כתר או נקדישך?

כידוע יש שני נוסחים לקדושה: נוסח "כתר" ונוסח "נקדישך", נוסח "כתר" נאמר במוספים ונוסח "נקדישך" בשחרית ומנחה, והנה לשון נוסחי הקדושה: נוסח "כתר" – "כתר יתנו לך ה' אלהינו, מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם קדושה לך ישלשו, וכן כתוב על יד נביאך, וקרא זה אל זה ואמר: קדוש-קדוש-קדוש" וכו'. ונוסח "נקדישך" – "נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת, כדבר האמור על יד נביאך, וקרא זה אל זה ואמר: קדוש-קדוש-קדוש" וכו'.


בעניין שני הנוסחים הללו נתפרסם בהקדמת הסידור "שיח ירושלים – לסוכות ושמיני עצרת" (עמ' 11), סיפור על מָרי יוסף קאפח, והנה הוא לפניכם:


"ובאמת ששמעתי שפעם אחת, אורח אחד התפלל בשבת כשליח ציבור בתפילת מוסף של שבת בבית-הכנסת של מו"ר [=הכוונת למָרי יוסף], ואמר נוסח 'כתר' ולא נוסח 'נקדישך', אשר נוהגים בו בבית-הכנסת של מו"ר, והמתפללים תיקנו את השליח ציבור. מו"ר הסתייג מתגובת המתפללים, ובדרך מיוחדת במינה הוא העביר להם מסר שלא במהרה יישכח. מו"ר, כך שמעתי, התפלל כשליח ציבור בתפילת מנחה של אותה שבת, ולתדהמתם של המתפללים הוא אמר בקדושה נוסח 'כתר'. רק לאחר התפילה הוא הסביר להם, ששתי הנוסחאות: 'נקדישך' ו'כתר' הן עתיקות יומין מימי הגאונים. אלא שבימי הגאונים היו שנהגו לומר נוסח 'נקדישך' בכל הקדושות: שחרית, מוסף, מנחה (ונעילה), [...] והמקובלים הם שהנהיגו לחלק בין שחרית למוסף [...]. עיין סדר התפילה של הרמב"ם [...], ושם באות ל, התייחס מו"ר לעניין של 'נקדישך' ו'כתר', וסיים בדברים הנפלאים הבאים:


'אמנם נכון הדבר כי נוסחים שונים עתיקים נוצרו לקדושה בפזורות ישראל. ברם זהו מנהגנו, וזו מסורת אבותינו. וזהו הנוסח הנמצא בכל כתב-היד העתיקים. ובמאות השנים האחרונות הוחדרו לסידור התפילה שלנו ספיחים לא לנו. וכל הנוסחים כשרים נוסח-נוסח לבעליו, וכל הנוסחים מקובלים לפני בורא עולם ברחמים כשהם נאמרים באמת ובלבב שלם'.


ויפים הדברים לאומרם, אבל הם נר לנתיבנו. אכן, דרכו של מו"ר היא דרך הדעת והשלום, והיא היותר מתאימה למציאות הרב-עדתית, והרב-קהילתית שיש בימינו, ומשום כך ראוי סידור תפילה זה, שישמש כבסיס לתפילה כנה ואמתית שה' ישיב שופטינו כבראשונה ונזכה לאמיתה של תורה, ולאחדות האומה".


עד כאן הדברים מהקדמת הסידור "שיח ירושלים", ושם הודגשו השורות האחרונות בדברי מָרי. מכל מקום, מן הדברים עולה בבירור כי מָרי הכשיר את נוסח הקדושה "כתר", ופעם אחת אף אמרוֹ בעצמו במנחה של-שבת.


ברם, יש בדברי מָרי סתירה פנימית, איך אמר: "ובמאות השנים האחרונות הוחדרו לסידור התפילה שלנו ספיחים לא לנו", ועל הספיחים הללו הוא אומר במשפט הבא: "וכל הנוסחים כשרים [...] וכל הנוסחים מקובלים"? והלא חז"ל גזרו על הספיחים, והם מלשון ספחת אשר עליה נאמר בספר ויקרא (יג, ב): "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת"?


ויתרה מזו, עיון בדברי רבנו ב"מורה הנבוכים" העלה בקרבי תהיות עמוקות, האם מָרי יוסף נהג נכון לדעת רבנו הרמב"ם?


א. הגשמה בייחוס חפצים לבורא


רבנו הרמב"ם בספרו שם (א, כח) מצטט ומנתח את תרגום אונקלוס לפסוק בשמות (כד, י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", אונקלוס מתרגם שם: "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְיִשׂרָאֵל וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכמִחזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ". כדי למקד את הדיון, נעסוק בשתי מלים בלבד: "וְתַחַת רַגְלָיו", אותן אונקלוס מתרגם: "וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ".


רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא, במסגרת מגמתו זו, הוא מנתח את תרגומו של אונקלוס, וזה לשונו:


"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר ידעת שהוא עשה כינוי 'רגליו' מוסב על הכסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם ייחס לו את הכסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך ייחס את הכסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".


כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכסא, ופעם שנייה כאשר אמר שהכסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! ולכן, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו" – תחת רגלי הכסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, כי ייחוס חפצים כגון כסא או כתר לה' יתעלה אינו ראוי – מפני שהוא מחייב גשמות, וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס חפצים לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.


ב. חובה לשלול מהבורא כל מה שמוביל להגשמה


בספרו "מורה הנבוכים" (א, נה), רבנו אומר כך: "כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו. [...] נמצא כלל הדברים, שכל דבר המביא לאחד מארבעה האופנים הללו [הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה, והם: כל מה שמוביל אל הגשמיות, [...]", ומָרי מפנה בהערה שם למקומות שהרמב"ם הזכיר: "פרקים א, ט, יח–כב, כו–כח, לה, לו, מו–מח".


נעיין עתה בכמה מן הדוגמאות הללו שמָרי הפנה אליהן:


1) רבנו מבאר במורה (א, ט) כי כתבי הקודש ייחסו כסא להקב"ה "כיוון שלא היו יושבים על הכסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, ונעשה הכסא דבר מצוי המורה על כבוד מי שנעשה בשבילו ורוממותו ורום מעלתו". כלומר, מכיוון שהכסא בימי קדם היה סמל לגדולה ורוממות (אגב, גם בימינו), השתמשו בו בכתבי הקודש כדי להעביר מסר על גדולתו ורוממותו של הבורא יתעלה. מסיבה זו לדוגמה נקראו השמים כסא: "מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם" (שם), כלומר כמו שהכסא מורה על גדולת מי שראוי לו, כך השמים מורים על רוממות מעלתו.


רבנו מדגיש ומוסיף שם:


"זהו אשר ראוי שיסברו בו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל יתרומֵם עליו [=על הכסא] [...], כי יתבאר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף [=תנוחת ישיבה על כסא], אלא הדבר כפי שהעירונו [...]. ואין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תדמיין שיש לו גוף בנוסף לעצמו ואמיתתו] ולא שום נברא מברואיו [=ושלא תדמיין שהוא דומה במשהו לנברא מברואיו], עד שיהא יתעלה מצוי בלי כסא ומצוי עם כסא, [כי] זוהי כפירה בלי ספק".


נמצא, שאם אנחנו חלילה מייחסים לו כסא או כתר, עד שהוא מצוי בלי כתר או עם כתר, כלומר כאשר הוא חובש את הכתר הוא עם הכתר וכאשר הוא מסירו הוא בלי הכתר, זוהי כפירה בלי ספק. וכבר ראינו שחובה בהכרח להתרחק מכל מה שמוביל להגשמה ולכפירה, כדי שלא חלילה תיכנס למחשבתנו ההזיה שאנחנו והמלאכים נותנים לה' כתר.


2) רבנו מבאר במורה (א, יח) את הפעלים "קרב" ו"נגש" אשר נאמרו בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, וזה לשונו בסיכום דבריו שם:


"אם כן, כל לשון 'קריבה' או 'נגישה' שתמצא שנאמרו בספרי הנבואה, בין ה' יתעלה ובין אחד מן הנבראים, הם כולם מן העניין הזה האחרון [=הגעת ידיעה ומגע השגה, לא מגע מקום], כי אין ה' יתעלה גוף כמו שיתבאר לך במאמר זה, ואין הוא יתעלה נוגע ולא קרב בדבר, ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו חלילה. כי בהסתלק הגשמות יסתלק המקום, ותבטל כל קריבה ומגע או ריחוק או חיבור או פירוד או מישוש או סמיכות".


כלומר, אין לייחס לה' חבישת כתר, כי "אין הוא יתעלה נוגע ולא קרב בדבר [=בשום חפץ], ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו [או יונח עליו] חלילה". גם מדוגמה זו אנו רואים אפוא, שאסור לדעת רבנו לתאר את עצמנו נותנים כתר לה' יתעלה, כי תיאור זה מוביל בהכרח לכך שה' יתעלה חובש כתר, כלומר יש לו חלילה ראש וכלים גופניים.


3) רבנו מבאר במורה (א, יט) את המילה: "מלא" אשר נאמרה בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, ושם הוא מסכם את דיונו ואומר: "וכל לשון 'מליאה' שתמצאנה מיוחסת לה' [=שהוא ממלא מקום מסוים] היא מן העניין הזה [כלומר, שהביטוי מלא בברכת ה' או בכבוד ה', מורה על כך שאותו הדבר שנאמר עליו לשון זה שלם בתכלית], לא שיש שם גוף ממלא מקום, [ולא שיש שם גוף שמניחים עליו כתר]".


4) רבנו מבאר במורה (א, כ) את השמות: "רם" ו"נשא" שנאמרו בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, מסקנת רבנו שם היא: "וכל הכוונה בפרק זה היא כי 'רם ונשא' אין עניינם ומובנם רום מקום אלא רוממות מעלה", שהרי אם נתארו במקום גבוה – אנו מגשימים אותו, כי רק גוף יכול להיות מצוי במקום מסוים. והוא הדין ל"כתר" שהרי אם נתארו חובש כתר – אנו מגשימים אותו, כי רק גוף יכול להיות מצוי עם כתר ובלי כתר.


5) רבנו קובע במורה (א, לה) כי חובה לחנך את הקטנים שאין לה' גוף וכו', וזה לשונו:


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו, כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם, ושאין השוני בינו לבינם בריבוי ומיעוט בלבד, אלא במין המציאות. כלומר שצריך לאמת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכל הדומה לכך, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד. [...] אלא כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל".


מדברי רבנו עולה, כי תיאור נתינת "כתר" לה' יתעלה חמורה ביותר! מפני שבעצם תיאור זה אנחנו עורכים דמיון בינו לבין ברואיו, ושהוא מלך כמו מלכי בני האדם, ובעל כתפיים וצוואר וראש שעליהם מונח הכתר.


רבנו מוסיף ואומר שם:


"אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי [...] ממנוֹ [=מה' יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו, לפי שאין יחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שניים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה, [...] ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות [...] אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".


מדברים אלה עולה המסקנה שאין ראוי להניח על הקב"ה "כתר" דמיוני, כי הנחה זו מדרדרת להנחת הגשמות החמורה, אשר הנחתה היא "כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו", עד כדי כך!


ג. חומרת הגשמת ה' יתעלה


לדעת רבנו במורה (א, לו), האמונה שיש לה' גוף או דמות הגוף היא העבודה הזרה החמורה ביותר! בספרו שם הוא מתאר את עובדי האלילים הקדמונים ששגייתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח כאמצעי בינם לבין ה'. בהמשך דבריו הוא משווה אותם למי שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק שאלה האחרונים-המגשימים גרועים בהרבה מעובדי האלילים הקדמונים, מפני שכפירתם קשורה בעצמותו של ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים [=הפסלים והצלמים], שאותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמוּת לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...].


אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא בעצמותו ממש] – כלומר העבודה והרוממות [=ששגו לחשוב שיש לעבוד ולרומם גם פסלים דוממים] [...], והיה זה גורם להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [...] – לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...].


וקראם [=בתורה] 'אויבים' ו'שונאים' ו'צרים', ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חֵמה – והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שנים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מריעה לפי דמיונו".


הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף ואומר שם:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


בהמשך דבריו שם, רבנו גם קובע מפורשות שאין לדון לכף זכות בענייני עבודה-זרה:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות [=שאין שום תירוץ וטענת זכות] למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


ד. ייחודיות ספרי הנביאים ונוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה


לכאורה יש לשאול, והלא בעת קריאת התורה וההפטריות וכן בחלק מן התפילות, אנו קוראים תיאורים אשר מובילים להגשמה? מדוע הותר לנו לקרוא בתורה ובהפטריות וכן בחלק מן התפילות תיאורי הגשמה – אם מדובר בעבודה-זרה כל כך חמורה?


הרמב"ם משיב על כך במורה (א, נט), כאשר הוא מסביר מדוע מותר לנו לומר בתפילה "האל הגדול הגיבור והנורא", לא אכנס כעת למגרעות התארים ביחס לבורא, רק נאמר שהם גנאי גדול לה' יתעלה לפי אמיתתם והם אף מובילים להגשמה (תוכלו לקרוא על כך בהרחבה במאמרי: "מבט לכתר מלכות לאורו של הרמב"ם"). נתמקד אפוא בהסבר של רבנו שם בעניין התארים, אשר נכון גם לעניין ההגשמה. רבנו מסביר, כי אלמלא שלושת התארים הללו ("הגדול הגיבור והנורא") נזכרו בתורה, ואלמלא באו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו לומר אותם בתפילה – לא היינו יכולים לאמרם ביחס לבורא.


וזה לשונו שם:


"התבונן היאך ביאר [ר' חנינה] כי התארים, אילו הונחו להכרעת דעתנו בלבד, לא היינו אומרים אותם כלל, ולא נבטא במאומה מהם, אלא שכאשר דחקנו הצורך לדבר עם בני אדם במה שייתן להם מושכל מסוים כמו שאמרו: 'דיברה תורה כלשון בני אדם', לתאר להם את ה' בשלמויותיהם, הרי כל מה שאנו רשאים הוא להיעצר עם אותם האמירות, ולא נקראהו בהם אלא בשעת קריאתם בתורה בלבד, אך כיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה והם נביאים ותיקנו להזכירם בתפילה הרי תכליתנו שנאמרם בלבד [="כל מה שאנו רשאים הוא לומר אותם בלבד ולא שנוסיף עליהם, ואף אלה רק במקום שתקנום ולא יותר" (מָרי שם)].


כלומר, תארי השלמות ותארי הגשמות שנזכרו בתורה ובספרי הנביאים, אסור לנו להתפלל ולשבח בהם את ה' יתעלה, אלא כל מה שהותר לנו הוא לקרוא אותם בבית-הכנסת בעת אמירתם ותו לא. ברם, מה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר מתיאורים אלה בתפילה – מותר לנו לאמרו, אך אסור לנו בשום פנים להוסיף עליהם "כסאות" או "כתרים".


נמצא, שאין להזכיר בעת התפילה שום תואר ביחס לבורא שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה! וברור שהוא הדין שאסור להזכיר שום תיאור שמוביל להגשמה שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה! שהרי אם החמיר רבנו בתארים "הגדול הגיבור והנורא", אשר מובילים להגשמה בדרך רחוקה, מה יאמר על אמירת תיאורים שמובילים להגשמה בדרך קצרה?! איך התיר מָרי אפוא, ואף עשה מעשה בעצמו, לומר קדושת "כתר" במנחת שבת?!


ונסיים פרק זה בהמשך דברי רבנו שם:


"וראוי שתתבונן ותאמר: אם היה לשון הרע והוצאת שם רע עבירה חמורה, כמה חמור יהיה שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים יתרומם מהם [=וכל שכן בתיאורי גשמות ישירים]. ואיני אומר שזה [רק] מרי, אלא חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים, ומאותו הסכל האומר. אבל מי שהכיר מגרעת אותם הדברים, ואומרם, הרי הוא לדעתי מכלל מי שנאמר בהם: 'וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם' [מ"ב יז, ט], ונאמר: 'וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה' [יש' לב, ו]. ואם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו אין ראוי לך לשמעם כלל, כל שכן שתאמרם, כל שכן שתעשה כמותם. [...] ואל תחרוג ממה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות, כי יש בכך די בהתאם לצורך, בהחלט די!".


ה. מדוע מָרי נהג כפי שנהג?


מָרי שגה לפי דעתי ובהמשך אסביר גם מדוע, ואיני רואה שום צורך לבקש ממנו סליחה כי זו עבודת אלילים לפנות אליו, ואיני מרגיש שום צורך לומר שהנני עפר רגליו או עפר נעליו, כי רבנו לימדנו שעל כל אדם לשמוח על הביקורת וכל שכן הנבונים ויחידי הסגולה (ראו מאמרי: "האם הדרדעים החדשים עובדי אלילים?"), ואין לי ספק שמָרי היה מקבל את הביקורת באהבה. ולצערי, רוב אלה שלא מבינים את דרכי, שונאים אותי על בסיס אישי הנובע מקנאה צרות-עין וסכלות, ולכל אדם יש בחירה חופשית, ואני מקבל באהבה את רצון ה' יתעלה להעניק להם בחירה חופשית לשנוא אותי, ואין ייסורין בלא עוון.


בהלכות עבודה זרה פרק יא, הראב"ד מסית כנגד רבנו ואומר עליו שהוא ראוי ל"פולסא דנורא", ולמי שאינו יודע, מדובר על טקס אלילי שאמור לגרום למות האדם שהטקס מופנה כנגדו (ראו מאמרי: "התרת עגונה בפולסא דנורא"). בימינו היה ניתן לתבוע את הראב"ד על הסתה לרצח, ואין לי ספק שהוא ראוי למלקות מן התורה על אמירתו זו. ברם, מָרי מתייחס לראב"ד בסלחנות לא מובנת, ואומר עליו: "ורבנו יאמר כבספרי מטות, בא לכלל כעס בא לכלל טעות", ושם מָרי ממשיך ומפרט את שגיאות הראב"ד בענייני הלכה.


הצגת הראב"ד כ"טועה" איננה מדויקת בעליל, כי הראב"ד לא "טעה" מתוך מידות אנושיות נסלחות של שכחה או חוסר תשומת לב, אלא הוא אמר את דבריו מתוך מידות אנושיות מרושעות של קנאה שנאה ותחרות, ויעידו על כך לשונותיו החריפים כנגד רבנו, אשר אין מאחוריהם שום ראיה אמתית. 98% מהשגותיו נובעות מסכלות, או מבורות, או מאי הבנת ההלכה, או מאי הבנת מחשבתו של רבנו בענייני השקפה. ו-100% מהשגותיו נובעות מחוסר רצונם של חכמי אשכנז באותם הימים להודות שהם ואבותיהם עובדי אלילים.


נחזור לענייננו, מה שמָרי אמר שם על הראב"ד ראוי לומר על מָרי כאן: "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", נראה לי שמָרי כעס על כך שהציבור בבית-הכנסת העיר לחזן, ולא שתק והמתין לראות את תגובתו של הַמָּרִי, אשר הוא זה אשר היה אמור להכריע בכל מה שקשור לסדר התפילה וקריאת התורה. מָרי ראה בזאת ערעור על סמכותו הבלעדית בבית-הכנסת, ובמיוחד כאב לו כאשר הדבר אירע כאשר יש אורחים בבית-הכנסת. כמו כן, איני יודע כיצד הציבור העיר לחזן, אך ככל שההערות של הציבור היו תוקפניות יותר כך התערערה יותר ויותר סמכותו של הַמָּרִי.


עוד נראה לי, כי הציבור לא התכוון לרעה, אלא ביקש להראות לאורח דווקא את אדיקותם בדרכו של רבנו הרמב"ם, וחלילה להם לערער על סמכותו של המָרי. אלא שכך התגלגלו הדברים, ומָרי החליט מה שהחליט ונהג כפי שנהג. ולפי דעתי, מָרי היה צריך להסביר בדרך אחרת לציבור שאין להעיר לאורחים, ושאין להעיר בבית-הכנסת בכלל אלא אם כן הוא רואה לנכון להתערב. ובשום פנים ואופן אין להקריב את עקרונות הדת המחשבתיים של רבנו בכלל ובהרחקת הגשמות והאלילות בפרט, כדי להעביר מסר "שלא יישכח", ודומני שגם מָרי היה מעדיף שלא יפארו ושלא יתהדרו בסיפור זה...


ואסיים בדברי רבנו במורה (א, כח): "וכל המטרה של כל נבון היא שלילת הגשמות מה' יתעלה [...], הבן זה והתבונן בו".



126 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!