top of page

כתר או נקדישך?

כידוע, יש שני נוסחים לקדושה אשר נאמרת בתפילת שמונה-עשרה: נוסח "כתר" ונוסח "נקדישך". נוסח "כתר" נאמר במוספים ונוסח "נקדישך" נאמר בשחרית ובמנחה, והנה שני נוסחי הקדושה: נוסח "כתר" – "כתר יתנו לך ה' אלהינו, מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם קדושה לך ישלשו, וכן כתוב על יד נביאך, וקרא זה-אל-זה ואמר: קדוש-קדוש-קדוש" וכו'. ונוסח "נקדישך" – "נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת, כדבר האמור על יד נביאך, וקרא זה-אל-זה ואמר: קדוש-קדוש-קדוש" וכו'.


בעניין שני הנוסחים הללו פורסם סיפור מעניין על הדיין השכיר והוותיק יוסף קאפַּח זצוקללה. הסיפור מופיע בהקדמת הסידור שׂיח ווילנא לסוכות, וכך סיפר שם ערוסי השכיר:


"ובאמת ששמעתי שפעם אחת, אורח אחד התפלל בשבת כשליח ציבור בתפילת מוסף של שבת בבית-הכנסת של מו"ר [=קאפח, מכיר ומורד], ואמר נוסח 'כתר' ולא נוסח 'נקדישך', אשר נוהגים בו בבית-הכנסת של מו"ר, והמתפללים תיקנו את השליח ציבור. מו"ר הסתייג מתגובת המתפללים, ובדרך מיוחדת במינה הוא העביר להם מסר שלא במהרה יישכח. מו"ר, כך שמעתי, התפלל כשליח ציבור בתפילת מנחה של אותה שבת, ולתדהמתם של המתפללים הוא אמר בקדושה נוסח 'כתר'. רק לאחר התפילה הוא הסביר להם, ששתי הנוסחאות: 'נקדישך' ו'כתר' הן עתיקות יומין מימי הגאונים [מבין סידורי הגאונים שבידינו, רק בסדר המיוחס לרע"ג מובא נוסח 'כתר' בקיצור: 'כתר יתנו לך המוני מעלה וקבוצי מטה' וכו', ושוחרי ההגשמה הוסיפו: 'מלאכים [...] ועמך ישראל', ובהמשך נראה כי סדר זה יוחס בשקר לרע"ג]. אלא שבימי הגאונים היו שנהגו לומר נוסח 'נקדישך' בכל הקדושות: שחרית, מוסף, מנחה, (ונעילה), והיו שנהגו לומר נוסח 'כתר' בכל הקדושות [כל אלה שקרים וכזבים ולקמן יוכח]. והמקובלים הם שהנהיגו לחלק בין שחרית למוסף [...]. עיין סדר התפילה של הרמב"ם [...] ושם באות ל, התייחס מו"ר לעניין של 'נקדישך' ו'כתר', וסיים בדברים הנפלאים הבאים:


'אמנם נכון הדבר כי נוסחים שונים עתיקים נוצרו לקדושה בפזורות ישראל. ברם, זהו מנהגנו, וזו מסורת אבותינו. וזהו הנוסח הנמצא בכל כתבי-היד העתיקים. ובמאות השנים האחרונות הוחדרו לסידור התפילה שלנו ספיחים לא לנו. וכל הנוסחים כשרים נוסח-נוסח לבעליו, וכל הנוסחים מקובלים לפני בורא-עולם ברחמים כשהם נאמרים באמת ובלבב שלם'".


עד כאן הדברים מהקדמת הסידור שיח ווילנא (כל ההדגשות הממסדיות במקור). מכל מקום, מן הדברים הללו עולה בבירור כי קאפח הכשיר את נוסח "כתר", ופעם אחת אף אֲמָרוֹ בעצמו במנחה של-שבת, כדי להעביר לציבור "מסר שלא במהרה יישכח"... ברם, יש בדברי קאפח השכיר סתירה מיניה וביה, שהרי הוא אומר: "ובמאות השנים האחרונות הוחדרו לסידור התפילה שלנו ספיחים לא לנו", ועל הספיחים הללו הוא אומר במשפט הבא: "וכל הנוסחים כשרים [...] וכל הנוסחים מקובלים" – האם באמת כל הספיחים כשרים? האם באמת כל הספיחים מקובלים? והלא יש ספיחים רבים שמצחינים מטומאת ההגשמה והעבודה-הזרה!


וברור ששותפותו של קאפח בממסד המינות הפרו-נוצרי סילפה ועיוותה את דרך האמת, והזיות חדשות מקרוב באו נשמעו מגרונו, הזיות אשר לא שׂערום אבותינו הקדמונים.


ולעצם אמירת "כתר": מדברי רבנו בספרו "מורה הנבוכים" עולה שקאפח הִפנה עורף לדברי האמת של רבנו, התעה אחרי המינות, חילל-שם-שמים ובגד בדרכו של אברהם אבינו ע"ה.


א. הגשמה בייחוס חפצים לבורא


רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, כח), מצטט ומנתח את תרגום אונקלוס לפסוק שבספר שמות (כד, י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", ואונקלוס מתרגם שם: "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְּיִשׂרָאֵל וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכמִחזֵי שְׁמַיָּא לְבָרִירוּ". כדי למקד את הדיון, נעסוק בשתי מלים בלבד: "וְתַחַת רַגְלָיו", אותן אונקלוס מתרגם בשלוש מלים: "וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ".


רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא. במסגרת מגמתו זו, הוא מנתח את תרגומו הזה של אונקלוס, וכֹה דבריו:


"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר יָדַעְתָּ [מחובת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום], שהוא עשה כינוי 'רגליו' מוסב על הכיסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם יְיַחֵס לו את הכיסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך יֵיחַס את הכיסא ליקריהּ כלומר לשכינה שהיא אור נברא".


כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכיסא, ופעם נוספת כאשר אמר שהכיסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכיסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! לפיכך, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו": תחת רגלי הכיסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, כי אסור לייחס חפצים כגון כיסא או כתר לה' יתעלה – מפני שבזה תתחייב הגשמות! וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס חפצים לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.


ואם יטען הטוען שרבנו דיבר אך ורק על המונח "כיסא" ולא התכוון לכלול עמו חפצים גשמיים דומים לו כגון "כתר". ובכן, על הטוען הזה ללמוד ולהבין ולידע, כי רבנו מלמד אותנו במורה באופן מפורש, שספרו "מורה הנבוכים" הוא בגדר מפתחות ושערים לחכמה, והרעיונות המובאים בו בענייני ההגשמה אינם נכונים אך ורק למונחים המסוימים שעליהם הם נאמרו, אלא יש ללמוד מהם כללים והשקפות גם ביחס לעניינים ולמושגים ולמונחים אחרים.


וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (א, ח): "ודע, כי כל שֵׁם [=כל מושג וכל פועל וכל תואר] אשר נבאר לך שיתופו במאמר זה [כלומר כל שֵׁם אשר נבאר את משמעויותיו השונות], אין הכוונה בכך ההערה למה שהזכרנו באותו פרק בלבד, אלא אנו פותחים שער ומעירים אותך על [כל] ענייני אותו השם. [...] ואתה התבונן בספרי הנבואה וזולתם מחיבורי בעלי החכמה, וּבְחַן את כל השמות [...] בהן, וּבַאֵר כל שם משותף כפי אחד מענייניו המתאים לו לפי אותו הדיבור [=לפי ההקשר והעניינים האמורים בו], והנני אומר דברים אלו מפתח למאמר זה וזולתו".


נמצא, שמטרת רבנו היא לפתוח לנו שערים למחשבה ולתבונה, ולהעיר לנו הערות על מושגים ומלים ורעיונות אשר אינם נכונים רק למקומם, אלא ניתן באמצעותם להבין עניינים עמוקים בכתבי-הקודש ובאגדות חז"ל וכן בנוסח התפילה, ולהינצל מן התהייה והתעייה! והוא הדין כאן בעניין כיסא או כתר, אשר ברור שאין הבדל ביניהם, כי שניהם חפצים גשמיים אשר ייחוסם לבורא מוביל בקלות אל הסכלות, ואל התעייה בשיממון ההגשמה והאלילות.


ב. חובה לשלול מהבורא כל מה שמוביל להגשמה


רבנו מוסיף ומלמד במורה (א, נה), וכֹה דבריו: "כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו. [...] נמצא כלל הדברים, שכל דבר המביא לאחד מארבעה האופנים הללו [הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה, והם כל מה שמוביל אל הגשמות". קאפח מפנה שם לעיין בפרקים שקדמו לדברי רבנו לעיל, ואשר בהם רבנו מבאר שחובה בהחלט לשלול מה' יתעלה כל מה שמביא להגשמה: "פרקים א, ט, יח–כב, כו–כח, לה, לו, מו–מח".


נעיין עתה רק בכמה מן הדוגמות הללו שקאפח בעצמו הִפנה אליהן:


רבנו מבאר במורה (א, ט), כי כתבי הקודש ייחסו כיסא להקב"ה "כיוון שלא היו יושבים על הכיסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, ונעשה הכיסא דבר מצוי המורה על כְּבוֹד מי שנעשה בשבילו ורוממותו ורום מעלתו". כלומר, מכיוון שהכיסא בימי קדם היה סמל לגדולה ורוממות (אגב, גם בימינו), השתמשו בו בכתבי-הקודש כדי להעביר ולהטמיע מסר על גדולתו ורוממותו של הבורא יתעלה. מסיבה זו לדוגמה נקראו גם השמים כיסא: "מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם" (שם). כלומר, כמו שהכיסא מורה על גדולת מי שראוי לו, כך השמים מורים על רוממות מעלת בוראם, ה' אלהים אמת.


רבנו מוסיף ומדגיש במורה שם (א, ט): "זהו אשר ראוי שיסברו בו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל יתרומֵם עליו [=על הכיסא] [...] כי יתבאר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף? [=תנוחת ישיבה על כיסא], אלא הדבר כפי שהעירונו [...]. ואין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תדמיין שיש לו גוף בנוסף לעצמו ואמיתתו] ולא שום נברא מברואיו [=ושלא תדמיין שהוא דומה במשהו לנברא מברואיו], עד שיהא ה' יתעלה מצוי בלי כיסא ומצוי עם כיסא, [כי] זוהי כפירה בלי ספק".


נמצא, שאם אנחנו חלילה מייחסים לו כיסא או כתר, עד שהוא מצוי בלי כתר או עם כתר, כלומר, כאשר הוא חובש את הכתר הוא עם הכתר וכאשר הוא מסירוֹ הוא בלי הכתר, זוהי כפירה בלי ספק! וכבר ראינו שחובה בהכרח להתרחק מכל מה שמוביל להגשמה ולכפירה, כדי שלא חלילה תיכנס למחשבתנו ההזיה שאנחנו והמלאכים נותנים לו כתר... וכאילו ה' יתעלה הוא מלך כשאר מלכי בני האדם, וכאילו המלאכים הם שׂרים ככל שׂרי הממלכות.


***

רבנו מבאר במורה (א, יח) את הפעלים "קרב" ו"נגש" אשר נאמרו בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו בסיכום הפרק שם:


"אם כן, כל לשון 'קריבה' או 'נגישה' שתמצא שנאמרו בספרי הנבואה, בין ה' יתעלה ובין אחד מן הנבראים, הם כולם מן העניין הזה האחרון [=הגעת ידיעה ומגע השגה, לא מגע מקום], כי אין ה' יתעלה גוף כמו שיתבאר לך במאמר זה, ואין הוא יתעלה נוגע ולא קרב בדבר, ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו חלילה. כי בהסתלק הגשמות יסתלק המקום, ותבטל כל קריבה ומגע או ריחוק או חיבור או פירוד או מישוש או סמיכות".


כלומר, אין לייחס לה' חבישת כתר, כי "אין הוא יתעלה נוגע ולא קרב בדבר [=בשום חפץ], ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו [או יונח עליו] חלילה". גם מדוגמה זו אנו רואים, שאסור לדעת רבנו לתאר את עצמנו נותנים כתר לה' יתעלה, כי תיאור זה מוביל בהכרח לכך שה' יתעלה חובש כתר, כלומר שיש לו חלילה ראש וצוואר ושכמות וכיו"ב.


***

רבנו מבאר במורה (א, יט) את המילה: "מלא" אשר נאמרה בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, ושם הוא מסכם את דיונו ואומר: "וכל לשון 'מליאה' שתמצאנה מיוחסת לה' [=שהוא ממלא מקום מסוים] היא מן העניין הזה [כלומר, שהביטוי מלא בברכת ה' או בכבוד ה', מורה על-כך שאותו הדבר שעליו נאמר ביטוי זה הינו שלם בתכלית], לא שיש שם גוף ממלא מקום". וראו כמה רבנו מתאמץ ומשתדל להרחיק מן ההגשמה, וכמו שאין לייחס לה' הזיה שהוא ממלא מקום כלשהו, שהרי הדבר מוביל להגשמה, כך אין לייחס לו כתר שהוא מניח על ראשו. וברור לנבונים שייחוס כתר מוביל ביתר-קלות להגשמה ולגופניות מאשר ייחוס של מילוי מקום.


***

רבנו מבאר במורה (א, כ) את השמות: "רם" ו"נישא" שנאמרו בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, מסקנת רבנו שם היא: "וכל הכוונה בפרק זה היא, כי 'רם ונישא' אין עניינם ומובנם רום מקום אלא רוממות מעלה", שהרי אם נתארוֹ במקום גבוה אנו מגשימים אותו, כי רק גוף יכול להיות מצוי במקום מסוים. וייחוס "כתר" לה' יתעלה קרוב יותר להגשמה מייחוס מקום, שהרי אם נתארוֹ חובש כתר אנו מגשימים אותו מיד, כי רק גוף יכול להיות מצוי עם כתר ובלי כתר. לעומת זאת, אם נתארוֹ במקום מסוים, ההגשמה תחול רק לאחר שתובן ההנחה המדעית והמחשבתית שרק גוף תופש מקום, וכל שהוגדר לו מקום הינו גוף בהכרח.


***

רבנו קובע במורה (א, לה) כי חובה לחנך את הקטנים שאין לה' גוף וכו', וכֹה דבריו:


"כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו, כך צריך לשנן להם כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם, ושאין השוני בינו לבינם בריבוי ומיעוט בלבד, אלא במין המציאות. כלומר, שצריך לאמת אצל הכל שאין ידיעתנו וידיעתו או יכולתנו ויכולתו שונים בריבוי ומיעוט וחוזק וחולשה וכיו"ב, כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח וכוללת אותם הגדרה מסוימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד [...] אלא כל מה שמתייחס אליו יתעלה שונה מתארינו מכל צד עד שאינם מתאחדים בשום הגדרה כלל".


מדברי רבנו עולה, כי תיאור נתינת "כתר" לה' יתעלה הינו חמור ביותר! מפני שבעצם תיאור זה אנחנו עורכים דימוי בינו לבין ברואיו, ושהוא מלך כמו מלכי בני האדם, בעל כתפיים וצוואר וראש שעליהם מונח הכתר. "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (יש' מ).


***

רבנו מוסיף ואומר במורה שם (א, לה): "אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי [...] ממנו [=מה' יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשוֹ ולבארוֹ לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו, לפי שאין ייחוד כי אם בשלילת הגשמות, כי הגוף אינו אחד אלא מורכב מחומר וצורה שניים מוגדרים, והוא גם מתחלק וסובל את החלוקה [...] ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות [...] אלא כמו שמניחים על הַאְמָנַת [=אמונת] העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".


מדברים אלה עולה המסקנה הברורה שאין ראוי לתאר נתינת כתר דמיוני להקב"ה, כי הנחה זו מדרדרת להשקפת הגשמות החמורה, שהרי רק ראש זקוק לכתר, והנחת בני האדם בהזיה הזו היא "כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו"!


ג. חומרת הגשמת ה' יתעלה


לדעת רבנו במורה (א, לו), ההשקפה שיש לה' גוף או דמות הגוף היא העבודה-הזרה החמורה ביותר! בספרו שם הוא מתאר את עובדי האלילים הקדמונים ששגייתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח כאמצעי בינם לבין ה'. ובהמשך דבריו הוא משווה אותם למי שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק, שהמגשימים למיניהם גרועים בהרבה מעובדי האלילים הקדמונים, מפני שכפירתם קשורה באמיתת עצמותו של ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא יְדַמֶּה מן העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים [=הפסלים והצלמים], שאותה הצורה בָּראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לדבר [דמות וסמל מוחשיים לאיזו ישות אלילית דמיונית מתווכת, דהיינו לְדָבָר] שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...]


אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא נוגע באמיתת עצמותו ממש] – כלומר העבודה והרוממות [=ששגו לחשוב שיש לעבוד ולרומם גם פסילים דוממים] [...] והיה זה גורם להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא את פעולות הפולחן [...] – לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...]


וקראם [=בתורה] 'אויבים' ו'שונאים' ו'צרים', ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חֵמה – והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שלדעתו הוא אינו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מֵטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו".


הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף ומדגיש במורה שם (א, לו):


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


בהמשך דבריו שם, רבנו גם קובע מפורשות שאין לדון לכף זכות בענייני ההגשמה:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [מזכיר משהו? 'מנהג דוחה הלכה']. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים הללו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות [=אין שום תירוץ וטענת זכות] למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


ד. ייחודיות ספרי הנבואה ונוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה


לכאורה יש לשאול, והלא בעת קריאת התורה וההפטריות וכן בחלק מן התפילות, אנו קוראים תיאורים אשר מובילים להגשמה? מדוע אפוא הותר לנו לקרוא בתורה ובהפטריות וכן בחלק מן התפילות תיאורים שיש בהם מן ההגשמה – אם מדובר בעבודה-זרה כל-כך חמורה?


רבנו משיב על-כך במורה (א, נט), כאשר הוא מסביר מדוע מותר לנו לומר בתפילה: "האל הגדול הגיבור והנורא". לא ארחיב כעת בעניין מגרעת ייחוס התארים לבורא-עולם, רק נֹאמר שהם לפי אמיתתם גנאי גדול לה' יתעלה ואף הם מובילים להגשמה (ראו את סדרת המאמרים שנכתבו בעניין התארים, והראשון שבהם הוא: 'מבוא לתורת שלילת התארים'). נתמקד עתה אפוא בהסבר של רבנו במורה שם בעניין התארים, אשר וודאי נכון גם לעניין ההגשמה. רבנו מבאר, כי אלמלא שלושת התארים הללו ('הגדול הגיבור והנורא') נזכרו בתורה, ואלמלא באו אנשי-כנסת-הגדולה ותיקנו לומר אותם בתפילה – לא היינו יכולים לאמרם ביחס לבורא!


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, נט):


"התבונן היאך ביאר [ר' חנינה], כי התארים, אילו הונחו להכרעת דעתנו בלבד, לא היינו אומרים אותם כלל, ולא נבטא במאומה מהם, אלא שכאשר דְּחָקָנוּ הצורך לדבר עם בני אדם במה שייתן להם מושׂכל מסוים כמו שאמרוּ: 'דיברה תורה כלשון בני אדם', לתאר להם את ה' בשלמויותיהם, הרי כל מה שאנו רשאים הוא להיעצר עם אותן האמירות, ולא נקראֵהו בהן אלא בשעת קריאתן בתורה בלבד, אך כיוון שבאו גם אנשי כנסת הגדולה והם נביאים, ותיקנו להזכירם בתפילה הרי תכליתנו שנאמרם בלבד [='כל מה שאנו רשאים הוא לומר אותם בלבד ולא שנוסיף עליהם, ואף אלה רק במקום שתקנום ולא יותר' (קאפח)].


כלומר, כל תארי השלמות הגשמיים שנזכרו בתורה ובספרי הנביאים, אסור לנו להתפלל בהם ולשבח בהם את ה' יתעלה שמו, אלא, כל מה שהותר לנו הוא לקרוא אותם בבית-הכנסת בעת אמירתם ותו לא. ברם, מה שתיקנו לנו אנשי-כנסת-הגדולה לומר מן התיאורים הללו בתפילה – מותר לנו לאמרו, אך אסור לנו בשום פנים להוסיף עליהם "כיסאות" או "כתרים".


נמצא, שאין להזכיר בעת התפילה שום תואר ביחס לבורא שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה! וכל-שכן וקל-וחומר הוא, שאסור להזכיר שום תיאור שמוביל להגשמה שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה! שהרי אם חז"ל ורבנו החמירו אפילו בתארים: "הגדול הגיבור והנורא", אשר מובילים להגשמה בדרך רחוקה, מה יאמרו על אמירת תיאורים שמובילים להגשמה בדרך קצרה? איך התיר אפוא קאפח, ואף עשה מעשה ר"ב בעצמו, ונתן לה' "כתר" בתפילת מנחת שבת?


ונצרף גם את המשך דברי רבנו החשובים מאד במורה שם (א, נט), וכֹה דבריו:


"וראוי שתתבונן ותאמר: אם היה לשון הרע והוצאת-שם-רע עבירה חמורה, כמה חמור יהיה שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים יתרומם מהם [כל שכן בתיאורי גשמות והגשמה ישירים]. ואיני אומר שזה [רק] מֶרִי, אלא זה חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים, ומאותו הסכל האומר. אבל מי שהכיר מגרעת אותם הדברים, ואומרם, הרי הוא לדעתי מכלל מי שנאמר בהם: 'וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם' [מ"ב יז, ט], ונאמר: 'וּלְדַבֵּר אֶל יְיָ תּוֹעָה' [יש' לב, ו]. ואם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו אין ראוי לך לשמעם כלל, כל-שכן שתאמרם, כל-שכן שתעשה כמותם. [...] ואל תחרוג ממה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות, כי יש בכך די בהתאם לצורך, בהחלט די!".


לאור הדברים המפורשים והברורים הללו של רבנו, האם באמת ניתן לזמֵּר ולתת לה' יתברך "כתר" בתפילה? והלא אפילו לשמוע זאת אסור! ומה דינו של קאפח לדעת רבנו, אשר וודאי "הכיר את מגרעת אותם הדברים"? וגם השגיאה החמורה הזו של קאפח נבעה מיובל שנים של שוחד שקיבל מממסד המינות הפרו-נוצרי, וכמו שאומר רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג):


"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני הפתאים ומחוסרי הדעת למיניהם] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת הדינים בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות".


והנה גם דברי רבנו במורה (א, כח) בעניין חשיבות הרחקת הגשמות: "וכל המטרה של כל נבון היא שלילת הגשמות מה' יתעלה [...] הבן זה והתבונן בו". "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ [...] כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דב' ד); "מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו). "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (יש' מ). "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח).


ה. תעייתו ותעתועו של קאפח


קאפח טען כי נוסח "כתר" "עתיק יומין מימי הגאונים". ובכן, כבר נאמר לעיל שסידור התפילה היחיד "מימי הגאונים" אשר מופיע בו נוסח "כתר", הוא הסידור הצרפתי המיוחס בשקר לרב עמרם גאון. לפיכך, אם קאפח נסמך על סדר רב עמרם גאון הרי שמדובר במעשה תעתועים! שהרי כל חוקר נוסח מתחיל יודע, שסדר רב עמרם גאון שנמצא בידינו אינו יכול לשמש בשום אופן ופנים כאסמכתא אמיתית לנוסח התפילה של הגאונים. מדובר בסדר תפילה שכתבי-היד הקדומים ביותר שלו חוברו כ-600 שנה לאחר שרע"ג חיבר את סידורו! ולא רק זאת, אלא שהם עברו עריכה ועיבוד קשים מאד בארצות המינות והטומאה של אלופי הזייפנים!


והנה לפניכם קטעים נבחרים מתוך מבואו של גולדשמידט לסדר רע"ג (תשל"ב):


"עקבות השפעתו [של סדר רע"ג] ניכרים ביותר בקהילות אשכנז וצרפת: רוב המובאות של הראשונים שבידינו [שנזכר בהן סדר רע"ג] הן מספרי הפוסקים של אשכנז וצרפת [המינים וצאצאיהם], ובכל כתבי היד של סדר רע"ג שׁשׂרדו ניכרת השפעה צרפתית".


***

"נוסח התפילות שונה מאד מכתב-יד אחד למשנהו [יש שלושה כתבי-יד מרכזיים כפי שיתואר בפירוט לקמן] [...] על נוסח התפילות עברו שינויים רבים [...] גורל נוסח התפילה היה תלוי בסופרים המעתיקים: כל אחד רשם ללא כל חשש את הנוסח שהוא היה רגיל להתפלל בו, ובזה טשטש כליל את המסורת. נראה שבימי הביניים נהגו לכתוב מחזורים לפי המנהגים השונים ולהשלימם על-ידי העתקת ההלכות המתאימות מתוך סדר רע"ג. ממילא מובן שאין לנוסח התפילה שבכתבי-היד ערך רב לענייננו, דהיינו לא נוכל להיעזר בו כמעט בשום מקרה כדי להכיר את נוסח התפילה שבימי הגאונים. לזה יש להוסיף שאין בידינו אלא כתבי-יד מאוחרים של סדר רע"ג שנוסחם שובש הלאה בהעתקות ממקורות ביניים".


***

"הטקסט של סדר רע"ג נמסר לנו בכתבי-היד הבאים:


מ – כתב-יד המוזיאון הבריטי [משנת 1400 לערך] [...] זהו סידור תפילה ספרדי [לא מדובר בספרד הקדומה ישרת המחשבה, הנאמנה לדרך האמת של הרמב"ם רס"ג והתלמוד, אלא בספרד המאוחרת טְמֵאַת ההזיות, המשׂרכת דרכיה אחרי התהו והאלילות המאגיה והקבלה], מעובד לפי מנהג התפילה של קהילת הסופר [...] לתפילות חוברו [...] פיוטים רבים שרוב מחבריהם הם מתקופות מאוחרות. הכתב [...] מלא שגיאות, ברובן טעויות הסופר. [...]


א – כתב-יד אוקספורד [משנת 1426] [...] הכתב הוא [...] עם תיקונים, בחלקם מאת הסופר עצמו אשר הוסיף בגיליון דברים שדילג עליהם, ובחלקם תיקוני שיבושים רבים על-ידי יד מאוחרת הרבה יותר. [...] כתב-יד זה הוא המייצג העיקרי של המסורת הצפון-צרפתית [משם יצא רש"י-שר"י], ונוסח התפילה הוא כמעט כולו לפי נוסח צרפת [...] הסופר היה כנראה בּוּר והעתיק את החיבור מתוך מקורו בדרך מכאנית, בלי לתקן שום שגיאות בולטות. [...]


ז – כתב-יד בית המדרש לרבנים [השכירים] בניו-יורק [משנת 1506] [...] הכתב [...] עם קצת טעויות סופר, אבל בדרך-כלל יש בכתב-יד זה טקסט קריא שיכול לשמשנו יפה בקביעת נוסח חיבורינו, ופעמים רבות נעדיף אותו על גרסאות אחרות [שימו לב, כתב-היד המרכזי לסדר רע"ג שבידינו נכתב למעלה מ-600 שנה לאחר שרע"ג כתב את סידורו!]".


***

"לסיפוקנו יכולים אנו להשלים בהרבה את מקורותינו על-ידי טקסטים [...] ששולבו בתוך שני חיבורים מבית מדרשו של רש"י: הסידור המכונה סידור רש"י [...] ומחזור ויטרי [...] קטעים אלה הן [...] מובאות מתוך סדר רע"ג בתוך ספרים שחוברו מאות שנים לאחר חיי הגאון [...] נכון שקטעים אלה מעובדים הם, על-ידי שינויים ותוספות על-פי המסורת הצרפתית. [...] לפנינו העתקות מן המאה הארבע-עשרה, כלומר מתקופה שהיא קדומה לכתבי-היד של הסדר עצמו [עתה ברור שהמקור לכתבי-היד הינו העתקות צרפתיות מפוקפקות]".


***

"כל כתבי-היד של סדר רע"ג שבידינו נובעים בעקיפין ממקור אחד [גם הנצרות והאסלאם מקורן ביהדות] [...] מאידך, יש לכל אחד משלושת כתבי-היד כל-כך הרבה שינויי נוסחאות מיוחדים עד שברור לגמרי שכל אחד מכתבי-היד או ממקורותיהם עוּבָּד בכיוון נפרד [כתבי-היד 'עובּדו'? כמה לא מפתיע...]. כתב-יד א מעובד כולו לפי המסורת של צפון-צרפת [רש"י-שר"י כבר אמרנו?]. [...] כתב-יד מ [המשובש להחריד כאמור לעיל] מוסר לנו [...] את המסורות הספרדיות [הקבליות] [...] [אך] גם כאן יש שינויי סגנון כלפי הניסוח המקורי".


***

"דיוננו על תולדות מסורת הטקסט העלה, שאף-לא-אחד מכתבי-היד שבידינו מוֹסֵר נוסח נאמן של המקור. כולם נובעים ממקורות מִשניים ומֵחוליות אמצעיות [...] ויש בהם שינויים ותוספות. מכאן שאין סיכוי שנוכל לשחזר את הנוסח המקורי של סדר רע"ג, ואין בידינו אף לקבוע את מידת היקפו. כל אשר ביכולתנו לעשות הוא לקבוע נוסח קריא ומשכנע יחסית, אשר מוסר לנו על כוונותיו של המחבר, ואשר, מבחינת תכנו, מתקבל על הדעת". ההדגשות בקטע זה כולן הינן במקור, וראוי להדגיש את כל הקטע כי הוא פשוט מזעזע! איך העזו לקרוא לטקסטים המשובשים הללו "סדר רב עמרם גאון"? ואלופי הזייפנים כבר אמרנו?


***

"יסודות הטקסט בחיבור זה הם כֹּה רופפים עד שאנו זכאים, ואף חייבים, לפתוח לפנינו דרכים רחבות בסילוק מכשולים וקלקולים, ולעשות הכל כדי לקבל נוסח המתקבל על הדעת. [...] ועוד ועוד [כלומר שוב ושוב] יש להזכיר, שאין לנוסח זה שום סמכות ושאינו יכול להיחשב כמקור נאמן לתולדות התפילה בתקופת הגאונים" (גם כאן כל ההדגשות במקור).


***

עד כאן מתוך מבואו של גולדשמידט, ולאחריו ניתן לקבוע בוודאות שאין שום סידור אמיתי מתקופת הגאונים שיש בו מסורת לפיה יש לומר בקדושה "כתר יתנו לך" וכו'.


אמנם, מכל תשובות הגאונים למיניהן ישנה תשובה אחת של רב האי גאון בסימן צ (תשובות הגאונים, מהדורת עמנואל שמחה, תשנ"ה), אשר בה נאמר כך: "אי אומר בהדי שליחא דציבורא כתר יתנו לך, לעומתם, וימלוך". ואם קאפח נסמך על התשובה הזו, הרי שהדבר תמוה כפל-כפליים: ראשית, האם ניתן לפי תשובה אחת ויחידה, לפסוק ולקבוע באופן נחרץ שנוסח "כתר" הוא מעל לכל צל של ספק "מסורת גאונים עתיקת יומין"? שנית, איך קאפח העז להסתמך על תשובה יחידה ומפוקפקת זו? ולא רק בגלל שהמינים וצאצאיהם ידועים בזיופיהם, והם אף מודים על-כך, אלא לא פחות בגלל שמסורת הגאונים הזו ששימר לכאורה האי גאון, איננה מסורת הגאונים של רס"ג והרמב"ם, שהרי קאפח טען שהאי גאון היה ממכשירי ספר "שיעור קומה", ובמלים אחרות, לדעתו האי גאון היה ממכשירי ההגשמה!


והנה דברי קאפח בהערה לפירוש רבנו לסנהדרין (עמ' קמב–קמג): "גם רס"ג הסתייג מאד ממנו [מהספר 'שיעור קומה'], ואחרים מן הראשונים כתבו נגד הספר בצורה חריפה מאד, ולעומת זאת, רב האי גאון מכשירו". ואף שקאפח עלול לתעתע, איני מאמין שקביעתו, שנוסח "כתר" הוא "מסורת גאונים עתיקת יומין", נסמכת על תשובה יחידה ומפוקפקת של מי שהכשיר את ההגשמה, ושכל ישותו מנוגדת בתכלית הניגוד למורה ולמשנת רבנו.


והנה לפניכם דברי רבנו בתשובה (סימן קיז) נגד הספר "שיעור קומה" (התשובה בתרגומו של קאפח, ומובאת בהערותיו לפירוש רבנו למשנה מסכת סנהדרין שם):


"איני סובר כלל [במהדורת בלאו נאמר: 'לא חשבתי מעולם', והיא נראית הנכונה שהרי לא יעלה על הדעת שאי-פעם רבנו יסבור שהספר 'שיעור קומה' הוא מאומה מבלעדי אלילות וכפירה חמורה] שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג] [...] כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק".


וראוי גם לצרף את דברי רבנו מתוך שריד כתב-יד תימני עתיק שנמצא בגניזה (מובא בכתבים א, עמ' 477 –478), וכך נאמר שם:


"ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] 'שיעור קומה' הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב"ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורִי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר האשכנזי הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמניין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה' אלהים אמת אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (יש' מ, יח)], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [שם, כה], יתעלה וישתבח ויתרומם... לעילא...".


אמנם, חשוב לציין שגם בפירוש ר' חננאל מופיע נוסח "כתר" (חגיגה יג ע"ב), אך הוא אינו בגדר גאון, ואפילו למאן דאמר שהוא גאון, לא יעלה על הדעת שקאפח יתכוון לפירושו הזה, שהרי הוא אמר שמדובר ב"מסורת גאונים עתיקת יומין". זאת ועוד, בַּפֵּירוש שם נאמר כך: "כדרך שמזכירין בכל יום ישראל בתפלתם כתר יתנו לך", ומדברים אלה עולה שמדובר בנוסח שכל ישראל נוהגים לאמרו! וזאת למרות שאין שום סידור אמיתי מתקופת הגאונים שיש בו את הנוסח "כתר יתנו לך"! האם מדובר בזיוף? איני יודע, אך הפירוש הזה חשוד מאד.


כמו כן, נאמר לי שנוסח זה נמצא גם בקטעי גניזה, אך שוב, קשה לי להאמין שקאפח יקבע קביעה כל-כך נחרצת ואף יעשה מעשה כל-כך קיצוני, ויקום להתפלל בנוסח "כתר" נגד הנוסח של רבנו, ועוד במנחה של שבת! וכל זאת רק בגלל שנמצא נוסח "כתר" בקטעי גניזה אשר חשיבותם מוטלת בספק, ושיוכם לתקופת הגאונים "עתיקת היומין" רחוק מוודאִי.


לפיכך, קרוב לוודאי שקביעתו של קאפח, שנוסח "כתר" הוא נוסח "עתיק יומין" מתקופת הגאונים מכֻוונת לסדר המיוחס לרב עמרם גאון, וכל בר-דעת יבין, שהקביעה הנחרצת הזו, שנוסח "כתר" הוא נוסח עתיק יומין מימי הגאונים, היא קביעה מרושעת ומסולפת.


"וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים, וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים, וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דנ' יב, י).


ו. הערה על הזיופים הקשים שעברה ספרות הגאונים


בפרק זה נוסיף ונלמד על זיופי המינים האירופים שהשחיתו קשות את ספרות הגאונים. ובכן, ישנו קובץ מפורסם של תשובות שנקרא "שערי תשובה", הוא נדפס לראשונה בסלוניקי בשנת 1801 (נדפס שנית בלייפציג שבגרמניה בשנת 1857), ומובאות בו כ-350 תשובות "גאונים". הנני מערער בתוקף על ההזיה שניתן ללמוד רבות מתשובות אלה על תקופת הגאונים, כי המינים וצאצאיהם הם אלה שהעתיקום והדפיסום: והמינים כידוע גם הושפעו מאד מהנצרות הפגאנית וגם היו אלופי הזייפנים והסלפנים, כך שתשובות אלה, כמו שאר "תשובות הגאונים" אשר הועתקו ונדפסו בארצות אדום, עברו הגהה עיבוד ועריכה קשה תחת ידיהם של המינים וצאצאיהם אשר לבם ערל ואוזניהם אטומות ורגליהם וידיהם ימהרו לזייף לסלף ולעוות.


והנה לנו כמה ראיות והוכחות לזיופי המינים האירופים: בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים את עבודתו בחיבור ספר האופל, ניגש לסדר ולערוך את שו"ת הגאונים המוכר בשם "שערי תשובה", הוא הוסיף תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד לשם השתלת רעיונותיו ה"קבליים" (לקריאה נוספת ראו: תא שמע, 'שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו', עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, 'תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים', עמ' 21 ואילך).


להלן קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):


"אוסף 'שערי תשובה'; אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון (להלן: רמד"ל), שהכניס אליו את זיופיו [...] מכל אלה אני מסיק, שרמד"ל ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכ"י ניו-יורק, כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...]


כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף רמד"ל ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפו סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים. [...]


כותרת זו מייחסת את התשובות שבקבוצה לרב האי (הכל בלשון רבים: 'שאלות לרבנו האי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), למרות שהכותרות שבראש התשובות עצמן מעידות שלא כולן מרב האי. ואמנם, ידוע על הרבה מקורות שהסתובבו בין המקובלים ויוחסו ל'רב האי', והוא השם הרגיל ביותר מבין ה'גאונים' האפוקרופיים [=החיצוניים, דהיינו המזויפים] בספרות זו – עד ששמו של הגאון קיבל מעין ערך מיתי, ולא צריך היה לתמוה על-כך שרמד"ל בחר בשם זה בכותרת המלאכותית [ובהערה 30 שם, מובאת רשימה ארוכה מאד של ספרות קבלית שיוחסה לרב האי]. [...]


מכל אלה עולה המסקנה, שבכ"י ניו-יורק רמד"ל מנסה בשנית לסדר את החומר שכלל באוספו הראשון, בכוונה לבלול את הסימנים המזויפים במקומות שונים באוסף. [...]


ודאי שגם הכותרת המופיעה בכה"י בראש קבוצה זו נוספה בידי רמד"ל. כותרת זו מייחסת את כל התשובות שבקבוצה לרב האי ('שאלות לרבנו האיי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), ורמד"ל הוסיף אותה בניסיונו השני, על-מנת להעניק מסמכות הגאונים לכל התשובות כולן, ובמיוחד לסימנים שכתב הוא עצמו, ושאותם כלל בקבוצה זו (כולל התוספת הארוכה בסימן ה, שבה בחר רמד"ל להתחיל את הקבוצה!).


[...] לאחר השוואה של כמה סימנים נבחרים, מתגלה כאן לראשונה עד כמה הוסיף ושינה רמד"ל מן המקור שהיה לפניו. [...] נמצאנו למדים, שלבד מן הסימנים המזויפים ללא כל ספק, הרי גם בסימנים רבים אחרים המכילים ממש את תשובות הגאונים, שינה העורך [=די-ליאון המין הזייפן אשר עליו ועל כיוצא בו אמרו חז"ל מורידין ולא מעלין] מן המקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד למען השתלת רעיונותיו לתוך האוסף הערוך. [...]


לבד מן הסימנים השלמים שהוסיף ושזר [=שזר? מה פשר המלה היפה הזו? וכי החדרת הזיופים היא בגדר יצירת אמנות? והיה ראוי לומר החדיר זיהם והרס, ואין גבול לצביעות האקדמית, וזאת בנוסף לעובדה שהחוקרים מתעקשים לקרוא לדי-ליאון המין הזייפן בשם 'רבי', ואם הייתה בהם אהבת ה' יתעלה שמו הם לא היו מעזים לקרוא למין זייפן 'רבי'] רמד"ל את תוספותיו גם לתוך כמה מן התשובות עד שקשה היה להפריד בין הדבקים. [...]


נמצאנו למדים, שאין להישען על נוסחן של התשובות ב'שערי תשובה' המודפס – במיוחד במקומות שהרעיון קשור ליסודות קבליים, של מיסטיקה וסוד – ויש לחפש תמיד אחר הנוסח המקורי, או בכתב-יד גסטר וחבריו, או במקורות אחרים, ששימשו כבסיס לאוסף זה".


עד כאן דברי דנציג. ולאור דברים מדהימים אלה, שהינם רק מעט-מזער מתיאורי הזיופים והסילופים שעברה ספרות הגאונים, נראה ברור, כי לא מדובר רק בקובץ "שערי תשובה", אלא קרוב לוודאי שכל תשובות הגאונים שהוחדרו להן יסודות מינות קבליים טמאים של מאגיה והזיות, מזויפות הן על-ידי די-ליאון או מישהו אחֵר מקרב המינים הזייפנים, אשר השחיתו את דת משה, והחדירו אליה מינות והגשמה ועבודה-זרה בתכסיסי רשע זיוף וסילוף.


ועוד בעניין זה ראו: "מאסֵּף לזיופי ספרות הגאונים".


בפרק הבא נראה שזיופי המינים מקיפים את כל ספרות חז"ל ואף הרבה מעבר לכך. פרק זה לקוח מתוך מאמר שכותרתו: "מסכת סופרי המינים" אשר עוסק בזיופה של מסכת סופרים.


ז. אזור המינות האשכנזי


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


במאמר זה הנני מבקש לדון במסכת המינים שנקראת "מסכת סופרים". פעמים רבות במהלך לימודיי ראיתי שחכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים זייפו וסילפו את מקורות התורה-שבעל-פה: בין אם בהוספת כתבי מינות מאוחרים וייחוסם לחז"ל ובין אם בזיוף מקורות קדומים. דוגמה לזיוף מקורות קדומים: ובכן, במהלך עבודתי על פירוש רש"י מצאתי עשרות רבות של מקומות שבהם הוא זייף מדרשים, כלומר רש"י העתיק לפירושו מדרשים באופנים מסולפים ומשובשים במטרה להחדיר השקפות זרות; דוגמה לייחוס כתבי מינות מאוחרים לחז"ל: מצאתי בפירוש רש"י מאות העתקות של מדרשים מאוחרים כאילו מדובר בספרות חז"ל.


אך לא רק אצל רש"י-שר"י, תעשיית המינות האשכנזית החלה לפעול את פעולתה זמן רב לפני שרש"י זייף את ספרות חז"ל בהשקפות מינות וזיהם את ליבו של עם-ישראל. מדרשים רבים מיוחסים לספרות חז"ל אף שהם חוברו או נערכו עריכה קשה מאד מאות רבות בשנים לאחר שחז"ל סיימו את תפקידם בעולם. ועד היום חכמי-יועצי-אשכנז מזייפים את דת האמת, ראו לדוגמה בפרויקט השו"ת כיצד הם מקבצים את כל המדרשים תחת כותרת אחת: "ספרות חז"ל", בעוד שלפי האמת רק מיעוט המדרשים הללו אכן יצא מתחת ידיהם הנאמנות.


כדי ללמוד מעט על זיופיהם של חכמי-יועצי-אשכנז, מן ההכרח להעתיק לפניכם פרק מאד חשוב בעניין זה שפורסם כבר בכמה מאמרים, וכותרתו "אזור המינות האשכנזי":


תופעה נפוצה שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון: "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.


כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לכם ראיה מתוך ספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):


"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]


גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע  שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים  הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.


עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.


[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".


עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!


"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).


מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.


סוף דבר


למדנו אפוא, שהוזי ההזיות אשר טוענים שנוסח "כתר" הוא נוסח "עתיק יומין מימי הגאונים" נשענים על שלושה קנים רצוצים ורעועים ביותר: משפט מסוים שנאמר בתשובה מפוקפקת מאד של ר' האי (שהרי לפי דנציג המינים האירופים השתמשו תדיר בשמו של האי כדי להחדיר את זיופיהם); פירוש של ר' חננאל שהודפס במהדורת המינות, הסילוף והזיוף של ווילנא; ובעוד כמה קטעי גניזה עלומים שזמנם אינו ידוע בוודאות, וזהו! בשום סידור אמיתי של הגאונים היא אינה מופיעה! ומכיוון שמדובר בנוסחה כל-כך מפוקפקת ורעועה מבחינה מחשבתית, סביר מאד להניח כי מדובר בזיוף של שוחרי ההגשמה והמאגיה (המקובלים) שהרי כאמור הם לא בחלו בשום אמצעי כדי להפיץ את דעותיהם ולבטל את דעת מתנגדיהם. והנה דוגמה נוספת: ידוע שבהמלצת השטן יונה ג'ירונדי (המאה הי"ג) נמסרו ספרי המדע וספרי המורה לשריפה, וכך אמר ג'רונדי השטן לכומרים הנוצריים הערלים (אגרות קנאות, לפסיא תרי"ט, עמ' 4):


"ראו כי בני עמנו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבינו משה ממצרים [כוונתו לרבנו הרמב"ם] אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו, וצַווּ לשרוף את הספרים ההם, והם ספר המדע וספר המורה".


ולאחר דברים אלה יש לשאול: האם יש למינים ולצאצאיהם איזו סיבה שלא לזייף ולסלף? והלא אין יראת אלהים בליבם, והם עובדי אלילים מן הסוג הגרוע ביותר. לפיכך, רבו מאד הזיופים והסילופים בספרות חז"ל ובכל כתבי-היד למיניהם מאז ועד העת האחרונה, וכאמור, אף הומצאו "מדרשים" מאוחרים כדי להחדיר להמונים השקפות זרות במסווה של "קדמות".


קצרו של דבר, יידע כל מי שאומר "כתר" שהוא שוגה בהגשמה ובחירוף וגידוף לדעת רבנו, ומאמֵּץ נוסח רע ומפוקפק שייחוסו לגאונים האמיתיים הבל הוא מעשה תעתועים.


בריך רחמנא דסייען – אלף אלפי פעמים ורוב רבבי רבבות.


נספח: תגובה ותשובה


המאמר "כתר או נקדישך" פורסם כמבוא ל"סידור אור הרמב"ם", ואחד מחבריי העיר לי שלפי דעתו לא היה ראוי לפרסם את המאמר הזה כמבוא לסידור, ואלה הם דבריו:


שלום אדיר. זכיתי ורכשתי שני סידורים בהוצאתך. אבקש ברשותך הערה קטנה, ההקדמה לסידור: הדיון לגבי נוסח הקדושה, סגנונו לעניות דעתי בוטה מעט ודי פוגם בחגיגיות הסידור.

יישר כוח על העבודה.


וכך השבתי: תודה רבה וברוך תהיה.


ברשותך אסביר את עצמי מעט: הסגנון החד, החותך והנחרץ או כלשונך "הבוטה" ראוי מאד לדעתי מפני שמדובר ביסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתרומם ויתעלה, וכן בעקירת הגשמה ועבודה-זרה: כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם, ולא תחיה כל נשמה.


לצערי, עם-ישראל הולך שבי אחרי כומרי דת מתעתעים שהחדירו לנו תפישות אירופיות פרו-נוצריות, לפיהן הנימוס האירופי הוא לעולם הדרך הנכונה, אך אין זו הדרך הנכונה כשעוסקים בעבודה-זרה ובמקום שהחריבו את יסודות הדת. ראה לדוגמה את משׂאות הנביאים הקשים והחריפים, אשר ללא ספק היו מוקעים בימינו על-ידי הממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי.


ממסד הכמורה האורתודוקסי מקדש בשקר את גישת ה"תקינות הפוליטית" שיסודה בנצרות האירופית, מפני שכמו הנצרות, גם הוא הפך תורת אלהים לקורדום חוצבים ולכן הוא מחויב להשביע את רצונם של המעסיקים והלקוחות שלו: המעסיקים הם ראשי הממסד הפרו-נוצרי, והלקוחות הם כמובן המוני בית-ישראל אשר רובם הגדול הולכים אחרי ההבל ויהבלו, ולא ידעו במה ייכשלו. אם הממסד האורתודוקסי ילך בדרך האמת בעניין זה, הוא למעשה כורת את ענף האשרה שעליו הוא יושב, שהרי לא רק שעל כל תוכחה יאמרו לו "טול קורה מבין עיניך", אלא שכל מוכיח או מטיף יסתכן בשנאת הציבור, ובהעברתו מתפקידו, שׂררתו, ומשׂכורותיו.


"שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמוס ה, י).


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".


והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).


ואחתום בהערה בעניינו של קאפח, ובכן, הסיבה המרכזית לפיה קאפח ביקש להכשיר את נוסח "כתר", נובעת לדעתי ממטרתו להשתיק את הוויכוח בעניין הקבלה הפגאנית ולמצוא חן בעיני פטרוניו המינים, ובעשותו כן הוא הִתעה רבים אחרי התהו שממיט עלינו ייסורים.


כתר או נקדישך
.pdf
הורידו את PDF • 312KB

1,170 צפיות9 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

9 Comments


בתחילת הדברים רציתי לשאול מה שונה כתר מכסא, לכאורה שניהם עניינם ביטוי שמסמל כבוד.


אבל העיקר לכאורה הוא מה שבא בהמשך שאם הדבר תלוי בנו לא זה ולא זה נזכיר, ולא הותר אלא מה שקבעו אנשי כנסת הגדולה.


ומה שבאמת רציתי להצטרף לשואל מדוע זה מה שבא בהקדמת הסידור, אבל לא מטעמו.


אני ציפיתי למצוא בהקדמת הסידור ביאור לפי שיטת הרמב"ם מה עניינה של התפילה ומה צורך יש בתפילה.


הבורא ב"ה בוודאי אינו צריך את התפילה, ואם כן מה הטעם בתפילה ומה התועלת בה ומה צריכה להיות כוונת המתפלל.


אם יש מאמר שמרחיב בעניין אשמח להפנייה.


תודה רבה

Like
Replying to

תודה רבה

Like

שלום לכולם

בנוסח אשכנז אומרים נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר

ורק במוסף של שבת אומרים נעריצך ונקדישך האם מדובר בנוסח בסדר מבחינת הגשמה ומהו מקורו?

Like
Replying to

אגב מהו כפל הלשון ונשלש לך קדושה משולשת?

Like

עונג גדול כל פעם מחדש לקרוא את מאמריך הנפלאים.

אגב, עד היום התפלאתי איך יכול להיות שבסדר רב עמרם נוסח ברכת ישתבח כה שונה מהנוסח המופיע בסדר רס"ג ובנוסח רבינו. וכעת התיישבה דעתי.

Like
Replying to

ברוך תהיה!

Like
bottom of page