מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?

התורה ציוותה אותנו לשמוע קול שופר בראש השנה בפסוק: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [=תשרי] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במ' כט, א). רבנו הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביאר מצוה זו (עשין קע), וכֹה דבריו: "הציווי שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום האחד בתשרי, והוא אמרוֹ בו: 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' [...] ואין הנשים חייבות בה". ובהלכות שופר (א, א) רבנו פוסק כך: "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר: 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'".


א. טעמו של הרמב"ם


ראינו אפוא שמצות שמיעת קול שופר היא מן התורה, אך בתורה לא צוין שום טעם לכך. רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד) מבאר אפוא מהו הטעם לשמיעת קול שופר, וכֹה דבריו:


"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [שהרי לא פורש טעמהּ בתורה], רמז יש בו. כלומר עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".


הרמב"ם בפתיחת דבריו מציין את העובדה שהזכרנו לעיל והיא, שמצות שמיעת קול שופר נאמרה בתורה כגזרה, כלומר כחוק ללא טעם בצידו. ברם הרמב"ם אומר, שלמרות שבתורה לא נתפרש הטעם, הטעם ברור, והוא, שתקיעת השופר נועדה להרטיט את הלבבות. תקיעת השופר נועדה לנו בני האדם, נועדה לחדור לאוזנינו וללבנו, לעצור לרגע את מהלך חיינו החומריים, להביט לתוך נפשנו ולשאול את עצמנו איפה אנחנו? האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה והישרה? האם אנחנו שוגים ורודפים אחר ההבל אשר לא יועיל ולא יציל? האם אנחנו זוכרים את בוראנו? האם דרכנו היא דרך האמת? והאם אנחנו באמת חותרים אליה?


"מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (יר' ד, יט).


ב. טעמים אחרים לתקיעת שופר


בסידורי התפילה הנפוצים ישנו נוסח די ארוך שאותו אומר התוקע לפני תקיעתו בשופר. נעיין בקטע קצר מנוסח זה ונלמד ממנו על הטעמים הנוספים שיוחסו למצות שמיעת קול שופר:


"ואני יודע בעצמי שאיני כדאי [...] לכוון כוונת התקיעות וצרוף שמותיך הקדושים, וכל הייחודים וזיווגי מידות העליונות, ומיתוק הדינים קשים ורפים הראויים לבוא על ידיהם [...] ותצרף מחשבתי [...] כאילו אתכוון בכל צירופי שמות הקדושים העולים מתוכם, ובכל הייחודים וזיווגי מדות העליונות ומיתוק הדינים הראויים לכל תקיעה ותקיעה [...] ויעלו לפניך [התקיעות] [...] המעלים ייחוד וזיווגי מידות העליונות ומעוררים את הרחמים".


כל זה רק מעט מכל החיזיון המאגי שאנו שומעים לפני תקיעת שופר. לפי דברים אלה ישנן "כוונות" לתקיעות, הכוונות מורכבות מכל מיני צירופים של "שמות קדושים" שעולים מעלה-מעלה, וגורמים ל"ייחודים וזיווגי מדות העליונות", ואלה מביאים כביכול ל"מיתוק הדינים".


ובכן, מבחינה עקרונית לדעת הרמב"ם, הדרך היחידה העומדת בפני האדם לִזְכּוֹת בדינו בראש השנה היא תשובה ומעשים טובים. כל תפישת הכוונות הזו מזיקה מאוד, מפני שהיא מסיתה את המחשבה מהרהורי תשובה ומעשים טובים, אל מחשבה על כוונות שבהן אנחנו "לוחצים על הכפתורים הנכונים", והוֹפּ, כבמטה קסם מכושף "נמחקים" כל עוונותינו... המחשבה שאנו נזכה בדין באמצעות "טריקים" מאגיים ש"יעוררו את הרחמים" ו"ימתקו את הדינים", היא טעות מרה ויש בה גם נגיעה רחבה במינות ובעבודה-זרה וכפי שנראה בהמשך.


ג. ייחודים וזיווגי מדות העליונות


כאשר אני שומע את הדברים הללו אני לא יכול שלא לקבל צמרמורת, האם בראש השנה, ברגעים הקדושים ביותר, ראוי להזכיר מושגים שקשורים לחרפה הגדולה ביותר לאדם, כפי שאמר אריסטו, והיא תאוותו המינית של האדם? האם בממלכתו של מלך-מלכי-המלכים הקב"ה ישנם ייחודים או זיווגי מידות עליונות? מדוע אני בכלל צריך לזווג משהו בעולמות העליונים? מה זה עוזר לי לשוב בתשובה? מה זה בכלל קשור לתשובה? וברור כשמש שכל ההזיות הללו הן בגדר מינות חמורה, כי ייחוס כיעור חומרי שכזה לה'-אלהים-אמת הוא בגדר הגשמה ברורה, ואף חמור מכך, מפני שמדובר בייחוס הזיות בהמיות שאף כלפי בני האדם שוכני בתי חומר הן בגדר תועבות חמורות, קצרו של דבר, שפל-שפלות המינות והזימה.


כמו כן, ההזיות הללו מזיקות מאד מפני שהן מסיתות אותנו ממחשבה על תשובה אמיתית ומחיבור רוחני אמיתי, וסוחפות אותנו אל עולם מאגי זימתי שרחוק מאוד מדרך האמת הישרה. עולם מיסטי דמיוני ויצרי אשר רחוק מאד מקדושה ורוחניות אמיתית, ואשר עלול על נקלה לדרדר את האדם לשגות ולנהות אחר תאוות החומר השפלות ביותר. והסיבה פשוטה, המאגיה ועולם ההזיות מעוררות מאד את כוח הדמיון שבאדם, שהוא בעצם כוח יצרי רגשני וחושני שפונה אל התאוות. נמצא אפוא, שהמיסטיקה וההזיות לא רק שאינן משענת רוחנית, ההיפך הוא הנכון, הן מדרדרות את האדם לשקיעה בחומר ובתאוות הבהמיות הבזויות ביותר.


וכבר שמענו על "מקובלים" משובשים שתאוותם המינית העבירה אותם על דעתם והם הפכו לחיות טרף. נואפים עם נשים נשואות, ילדים וילדות. וכל זה בטענה שהם "עושים תיקונים בשמיים", או שהמעשים הללו "הכרחיים" כדי לכפר על כל מיני חטאים שהאישה או הילדים עשו כביכול "בגלגולים קודמים". אין ספק שמדובר בחולי נפש אכזריים ביותר, אשר כל-כך הסתאבו עד שהם מאמינים לשקרים שהם עצמם מספרים, או שהם פשוט משתמשים בהבלים הללו כדי להטעות את ההמון הנבער מדעת ולספק את יצריהם השפלים.


ד. "שמות קדושים"


בנוסח הפגאני שנאמר לפני התקיעות בשופר נזכרים "שמות קדושים". ובכן, בספרו הטהור "מורה הנבוכים" רבנו הרמב"ם מלמד אותנו שהיו באומה שלושה שמות מיוחדים לה' יתברך. השם האחד הוא השם המפורש: יהוה, השם השני הוא שם בן 12 אותיות, והשם השלישי הוא שם בן 42 אותיות. שני השמות האחרונים אבדו במהלך הזמן ואינם ידועים בימינו.


השמות בני ה-12 וה-42 אותיות אינם שם אחד, אלא מספר מלים שמוֹרוֹת על ייחוד ה'. וכֹה דברי רבנו במורה (א, סב): "ואין ספק כי אותן המלים מורות על עניינים [מחשבתיים] בהכרח, אותם העניינים קרובים לאמיתת השׂכלת עצמותו יתעלה". כלומר, לא מדובר במלים שמלהגים אותן כ"כשפים" או שיש להן "כוחות" מאגיים, אלא במלים שהחכמים יראי ה' יבינו מהן עניינים עמוקים ביחס למציאות אמיתת עצמותו של הבורא והנהגתו. בהמשך דבריו, הרמב"ם מתייחס לעניין "השמות הקדושים" שנזכרו בתפילה לעיל, וכֹה דבריו שם:


"וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות [=השמות] הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר [=לומר דברי שקר וכזב], שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כישופים והזיות]. ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות ["הקדושים"] ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


מי הם אותם "הכשרים החלשים הפתאים" שהרמב"ם מזכיר? ובכן, קאפח השכיר אומר שם כך: "בני אדם הספקנים החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים [והיה עליו לציין ספרים כי מדובר בביעור עבודה-זרה מן הארץ ואסור לכבדהּ ואף מצוה לבזותהּ, וברור ששותפותו בממסד הכמורה האורתודוקסי מנעה ממנו מלהיות שלם בדרך האמת]". כלומר, יש חלושי דעת אשר חוששים להכריע בין האמת לבין השקר, ופעמים רבות תשמעו אותם אומרים על שתי השקפות מנוגדות: "אלה ואלה דברי אלהים חיים", בעוד שלפי האמת אחת מהן היא האמת והאחרת שקר וכזב ויסודה בעבודה-זרה, אלא שחולשת דעתם ושכלם גרמה להם לשפלות מחשבתית ולאיבוד דרך השקפתי.


האמונה שישנם "שמות קדושים" אשר "פועלים" גדולות ונצורות בשמים ובארץ, היא השקפה שיסודה בעבודה-זרה. כלומר, השקפה זו נובעת מהשקפות הוברי-ההברים, מכשפי העבודה-הזרה הקדמונים, שהאמינו שפעולות ו"כישופים" מסוימים מחוללים גדולות ונצורות. ועלינו לשאול את עצמנו: האם ראוי לאמץ את ההזיות הללו בכלל ועוד בראש השנה בפרט? כל-שכן שהזיות אלה מייחסות כוחות על-טבעיים לשוכני בתי חומר והופכת אותם בזה לאלילים.


ובעניינים אלה ראו: "אלו ואלו דברי אלהים חיים?", "אל תפנו אל האלילים".


ה. "מעוררים את הרחמים"


זו אולי ההזיה הבעייתית ביותר מכל שלל ההזיות שהנחילו לנו "הרשעים הבערים" ו"הכשרים החלשים הפתאים" שבאו בעקבותיהם, וכל שאר המטורללים שבכל דור ודור – והיא האמונה שבתקיעות השופר אנחנו "מעוררים" את הקב"ה לרחם עלינו ולסלוח לנו על כל פשעינו, וכמו שנאמר באותה התפילה שלפני התקיעות: "ואתה בטובך תעורר רחמיך [...] ויעלו לפניך [...] תפילות ותקיעות בניך [...] המעוררים את הרחמים" – כביכול הקב"ה הוא שופט בשר ודם, שאם נבכה ונתחנן, ואולי אף נגניב לו שוחד זימתי מתחת לשולחן בדמות תפילות ותקיעות עם כוונות ראויות "המעלות ייחוד וזיווגי מידות העליונות", נצליח "להשפיע" עליו שידון אותנו שלא כפי שורת הצדק והאמת.


ובמלים אחרות, אנחנו למעשה מציעים לבורא-עולם שוחד בעל אופי זימתי שבאמצעותו נצליח להשפיע עליו לקרוע את רוע גזר דיננו ולהפוך את דיננו לטובה לברכה לשגשוג לרווחה ולרווחים... וברור כי האמונות הללו הינן תועבה חמורה ביותר, מפני שהן רומזות ברמזים עבים מאד שבעולמו של ה' יתעלה קיימת תאוות המין שהיא חרפתו הגדולה ביותר של האדם! ואף יש בה כאמור גם נגיעה רחבה במינות ובעבודה-זרה, וכדברי רבנו במורה (א, נה):


"כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה [=לייחוס גופניות לבורא] חובה בהחלט לשלול אותו ממנו, וכן לשלול ממנו כל התפעלות [=שינוי במהותו של הבורא, בין שינוי גופני, ובין שינוי נפשי כגון שינויי רגשות], כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי [שהרי אדם שכועס לדוגמה מתחולל בתוכו שינוי נפשי שמעורר אותו לכעוס]".


כלומר, כל ההתפעלויות מחייבות שינוי פנימי בנפש האדם כמו שאמרנו, כך שאם לדוגמה נניח שהבורא "מרחם" במובן הרגשני והאנושי של המילה, הרי שאנחנו חוטאים במינות ובעבודה-זרה, מפני שייחסנו לו שינוי ואין שינוי אלא לגופות. אלא, הוא פועל פעולות של חסד ורחמים בעולם, אך לא מתוך התפעלות רגשית אנושית, והפעולות הללו נקראות "רחמים" כי כך בני האדם תופשים ומבינים את הפעולות מהסוג הזה, ודיברה תורה כלשון בני אדם.


ובעניין זה ראו: "לעורר רחמי שמים?", "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?".