מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?

התורה ציוותה אותנו לשמוע קול שופר בראש השנה בפסוק: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [=תשרי] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במ' כט, א). הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביאר מצוה זו (עשין קע): "הציווי שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום האחד בתשרי, והוא אמרוֹ בו 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' [...]. ואין הנשים חייבות בה". ובהלכות שופר (א, א) רבנו פוסק כך: "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר: 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'".


א. טעמו של הרמב"ם


ראינו אפוא שמצות שמיעת קול שופר היא מן התורה, אך בתורה לא צוין שום טעם לכך. הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד) מבאר מהו הטעם לשמיעת קול שופר, וכֹה דבריו:


"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [שהרי לא פורש טעמהּ בתורה], רמז יש בו. כלומר עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".


הרמב"ם בפתיחת דבריו מציין את העובדה שהזכרנו לעיל והיא, שמצות שמיעת קול שופר נאמרה בתורה כגזרה, כלומר כחוק ללא טעם בצידו. ברם הרמב"ם אומר, שלמרות שבתורה לא נתפרש הטעם, הטעם ברור, והוא, שתקיעת השופר נועדה להרטיט את הלבבות. תקיעת השופר נועדה לנו בני האדם, נועדה לחדור לאוזנינו וללבנו, לעצור לרגע את מהלך חיינו החומריים, להביט לתוך נפשנו ולשאול את עצמנו איפה אנחנו? האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה והישרה? האם אנחנו שוגים ורודפים אחר ההבל אשר לא יועיל ולא יציל? האם אנחנו זוכרים את בוראנו? האם דרכנו היא דרך האמת? והאם אנחנו באמת חותרים אליה?


ב. טעמים אחרים לתקיעת שופר


בסידורי התפילה הנפוצים ישנה תפילה ארוכה מאד לפני תקיעת שופר. התוקע נעמד לפני הקהל ואומר תפילה זו. נעיין בה מעט וננסה להבין מתוכה על הטעמים הנוספים שישנם לתקיעת שופר. להלן קטע קצר מאותה התפילה שאומר התוקע לפני התקיעות:


"ואני יודע בעצמי שאיני כדאי [...] לכוון כוונת התקיעות וצרוף שמותיך הקדושים, וכל הייחודים וזיווגי מידות העליונות, ומיתוק הדינים קשים ורפים הראויים לבוא על ידיהם [...]. ותצרף מחשבתי [...] כאילו אתכוון בכל צירופי שמות הקדושים העולים מתוכם, ובכל הייחודים וזיווגי מדות העליונות ומיתוק הדינים הראויים לכל תקיעה ותקיעה [...]. ויעלו לפניך [התקיעות] [...], המעלים ייחוד וזיווגי מידות העליונות ומעוררים את הרחמים".


כל זה רק מעט מכל החיזיון המאגי שאנו שומעים לפני תקיעת שופר. לפי דברים אלה ישנן "כוונות" לתקיעות, הכוונות מורכבות מכל מיני צירופים של "שמות קדושים" שעולים מעלה-מעלה, וגורמים ל"ייחודים וזיווגי מדות העליונות", ואלה מביאות כביכול ל"מיתוק הדינים".


ובכן, מבחינה עקרונית לדעת הרמב"ם, הדרך היחידה שישנה לאדם לִזְכּוֹת בדינו בראש השנה היא תשובה ומעשים טובים. כל תפישת הכוונות מזיקה מאוד, מפני שהיא מסיטה את המחשבה מהרהורי תשובה ומעשים טובים, אל מחשבה על כוונות שבהן אנחנו "לוחצים על הכפתורים הנכונים", והוֹפּ, כבמטה קסם מכושף "נמחקים" כל עוונותינו... המחשבה שאנו נזכה בדין באמצעות "טריקים" מאגיים ש"יעוררו את הרחמים" ו"ימתקו את הדינים", היא טעות מרה ויש בה גם נגיעה רחבה בעבודה-זרה כפי שנראה בהמשך.


ג. ייחודים וזיווגי מדות העליונות


כאשר אני שומע את הדברים הללו אני לא יכול שלא לקבל צמרמורת, האם בראש השנה, ברגעים הקדושים ביותר, ראוי להזכיר מושגים שקשורים לחרפה הגדולה ביותר לאדם, כפי שאמר אריסטו, והיא תאוותו המינית של האדם? האם בממלכתו של מלך-מלכי-המלכים הקב"ה ישנם ייחודים או זיווגי מידות עליונות? מדוע אני צריך לזווג משהו בעולמות העליונים בכלל? מה זה עוזר לי לשוב בתשובה? ומה זה בכלל קשור לתשובה?


וכבר שמענו על "מקובלים" משובשים שתאוותם המינית העבירה אותם על דעתם והם הפכו לחיות טרף. נואפים עם נשים נשואות, ילדים וילדות. וכל זה בטענה שהם "עושים תיקונים בשמיים", או שהמעשים הללו "הכרחיים" כדי לכפר על כל מיני חטאים שהאישה או הילדים עשו כביכול "בגלגולים קודמים". אין ספק שמדובר בחולי נפש אכזריים ביותר, אשר כל-כך הסתאבו עד שהם מאמינים לשקרים שהם עצמם מספרים, או שהם פשוט משתמשים בהבלים הללו כדי להטעות את ההמון הנבער מדעת ולספק את יצריהם השפלים.


לדעת הרמב"ם, כל ההזיות הללו לא רק שהן מיותרות ושקריות, הן גם מזיקות מאוד מפני שהן מרחיקות אותנו מדרך האמת; הן מסיטות אותנו ממחשבה על תשובה אמיתית, מחיבור רוחני אמיתי, וסוחפות אותנו אל עולם מאגי זימתי שרחוק מאוד מדרך האמת הישרה, עולם מיסטי דמיוני ויצרי אשר רחוק מקדושה ורוחניות אמיתית, ועלול לדרדר את האדם על נקלה לשגות ולנהות אחר תאוות החומר השפלות ביותר. והסיבה פשוטה, המיסטיקה ועולם ההזיות מעוררות מאוד את כוח הדמיון שבאדם, שהוא בעצם כוח יצרי רגשני וחושני שפונה אל התאוות. נמצא אפוא, שהמיסטיקה וההזיות לא רק שאינן משענת רוחנית, ההיפך הוא הנכון, הן מדרדרות את האדם לשקיעה בחומר ובתאוות הבהמיות הבזויות ביותר.


ד. "שמות קדושים"


בתפילה נזכרו "שמות קדושים". בספרו הטהור "מורה הנבוכים" הרמב"ם מלמד אותנו שהיו באומה שלושה שמות מיוחדים לה' יתברך. השם האחד הוא השם המפורש: יהוה, השם השני הוא שם בן 12 אותיות, והשם השלישי הוא שם בן 42 אותיות. שני השמות האחרונים אבדו במהלך הזמן ואינם ידועים בימינו.


השמות בני ה-12 וה-42 אותיות אינם שם אחד, אלא מספר מלים שמוֹרוֹת על יחוד ה'. וכֹה דברי רבנו במורה (א, סב): ואין ספק כי אותם המלים מורות על עניינים בהכרח, אותם העניינים קרובים לאמיתת השכלת עצמותו יתעלה". כלומר, לא מדובר במלים שעושים איתם "כשפים" או שיש להן "כוחות" מאגיים, אלא במלים שהחכמים יבינו מהם עניינים עמוקים ביחס למציאות הבורא והנהגתו. בהמשך דבריו, הרמב"ם מתייחס לעניין "השמות הקדושים" שנזכרו בתפילה לעיל, וכֹה דבריו שם:


"וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות [=השמות] הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר [דברים שקריים], שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות ["הקדושים"] ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


מיהם אותם "הכשרים החלשים הפתאים" שהרמב"ם מזכיר? מָרי נותן לנו תשובה לכך, וזה לשונו שם: "בני אדם הספקנים החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים [והיה עליו לציין ספרים כי מדובר בביעור עבודה-זרה מן הארץ ואסור לכבדהּ ואף מצוה לבזותהּ, וברור ששותפותו בממסד הרבנים השכירים מנעה ממנו מלהיות שלם בדרך האמת]". כלומר, יש שחוששים להכריע בין אמת לבין שקר, ופעמים רבות תשמעו אותם אומרים על שתי השקפות מנוגדות: "אלה ואלה דברי אלהים חיים", בעוד שלפי האמת אחת מהן היא האמת והאחרת שקרית ויסודה בעבודה-זרה, אלא שחולשת דעתם ושכלם גרמה להם לשפלות מחשבתית ולאיבוד דרך השקפתי.


האמונה שישנם "שמות קדושים" אשר "פועלים" גדולות ונצורות בשמים ובארץ, היא השקפה שיסודה בעבודה-זרה. כלומר, השקפה זו נובעת מהשקפות מכשפי העבודה-הזרה הקדמונים, שהאמינו שפעולות ו"כישופים" מסוימים מחוללים גדולות ונצורות. ועלינו לשאול את עצמנו: האם ראוי לאמץ את הדברים הללו בכלל ועוד בראש השנה בפרט?


ה. "מעוררים את הרחמים"


זו אולי ההזיה הבעייתית ביותר מכל שלל ההזיות שהנחילו לנו "הרשעים הבערים" ו"הכשרים החלשים הפתאים" שבאו בעקבותיהם, וכל שאר המטורללים שבכל דור ודור – והיא האמונה שבתקיעות השופר אנחנו "מעוררים" את הקב"ה לרחם עלינו ולסלוח לנו על כל פשעינו, וכמו שנאמר באותה התפילה שלפני התקיעות: "ואתה בטובך תעורר רחמיך [...] ויעלו לפניך [...] תפילות ותקיעות בניך [...] המעוררים את הרחמים" – כביכול הקב"ה הוא שופט בשר ודם, שאם נבכה ונתחנן, ואולי אף נגניב לו שוחד מיני מתחת לשולחן בדמות תפילות ותקיעות עם כוונות ראויות "המעלות ייחוד וזיווגי מידות העליונות", נצליח "להשפיע" עליו שידון אותנו שלא כפי שורת הצדק והאמת.


ובמלים אחרות, אנחנו למעשה מציעים לבורא-עולם שוחד מיני שבזכותו הוא "יירגע" ונצליח להשפיע עליו לקרוע את רוע גזר דיננו ולהפוך את דיננו לטובה לברכה לשגשוג לרווחה ולרווחים... וברור כי האמונות הללו הינן תועבה חמורה ביותר, מפני שהן רומזות ברמזים עבים מאד שבורא-עולם עסוק בתאוות הזימה שהיא חרפתו הגדולה ביותר של האדם השפל! ואף יש בה כאמור גם נגיעה רחבה בעבודה-זרה, וכדברי רבנו במורה (א, נה):


"כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה [=לייחוס גופניות לבורא] חובה בהחלט לשלול אותו ממנו, וכן לשלול ממנו כל התפעלות [=שינוי במהותו של הבורא, בין שינוי גופני, ובין שינוי נפשי כגון שינויי רגשות], כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי [שהרי אדם שכועס לדוגמה מתחולל בתוכו שינוי נפשי שמעורר אותו לכעוס]".


כלומר, כל ההתפעלויות מחייבות שינוי פנימי בנפש האדם כמו שאמרנו, כך שאם לדוגמה נניח שהבורא "מרחם" במובן הרגשני והאנושי של המילה, הרי שאנחנו חוטאים בעבודה-זרה, מפני שייחסנו לו שינוי ואין שינוי אלא לגופות. אלא, הוא פועל פעולות של חסד ורחמים בעולם, אך לא מתוך התפעלות רגשית אנושית, והפעולות הללו נקראות "רחמים" כי כך בני האדם תופשים ומבינים את הפעולות מהסוג הזה, ודיברה תורה כלשון בני אדם.


נמצא אפוא, שאסור לייחס לבורא שום אפשרות של שינוי חיצוני-גופני או שינוי פנימי כגון התעוררות, מפני שיש בזה הגשמה, והנה דברי רבנו במורה (א, לו) ביחס לחומרת ההגשמה: "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [=כגון התעוררות נפשית מכל סוג שהוא], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר [=כל הלשונות הללו נאמרו בתנ"ך כנגד עובדי עבודה-זרה] – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה [!]".


ומוסיף מָרי שם ומסביר (א, נה): "כי כל התפעלות היא ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת". כלומר, שינויי מצבים נפשיים ייתכנו רק לנפש שקשורה בגוף, מפני שחושי הגוף (ראיה, שמיעה, וכיו"ב) מעוררים בקרבה התפעלויות רגשיות פנימיות. ונסיים בדברי הרמב"ם המאלפים שסותמים כל ויכוח בעניין, וכֹה דבריו (א, נט):


"ולא כפי שעשו הסכלים באמת, אשר הרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחינות שסידרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם [...] ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותיארוהו ודיברו לפניו בכל מה שחושבים אותו אפשרי, ומאריכים בכך עד שיעוררוהו להתפעל לפי דמיונם [כמו לפני התקיעות, וכמו שעשו נביאי הבעל לפני אליהו הנביא בהר הכרמל] [...]. ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת, ומקצתם יש בהם מן השטוּת והדמיון הנִפסד מה שמשחיק [=מצחיק] את האדם כפי טבעו בעת ששומעם".


והרחבתי בעניין ההתפעלויות וזיקתם הישירה להגשמת הבורא במאמרים נוספים, לדוגמה: "לעורר רחמי שמים?"; וכן במאמרי "רש"י ראש פרשני ההגשמה – חלק א" (בפרק ג: "ייחוס תכונות נפשיות לבורא-עולם הוא הגשמה").


ו. שטנים משטינים ומקטרגים


בתפילות שלפני התקיעות ישנה רעה חולה נוספת והיא האמונה הדמיונית בקיומם של שטנים ומשטינים ומקטרגים למיניהם, וכך נאמר בתפילות הללו: "וסתום וחתום פי שטן ואל ישטין עלינו", ועוד נאמר שם: "יהי רצון מלפניך [...] שתקרע [...] כל המשטינים והמקטרגים על עמך בית ישראל".


השקפה זו שיושבים לצד בורא-עולם משטינים ומקטרגים הינה הוצאת-שם-רע על המלאכים הקדושים והטהורים, כי היא מעלה את המחשבה שיש ישויות עליונות נשגבות מרושעות אשר מבקשות להרע לעם-ישראל! ואם הוצאת-שם-רע על אדם חמורה מאד, ואם הוצאת-שם-רע על ארץ-ישראל חמורה מאד-מאד, מה יהא דינם של המוציאים לעז כה חמור על מלאכי-השרת הקדושים והטהורים ומציירים אותם כיצורים אפלים מרושעים ונקמנים?


ואין ספק שיש כאן השפעה נוצרית מובהקת, אשר מתארת לצד בורא-עולם שלל שדים ויצורים "רעים" שבראשם השטן, ואשר יש להם כביכול כוח להשפיע על בורא-עולם, וכדַי ביזיון וקצף כמו שאומר מָרי על זאת באחת מהערותיו. אגב, הסיבה המרכזית שהם החדירו את האמונות הרעות הללו היא כדי שהם יוכלו להמשיך לחטוא ולפשוע בעיקר בענייני זימה ותועבה, ולהאשים את השדים והיצורים הרעים הללו, שהם אלה שהשפיעו עליהם לעשות את העוולות החמורות הללו ולהרוס משפחות ונפשות רכות. כך הם מתחמקים מלתת את הדין על פשעיהם וממשיכים "לשרת בקודש", ולא אתפלא אם רובם המכריע של הכומרים מושחתים וזימתיים וארורים מאד בבחינת רק אין יראת אלהים במקום הזה.


מדברים אלה נעבור לבחון רעה חולה נוספת שיש באמונה בקיום שטנים ומשטינים ומקטרגים: וכי יעלה על הדעת שיש בכוח יצורים שטניים להשפיע על בורא-עולם ולהטות את דינם של בני האדם? וכי אין דין צדק לפניו? וכי הקב"ה הוא שופט עַוָּל? וכי יש מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל? והאמונה הזו שאותם היצורים הדמיוניים מסוגלים להשפיע על בורא-עולם איננה רק חרפה וביזיון קמי שמיא, אלא היא גם מובילה להגשמה, שהרי אם ניתן להשפיע על בורא-עולם, אז יש לו כלים גופניים אשר קולטים רשמים ומציירים את השפעתם בנפש שהיא כוח בגוף, ובמלים אחרות, הקב"ה הוא בהכרח כוח בגוף בעל חושים גופניים שבאמצעותם ניתן להשפיע על "נפשו" הכלואה בגופו! וכמו שמָרי אומר לעיל: "כי כל התפעלות היא ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת". כלומר, שינויי מצבים נפשיים ייתכנו רק לנפש שקשורה בגוף, מפני שחושי הגוף (ראיה, שמיעה, וכיו"ב) מעוררים בקרבה התפעלויות רגשיות פנימיות.


זאת ועוד, התחינות שהקב"ה יסתום את פי המשטינים והמקטרגים מסיחה את הדעת מחשבון נפש אמיתי ונוקב, כאילו אנחנו "צדיקים וחסידים", וכל הצרה היא רק המשטינים והמקטרגים על עם-ישראל וכאילו רק בהם יש לטפל... אך אנחנו, חובשי מגבעות הארנבת ולובשי גלימות הכומרים, אלמלא המשטינים והמקטרגים לא הייתה לנו שום בעיה, כי אנחנו צדיקים וחסידים קדושים וטהורים! ואלה הם תפישות אשכנזיות גאוותניות טיפוסיות אשר תוקפות וחונקות כל דיון מעמיק במהות הדרך שבה בחרו אבותיהם, ולעולם מתארות את בני עדתם וגדוייליהם כאילו היו מבחר המין האנושי, אשר גדולים בהרבה ממויישה רביינו...


ואיני מבין כיצד הם מסוגלים לחיות עם עצמם לאחר שהקב"ה היכה אותם מכת אכזרי בשואה האיומה והנוראה, ואף חוסמים כל דרך לדיון בשאלה מדוע הקב"ה הביא עליהם את הייסורים הללו, כאילו מדובר בשאלה שהיא מיסודה בלתי לגיטימית – ההיפך הגמור מדברי התורה אשר מחייבת אותנו להרהר ולחפש במעשינו בעקבות הייסורים שהקב"ה מנחית עלינו. ואם תכריח אותם להשיב תשובות בשאלה זו, יענו לך במשאות שווא ומדוחים: שזאת עשה להם בגלל "שדיברו בבתי הכנסיות" או בגלל "הרפורמים המתבוללים".


ומי שטוען שבגלל דיבורים בבית-הכנסת הקב"ה יעשה כזאת הוא עובד אלילים, מפני שהוא מתאר את בורא-עולם כאליל יווני חמום-מוח מרושע ונקמני אשר הורס ומתעלל ללא כל פרופורציה לחומרת העבירה, ואף כופר בתורה שהעידה עליו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד); וכן הראיתי במאמריי שהקב"ה כמעט ולא נגע במתבוללים, ורובה המוחץ של המכה האנושה ניחתה בשטעטעל הפולני-ליטאי, אך הם ממשיכים להפנות עורף לאמת (בארה"ב ובריטניה נרצחו 0 אחוז מהיהודים, בגרמניה וצרפת נרצחו מעט יותר מ-20 אחוז מהיהודים; ואילו בפולין, מוקד השטעטעל והיידישקייט נרצחו נחנקו ונשרפו למעלה מ-90 אחוז מהיהודים! כך לפי הנתונים ב"יד ושם").


ואחתום בבקשת סליחה מבורא-עולם, יתעלה ויתרומם מכל הבלי השוטים הללו, על-כך שנאלצתי להעלות על הכתב את סכלותם של צאצאי המינים, אך לצערי אין ברירה אלא לנתח את סכלותם כדי לבער עבודה-זרה חמורה וכעורה מן הארץ, וכולי האיי ואולי...


"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כו–כז).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!