אלו ואלו דברי אלהים חיים?

אחת האמירות המתעות ביותר מדרך האמת היא האמירה שבכותרתו של מאמר זה. זכורני בעבר כאשר שוחחתי עם יהודי ממוצא תימני-שרעבי בעניין הקבלה האלילית, הוא דחה את דבריי בדיוק באמירה הזו: "אלו ואלו דברי אלהים חיים". וכך, באמירה אחת ויחידה ביטל אותו יהודי את כל דרך האמת, וקבע הלכה למעשה שאין זה משנה מהו מכלול הדעות וההשקפות שהאדם אוחז בהן, שהרי ממילא "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – והיה העקוב למישור.


אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא בירור האמת. "קבל האמת ממי שאמרו", על כל אדם חלה חובה ללמוד ולהשכיל מהי דרך האמת שיבור לו האדם. הכלל החשוב הזה בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בחובת סילוק העבודה-הזרה ומחייתה מקרבנו, וכידוע, סילוקה הוא הציר אשר עליו סובבת כל התורה כולה. אי-אפשר לבער את העבודה-הזרה ממעשינו וממחשבתנו מבלי חקירה מקיפה מעמיקה ויסודית ומבלי בירור דרך האמת.


מהו אפוא מקורה של האמירה שבכותרת לעיל? ובאלו נסיבות היא נאמרה?


ובכן, מקור האמירה הזו בתלמוד הבבלי והיא מופיעה במסכת עירובין (יג ע"ב) ובמסכת גיטין (ו ע"ב–ז ע"א), נחל אפוא לעיין במקורות ונבין מהי משמעותה האמיתית של האמירה.


המקור הראשון


"אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצתה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, אלא שהלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין בהלכה ועלובין הן [=שפלי רוח וענוותנים], ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".


לפנינו מקור שהוא מדרשי ומוסרי במהותו שמטרתו לחנך את בני האדם לכבד את החולקים עליהם, שהרי אם באמת יש להבין את האמירה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" כפשוטו של מדרש, איך יעלה על הדעת לדחות מן ההלכה דברי אלהים חיים? אלא, כל מטרת המדרש היא לחנך את בני האדם לכבד את החולקים עליהם במחלוקת שהיא לשם שמים, והראיה לכך מסוף המדרש: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין בהלכה ועלובין הן, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".


כלומר, העובדה שרוממו בסוף המדרש את בית הלל ושיבחו אותם על מידותיהם הטובות והנוחות, עובדה זו מוכיחה באופן ברור ומובהק כי כל מטרת המדרש היא לעורר אותנו לנהוג בידידות במתינות בהכנעה ובענווה עם חברינו לדרך האמת, וכאשר אנחנו חולקים או מתווכחים זה עם זה כדי לברר את דרך האמת, לזקק את דעותינו בתחומי ההלכה והמחשבה, ולרומם את נפשנו בקניית מושגי האמת הערֵבים של דרך האמת הטהורה – עלינו לעשות זאת בנעימות ובידידות, מתוך ענווה רבה והכנעת-הלב כלפי אחֵינו לדרך האמת.


נמצא, שמטרתו המובהקת של המדרש היא להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות בין החכמים והתלמידים בעת שהם נחלקים באופנים שיש להכריע את ההלכה. לפיכך, בשעת הדיונים יש לנהוג בכבוד רב כלפי החולקים ולברר את האמת מתוך כבוד ומתינות ויישוב הדעת.


ברם, בשום פנים ואופן לא עלה על דעתם של החכמים שיש לומר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" על דברי מינות או כפירה או אלילות או תועבה או זימה או הבל או חילול-שם-שמים וכיו"ב אשר מתעים את העם מדרכי מישרים ומדרדרים את עם-ישראל לעברי פי פחת: לגלוּת ארורה של אלפיים שנים בארצות העמים הטמאות ולחיים של סכלות בערות וכפירה.


והראיה הגדולה לכך שאין באמירה הזו שום ראיה שיש להתייחס בסלחנות כלפי השקפות כפירה או חילול-שם-שמים, נמצאת לפנינו בדברי התורה ובדברי הנביאים ע"ה:


מדוע התורה מורה לנו להתייחס באכזריות כלפי המסיתים והמדיחים ועובדי האלילים? ואף מזהירה אותנו מן החמלה, שלא נעז להחדיר ללבנו הרהורי חמלה וידידות כלפי הכופרים?


מדוע הנביאים הוכיחו את העם השכם והערב? מדוע נביאי ישראל לא אמרו על התועים "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ובכן, ברור כשמש, ולא הייתי צריך לומר זאת אלמלא התועים והמתעים, שהאמירה הזו אינה עוסקת במקום שבו מחללים-שם-שמים ומחריבים את הדת.


קצרו של דבר, אמירה זו נוגעת אך ורק למחלוקת הלכתית בין בני אדם, מחלוקת שהיא לשם שמים, מחלוקת אשר אינה נוגעת ליסודות הדת או למצוות התורה-שבעל-פה אשר קיבלנו איש מפי איש מאת משה רבנו, אלא מדובר אך ורק במחלוקות הלכתיות שנוגעות לעניינים המחודשים, אשר יש צורך לדון בהם בשל נסיבות החיים המשתנות מדור לדור, ותו לא.


והנה לנו ראיה מדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, שמדובר במחלוקות בין בני אדם אנשי אמת אשר שאיפתם טהורה ומוסריהם נעלים ומידותיהם משוכללות מאד, ולא בכומרי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית הנגעלה אשר הקיפונו כזאבים באלף השנים האחרונות.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו שם (עמ' יג):


"אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' – כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים, המשׂכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת [=בית הלל ובית שמאי], כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר – נכנעו וחזרו לדעתו".


מדברי רבנו עולה, כי רק במקום שבני האדם חולקים במטרה להשיג את האמת ולרדוף את הצדק, וזה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, אז ורק אז, גם הסברות שנדחו מן ההלכה הן בגדר "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כי הם נבעו ממעיין של מים טהורים, מתוך שאיפה כנה להגיע אל האמת והצדק; ולכן תיארו במדרש לעיל שהקדוש-ברוך-הוא חפץ בדבריהם, וכאילו הם דברי אלהים חיים, שהרי הם חביבים לפני המקום-ברוך-הוא, כי הם נבעו מעיון טהור ומיושר הלב והמחשבה, ומתוך אהבה עזה כלפי ה' יתעלה ורצון עז ועמוק לבירור דרך האמת הזכה.


בהמשך דברי רבנו שם הוא מתאר את ההיפך הגמור, את המציאות שבה אנחנו חיים כיום: מציאות של הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, מציאות של עיוות הדת והשחתתה ויצירת מוטציה אורתודוקסית פרו-נוצרית – במציאות החיים הזו שבה אנחנו חיים, שבה כומרי הדת פוסחים על שתי הסעיפים במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע התמכרו והשתעבדו כליל לאלילות לבצע ולתאוות, במציאות החיים הזו, ארור האיש אשר ישווה בין תורת אלהים חיים ובין שקרי הכומרים האורתודוקסים והמקובלים הנכלוליים, ויאמר: "אלו ואלו דברי אלהים חיים".


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו בהקדמתו שם:


"כל-שכן וקל-וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה': 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' [דב' טז, כ], ועל זה אמרוּ חכמים: 'הוי מודה על האמת' [אבות ה, ז], רוצה לומר, אף-על-פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות וויכוחיות [=להתל ולתעתע בכל מיני דרכי הטעיה השָּׂאה ומניפולציה כדי שדבריך ייראו לשומעים כאילו הם הצודקים והנכונים; וכך נוהגים כומרי הדת הכסילים אשר מתיימרים לידע רצון אלהים חיים, ומכזבים ומתעתעים כאילו כל פליטותיהם הנגעלות נאמרו להם בחזון מפי הגבורה] – אם תדע שדְּבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר – מחמת חולשתו [אי יכולתו להסביר את עצמו באופנים ברורים או משכנעים] או בגלל יכולתך להטעות [כאמור] – חזור לדבריו וחדל להתווכח".


ונדירים מאד הם האישים אנשי האמת בימינו אשר מקיימים את צוואת חכמים ומודים על האמת... וכמו שאומר רבנו לתלמידו ר' יוסף באיגרתו על כומרי הדת בימיו (עמ' קלא):


"והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו".


ובהמשך דבריו שם רבנו מוסיף ומתאר את כומרי הדת בתיאורים קשים עוד יותר:


"ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים [אצלם]. כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [כלומר כאשר הדבר נוגע לשררה גם החמורות קלות בעיניהם!]".


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (יש' נט, טו).


ובמקום שאהבת האמת ורדיפת הצדק נעדרות, במקום שהבערות הסכלות והמינות גואות, במקום שהדת הפכה לכלי מסחר בזוי ולמכונת-בצע להפקת משכורות, במקום שכומרי הדת רומסים ברגל גסה את יסודות הדת ורודפים אחרי השוחד והתאוות, במקום שמחריבים את דת משה הטהורה יום-יום שעה-שעה ומחללים-שם-שמים בהחדרת הבצע והמינות – במקום כזה נורא, מי שאומר "אלו ואלו דברי אלהים חיים" מחזק את דרכי המינים הארורים, מנציח את היותנו עם סכל ונבל אשר מחלל את התורה ובוזה את דבר ה', ומרחיק אותנו עוד ועוד ממילוי ייעודנו הנכסף והטהור: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי, וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ג–ו).


"כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא).


המקור השני


והנה המקור השני לאמירה הנדונה, בשלוש הפסקות הבאות לקמן:


"כתיב: 'וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ' [שו' יט, ב], ר' אביתר אמר: זבוב מצא לה [בקערת האוכל שהגישה לו]; ר' יונתן אמר: נימא [=שערה] מצא לה. ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, אמר ליה [אביתר לאליהו]: מאי קא עביד קודשא-בריך-הוא? אמר ליה: עסיק ב[עניין] פילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה [אביתר לאליהו]: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? [האם הקב"ה חוכך בדעתו במחלוקת שבין ר' אביתר לר' יונתן? וכי הוא אינו יודע את האמת?] אמר ליה [אליהו]: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, זבוב מצא [בקערה] ולא הקפיד [עליה], נימא מצא והקפיד [עליה, וחרה אפו בה]. אמר רב יהודה: זבוב בקערה ונימא באותו מקום [במקום ערווה], זבוב מאיסותא [זבוב באוכל הוא דבר מאוס ולכן הוא לא הקפיד על פילגשו בעניין זה] ונימא סכנתא [סכנה שמא יינזק גידו, ולכן הקפיד]. איכא דאמרי אידי ואידי בקערה, זבוב אונסא ונימא פשיעותא [הזבוב הגיע לקערה שלא באשמתה של הפילגש, אך השערה הייתה משום רשלנותה].


אמר רב חסדא: לעולם אל יֵטִיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הֵטִיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב: כל הַמֵּטִיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלוש עבירות: גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. אמר רבה בר בר חנה, הא דאמרי רבנן דשלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עשרתן, ערבתן? הדליקו את הנר! צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. אמר רב אשי: אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה וקיימתיה מסברא.


אמר רבי אבהו: לעולם אל יֵטִיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול הֵטִיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול, ומנו? ר' חנינא בן גמליאל, האכילוהו סלקא דעתך? השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש-ברוך-הוא מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן? אלא ביקשו להאכילו דבר גדול, ומאי ניהו? איבר מן החי" (גיטין ו ע"ב–ז ע"א).


שוב אנחנו רואים שלא מדובר בסוגייה הלכתית כלל! אלא במאמרים מדרשיים שמטרתם המרכזית היא ללמד את האדם שלא יטיל אימה יתרה בתוך ביתו, שמא יגרום לנזקים בלתי הפיכים. ויתרה מזאת, לפי פשט המדרש אין כאן שתי דעות חלוקות שיש להתייחס לשתיהן בכבוד ובהערכה כמו במקור הראשון, אלא יש כאן שתי דעות שאינן חולקות זו על זו כלל!