תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?

מן המפורסמות היא תביעת המינים וצאצאיהם לפטור אותם מעיסוק בפרנסה ומשירות בצבא. תביעתם זו נשענת בעיקר על טענתם שלימוד תורתם מגן ומציל את עם-ישראל. ובכן, אין צל של ספק שטענתם היא טענה שקרית מיסודה מפני שתורתם אינה תורה, אלא דת פרו-נוצרית חשוכה ואלילית, אשר דרסה במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, וסילפה גם את יסודות ההלכה ופרטיה, בהוסיפם אינסוף חומרות והזיות עד שהמקור נמחק לחלוטין.


ברם, לצורך בירור עצם ההשקפה, נבקש להשיב על שאלה זו גם ביחס לתורת-אמת.


ובכן, דומני שההלכה המרכזית ביותר בעניין זה נמצאת בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים: אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".


כלומר, מי שהופך את התורה לכלי להציל אותו מנזק קיים וממשי, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, מפני שהוא הופך את התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה. ברם, הבריא שקורא פסוקים כדי "שתגן עליו זכות קריאתם ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". נמצא, שרק לאדם בריא התירו ל