top of page

תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?

מן המפורסמות היא תביעת המינים וצאצאיהם לפטור אותם מעיסוק בפרנסה ומשירות בצבא. תביעתם זו נשענת בעיקר על טענתם שלימוד תורתם מגן ומציל את עם-ישראל. ובכן, אין צל של ספק שטענתם היא טענה שקרית מיסודה מפני שתורתם אינה תורה, אלא דת פרו-נוצרית חשוכה ואלילית, אשר דרסה במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים, וסילפה גם את יסודות ההלכה ופרטיה, בהוסיפם אינסוף חומרות והזיות עד שהמקור נמחק לחלוטין.


זאת ועוד, האם אכן מטרתם להגן על עם-ישראל בתורתם? והלא הם שונאים שנאה-עזה את מדינת-ישראל ואת צבא-ההגנה-לישראל, עד-כדי שהם מתנגדים בתוקף אפילו לומר מי-שברך לחיילי-צה"ל או להצלחת מדינת-ישראל! אז מדוע הם מכזבים שמטרתם להגן על עם-ישראל? קצרו של דבר, תורתם היא תורת מינות עקושה ויקושה שמתעבת את ייעודו של עם-ישראל: להיות עם חכם ונבון שמבער מקרבו הבלים והשקפות מינות פגאניות ומאיר לעולם כולו בדעת ומדע; ותורתם הזאת לא רק שאינה מגינה, אלא שהיא המיטה עליהם את השואה הנוראה.


על-כל-פנים, לצורך בירור העניין נניח שתורתם אמת ונשאל: האם תורת-אמת מגינה ומצילה? ובכן, דומני שההלכה המרכזית ביותר בעניין זה נמצאת בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבָּעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה: שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".


כלומר, מי שהופך את התורה לכלי להציל אותו מנזק קיים וממשי, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, מפני שהוא הופך את התורה לסגולה פגאנית להפקת תועלת בעולם-הזה. ברם, הבריא שקורא פסוקים כדי "שתגן עליו זכות קריאתם ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". נמצא, שרק לאדם בריא התירו לקרוא פסוקים במטרה שזכותם תגן עליו. אך ברור שאם הבָּריא קורא אותם במטרה להסיר מעליו צרה או נזק ממשיים ומוחשיים שרובצים עליו, אף הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, כי הוא אינו שונה במאומה מן החולה שקורא פסוקים להירפא.


לאור כל זאת, כיצד אפוא יש להתייחס לתביעתם של המינים וצאצאיהם לתקציבים והטבות וכן לפטוֹר מצה"ל, בשל העובדה שהם מגֵנים על עם-ישראל בלימוד תורתם? ובכן, הסכנות הביטחוניות שעם-ישראל מתמודד עמן הינן ממשיות ומוחשיות, בדומה לאדם החולה אשר מתמודד עם חולאים ממשיים ומוחשיים, ובדומה לאדם הבריא שיש לו צרות שהוא מבקש להסירן מעליו באמצעות קריאת פסוקים. לפיכך, כל הטוענים שלימוד תורתם מציל את עם-ישראל מהאויבים והצרים שסובבים אותנו, הינם מנחשים וחוברים וכופרים בתורה. נקודה.


והנה עוד הלכה אשר קרובה לענייננו מהלכות מזוזה (ה, ה):


"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא: שאלו הטיפשים, לא די להן שביטלו המצוה אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע [=סגולה] להניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".


כלומר, לא רק הפיכת לימוד התורה לכלי להפקת תועלת גשמית בעולם-הזה, היא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה, אלא, הפיכת כל מצוה ממצוות התורה לכלי להורדת שפע גשמי דמיוני מבורא-עולם היא דבר חמור ומגונה מאד, אשר מכרית את האדם מחיי העולם-הבא.


הדבר היחיד שהתירה התורה הוא לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים באופן כללי או במטרה להיות רצויים לפניו יתעלה כדי לזכות לשכר – אך להפוך את לימוד התורה ומצוותיה לסגולה פגאנית שפועלת בדיוק-כמו ואף-טוב-יותר מאמצעים ממשיים ומוחשיים, כגון אפילו טוב יותר מהפעולות ההגנתיות וההתקפיות של צבא-ההגנה-לישראל, או אפילו טוב יותר מעשיית השתדלות במלאכה ובפיתוח הארץ במדעים ובתשתיות וכו' – כל אלה הם מנחשים וחוברים וכופרים בתורה, לדוגמה: כל אלה שאומרים "תהלים במקום טילים" או "לימוד התורה במקום כיפת ברזל" וכו'. יתר-על-כן, מה שהתירה התורה לקיים את המצוות במטרה להינצל מייסורים או כדי לזכות לשכר, הוא רק לבני האדם שבשל רמתם הנמוכה אינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה. כלומר, אין זו התכלית אלא אך ורק אילוץ הלכתי-מחשבתי, שחובה להתאמץ ולהשתדל מאד להתרומם ממנו, ועוד בעניין זה ראו: "מובטח לו שהוא בן העולם הבא?".


ומה יעשה האדם אשר נמצא בשעת שבר ומשבר? יקרא תהלים? והלא אם הוא קורא תהלים כדי שקריאתם תסיר מעליו את הייסורים והפגעים הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה! אלא, עליו לנהוג כדוד המלך ע"ה כאשר שמע על מחלתו האנושה של בנו הראשון מבת-שבע:


"וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה, וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם, וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד [...] וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת. וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית יְיָ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל, וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם, וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי יְיָ וְחַי הַיָּלֶד, וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (ש"ב יב).


שימו לב! אפילו דוד המלך ע"ה לא קרא תהלים כאשר בנו חלה אנושות, אלא, הוא התפלל לה' יתעלה: "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר" ולאחר מכן צם ובכה וישב על הארץ. כלומר, לאחר תפילתו דוד נקט בפעולות שמבטאות חרטה עצומה והכנעה מוחלטת קמי שמיא.


א. מקורות מספרות חז"ל


המקורות המרכזיים לעניין הנדון מצויים במסכת סוטה. נחל בדברי חכמים במשנה (ג, ג):


"אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות [...] אם יש לה זכות הייתה תולה לה. יש זכות תולה לה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים".


ואומר רבנו שם: "ואמרוֹ 'יש לה זכות', רוצה לומר זכות תורה, ואף-על-פי שאינה מצֻווה בכך, לפי שאין מצות תלמוד תורה אלא על האנשים [ולא על הנשים], שנאמר: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם' [דב' יא, יט] ולא את בנותיכם".


נמצא, שזכות לימוד התורה עשויה לדחות את עונשה של הסוטה, ויש לשאול: מה חכמים ביקשו ללמדנו בזה? ובכן, חכמים ביקשו להנחיל את ההשקפה שאדם שלמד תורה והרשיע בעוון חמור ונידון למוות בבית-דין של מעלה – ייתכן שהקב"ה לא יוציא לפועל את גזר-דינו מיד, שהרי אותו אדם למד תורת-אמת, ויש אפשרות שהוא יתחרט על פשעיו ויכה על חטא וישוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם – ואז לא מן הנמנע שהקב"ה יעניש אותו בייסורים קשים במקום להמיתו, או שימיתו בכל זאת, אך מיתתו תהיה מתוך תשובה והוא יזכה לחיי העולם-הבא. וזו היא מטרת דחיית המוות לסוטה, דהיינו אם מדובר באשה חכמה שלמדה תורה, ייתכן שהיא תכה על חטא ותשוב בתשובה לפני בורא-עולם, ואז מיתתה תהיה מתוך תשובה.


קצרו של דבר, אין שום ראיה מן המשנה שלימוד התורה מגן ומציל מפני סכנות או נזקים ממשיים שחלים על האדם בשעת לימוד התורה או קריאת הפסוקים, שהרי כל מה שדובר בו במשנה הוא שזכות לימוד התורה שלמדה בעבר דוחה את עונשה של הסוטה למפרע. אולם, אם הסוטה תתחיל עתה ללמוד תורה או לקרוא פסוקים מהתורה או מספר התהלים, בסמוך לשתייתה את מי המרים המאררים – היא תהיה בגדר מנחשת וחוברת וכופרת בתורה.


והכלל בעינו עומד: כל שהתירו הוא לקרוא פסוקים כדי שזכות קריאתם תועיל לו לאדם מנזקים עתידיים שאינם ידועים לו, שהרי אם הם ידועים לו והוא מכוון להסירם בקריאת הפסוקים, הרי שהוא הופך את התורה לאמצעי ישיר להסרת נזקים וחולאים – וזו כפירה בתורה ובתכליתה.


חשוב מאד להוסיף ולציין, שהתירו די בקושי לקרוא פסוקים במטרה שיצילו מפורענות ומנזקים עתידיים, וכדברי רבנו: "הרי זה מותר", לא רצוי ובוודאי שלא משובח. והסיבה ברורה: תכלית האדם היא לעבוד את בוראו לשם שמים, מתוך אהבה טהורה וכנה לה' יתעלה, ולא במטרה שלימוד התורה ישמש לו כזכות בעולם-הזה. והעובד כן אינו עובד מאהבה, אך מתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה. כמו כן, יש סכנה בלימוד כזה שמא יהפכוהו לתרופה מיידית.


והנה לפניכם דברי חכמים בעניין קיום המצוות מאהבה, בסוף המשנה במסכת מכות:


"ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכוֹת את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר' [יש' מב, כא]".


ושם, בפירושו למשנה, רבנו מלמדנו את היסוד הגדול שטמון בדברי ר' חנניה, וכֹה דבריו:


"מיסודות האמונה בתורה, שאם אדם קיים מצוה משלוש-עשרה ושש-מאות המצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל אלא עשאהּ לשמה מאהבה [...] הרי זה זוכה בה לחיי העולם-הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם בכל ימי חייו מצוה אחת בשלמות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".


הרמב"ם מוסיף ומגלה לנו שם את המקור ליסוד מופלא זה, שבמצוה אחת הנעשית בשלמות ומתוך אהבה טהורה לה' יתעלה יכול האדם לרכוש לנפשו חיי-נצח: "וממה שמורה על היסוד הזה [הוא] שאֵלת ר' חנניה בן תֻּרדיון: 'מה אני לחיי העולם-הבא?', וענהו העונה: 'כלום בא לידך מעשה?', כלומר האם נזדמנה לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם-הבא". ודבר גדול לימדנו רבנו כאן, שר' חנניה, על אף גדולתו בתורה וריבוי עסקיו במצוות, לא היה בטוח בעצמו שהוא בן העולם-הבא, והבטחה כזו ניתנה לו רק לאחר שהתברר שהוא עשה מעשה צדקה בתכלית השלמות.


וראוי לצרף את דברי רבנו בסוף הלכות תשובה (בשתי הפְּסקות לקמן), ומֵהם גם נלמד מדוע חכמים התירו לקרוא פסוקים במטרה שיעמדו לזכות, למרות הסכנה הגדולה שבדבר:


"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר [דהיינו כדי למצוא חן לפני ה' שישפיע עליו שפע טובה] או כדי שלא תגיע עליו פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה, ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה – הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.


לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה [=שלא ייענשו] וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, [ואז] מגלין להן רז זה מעט-מעט. ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדו מאהבה".


לאור הדברים הללו, ברור מדוע לא נזכר בהלכות עבודה-זרה שבראש המאמר עניין לימוד התורה. כלומר, כל שהותר שם הוא אמירת פסוקים אך לא נזכר כלל עניין לימוד התורה, שהרי תלמידי החכמים אנשי האמת והמוסר לעולם לא ילמדו תורה במטרה שהיא תגן ותציל עליהם מפורענות ונזקים עתידיים. רק עמי הארצות, אשר לימודם הוא קריאת פסוקים עלולים להעלות על ליבם לקרוא פסוקים במטרה להציל את עצמם מפורענויות או מפגעים ונזקים עתידיים.


ובימינו הפכו את לימוד התורה וקריאת הפסוקים לתרופות ממחלות וסגולות לישועות מצרות, ולא שמו לב שהליכתם בדרך הרעה הזו הופכת אותם למנחשים וחוברים וכופרים בתורה.


לאחר שלמדנו כל זאת נעבור לבחון את דברי הגמרא במסכת סוטה (כא ע"א), שם מובאת שרשרת מדרשים בעניין רוממות התורה וחשיבותה, נחל אפוא לעיין בהם אחד-אחד, אף שלפי האמת אין שום צורך לעיין בהם כי אין להביא ראיות מן המדרשים, וכפי הכלל שרבנו קובע בסוף הקדמתו למורה: "אין מקשין בהגדה". ברם, אף-על-פי-כן ראיתי לנכון לבאר את המדרשים הללו, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן אוחזת בעמֵּנו כסרטן גרורתי ממאיר.


"ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות [=באופן כללי!], ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו [=ימות המשיח] וכיוצא בהן [=תחיית המתים וחיי העולם-הבא ושכר ועונש וכו'], ולא ישימם עיקר, שאינן מביאין לא לידי אהבה ולא לידי יראה" (מלכים ומלחמות יב, ה).


המדרש הראשון


"את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' [מש' ו, כג] – תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מאיר לעולם, אף תורה מגינה לעולם; ואומר: 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ' [מש' ו, כב]: 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ' – זה העולם-הזה, 'בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ' – זו מיתה, 'וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ' – לעולם-הבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור [תורה] ניצול מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים [שהרי נאמר אל תאמן בעצמך עד יום מותך] ואינו יודע באיזה דרך מהלך [עדיין אינו יודע אם יזכה לחיי-העולם-הבא], כיון שעלה עמוד השחר [יום המיתה נמשל לעליית השחר באפלת העולם-הזה – שהוא עולם השקר והתעתועים] ניצול מחיה רעה ומן הליסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים [לבית-דין של מעלה] ניצול מכולם".


מפשט המדרש עולה שהמצוה מגינה על האדם לפי שעה, והתורה מגינה לעולם.


כלומר, זכות המצוה שהאדם עשה עשויה להגן עליו, דהיינו לדחות מעליו את הפורענות לזמן קצוב שמא הוא ישוב בתשובה, שהרי נמצא בו רצון טוב ומחשבה טובה. ובמדרש השלישי לקמן, חוזר שוב הרעיון שיש בכוחה של המצוה לדחות את הפורענות, ושם יתבאר עוד.


לעומת המצוה התורה מגינה לעולם. כיצד אפוא יש להבין זאת? ובכן, התשובה לכך נמצאת במדרש עצמו, שהרי הדרשה בנויה כך: "'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ' – זה העולם-הזה". כלומר, לפי המדרש הזה ההגנה של התורה לא נובעת מעצם הגרסה או הלימוד בה, אלא מהנחייתה לדרכי מישרים. נמצא, שאין ראיה מן המדרש הזה שלימוד התורה הוא אמצעי להגנה ולהצלה: לא אמצעי ישיר כגון הסרת נזקים וחולאים, ואפילו לא אמצעי עקיף לשמירה ונצירה עתידית, אלא, לימודה הוא אמצעי להליכה בדרכי ה' הישרות, וההולך בהן שמור נצור ומושגח.


המדרש השני


"דבר אחר: עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: 'מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה' [שיה"ש ח, ז]".


ובכן, נראה לי שיש להבין את המדרש הזה כך: "עבירה מכבה מצוה" – יש בכוח העבירה לכבות את השפעתה החיובית של מצוה על האדם; ברם, "אין עבירה מכבה תורה" – כלומר, אין בכוח עבירה לכבות את השפעתו החיובית של לימוד התורה. וההבחנה ברורה: אדם שעשה מצוה באיבריו החיצוניים בלבד, יש למצוה השפעה קלה מאד על נפשו, וניתן למחוק את הרושם שלה בקלות על-ידי עשיית עבירה אשר צורבת אף היא רושם בנפש. לעומת זאת, ידיעה שאדם קנה וצרב בנפשו לא ניתן למחקה מידיעתו באמצעות עשיית פעולה-עבירה.


קצרו של דבר, גם ממדרש זה אין ראיה לכך שהתורה מגינה על לומדיה בעצם הלימוד.


המדרש השלישי


במדרש השלישי נזכרים דואג ואחיתופל, שני רשעים ארורים אשר מתו במיתות משונות. אחיתופל התאבד כמו שנאמר בשמואל ב (יז, כג): "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו". ודואג מתואר במדרשי חז"ל יחד עם אחיתופל כאיש דמים אשר מת במיתה משונה בטרם עת, וכך נאמר בתלמוד במסכת סנהדרין (סט ע"ב): "וכתיב: 'אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם', ותניא: כל שנותיו של דואג אינן אלא שלושים וארבע ושל אחיתופל אינן אלא שלושים ושש".


לאחר הקדמה קצרה זו נעבור ברשותכם לעיין במדרש השלישי:


"אמר רב יוסף: [...] תורה, בין בְּעִידַּנָא דְּעַסֵיק בַּהּ ובין בעידנא דלא עסיק בה – מַגְּנָא וּמַצְּלָא. מַתקֵיף לַהּ רבה: אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה? אמאי לא הִגִּינָה עלייהו? אלא אמר רבא: תורה, בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה – אגוני מגנא, אצולי לא מצלא".


לא הייתי צריך להעתיק את דברי רב יוסף מפני שדרשתו נדחתה. ברם, הואיל ויש עניין מסוים בדרשתו שחשוב להבנת המדרש כולו, אדון מעט גם בדבריו:


לדעת רב יוסף, התורה מגינה ומצילה בין בשעה שהאדם עוסק בה, בין בשעה שהוא אינו עוסק בה. על זאת מקשה רבה: והלא דואג ואחיתופל עסקו בתורה! איך התורה לא הגינה והצילה אותם ממיתה משונה? לפיכך, רבא משיב שכך יש לדרוש: התורה מגינה ומצילה בשעה שהאדם עוסק בה, אך בשעה שהאדם אינו עוסק בה היא רק מגינה אך לא מצילה. אולם, תשובתו של רבא תמוהה מאד לכאורה, שהרי לפי רבא התורה מגינה על לומדי התורה גם בשעה שהם אינם עוסקים בה! רק להציל אינה מצילה! איך אפוא היא לא הגינה על דואג ואחיתופל ממיתות משונות? לאור זאת נראה ברור, כי ההגנה שדובר בה במדרש הזה היא דחיית העונש, וכמו שראינו בעניין הסוטה, לעומת זאת, ההצלה היא הצלה מוחלטת.


ממדרש זה עולה אפוא, שמעלתה של תורת-האמת כל-כך גדולה עד שאפילו רשעים ארורים אשר יעסקו בה, אפילו הם יהיו מוגנים בשעת לימודם, ואף הפורענות הראויה לבוא עליהם, שתידחה לזמן-מה בשל ההגנה שהם זכו לה, אף היא לא תבוא להם בשעת לימוד התורה. ברם, בשעה שהם אינם עוסקים בתורת-האמת, הפורענות רק תידחה כאמור לזמן-מה, אך היא תבוא להם בסופו-של-דבר באותם הזמנים שהם אינם עסוקים בתורת-האמת.


זאת ועוד, נראה לי שההגנה המיוחדת הזו שזוכים לה אפילו הרשעים כאשר הם לומדים תורת-אמת, נועדה במהותה לאפשר להם להכות על חטא ולשוב בתשובה, שהרי אם הם לומדים תורת-אמת עדיין הנר דולק ויש סיכוי שאור התורה יחדור לליבם הערל ויפקח את עיניהם – ממש כמו אצל הסוטה. נמצא, שכל ההגנה הזו שדובר בה נועדה לתכלית אחת: לאפשר לרשעים לשוב לפני מיתתם כדי שיזכו לחיי העולם-הבא! וזו גם הסיבה שדווקא דואג ואחיתופל נזכרו במדרש הזה בעניין השמירה של התורה, שהרי יכלו להזכיר גם אנשי אמת שבאה עליהם פורענות. אלא, המדרש נועד ללמד שמי שלומד תורת-אמת, מן השמים ידחו את הפורענות המזומנת לו שמא הוא ישוב אל דרך-האמת, שהרי אור תורת-האמת עשוי לחדור לליבו.


"הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" (יח' יח, כג).


מכל מקום, אפילו מפשט מדרש זה אין ראיה לשיטתם של המינים וצאצאיהם, ואפילו אם הם היו לומדים תורת-אמת זכה וצלולה – שהרי כל ההגנה, השמירה והנצירה הינן אך ורק ללומדים עצמם בלבד, ורק בשעת לימודם. כלומר, אפילו אם המינים היו לומדים תורת-אמת הם עצמם לא היו מוגנים מן הפורענות באופן מלא ובכל העיתים והזמנים! אז איך הם יגנו על כלל עם-ישראל כאשר אפילו הם עצמם אינם מוגנים לחלוטין? וכל-שכן שתורתם היא תורת מינות?! אלא ברור, שכל מטרת המדרש ללמד על כוחה של תורת-האמת לעורר את האדם לאמת.


זאת ועוד, לדעת רבנו המדרש הזה עוסק רק בהגנה ושמירה מעניינים עתידיים שאינם ידועים. אולם, אם האדם ילמד תורת-אמת במטרה שלימודו יציל אותו מנזקים וחולאים שכבר התרחשו וחלו בו והממו אותו – הרי שהוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה. והוא הדין ללימוד התורה במטרה לשמור להציל ולהגן על עם-ישראל מאויבינו ומצרינו אשר קמים לכלותינו! לדעת רבנו, לימוד תורת-אמת במטרה להגן מפניהם הוא בגדר ניחוש וחבירת-חָבֶר וכפירה בתורה. ושוב הנני מדגיש: כל-שכן וקל-וחומר למי שתורתו אינה תורה אלא תורת מינות ארורה ועקומה.


בסוף דרשתו מוסיף רבא ואומר שם: "מצוה, בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה – אגוני מגנא, אצולי לא מצלא". כלומר, המצוה שהאדם עשה בעבר מגינה עליו, דהיינו דוחה את הפורענות שהוא ראוי לה לזמן קצוב בלבד, אך בבוא שעת הפורענות, אפילו בשעת עשיית המצוה הוא ילקה – בשונה מלימוד תורת-אמת שבשעת לימודה האדם לא ילקה על עוונו.


וגם הגנת המצוה שהיא דחיית הפורענות, מטרתה כמטרת הגנת לימוד תורת האמת, כלומר: אדם שעוסק במצוה יש לו סיכוי מסוים שהוא יתעורר לשוב בתשובה, ולכן מן השמים דוחים את הפורענות הראויה לו, שמא הוא יתקן את דרכיו או לכל הפחות ימות בתשובה.


***

עוד נאמר במדרש במסכת סוטה (כא ע"א) שם: "רבינא אמר: לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצֻווה ועושה! נהי דפקודי לא מפקדא, באגרא דמקרין ומתניין בנייהו, ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא, מי לא פלגאן בהדייהו?", ואין לי צורך להתייחס למדרש הזה כי רבנו לעיל דחה אותו באופן ברור ומפורש, שהרי לדעתו מדובר בסוטה שלמדה תורה בעצמה:


"ואמרוֹ 'יש לה זכות', רוצה לומר זכות תורה, ואע"פ שאינה מצֻווה בכך, לפי שאין מצות תלמוד תורה אלא על האנשים, שנאמר: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם' [דב' יא, יט] ולא את בנותיכם".


זאת ועוד, נראה לי שכוונת דברי רבינא באמרוֹ: "דְּמַקְרְיָן וּמַתְּנְייָן בְּנַיְיהוּ", היא שהן היו מְקַּרוֹת להם את הפסוקים או משננות עמם את המשניות, וזה הוא פשט משמעות המלים לדעתי. כלומר, בעצם קירוי הפסוקים ושינון המשניות עם בניהם הן זוכות בעצמן לזכות תורה.


ב. מקור מדרשי נוסף מספרות חז"ל


מקור נוסף שניתן לשגות בו שלימוד התורה משמש כסגולת מילוט מן הייסורים, הוא במסכת ברכות (ה ע"א). הסוגייה הנדונה מחולקת לשלושה חלקים: תחילה מובאים דברי ר' יצחק, לאחריהם דברי ר' שמעון בן לקיש, ולבסוף מובאים דברי ר' יוחנן. שני הדרשנים הראשונים: ר' יצחק ור' שמעון בן לקיש דורשים את אותו פסוק מאיוב באופן שונה, ברם, הדרשן האחרון: ר' יוחנן, משום מה בוחר להתעלם מדברי ר' יצחק וטורח להרחיב בביאור דברי ר' שמעון.


נחלק אפוא את המדרש הנדון לשלושה חלקים, ונחל בדברי ר' יצחק:


[א] "ואמר רבי יצחק: כל הקורא קִריַת שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז]; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ' [מש' כג, ה]; ואין 'רֶשֶׁף' אלא מזיקין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי' [דב' לב, כד]".


וברור שרבנו יבאר, שהמזיקים שמדבר עליהם ר' יצחק הם ההרהורים הרעים שעלולים לבוא לאדם בלילה, כאשר כוח הדמיון הרגשני-החושני פונה אל התאוות והחרדות, וכוחו מתעצם בחשכת הליל וההזיות. ולכן, על האדם לקרוא קרית-שמע כדי לזכור ולהזכיר את בורא-עולם וייחודו, וליישב את דעתו ושכלו, שגם בחשכת הליל יעמוד לו ויצילוֹ מן ההזיות והחרדות.


נמשיך בדברי ר' שמעון בן לקיש:


[ב] "אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה ייסורין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף'; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנוּ'; ואין 'רֶשֶׁף' אלא ייסורין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף'".


לכאורה, מדרשתו של רשב"ל עולה, שלימוד התורה הוא סגולה מאגית-פגאנית שממלטת מן הייסורים! ברם, בהמשך ר' יוחנן גוער ברשב"ל על השקפת המינות החמורה שעלולה לצמוח מדבריו, ואף מסביר לְמה הייתה כוונתו של רשב"ל בדרשתו זו, וכך נאמר בהמשך שם:


[ג] "אמר ליה רבי יוחנן [לרשב"ל]: הא אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעין אותו! שנאמר [שמ' טו, כו]: 'וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ'!".


נמצא, שכוונתו של רשב"ל הייתה ללמד שקיום כל המצוות (ובכללן לימוד התורה) היא זו אשר מהווה תעודת ביטוח לאדם מן הייסורים, והשקפה זו היא השקפת אמת, שהרי מי שמקיים את כל המצוות, עשה ולא תעשה, מובטח לו שהקב"ה לא ייתן בו שום נגע ומחלה, שהרי אין שום סיבה לייסרו ולהענישו מפני שהוא הולך בדרך הישר, דהיינו בדרך התורה והמצוות בשלמות. ולענייננו, אין שום מקום ללמוד מדרשת רשב"ל שהתורה מממלטת מהייסורים, ורשב"ל אפילו לא ביקש לומר שלימוד התורה לבדו מציל מייסורים עתידיים, אלא קיום המצוות בכללן.


יתר-על-כן, בשל הסכנה העצומה שבדרשתו של רשב"ל, ר' יוחנן מתקן את דרשתו, ומורה על האופן הנכון שבו יש לדרוש בעניין זה, דהיינו בעניין הזיקה שבין הייסורים לתורה, וכֹה דבריו: "אלא [=אין לדרוש: 'כל העוסק בתורה ייסורין בדילין הימנו', אלא כך יש לדרוש בעניין הזיקה שבין הייסורים לתורה]: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – הקדוש-ברוך-הוא מביא עליו ייסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר [תה' לט, ג]: 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר', ואין 'טוֹב' אלא תורה, שנאמר [מש' ד, ב]: 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ'".


כלומר, מן הדרשה המתוקנת עולה, שמי שמתרשל מלימוד התורה הקב"ה מענישו ומייסרו, ותו לא! ובמלים אחרות, דרשה זו מבטאת את היסוד החשוב לפיו "אין ייסורין בלא עוון"! נמצא, שלא ניתן להביא מדרשתו של רשב"ל ראיה להזיית המינות לפיה התורה מגינה ומצילה.


ואם תוסיפו ותשאלו: ומדוע שגגת השקפתו של ר' שמעון כל-כך חמורה?


ובכן, מי שסובר שתורתו ממלטת אותו מן הייסורים בכל מצב, עלול להפוך את התורה לתעודת ביטוח לכל הפשעים והחטאים והעוונות החמורים ביותר. שהרי לא מרחף מעליו שום עונש על חטאיו ופשעיו, ואפילו במדרש השלישי שראינו לעיל במסכת סוטה לא אמרו כן, אלא הותירו את העונש מרחף באוויר עד לעת הפורענות שתחול בוודאי אם לא תהיה שם תשובה. כל-שכן וקל-וחומר כאשר לא מדובר בתורת-אמת שנובעת ממקור מים חיים, אלא בתורת מינות פרו-נוצרית כעורה, אשר מדרדרת מאד להשקפות רעות ולרדיפת התועבות והזימות. קצרו של דבר, השקפה רעה זו עלולה להצמיח רשעים ארורים אשר חוטאים ופושעים ומחריבים נפשות בחדרי-חדרים, וסומכים על-כך שתורתם המעוקשת תצילם (ראו ולדר ומשי-זהב ויזדי וברלנד וטל והרשימה עוד ארוכה מאד, ונכללים בה גם רבים מגדולי האסלה הידועים בציבור).


וכבר קדמו למינים ולצאצאיהם לדורותיהם, הכהנים והשופטים ומנהיגי הדת הפושעים, "גדולי הדור" של סוף בית ראשון, אשר סברו שעבודת ה' בבית-המקדש ללא ידיעת ה' ואהבתו וללא יושר ומוסר בסיסי, מגינה ומצילה גם על הרשעים הארורים ביותר אשר מתעים את עם-ישראל אחר ההבל, הבצע והאלילות. והנה דברי מיכה הנביא בעניינם (יג, יא–יב): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה – לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".


זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שלימוד התורה מציל מן הייסורים באופן גורף ומוחלט? והלא אפילו יעקב אבינו ע"ה חשש מאד לפני פגישתו עם עשו, וידועים דברי חז"ל בברכות (ד ע"א): "קסבר שמא יגרום החטא", דהיינו אפילו יעקב אבינו הנביא חשש מן הייסורים ולא ראה את עצמו בשום פנים ואופן חסין מפניהם! וכי המינים האורתודוקסים גדולים מיעקב אבינו?


ונצרף את דברי רבנו בהקדמתו לסדר זרעים (עמ' ו) בעניין פחדו של יעקב אבינו ע"ה:


"אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחוֹ ה' בטוֹב באמרוֹ לוֹ: 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' וכו' [בר' כח, טו], ומצאנו שפחד פן יספה שנאמר: 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד' וכו' [בר' לב, ח], אמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם: 'קסבר שמא יגרום החטא' [ברכות ד ע"א], משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעוּ העוונות ולא יתקיים אותו הטוב. [אך] דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיֹאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא ייתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה, וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא ייבחן באמיתת הבטחותיו" וכו'.


עוד למדנו מדברי רבנו, שיעקב אבינו פחד וחשש אף-על-פי שהקב"ה הבטיח לו שהוא ישמור ויגן ויציל אותו מכל הקמים עליו לרעה! ולמרות זאת הוא נזהר וערך את כל ההכנות הדרושות כדי להגיע מוכן ככל שניתן לפגישתו הגורלית עם עשו אחיו. ומה נֹאמר אנחנו הפשוטים? האם ניתן להעלות על הדעת שנסמוך על לימוד התורה שלא יבואו עלינו לעולם ייסורים?


ובהמשך נחזור ליעקב אבינו ע"ה, כי פרשה זו חשובה מאד לעניין שאנחנו בו.


ג. פירוש רש"י למדרש בברכות


נעבור עתה לעיין בפירוש רש"י למדרש בברכות (ה ע"א) שראינו לעיל:


"וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף – הָעוּף [=התורה, לפי המדרש] מסלקם [=את השדים ואת הייסורים] ממך. קֶטֶב מְרִירִי – זה שם שֵׁד הצהרים במסכת פסחים [קיא ע"ב]; וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – כתיב בין רעב למזיקין, [ולכן הביטוי 'רשף'] נדרש לפניו ולאחריו – ייסורין ומזיקין; אפילו תינוקות של-בית-רבן יודעים – שהתורה מגינה, שלמדין מספר חומש [שמות]: 'אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע' וגו' 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי' וגו', ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב, כבר למדו".


שימו לב! רש"י-שר"י מאמת את שגגת דרשתו של ר' שמעון, דהיינו שלימוד התורה מציל מן הייסורים! רש"י לא הבין שלא לימוד התורה הוא זה שמגן ומציל אלא קיום המצוות בשלמות עד שאין עוון ביד האדם. כמו כן, רש"י לא הבין את משמעות גערתו של ר' יוחנן, והתעלם: גם ממשמעותו הפשוטה של הפסוק בשמות וגם מדברי ההסבר של ר' יוחנן שהובאו לאחריו.


זאת ועוד, רש"י סבר שגערתו של ר' יוחנן היא על-כך שר' שמעון נדד עד לספר איוב כדי להביא משם ראיה לכך שהתורה מגינה ומצילה מהשדים והייסורים. הוא לא הבין שגערתו של ר' יוחנן אינה על-כך, אלא על עצם העלאת דרשה שעלולה להפוך למכשלה גדולה – שהרי איך יעלה על הדעת שר' יוחנן יגער כך ברשב"ל רק בגלל שהוא בחר להביא פסוק מספר איוב? וכי עבירה היא לדרוש פסוקים מהכתובים כאשר יש ראיה לפי דעתך מן התורה? והלא כלל הוא שאין להקשות על הדרשן! אלא, ר' יוחנן גער ברשב"ל משום שדרשתו מסוכנת לעולם המחשבה היהודי, וצדק בכך, שהרי לא לחינם נאמר: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י), וכפי שרש"י-שר"י נכשל ונחבל: גם ביסודות הדת וגם בהזיה שהתורה ממלטת מהייסורים.


רש"י הוא אפוא המקור להזיה של הולדרים והיזדים והברלנדים ושאר גדולי האסלה הפדופילים הארורים למיניהם, שהם רשאים להרשיע ככל שיעלה על לבם הרע והאכזר, ולימוד תורתם העקושה יגן עליהם מפני הייסורים, דהיינו מפני חשיפת מעלליהם ופרסומם לעיל כל.


וביחס לשדים, כבר הרחבתי בפירושו זה במאמר: "אמונתו של רש"י בשדים" חלק ה.


לסיכום, פירושו של רש"י הוא הטעיה חמורה, כי אין בדברי ר' יוחנן שום זכר לכך שהתורה מגינה ומצילה באופן גורף מהייסורים, אדרבה, מן הפסוק שמצטט ר' יוחנן עולה במפורש, שלא לימוד התורה הוא זה שמגן ומציל, אלא קיום מצוותיה בלבב שלם הוא זה אשר מגן ומציל את האדם מפני הפורענות. ובמלים אחרות, דברי ר' יוחנן מבטאים את היסוד התורני ש"אין ייסורים בלי עוון", הוי אומר: האדם אשר מקיים את מצוות התורה ואינו עובר על אזהרותיה – הקב"ה לא יענישוֹ לחינם בנגעים ומחלות וייסורים שהרי הקב"ה לא יפעל עוול! וליתר דיוק, מי שמקיים את התורה כפי אמיתתהּ ויושרהּ ממילא נמנעות ממנו רעות רבות וצרות!


אגב, נשים לב, שדברי חז"ל על יעקב אבינו ע"ה נאמרו אף הם במסכת ברכות, בדף ד, ואילו רש"י כשל בהשקפה ש"התורה מגינה מהייסורים" בדף ה! ובמלים אחרות, רש"י לא הפנים מה שהוא למד לפני זמן-מה בדף הקודם! ולמרות שרק עתה הוא למד על זהירותו העצומה של יעקב אבינו, עדיין הוא נכשל להבין את השקפות התורה הישרות. וכך היא דרכם של המינים, גם אם תַּראה להם את האמת באותות ובמופתים עדיין יעקמו ויעקשו תורת חיים ויהפכו אותה למכלול של ציוויים אליליים תועלתניים, ולקורדום תעתועים שנועד להפקת רווחים.


אגב, בתקופת הקורונה ראינו דוגמה מובהקת להשקפת המינות של רש"י, וכך נאמר באחד העיתונים החרדים הארורים, המובילים את עולם המינות האורתודוקסי (כב בתמוז תש"ף):


"דעת תורה – רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א במענה אמש לראשי ישיבות רבנים ומחנכים שליט"א: 'הסגולה [הפגאנית] והדרך להינצל ממחלת הקורונה – ללמוד תורה'. [...] 'ללמוד תורה', זו הסגולה [הפגאנית] והדרך להינצל ממחלת הקורונה, על-כך עורר רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א [...] לשאלת הרבנים מהי המעלה הגדולה למתחזקים בלימוד התורה בעת הזאת, השיב רשכבה"ג מרן שליט"א: 'תורה מגנא ומצלא'. [...] לשאלה מה הסגולה והדרך להינצל מהמחלה הזו, הורה כאמור מרן שליט"א: 'ללמוד תורה'".


ושימו לב לדברי קאפח השכיר על שותפיו המינים השכירים חוצבי התורה הללו: "כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים, מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעֻוות מעוקם ומעוקש, וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זוהי 'דעת תורה'" (פירוש רס"ג לתהלים, עמ' קעב).


ד. דוגמה ומופת מיעקב אבינו


אחת הדוגמאות הבולטות ביותר אשר סותרת את ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" (כפי שהמינים מפרשים אותה) נלמדת מיעקב אבינו, יעקב אבינו חרד מאד לקראת פגישתו המחודשת עם עשו (בר' לב). הוא אינו שוקט על שמריו וסומך על תורתו, להיפך, הוא נוקט בכל הפעולות האפשריות כדי להתכונן לקראת אותו מפגש מתוח ומסוכן. יעקב אבינו חוצה את המחנה לשניים, משפחות לחוד ועדרי צאן ובקר לחוד, ואף שולח שלושה עדרים נפרדים של צאן ובקר וגמלים, זה אחר זה, אשר מונים מאות פרטים, מנחה משולשת לעשו אחיו. גם את חצי המחנה שבו נמצאים הוא ובני משפחתו יעקב אבינו מחלק, לארבעה מחנות: הוא בראשונה, לאחריו בלהה וזלפה וילדיהן, לאחריהם לאה וילדיה, ולבסוף רחל ויוסף אחרונים.


יחד עם כל הפעולות הללו, יעקב אבינו גם מתפלל לה' יתעלה, אך הוא אינו סומך על התפילה שתתקבל בוודאות, ואף לא על המתנות שיניחו את דעתו של עשו, והוא גם מתכונן למלחמה, כי הוא יודע שייתכן ולא יהיה מנוס מלהילחם מלחמה קשה ועקובה מדם כנגד אחיו וארבע מאות הלוחמים העזים אשר עִמו. ובמלים אחרות, יעקב אבינו לא החזיק כלל בעיוות הכפירה הפגאני לפיו "התורה מגינה ומצילה", ההיפך! הוא הבין שיש לעשות את כל ההכנות האפשריות כדי להתמודד עם הסכנה שהולכת וקרבה ועלולה להתרגש עליו במלא עוצמתה.


פעולותיו והכנותיו הרבות של יעקב למלחמה עם עשו אחיו מחזקות את ההבנה, שכל מה שנאמר במדרשים לעיל ובמדרש השלישי בעיקר, הוא ביחס לפורעניות עתידיות עלומות – אך כאשר עומדת לפנינו סכנה ברורה ומיידית, אסור באיסור חמור להשליך את יהבינו על לימוד התורה, וכמו שיעקב אבינו לא הסתגר באוהלו ללמוד תורה בשעת הסכנה, אלא בחר לפעול פעולות מלחמתיות ומכינות אחרות – כך גם עלינו לנהוג, וכל מי שכופר בדברינו אלה, גם כופר בהשקפה מפורשת שהתורה מלמדת אותנו באמצעות יעקב אבינו, וגם הופך את התורה לכלי ולתרופה להצילו מסכנות ונזקים ממשיים וקיימים, ובזה הוא מנחש וחובר וכופר בתורה, וגם מדרדר את עצמו במדרון הזימות והתאוות, כי תורתו הדמיונית כבר תצילו מכל הפגעים!


אך החרדים כבר מזמן אינם לומדים תורה-שבכתב, הם קוראים את התורה בשטיבלים הגלותיים שלהם רק כדי לצאת ידי חובה לפי דמיונם. כלומר, הם קוראים את התורה בשטף כעוּר של בליל מלים לא מובנות ובניב עילגים אירופי מבחיל, כדי להבטיח שאף לא אחד מהשומעים יצליח להספיק לחשוב וללמוד ולהבין משהו מהשקפותיה הישרות של דת האמת – אשר מנוגדות באופן ישיר ונחרץ לרוב השקפותיהם הרעועות שמוצאן בבורותיהם הנשברים של המינים, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".


והאמת, שהסיבה שהם החליטו לעוות את ההשקפה ש"התורה מגינה ומצילה" ברורה כשמש בצהריים למי שלא טמטם את עצמו בהיכלות האליליים של יושבי הישיבות (אשר מצמיחים הולכי על שתיים נעדרי דעת אלהים, אך חריפים ובקיאים כיצד לרמות ולתכמן ולעשות שטיקים וטריקים, כדי לעשות 'ביזנעס' ולהפיק מהמדינה ומהרבנות את מירב הקצבאות והמימון וטובות ההנאה) והסיבה ברורה: ההשקפה הזו הינה הראש והיסוד להצדקת תביעותיהם להמשיך באורח חייהם הגלותי הפרזיטי והבטלני, כאילו בהבל פיהם ובסירחון השקפותיהם הם "מגינים על עם-ישראל", והם למעשה כאילו השכפ"ץ הרוחני של עם-ישראל...


והנה בא הקב"ה וטפח על פניהם בהכותו אותם בשואה הנוראה, ובזאת הוא הוכיח אותם: אפילו על עצמכם אינכם מסוגלים להגן, אז מהיכן עזות מצחכם להתרברב ולהשתחץ כנגד אחיכם בני עמכם אשר נושאים בנטל המלחמה והעבודה, ובנטל בנייתה ושמירתה ופיתוחה של ארץ-ישראל הקדושה, מאין עזות מצחכם וכפיות הטובה הבלתי-נתפשׂת שלכם? ולא רק שהם אינם סבורים שאחיהם החילוניים עושים להם חסד, להיפך, הם בטוחים שכל עם-ישראל צריך לעמוד על רגליו ולהודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם אותם על בטלנותם ועל ההזיות האליליות שהם החדירו לעם-ישראל! וחובה עלינו לכפוף את ראשנו למול יהירותם ועריצותם כאילו הם-הם היהודים האמיתיים מבחר המין האנושי פסגת הפסגות של היהדות! כאילו כל השאר הינם סוג ג' ומטה, וכאילו בלעדיהם לא הייתה קיימת מדינת-ישראל, ולא צבא-ההגנה-לישראל; והואיל והכל בזכותם, חובה עלינו לקבל בהכנעה את כל תביעותיהם ודרישותיהם!


וחשוב להוסיף נקודה בעניין העדר הכרת הטוב: מי שאין בו הכרת הטוב לבני אדם, מי שאינו יודע לומר תודה מתוך ענווה אמיתית ותחושת הוקרה והערכה פנימית עמוקה, הוא אדם שפשׂה בקרבו נגע הגאווה, שהרי אותו סכל יהיר מרגיש שלא עשו עִמו חסד כלל, אלא נהגו עמו בצדק ובמשפט בשל רוממותו הדמיונית בעיני עצמו. זאת ועוד, לאותו סכל יהיר נדמה, כי מי שגמל עִמו חסד למעשה היטיב עם עצמו, שהרי הוא מילא את חובתו כלפי הוד רוממותו של אותו חסיד שוטה שבזכותו העולם עומד! ומידת הגאווה וגסות הרוח אשר כל-כך אופיינית ליושבי הישיבות היא השורש הנרפשׂ לכל המידות הרעות ולכל הזימות והתאוות הבהמיות.


ויתרה מזאת, מי שאינו יודע להודות לזולתו על שהוא מטיב עמו ומממן אותו, לעולם לא יודה באמת ובלבב שלם לבורא-עולם, כי מי שאינו יודע להודות ולהוקיר את זולתו שהוא רואה לנגד עיניו, לעולם לא יידע להודות ולהוקיר ולאהוב את בורא-עולם יתעלה שמו, שאינו נראה לעין, ואף השגתו שהיא במחשבה בלבד, נעלמת נסתרת ומופלאה. לפיכך, אפילו כאשר הם מודים ומהללים לבורא-עולם מדובר בהצגה חיצונית, שהרי אמירת "תודה" אמיתית דורשת צניעות וענווה, מפני שהיא מבטאת למעשה את התחושה העמוקה ש"לא מגיע לי ואף-על-פי-כן עשו עמי חסד". כמו כן, להצגה החיצונית הזו יש מטרה חשובה מאד, והיא לשכנע את המתבונן שהם "קדושי עליון", כלומר להראות עד כמה הם קרובים לה' יתעלה, כאילו הקב"ה משגיח עליהם ומלווה אותם תמיד! ושוב, ההזיה שהם "בני האלהים" מהווה עילה נוספת לשלל דרישותיהם ותביעותיהם מן החברה. נמצא אפוא, שגם הודאתם לה' בתפילתם ובשיחתם נועדה לפטם את גאוותם ולשכנע את זולתם ברוממותם ובעליונותם האנושית המדומה.


הם לא רצו להבין בשעת השמד באירופה ואינם רוצים להבין היום. כלומר, השוחד התקציבים וטובות ההנאה ממשיכים להחיות את גוויית היהדות החרדית הפרו-נוצרית, ומוסיפים לנפחה ולהתפיחה: כאותו גולם מאגי דמיוני מפראג הארורה אשר מוסיפים ומחברים לגופו באופן גס ומלאכותי איברים נרקבים ונמקים, ואף-על-פי שסופם הרקבון הכיליון והסירחון, זמנית הם מוסיפים להגדיל את ממדי גופו של הגולם – כך היא חברת המינות החרדית, אז והיום.


ואני שואל את עצמי, עד מתי? עד מתי יצליחו שיקוציהם המהובלים למיניהם לטמטם אותם? עד מתי הם יצליחו לכַבות את מאור התורה? עד מתי הם ירחיקו אותנו מייעודנו לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש? עד מתי הם ילכו נטויי-גרון כאילו הם פסגת הפסגות של היהדות? עד מתי תכוסה האמת שהם עדר של צאצאי מינים וכופרים? עד מתי הם יחריבו את דת משה? ובמשפט אחד: מדוע דרך רשעים צלחה? וכדברי ירמיה הנביא (יב, א–ג): "צַדִּיק אַתָּה יְיָ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ [=שרויים בשלווה] כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד, נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ, יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי, קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם, וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" – אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (ירמיה ה, ג).


ואכן, על הדת החדשה החיצונית הפרו-נוצרית שהם הנחילו לעם-ישראל, נעדרת החכמה והמדעים, נעדרת האמת והיסודות התורניים העתיקים שניתנו לנו בהר סיני, גדושת השקפות המינים המסואבות ובראשן ההגשמה והפיכת תורת-חיים לקרדום-חוצבים – על כל אלה ועוד, התיק אותם כאמור הקב"ה כצאן לטבחה ואף הקדישם ליום הרגה. ועדיין הם מגלגלים עיניהם לשמים בהתחסדות ואומרים: על שום מה? מה קרה לך אלהים, התבלבלת? במקום להכות את מעוזי המתבוללים והרפורמים "הכויפרים" אתה מכה את מעוזי היידישקייט, את מעוזי הצדיקים והחסידים בעיירות השטעטל הפולני-ליטאי? ומרוב סכלותם התהומית ועליבותם המחשבתית הם עדיין אינם יודעים אם אלהים מסוגל להתבלבל כבני אדם או שלא, בדיוק כמו אביהם הצרפתי הלא הוא הפוחז מפוסקיירא הידוע בציבור, אשר תעה יותר מהבהמות, שהרי הוא לא ידע ולא יבין, והתלבט והתחבט: האם יש להקב"ה יד ורגל ומעיים או שאין לו?


ואפילו קאפח, שהיה חלק מממסד הכמורה השכיר מייסודם של צאצאי המינים, וכשל לחלוטין באכילה מן התורה, טרם כבתה אש האמת בקרבו ועמדה לו זכות אבות ישישים לוחמי אמת ושוחרי צדק, אשר קראו בעוז כנגד כל אנשי דת המינות החכמים בעיניהם: בשׁם יי אל עולם! ובזכות מקורו הטהור של קאפח, לעתים רחוקות נפשו העשוקה הצליחה לזעוק את זעקתה, והוא לא הצליח לחנוק אותה מלהתעטף ולהתייפח ולזעוק על עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והנה דבריו במורה (ג, מא), ומהם ניתן ללמוד משהו גם על עוצמת ייסורי נפשו בשל סטייתו מדרך האמת וחבירתו למינים ולצאצאיהם, אשר השחיתו והתעיבו את דת משה הטהורה:


"וכפי שהדבר בעוונות כיום שנעשית תורה כעשרים תורות, ונוצר נוהג שכל אחד מדייק דקדוקי עניות מדברי שלפניו, ושלפניו משלפני פניו, עד שהתוצר האחרון זר ומרוחק מן המקורות ואילו ראוהו רבינא ורב אשי היו קורעים בגדיהם".


ה. הפיכת התורה לעבודת אלילים


ההשקפה שהתורה מגינה ומצילה באופן ישיר היא עצמה עבודת אלילים, שהרי מאמיניה מייחסים בה לתורה ישות נפשית-רוחנית אשר מסוגלת להיטיב להציל ולהגן! וביטוי גס לכך אנו מוצאים בימינו בשיר ה"חסידי" הטמא המפורסם: "תוירא הקדושה התחנני בבקשה לפני צור נערץ בקדושה, אוי יו יו יוי". ואין זו אלא פנייה למליץ, כלומר לאמצעי ומתווך, וזו מינות לכל דבר ועניין אשר חמורה אף יותר מסתם עבודה-זרה, ובעניין זה ראו: "פניה למליצי יושר – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?". ואין לתורה שום מודעות ואינה ישות רוחנית, אלא היא מערכת של כללים וחוקים קדושים וטהורים שנועדו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דב' ו, כד) כדי שנזכה לקיים את המצוות בשלווה ולזכות בהן בחיי נצח רוחניים בעולם-הבא.


ומצאנו את השורש להזיה הזו, פורה ראש ולענה, בפירוש רש"י למדרש הראשון בסוטה, והנה פירושו לפניכם: "הִיא תְשִׂיחֶךָ – תליץ בעדך את זכותך". רש"י מתאר אפוא את התורה כמליצת יושר דהיינו שהתורה היא ישות רוחנית אלהית, וכך הופכים את התורה לעבודה-זרה!


ואולי החמור מכל, הפיכת התורה לעבודת אלילים גרמה לצאצאי המינים לשנוא את ארץ-ישראל – שהרי לפי הדת החדשה שלהם, התורה היא לא אמצעי למילוי ייעודו של עם-ישראל בארץ-ישראל, ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש אור ליהודה ואור לכל האנושות – אלא, מילוי ייעודו של עם-ישראל הוא ה"עיסוק" בתורה החדשה שהמיטו עלינו רש"י וחבר מרעיו, ממשיכי דרכם של הצדוקים והבייתוסים, ממשיכי דרכם של הקראים, וממשיכי דרכם של הנוצרים ויש"ו רבם (שהיה כידוע יהודי) – בשלל השקפותיהם המאגיות והמגשימות, ובשכלול הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים לאמנות מרשימה שמוזיאון הלובר בפריז מחוויר לעומתה.


נמצא אפוא, שבמקום ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולקרוא בשם ה' אל עולם, הם הפכו את התורה לעבודה-זרה, שהרי הם פונים אליה בתפילה ובתחינה כאמור; וישנו עוד שיר "חסידי" מפורסם מאד שמסגיר את מינותם: "וזכני לגדל בנים ובני בנים" וכו', "אוהבי ה' יראי אלהים", וההמשך ידוע. ובכן, בהגיית המינות היידישאית הכעורה זה נשמע כך: "אויַבי ה' יראי אלהים" וכו', וראשיהם ומנהיגיהם ועסקניהם אכן אויבי ה' וצוררי האמת. "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב).


ו. החדרת ההזיה שתורתם פועלת "גדולות ונצורות"


דוד המלך אומר בתהלים (יט, ט): "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", כלומר, לימוד תורת האמת והשקפותיה הישרות משמח ומרומם את נפש האדם. ברם, לימוד התורה האווילי של צאצאי המינים מַשְׁמים מייגע ומטמטם, ואם ייקחו מהם את תקציביהם וטובות ההנאה שבידם – כל מי שכוחו במותניו יברח מ"עולם התורה" הדמיוני שלהם, וירוץ ריצת אמוק בסתר ובגלוי אחרי תאוות העולם-הזה. ברם, כיצד בכל זאת ישכנעו הגדוילים את צאן מרעיתם שתורתם היא תורת-אמת אשר לימודה משמח את הלב והנפש? והלא תורתם משמימה ומטמטמת! אלא, כדי לטשטש ולהסתיר את העובדה שלימודיהם מייגעים ומשחירים את צלם האלהים, הם החדירו לצאן מרעיתם את ההזיה ש"התורה מגינה ומצילה", כלומר, את העדר שמחת הלב והנפש הם ממלאים בהזיה שמי שעוסק בתורה שלהם "עושה דבר גדול" והוא עתה "חשוב מאד בשמים", והגדולים ביותר אף מסוגלים לפעול "גדולות ונצורות" בעליונים ובתחתונים...


ובמלים אחרות, השקפה רעה זו מכסה על האמת שלימודיהם משמימים מטמטמים ומייגעים, וכתחליף לשמחת הלב והנפש ולרוממות המחשבה, הם מחדירים למאמיניהם תחושת סיפוק דמיונית והזייתית: כאילו המתעסקים בתורה החדשה שלהם משיגים מעלות דמיוניות נפלאות ומופלאות בעולמות העליונים, ואין קץ ואין גבול למעלתם ולחשיבותם, וכאילו בהבל פיהם ובמלמול שפתיהם הם משפיעים השפעות מכריעות ועמוקות על עם-ישראל והעולם כולו! נמצא אפוא, כי באמצעות השקפה זו הם מבססים ומנציחים את תורת השקר שבידם!


זאת ועוד, ההשקפה שמלמול חיצוני בתורה ולהבדיל בתורה פרו-נוצרית חדשה, יוצר "כיפת מגן" דמיונית מעל עם-ישראל, הינה השקפה מאגית מובהקת, והיא למעשה ביטוי אלילי ששרד מהעבודה-הזרה הקדומה, אשר טענה שיש בכוחם של מלמולי כשפים לפעול "גדולות ונצורות". כל אמונה שמעודדת הזיות מאגיות הינה רעה מאד, כי המאגיה הינה היסוד והשורש לכל אמונות העבודה-הזרה לכל מיניהן וסוגיהן, שהרי כל עבודה-זרה מבוססת על קיומם של כוחות על-טבעיים שפועלים בעולם מבלעדי ה' יתברך, וסופם של המאמינים בכוחות העל-טבעיים הדמיוניים הללו לפנות אליהם כדי להשיג מהם את צרכיהם ושאיפותיהם.


לדוגמה, מכיוון שצאצאי המינים מאמינים שאליליהם המהובלים והמיובלים מגנים על עם-ישראל בשל גדולתם וגאונותם העצומה בתורה הדמיונית שלהם, הם פונים אליהם השכֵּם והערב בבקשה ובתחינה שיתפללו עליהם ויברכו אותם, ולא רק לאליליהם החיים הם פונים, גם לאליליהם המתים שכבר נשחקו כל עצמותיהם! ואליליהם מצידם, הופכים את התלות של ההמון בהם לקורדום לחפור בו: כדי להשיג כוח פוליטי תקציבים וטובות הנאה, וכדי לתמרן את ההמון היכן ועל מה להוציא את כספו, תוך שהם נוטלים "תרומות" מבעלי ההון ובעלי העסקים הללו, כשוחד ועמלה על-כך שהמליצו או הפנו את ההמון לרכוש את מוצריהם.


כמו כן, כל השקפה מאגית אלילית הינה סרטן אשר שולח גרורות אלימות המחריבות בסופו-של-דבר את מחשבתו של האדם ואינן מותירות זכר מצלם האלוה שניתן לו. שהרי אם המאגיה קיימת בתחום מסוים בעולמינו, מדוע שהיא לא תהיה קיימת בתחומים נוספים? ומי שהזיותיו משכו אותו להאמין בהזיה מאגית אחת, חזקה עליו שהזיותיו ימשכוהו להאמין בהזיות מאגיות רבות נוספות, כי הן כאמור מתפשטות כאש בשדה קוצים, ומכלות כל חלקה טובה.


והציר שכל התורה סובבת עליו הוא מיגור האמונות המאגיות הללו, וכמו שאומר רבנו במורה (עמ' שנח): "כיון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ורבנו שב וחוזר ומדגיש יסוד זה חמש פעמים במורה! וראו את המאמר: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". ורק לשם ההשוואה נֹאמר, כי בהלכות שבת יש חמש מצוות ואילו בהלכות עבודה-זרה יש חמישים ואחת מצוות! ובקבוצות הלכות נוספות מעורבות הלכות רבות מאד שנועדו להרחיק מהעבודה-הזרה.


ז. החרבת חובת התשובה והשיבה לה' יתעלה


עיוות ההשקפה הנדונה המיטה על המינים גם את השואה הנוראה, שהרי אם "התורה מגינה ומצילה" באופן גורף ומוחלט מכל הייסורים והפגעים, מדוע שהאדם או החברה יערכו חשבון נפש על מעשיהם ומעלליהם? התורה ממילא מגינה ומצילה! ומדוע שהם ישתדלו למלט את נפשם ולהודות שטעו ושגו באהבת הגלות האירופית הכעורה, ובנהייתם אחרי שיטות הנצרות האליליות? מדוע שיוותרו על גאוותם ויהירותם ועל הפיכת תורת-חיים לקורדום-חוצבים? מדוע שיוותרו על שלל תועבותיהם בחדרי חדרים? והלא יש להם "תעודת ביטוח" מיוחדת! ובמלים אחרות, ההשקפה הזו מחריבה לחלוטין גם את חובת התשובה והשיבה לה' יתעלה!


ח. "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ?"


חשפתי במאמר זה שתי השקפות מינות רעות שהמיטו עלינו המינים וצאצאיהם באלף השנים האחרונות: האחת היא ההשקפה שלימוד תורת המינות שלהם מגן ומציל את עם-ישראל. בהשקפה זו הם מצדיקים את תביעותיהם כלפי הממסד שיממן את בטלנותם בתקציבים וטובות הנאה ויפטור אותם מחובות נעלות כגון שירות בצבא-ההגנה-לישראל; והאחרת, היא ההשקפה שלימוד תורת המינות והסכלות שבידם מציל אותם מן הייסורים. השקפה רעה זו הובילה רבים מהם, ובמיוחד את גדוליהם המיובלים אשר נתפשׂים כאלהים, לסבור שהם יכולים לפשוע לגזול ולהרשיע ככל שיעלה על רוחם התאוותנית, ולימוד תורת המינות הדמיוני שבידם יציל אותם מן העונשים ומן הייסורים, ויאפשר להם להמשיך ולהתעלל בזולתם.


שתי ההשקפות הללו נלמדו מפשטי מדרשים שלא הובנו כראוי, וזו דוגמה נוספת מדוע אסור באיסור חמור למי שלא למד מדעים ואינו בקי ביסודות דת האמת להתקרב בכלל לתלמוד.


אולם, המינים וצאצאיהם נאחזים בעיקשות בתלמוד הבבלי, שהוא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, דורסים אותו במגפיים מסומרים, ומשבשים אותו כדי להפיק את תאוותיהם וזימותיהם השפלות, והנה לפניכם כמה סיבות להיאחזות המינים בתלמוד הבבלי:


א) הם זקוקים לטקסט קשה ומסובך כדי לכלכל את הזיית הגדלות שלהם, כאילו רק הם מבינים מה שכתוב בש"ס ווילנא העילג והמשובש להחריד (וההצגה הזו שלהם מעוררת 'גבירים' לפתוח את כיסם). בנוסף, כדי לשכנע אותנו בהזיית גדלותם הם מתנודדים אחוזי טירוף בעת התפילה, מסובבים את גודליהם באקרובטיות, צועקים ומקפצים בעת הלימוד, עוסקים בתורתם העקושה באיבריהם החיצוניים בלבד, ומטמטמים את צלם האלהים שניתן להם.


ב) בתלמוד הבבלי משוקעות אגדות רבות, שפשטיהן הזיות מאגיות ולעתים אף אליליות, והם נאחזים בפשטיהן כאילו ניתנו למשה רבנו ע"ה מפי-הגבורה כדי לטמטם את ההמונים בהזיות מאגיות אליליות, וכדי לכלכל ולבסס ולטפח את המינות ואת העבודה-הזרה שבידם.


ג) הם מרחיקים את תלמידיהם מלימודי המדעים ואפילו הבסיסיים ביותר, כאילו בטקסט התלמודי המשובש והמסורבל קיימות כל החוכמות! וזו הזיה מאגית דמיונית מטופשת במיוחד שתכליתה להנציח את הבערות והסכלות שמאפשרות להם שליטה מוחלטת בהמונים.


ד) הם זקוקים לטקסט קשה ארוך וסבוך כדי להעסיק את עצמם חיים שלמים בהבל ובהזיות, ו"עיסוקם" המתמשך בתלמוד הבבלי ובכמויות הזבל האינסופיות של הפרשנויות סביבו, נועד להצדיק הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, כלומר הפיכת התורה לכלי לפרנסה.


וגדולה מכולן, כאמור, לימוד התלמוד ללא הכשרה וכלים מדעיים מתאימים, מאפשר לבערות ולסכלות לגאוֹת לממדים מבהילים, ומי שהסכלות והבערות הממו וטמטמו את מוחו, כבר אינו יכול להבחין בין אמת לבין שקר, בין השקפת אמת לסכלות אלילית, בין הזיה מאגית להוכחת אמת מבוססת – ואז הם יכולים להלעיט את חסידיהם השוטים בכל אשר יעלה על לבם החולה והמרושע, ולהפיק מההמון ועל-גב ההמון שלל טובות הנאה וגדוּלה, וכן להתראות כ"גאוני עולם", "קדושי עליון" ו"בני האלהים", שכל מה שיוצא מפיהם – קדוש. ומי שמטומטם כבר אינו יודע לבדוק ולבחון, הוא יקבל את כל ההזיות כאמת מוחלטת, ואף ימציא הזיות משלו...


אולם, בשל ריחוק העדה החרדית מתורת חיים באמת, כאשר הם באים לבתיהם או כאשר הם עסוקים בעסקיהם או בפוליטיקה, הם נכנעים בקלות לכל תאוותיהם וזימותיהם ועוברים עבירות רבות ומגוונות, עד שרבות מהעבירות החמורות הפכו להן להיתר, כגון: לחלל-שם-שמים, או לגנוב מהמדינה, או להשתמט משירות בצבא, או להתחמק מלפרנס את המשפחה, או לשגות בהזיה שהם "גאויני עולם", או לתבוע כספי ציבור כדי לממן את בטלנותם, ועוד. והחמור מכל, לזלזל ולעתים אף לתעב את ארץ-ישראל הטובה שבה טמון ייעודנו האלהי.


אחת הסיבות המרכזיות לכל הרעות החולות שתוארו לעיל היא ההזיה שהתורה מגינה מן הייסורים. הזיה זו מוחדרת לצאצאי המינים מגיל קטן מאד ומרחפת במחשבתם במשך כל ימי חייהם, שהרי היא מופיעה בראש המסכת הראשונה היא מסכת ברכות (דף ה ע"א) ואין חרדי אשר לא גדל על ההזיה הזאת מילדות. ההזיה הזו מהווה את העידוד והדחיפה הגדולים ביותר לשגות בעוונות: כאילו העיסוק בתורתם-מינותם מכפר על כל התועבות, שומר על הנכשלים והנחבלים בה מעונשים וייסורים, ואף מהווה עילה לפטור אותם מחובות יסודיות נעלות.


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


סוף דבר – "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם"


ואסיים בפירושו הנפלא של רס"ג לפסוק באיוב (ה, ז) שעליו סובב חלק ניכר מדברינו לעיל: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף", ושם אומר רס"ג: "אדם – כי האדם לא נוצָר אלא כדי לעמול מתוך משמעת לדבר ה', אף שתראה יורשי הגהינם מתרוממים כאילו הם עפים", ומסביר שם קאפח: "וכאשר האדם עמֵל בכדי חייו מתוך יראת ה' ומשמעתו – מצליחים דרכיו, ואף שפעמים תראה את אותם הארורים כאילו בין כוכבים שמו קניהם, אין זה אלא זמני".


ומילותיו של קאפח: "וכאשר האדם עמל בכדי חייו" די מתאימים לפורים, שהרי הוא ינק גלונים עצומים של חָלב טמא ומזוהם מעטיניה הכעורים והסרוחים של הכמורה האורתודוקסית. מכל מקום, מי הם אותם בני רשף הארורים שקאפח מזכיר? מי הם אשר שמו קניהם בין הכוכבים? כדי להבין מי הם נעיין בפירושו הארוך של רס"ג שם: "וכוונתו באמרו 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף', שאנשי האש [=יורשי הגהינם] מבני אדם, העזים המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף, כמאמר ה' לעשו: 'אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר [וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ' (עובדיה א, ד)]".


רס"ג מביא דוגמה לאותם ארורים מ"עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (בר' לו, ח), כלומר, לא לחינם קאפח תיאר את קני הארורים בין הכוכבים, כדי לרמוז לנו על צאצאי המינים יוצאי ארץ אדום. וכאשר אני רואה את צאצאי המינים "המתגאים המתרברבים ומתרוממים כעוֹף", החושבים שדרכם היא פסגת פסגות היהדות, ואינה אלא שפל השפלות תכלית הסכלות, נזכר אני בדרך האמת כדי לעודד את עצמי ולראות אותם כפי שהם: אדומיים אליליים וורדרדים פרו-נוצריים.


ואחתום מאמר זה בנבואת עובדיה על אדום (א, ג–י): "זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְיָ. [...] אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן [...]. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה".


נספח: שתי שאלות שנשאלתי ותשובותיי


שאלה א: לאור המאמר כיצד ניתן להבין את דברי הרמב"ם בהלכות שכנים (ו, ה):


"כל הדברים שצריכין לשמירת העיר, לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים: חוץ מתלמידי חכמים, לפי שאין תלמידי החכמים צריכין שמירה – התורה שומרתן"?


תשובה: נראה שכוונת רבנו באמרוֹ: "התורה שומרתן" היא בהתאם למדרש הראשון ממסכת סוטה וכן בהתאם לדעת ר' יוחנן לעיל, דהיינו שקיום התורה והמצוות והליכה בדרכי מישרים מרחיקים ומצילים אותם מן הפשעים והעוונות – שהרי אם אין בידם עוונות על מה יתייסרו? זאת ועוד, ראינו לעיל שיש זכות לתלמידי חכמים שלומדים תורת-אמת, והיא שאם חלילה מגיע להם עונש – זכות לימוד התורה דוחָה להם את הפורענות, שמא יתעוררו וישובו בתשובה. ולכן הם אינם זקוקים לשמירה, שהרי יש להם הגנה מסוימת בזכות הגייתם בתורת האמת.


ואדרבה, דווקא מהלכה זו עולֶה, שזכות לימוד תורתם של תלמידי החכמים מגינה אך ורק עליהם (בדחיית הפורענות כאמור), אך על בני העיר האחרים היא איננה מגינה כלל וכלל. כלומר, אין שחר לטענתם של יושבי הישיבות הוזי ההזיות שפיגול מינותם מסייע לישראל.


ועל-כל-פנים, כאשר יש סכנה ברורה ומיידית, לא יעלה על הדעת שתלמידי החכמים ילמדו תורה וידַמּוּ להגן בלימודה על עצמם או על הלוחמים – ואם יעשו-כן הרי שהם בגדר מנחשים וחוברים וכופרים בתורה. אלא, ברור שכולם מחויבים לצאת למלחמת מצוה, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וכבר הרחבתי בעניינים הללו במאמר: "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות".


שאלה ב: כיצד מפרשים נכון את ההלכה הבאה מהלכות תלמוד תורה (ב, א):


"מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל פלך ופלך. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחריבין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן"?


תשובה: העולם התקיים אלפי שנים עוד לפני שניתנה התורה לעם-ישראל, לפיכך ברור, שמדובר במדרש שנאמר על דרך ההטפה וההגזמה כדי לעודד את האבות ללמד את בניהם תורה וכן לשלוח את בניהם ללמוד לקרוא בתורה, וכמו שנהגו ונוהגים יהודי תימן עד היום (ראו: 'לימוד התינוקות ודרכי חינוכם'). כמו כן, המדרש מבקש להנחיל השקפת-אמת לפיה מאז שניתנה תורה לעם-ישראל היא העיקר, כלומר ייעודו של עם-ישראל בארץ-ישראל הוא להאיר לכל האנושות בתורת-האמת, ולקרוא לכל באי עולם לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד.


***

"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם, לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' כה, יב–יד).

תורה מגנא ומצלא - התורה מגינה ומצילה
.pdf
Download PDF • 369KB

3,420 צפיות7 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page