסי [=שם עבודה-זרה] את יוסי [=שם אדנות או הויה]", יש רשות לקנאים לפגוע בו ולהרוג אותו וסנהדרין-אמת תיתן להם גיבוי מלא לכך. ברם, אם לא הרגוהו קנאים ובא לפני בית-הדין אינו נסקל עד שיברך את השם באחד מן השמות שאינם נמחקים.
ולעיון נרחב בשבעת השמות שאינם נמחקים ראו: "שבעת השמות שאסור למחקם".
***
נצרף למאמר זה את שתי ההלכות האחרונות בפרק ב שם, ונוסיף ונלמד מהן על חומרת ברכת השם, ועל חומרת ההתפרקות מיראת שמים, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, יד–טו):
"כל השומע ברכת השם חייב לקרוע, ואפילו על ברכת הכינוי חייב לקרוע [שאיסורה בלאו], והוא שישמענה מישראל. אחד השומע או השומע מן השומע [חייב לקרוע]. אבל השומע מן הגוי אינו חייב לקרוע, ולא קרע אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משומד היה".
"כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד-אחד על ראש המגדף, ואומר לו: דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר: 'וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים [אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה]' [ויק' כד, יד]".
נחזור עתה להלכה שפתחנו בה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, יב): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא", ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה ואף-על-פי שלא עבדהּ! לאור חומרת ההודאה בעבודה-זרה, איך העזו הדרדעים השכירים קאפח וערוסי לבגוד בגידה כל-כך חמורה בייעודם: לרומם על נס את דרך האמת? איך הם העזו להודות ב"קדושתו" של ספר הזוהר? והלא הם ידעו את חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכן את תיעובו של ספר הזוהר. לא די היה להם בחילול-שם-השמים שבידם ובארור לוקח שוחד על שכר הדיינים ושררת הרבנות?
ואולי החמור מכל, איך הם העזו לזהם את דרך האמת? שהרי הם מתיימרים להנהיג את ציבור מבקשי הדעת והאמת, הם מתהדרים בכך שהם "דולים ומשקים" את צאן מרעיתם ממשנתו הזכה של רבנו! עד-כדי-כך שקאפח אפילו התענג בכינוי שהודבק לו: "הרמב"ם של ימינו"! ואם הרמב"ם המדומה של ימינו חוצב מן התורה בקונגו אימתני שגורם לפריצות דיסק בעמוד השדרה, ואף מתכחש לייעודו ומודה בעבודה-זרה ובמינות החמורה – הדבר למעשה מכשיר לחלוטין את כל התועבות המחשבתיות, ואת חילול ה' בחציבת התורה והפיכתה לקורדום.
אגב, מי שכינה את קאפח "הרמב"ם של ימינו", וקאפח כמובן התענג ושתק על הכינוי המקומם הזה, היה מורדוך אליהו המכשף המקובל המבולבל אשר תעה ולעה בדרכי המינות והכשיל רבים בתורה, ואף הפך תורת אלהים לקורדום חוצבים, שם רשעים ירקב. וכבר אמרתי בכמה מקומות שמטרתו הייתה להכשיר את חציבתו ותעייתו והתעייתו, ולכן הוא שיבח את קאפח כדי למעשה להכשיר את זוהמת המינות והחציבה שטינף וסיאב את עצמו בהן.
וקאפח? קאפח שתק. הוא התענג על הכינוי, ואִפשר להזיות לחדור ולטמטם את ההמון.
ועל התדרדרותו של קאפח השכיר במדרון העוונות כבר אמרו חכמים באבות (ד, ב):
"בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה, וברח מן העבירה – שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה".
ועוון החציבה גרם לו לעוון חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא בהודאתו באלילות הזוהר.
ומי שמרומם את קאפח בימינו הוא ערוסי ושאר הדרדעים האורתודוקסים למיניהם, כדי להצדיק את חציבתם ואכילתם מן התורה, וכן את התערותם במינים ובצאצאיהם. ועל מזבח חציבתם מן התורה הם מוכנים לחרף ולגדף את השם הנכבד והנורא ואף להתעות רבים אחריהם אשר יחרו ויחזיקו אחריהם, ויחרפו ויגדפו את השם הנכבד והנורא: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב, יד).
קצרו של דבר, הדרדרעים האורתודוקסים בגדו בייעודם, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם:
"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם [בצאצאי המינים האורתודוקסים] וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם [למדו לחצוב משכורות וטובות הנאה מן התורה], וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם [חציבתם גרמה להם להתדרדר עוד ולעבוד את גדולי האסלה, ומרוממים ומפארים ומעריצים אותם] וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ" (תה' קו, לה–לו).
חמונת הרשומה מאת: Biblical; רישיון: CC BY-SA 3.0.