אל תפנו אל האלילים

במאמר זה נעסוק בשני עניינים מרכזיים: הראשון הוא עיקר הציווי בעבודה-זרה לאור שתי ההלכות הראשונות בפרק ב שבהלכות עבודה-זרה. בעניין עיקר הציווי בעבודה-זרה נלמד, כי כל נברא באשר הוא: השמש הירח והכוכבים או כל אחד מבעלי החיים ובני האדם בכללם: אם מייחסים לאחד מהם כוחות מאגיים על-טבעיים להרע או להיטיב הופכים אותו באופן מיידי לאליל. לאחר שהוא הוגדר כאליל על-ידי ההמון, כל פנייה אליו נחשבת כעבודה-זרה, וכל פנייה אליו שהיא דרך עבודתו נחשבת כעבודה-זרה שחייבים עליה סקילה: כגון נישוק ידו של האליל או קימה וקידה לפניו או הילולו ופיאורו בדברי חנופה ורוממות או רכישת מוצרים שהוא האציל עליהם מ"כוחו הרוחני" ואשר נועדו להשפיע שפע גשמי על המשתמש בהם, וכיו"ב.


כל אלה לדעתי הם בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, כי כך היא דרך עבודתם של גדולי טחורי האסלה למיניהם: הפיכת גדולי האסלה לאלילים באמונה שיש להם "כוחות רוחניים", והערצתם וכיבודם בכל מיני דרכים שנועדו לבסס ולרומם את מעמדם כאלילים בשר ודם.


העניין השני שנלמד במאמר זה הוא האיסור לפנות אל האלילים – מאיסור זה נלמד, כי העיון בספרי גדולי האסלה אינו בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, אלא עבודה-זרה שחייבים עליה מלקות ארבעים, כי לקמן נלמד שיש איסור תורה מפורש לא רק לעובדם, אלא גם לפנות אליהם דהיינו לעיין בספריהם וללמוד את דרכיהם ושיקוציהם והתעיותיהם. ולא רק העיון בספריהם, לדעתי אסור אפילו להסתכל עליהם באופן ישיר, שהרי הם בגדר אלילים, ואסור להתבונן בעבודה-זרה מכל סוג שהוא, אך להביט בתמונתם כדי לתעבם ולגנותם – מותר.


עיקר הציווי בעבודה-זרה


בשני המאמרים האחרונים בסדרת "מצוות משנה תורה" הקפנו את פרק א שבהלכות עבודה-זרה. עסקנו בהם בהשתלשלות של העבודה-הזרה הקדומה ובמאפייניה אשר מצויים בהחלט גם בימינו בדת המינות האורתודוקסית. כמו כן, תיארנו את רוממותו של אברהם אבינו ע"ה, אשר נלחם בעבודה-הזרה, ולמדנו שזו היא חובתו וייעודו של כל אדם שאבותיו עמדו לרגלי הר סיני, ושמעו את הקול הנורא: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" וכו' (שמ' כ, ב).


בראש פרק ב בהלכות עבודה-זרה, רבנו מתמצת את האיסור לעבוד עבודה-זרה אשר למדנו עליו ועל השתלשלותו בהרחבה בפרק א, וכֹה דברי רבנו בהלכה הראשונה בפרק ב:


"עיקר הציווי בעבודה-זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם [=לפי תפישות המדע הקדומות והפרימיטיביות הכל נברא מארבעת היסודות]. ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


טרם שנמשיך, אעיר על דברי קאפח בפירושו שם, וזה לשונו: "ואין צריך להעיר, שהמושגים הללו מֵהֶם השתנו תכלית שינוי, ויש מהם 'הוּכחה' אפסותן". והנני תמה, מדוע קאפח עטף בגרשיים את המלה "הוּכחה"? מדוע הוא רמז לכך שהמדע בימינו משובש ושאפסות הגלגלים וכל תפישת היקום לא באמת הוּכחה? ובכן, דומני שקאפח השכיר ביקש להחניף בזה למינים ולצאצאיהם אשר מתעקשים לסבור שכל מה שנאמר בתלמוד הבבלי הוא דברי אלהים חיים, כולל ענייני המדע המשובשים שמובאים בו – שהרי אם קאפח לא היה משלב בדבריו התעיות ושקרים שיערבו לאוזני המינים, הוא היה מסכן את שררת הכמורה האורתודוקסית שלו.


ואם תתמהו: ומדוע המינים וצאצאיהם מתעקשים שהתלמוד הבבלי בכללותו נאמר לנו מפי הגבורה? ובכן, כדי לטמטם אותנו בהבליהם יש צורך הכרחי ללמוד את התלמוד באופן מעוקם ומעוקש, לאמץ את כל ההשקפות הדחויות, לעוות את הדת בכל ההלכות הדחויות, והחמוּר מכל, להחריב את שלושה-עשר יסודות הדת על-ידי קביעת יסודות דת מאגיים אליליים וחדשים אשר צצים ועולים במחשבתם של הפתאים מלימוד פשטני של אגדות חז"ל ומשליהם.


כמו כן, אם חלילה הם יודו על האמת שהתלמוד הבבלי הוא לא טקסט אלהי בכללותו, ושהוא אף מלא וגדוש בשיבושים הזיות ודמיונות, הרי שהם גם ייאלצו להשבית את המכונה המרכזית שממנה הם מפיקים רווחים וטובות הנאה. כלומר, אם התלמוד הוא לא טקסט אלהי שנאמר אות באות מפי הגבורה ולא מלא ברמזים ובסודות אלהיים, אין שום הצדקה להפוך את לימודו לחשוב יותר ממלאכה ופרנסה, ואין שום הצדקה לתבוע תקציבים ומימון בעבור לימודו.


זאת ועוד, אם הם יודו על האמת שהתלמוד הבבלי הוא לא טקסט אלהי שנאמר מפי הגבורה, הרי שהם ייאלצו להודות שאין תועלת מאגית בעצם לימודו! כלומר, בנוסף לכל האמור, הם נשענים על ההזיה שהם "פועלים גדולות ונצורות" בשמים, דהיינו שהם "מעוררים" את בורא-עולם ומורידים שפע רב לעם-ישראל ולעולם כולו בעצם ההגייה בטקסט התלמודי! ואף שומרים על עם-ישראל! והנה לכם דוגמה נוספת כיצד הופכים תורת חיים לא רק לקורדום חוצבים, כי אם גם למינות ולכפירה! ולא לחינם רבנו פוסק, שכל ההופך מצוה ממצוות התורה לסגולה להפקת רווחים וטובות הנאה בעולם-הזה, הוא מנחש וחובר וכופר בתורה! קצרו של דבר, אם התלמוד הוא רק פרוטוקול שמשוקעת בו התורה-שבעל-פה, ויש צורך לסנן מתוכו את הבר מן התבן, הרי שכל הבניין שעליו הם עומדים יתפרק לרסיסים באופן מיידי!


ועוד אחרת, אם הם יודו על האמת שהתלמוד הבבלי הוא רק פרוטוקול שמשוקעת בו התורה-שבעל-פה, הם ייאלצו להודות שיש ללמוד מדעים וחכמות אשר באמצעותן יוכל האדם לידע להבחין בין העיקר לבין הטפל, לסנן את הבר מן התבן, וכן להבין את עומק דברי חכמים...


נעבור עתה להלכה השנייה בראש פרק ב שאף היא חזרה ותמצות על מה שנאמר בפרק א:


"ועניין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ' וגו' 'אֲשֶׁר חָלַק יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים' [דב' ד, יט], כלומר, שמא תשוט בעין ליבך ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיותן חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם [כלומר, שיש להם תפקיד בקיומו של העולם; על כדור-הארץ משפיעים בעיקר ואולי רק השמש והירח, אך לפי תפישות המדע הקדום הייתה השפעה טבעית לכל גרמי השמים], ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן. ובעניין זה ציווה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [דב' יא, טז], כלומר, שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא".


קצרו של דבר, אסור לייחס רוממות מאגית ויכולות על-טבעיות להרע או להיטיב לאחד מן הנבראים, ובזה להפוך אותם לאלילים. וכל מי שעובד אותם ומצפה לטובתם וחושש מרעתם של אחד מהנבראים, כגון השמש והירח והכוכבים או בעלי החיים הולכי על ארבע או הולכי על שתיים, הוא בגדר עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, וכמו שנוהגים בימינו להעריץ את גדולי טחורי האסלה, ולשבחם ולפארם בדברים ובמעשים, וכאמור, זו היא דרך עבודתם...


כמו כן, איסור עבודה-זרה כולל בתוכו לא רק ייחוס כוחות מאגיים ועבודה לנבראים, אלא הוא הדין לכל דמיון והזיה שיעלו על לב ההמון: כמו השדים הכעורים, או כמו הפסילים והצלמים שמורידים שפע-דמיוני מגרמי השמים, או כמו אלילי עמי קדם הידועים והמפורסמים – כל מי שיעלה בדעתו שיש כוחות מאגיים להרע או להיטיב לנמצאים או לדמיונות – חוטא בעבודה-זרה, ואם הוא גם החליט לעובדם בדרך עבודתם – דינו מוות בסקילה על-ידי הסנהדרין.


אל תפנו אל האלילים


עד כאן עסקנו בציווי שלא לעבוד עבודה-זרה (ובפרק ג רבנו יבאר את דרכי עבודתה), וכן הוכחנו לאורו, שאסור באיסור חמור להפוך כל הולך על שתיים (חי או מת) לאלוה עלי-אדמות וזאת באמצעות ההזיה שיש לו יכולת מאגית להרע או להיטיב. כמו כן, לאחר שהפכוהו התועים והמתעים לאליל, כל מי שעובדו בדרך עבודתו הוא בגדר עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה. ברם, כאמור, יש איסור נוסף שנוגע לגדולי האסלה, והוא העיון בכתביהם והגיגיהם.


היסוד והמקור לאיסור לעיין בכתביהם והגיגיהם של גדולי האסלה, נעוץ באזהרה שלא לפנות אחר עבודה-זרה; ונחל את העיון והלימוד בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין י), וכֹה דבריו:


"והמצוה העשירית, האזהרה שהוזהרנו מלפנות אחר עבודה-זרה ומלהתעסק בענייניה, כוונתי בזה, העיון והשינון באותן ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה: שרוחניות פלונית מורידים אותה באופן כך, ואז תעשה כך, והכוכב הפלוני מקטרים לו ועומדים לפניו באופן כך ואז יעשה דבר פלוני, וכן כל כיוצא בזה, שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותם הדמיונות ממה שמעורר את הפתי לדרוש אותם ולעבדם. והפסוק שבו הזהיר על עניין זה הוא אמרו: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים' [ויק' יט, ד].


ולשון ספרא: אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלהות. ושם נאמר: ר' יהודה אומר: אל תפנה לראותן, כלומר, שאפילו להסתכל בצורת הפסל החיצונית ולהתבונן בעשייתו אסור, כדי שלא יעסיק חלק מן הזמן במשהו מהם. ובפרק שואל אדם מחברו [שבת קמט ע"א] [נאמר]: כְּתָב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת [משום האיסור לקרות בשטרי הדיוטות, ראו הלכות שבת כג, יט], ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים' – מאי תלמודיה? [=מהו הלימוד מהפסוק?] אמר ר' יוחנן: אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם. וכבר נכפל הלאו בעניין זה עצמו, כלומר, באיסור ההתבוננות בעבודה-זרה והוא אמרו: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם' [דב' יא, טז], כלומר, שאם תעה ליבך להתבונן בה, יהיה זה גורם לך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה.


ואמר עוד בעניין זה עצמו: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ' וכו' [דב' ד, יט], כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו ויראה אותם בעינו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמייחסים להם עובדיהם. וכך אמרו: 'וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם' [דב' יב, ל], הזהיר מלשאול על איכות עבודתה ואף-על-פי שלא יעבדנה, לפי שכל זה גורם לטעות אחריה. ודע שהעובר על עניין זה חייב מלקות.


וכבר נתבאר זה בסוף הפרק הראשון דעירובין [יז ע"ב], כאשר אמרו: לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, והביאו ראיה לכך, אמרו: 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ' [שמ' טז, כט], והקשו ואמרו: היאך יספוג מלקות על לאו שנאמר [בתורה] בלשון 'אַל' ולא נאמר [בתורה] בלשון 'לֹא'? והשיבו בדרך קושיא ואמרו: אם כל מה שנאמר [בתורה] בלשון 'אַל' אין לוקין עליו, אלא מעתה: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים' הכי נמי דלא לאקי? הרי משמע מכאן שעניין זה לוקין עליו".


עד כאן דברי רבנו בספר המצוות.


מדברי רבנו בספר המצוות עולים שלושה איסורים מן הפסוק: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים":


א) האיסור לעיין ולדרוש באמונותיהם הנחותות ובדרכי עבודתם של עובדי האלילים; ב) האיסור להתבונן בפסילי עבודה-זרה שעובדיה משתחווים ומקטירים להם; ג) האיסור לייחס אמיתות לכוחותיהם הדמיוניים והאליליים של הנבראים למיניהם, וכל-שכן של הפסילים וכיו"ב.


מן האיסור לייחס כוחות מאגיים דמיוניים לשמש ולירח ולכוכבים, דהיינו לנבראים, עולה איסור ברור נוסף, והוא האיסור לייחס כוחות על-טבעיים לגדולי טחורי האסלה המינים למיניהם, אשר כידוע, ההמון מייחס לברכותיהם ולקמיעותיהם ולעצותיהם סגולות וכוחות על-טבעיים אשר מועילים בעולמינו הגשמי (ובעניין זה ראו מאמרי על קנייבסקי: "קופת החזרזיר"). כלומר, כל מי שמייחס להם גדולה ורוממות אפילו מבלי לעבדם ולהעריצם בפועל – פונה אל האלילים, מודה בעבודה-זרה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכפי שנראה לקמן בהלכות רבנו.


כמו כן, מן האיסורים הללו עולה איסור נוסף אשר נוגע לאמונה באסטרולוגיה, והוא, שכל מי שנפנה אחר האסטרולוגיה ומייחס כוחות מאגיים לכוכבים ולמצבם בשמים, עובר על איסור תורה: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים", שהרי הוא מחדיר למחשבתו את הזיותיהם והבליהם של עובדי האלילים אשר נכשלו במחשבה השגויה שיש כוחות לגרמי השמים להרע או להיטיב – ורבנו קובע לעיל בספר המצוות: שהוזהרנו "מלהסתכל בעין הלב במה שמייחסים להם עובדיהם".


זאת ועוד, מן האיסור לייחס אמיתות לכוחות מאגיים דמיוניים של הנבראים לכל סוגיהם, עולה איסור נוסף בקל וחומר, והוא האיסור להאמין באלילים הדמיוניים אשר אין לה שום אחיזה במציאות, כגון אלילי עמי-קדם או השדים שעבודתם נפוצה מאד בימי קדם, וגם בימינו. ובמלים אחרות, מן האיסור לייחס אלהות והשפעה מאגית לשמש ולירח ולכוכבים שהם נבראים טבעיים מצויים בעולמינו, עולה בקל וחומר האיסור לייחס אלהות והשפעה מאגית לדמיונות, כגון השדים והלֵּדים או אלילי עמי קדם או להאמין שיש כוחות רוחניים לפסילים, וכיו"ב.

ובהלכות עבודה-זרה (ב, ג) שנראה לקמן, רבנו פוסק: "וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה – הרי זה לוקה", כלומר, כל מי שלקח ספר מספריהם ועיין בו ודפדף בו וכו', נתח