קאפח – את ה' הוא מגדף

"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת [כגון המודים ב"קדושתו" של ספר הזוהר], אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (הלכות עבודה-זרה ב, י).


במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", ובמסגרת דיוננו בפרקים הראשונים של הלכות עבודה-זרה, עסקנו בבירור ההגדרות ובעיון בהלכות החמורות הנוגעות למינים ולצאצאיהם. ההלכה האחרונה שלמדנו עסקה בהשוואה שבין עובד עבודה-זרה לבין המגדף את השם.


והנה ההלכה לפניכם (עבודה-זרה ב, י):


"ואחד העובד עבודה-זרה ואחד המגדף את השם, שנאמר: 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל]. לפיכך תולין עובד עבודה-זרה כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין. ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה-זרה, ששניהם כופרין בעיקר הם, ואלו הם דיני המגדף [ודיניו מובאים בהמשך ההלכות שם, ונדון בהם לקמן]".


כמו כן, הזכרנו הלכה נוספת, הפעם מהלכות סנהדרין (טו, ח–ט) שבה למדנו על דין מיוחד בעניין המגדף והעובד עבודה-זרה (וכל-שכן המינים), וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין שם:


"מצות עשה לתלות את המגדף ועובד-עבודה-זרה: שנאמר: 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי' [דב' כא, כג], הרי מגדף אמור; ובעובד עבודה-זרה נאמר: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל] [...] כיצד מצות הנתלין: אחר שסוקלין אותן, משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו לזו ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה, ומתירין אותו מיד".