תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?

מן המפורסמות היא תביעת המינים וצאצאיהם לפטור אותם מעיסוק בפרנסה ומשירות בצבא. תביעתם זו נשענת בעיקר על טענתם שלימוד תורתם מגן ומציל את עם-ישראל. ובכן, אין צל של ספק שטענתם היא טענה שקרית מיסודה מפני שתורתם אינה תורה, אלא דת פרו-נוצרית חשוכה ואלילית, אשר דרסה במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, וסילפה גם את יסודות ההלכה ופרטיה, בהוסיפם אינסוף חומרות והזיות עד שהמקור נמחק לחלוטין.


ברם, לצורך בירור עצם ההשקפה, נבקש להשיב על שאלה זו גם ביחס לתורת-אמת.


ובכן, דומני שההלכה המרכזית ביותר בעניין זה נמצאת בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים: אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".


כלומר, מי שהופך את התורה לכלי להציל אותו מנזק קיים וממשי, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, מפני שהוא הופך את התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה. ברם, הבריא שקורא פסוקים כדי "שתגן עליו זכות קריאתם ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". נמצא, שרק לאדם בריא התירו לקרוא פסוקים במטרה שזכותם תגן עליו. אך ברור שאם הבריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, כי הוא אינו שונה במאומה מן החולה שקורא פסוקים להירפא.


לאור זאת, כיצד אפוא יש להתייחס לתביעתם של המינים וצאצאיהם לתקציבים והטבות וכן לפטוֹר מצה"ל בשל העובדה שהם מגֵנים על עם-ישראל בלימוד תורתם? ובכן, הסכנות הביטחוניות שעם-ישראל מתמודד עמן הינן ממשיות ומוחשיות, בדומה לאדם החולה אשר מתמודד עם חולאים ממשיים ומוחשיים, ובדומה לאדם הבריא שיש לו צרות שהוא מבקש להסירן מעליו באמצעות קריאת פסוקים. לפיכך, כל הטוענים שלימוד תורתם מציל את עם-ישראל מהאויבים והצרים שסובבים אותנו, הינם מנחשים וחוברים וכופרים בתורה. נקודה.


והנה עוד הלכה אשר קרובה לענייננו מהלכות מזוזה (ה, ה):


"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא: שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצוה אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".


כלומר, לא רק הפיכת לימוד התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה, היא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה, אלא, הפיכת כל מצוה ממצוות התורה לכלי להורדת שפע גשמי דמיוני מבורא-עולם היא דבר חמור ומגונה מאד אשר מכרית את האדם מחיי-העולם-הבא.


מקורות מספרות חז"ל


המקורות המרכזיים לעניין הנדון מצויים במסכת סוטה. נחל בדברי חכמים במשנה (ג, ג):


"אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות [...] אם יש לה זכות הייתה תולה לה. יש זכות תולה לה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים".


ואומר רבנו שם:


"ואמרוֹ 'יש לה זכות', רוצה לומר זכות תורה, ואף-על-פי שאינה מצֻווה בכך, לפי שאין מצות תלמוד תורה אלא על האנשים, שנאמר: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם' [דב' יא, יט] ולא את בנותיכם".


נמצא, שזכות לימוד התורה עשויה לדחות את עונשה של הסוטה, ויש לשאול: מה חכמים ביקשו ללמדנו בזה? ובכן, חכמים ביקשו להנחיל את ההשקפה שאדם שלמד תורה והרשיע בעוון חמור ונידון למוות בבית-דין של מעלה – ייתכן שהקב"ה לא יוציא לפועל את גזר-דינו מיד, שהרי אותו אדם למד תורת-אמת, ויש אפשרות שהוא יתחרט על פשעיו ויכה על חטא וישוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם – ואז לא מן הנמנע שהקב"ה יעניש אותו בייסורים קשים במקום להמיתו, או שימיתו בכל זאת, אך מיתתו תהיה מתוך תשובה והוא יזכה לחיי העולם-הבא. וזו היא מטרת דחיית המוות לסוטה, דהיינו אם מדובר באשה חכמה שלמדה תורה, ייתכן שהיא תכה על חטא ותשוב בתשובה לפני בורא-עולם, ואז מיתתה תהיה מתוך תשובה.


קצרו של דבר, אין שום ראיה מן המשנה שלימוד התורה מגן ומציל מפני סכנות או נזקים ממשיים שחלים על האדם בשעת לימוד התורה או קריאת הפסוקים, שהרי כל מה שדובר בו במשנה הוא שזכות לימוד התורה שלמדה בעבר דוחה את עונשה של הסוטה למפרע. אולם, אם הסוטה תתחיל עתה ללמוד תורה או לקרוא פסוקים מהתורה או מספר התהילים בסמוך לשתייתה את מי המרים המאררים – היא תהיה בגדר מנחשת וחוברת וכופרת בתורה.


והכלל בעינו עומד: כל שהתירו הוא לקרוא פסוקים כדי שזכות קריאתם תועיל לו לאדם מנזקים עתידיים שאינם ידועים לו, שהרי אם הם ידועים לו והוא מכוון להסירם בקריאת הפסוקים, הרי שהוא הופך את התורה לאמצעי ישיר להסרת נזקים וחולאים – וזו כפירה בתורה ובתכליתה.


חשוב מאד להוסיף ולציין, שהתירו די בקושי לקרוא פסוקים במטרה שיצילו מפורענות ומנזקים עתידיים, וכדברי רבנו: "הרי זה מותר", לא רצוי ובוודאי שלא משובח. והסיבה ברורה: תכלית האדם היא לעבוד את בוראו לשם שמים, מתוך אהבה טהורה וכנה לה' יתעלה, ולא במטרה שלימוד התורה ישמש לו כזכות בעולם-הזה. והעובד כן אינו עובד מאהבה, אך מתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה. כמו כן, לימוד כזה מסוכן מאד שמא יהפכוהו לתרופה מיידית.


והנה לפניכם דברי חכמים בעניין זה בסוף המשנה במסכת מכות:


"ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכוֹת את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]".


ושם, בפירושו למשנה, רבנו מלמדנו את היסוד הגדול שטמון בדברי ר' חנניה, וכֹה דבריו:


"מיסודות האמונה בתורה, שאם אדם קיים מצוה משלוש-עשרה ושש-מאות המצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל אלא עשאהּ לשמה מאהבה [...] הרי זה זוכה בה לחיי העולם-הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם בכל ימי חייו מצוה אחת בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".


הרמב"ם מוסיף ומגלה לנו שם את המקור ליסוד מופלא זה, שבמצוה אחת הנעשית בשלמות ומתוך אהבה טהורה לה יתעלה יכול האדם לרכוש לנפשו חיי נצח: "וממה שמורה על היסוד הזה [הוא] שאֵלת ר' חנניה בן תֻּרדיון: 'מה אני לחיי העולם הבא?', וענהו העונה: 'כלום בא לידך מעשה?', כלומר האם נזדמנה לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם-הבא". דבר גדול לימדנו רבנו כאן, שר' חנניה, על אף גדולתו בתורה וריבוי עסקיו במצוות, לא היה בטוח בעצמו שהוא בן העולם-הבא, והבטחה כזו ניתנה לו רק לאחר שהתברר שהוא עשה מעשה צדקה בתכלית השלמות.


וראוי לצרף את דברי רבנו בסוף הלכות תשובה (בשתי הפסקות לקמן), ומֵהם גם נלמד מדוע חכמים התירו לקרוא פסוקים במטרה שיעמדו לזכות, למרות הסכנה הגדולה שבדבר:


"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט-מעט; ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה.


דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר [דב' ו, ה]: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ', אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך, צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".


לאור הדברים הנפלאים הללו, ברור מדוע לא נזכר בהלכות עבודה-זרה עניין לימוד תורה. כלומר, כל שהותר שם הוא אמירת פסוקים בלבד ולא נזכר כלל עניין לימוד התורה, שהרי תלמידי החכמים אנשי האמת והמוסר לעולם לא ילמדו תורה במטרה שהיא תגן ותציל עליהם מפורענות ונזקים עתידיים. רק עמי הארצות, אשר לימודם הוא קריאת פסוקים עלולים להעלות על ליבם לקרוא פסוקים במטרה להציל את עצמם מפורענות או מפגעים ונזקים עתידיים.


ובימינו הפכו את לימוד התורה וקריאת הפסוקים לתרופות ממחלות וסגולות לישועות מצרות, ולא שמו לב שהליכתם בדרך הרעה הזו הופכת אותם למנחשים וחוברים וכופרים בתורה.


לאחר שלמדנו כל זאת נעבור עתה לבחון את דברי הגמרא במסכת סוטה (כא ע"א) שם מובאת שרשרת מדרשים בעניין רוממות התורה וחשיבותה, נחל אפוא לעיין בהם אחד-אחד:


המדרש הראשון


"את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' [מש' ו, כג] – תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מאיר לעולם, אף תורה מגינה לעולם; ואומר: 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ' [מש' ו, כב]: 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ' – זה העולם-הזה, 'בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ' – זו מיתה, 'וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ' – לעולם-הבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור [תורה] ניצול מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים [שהרי נאמר אל תאמן בעצמך עד יום מותך] ואינו יודע באיזה דרך מהלך [עדיין אינו יודע אם יזכה לחיי-העולם-הבא], כיון שעלה עמוד השחר [יום המיתה נמשל לעליית השחר באפלת העולם-הזה – שהוא עולם השקר והתעתועים] ניצול מחיה רעה ומן הליסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים [לבית-דין של מעלה] ניצול מכולם".