כתר או נקדישך?

עודכן: 13 בפבר׳

כידוע, יש שני נוסחים לקדושה אשר נאמרת בתפילת שמונה-עשרה: נוסח "כתר" ונוסח "נקדישך". נוסח "כתר" נאמר במוספים ונוסח "נקדישך" נאמר בשחרית ובמנחה, והנה שני נוסחי הקדושה: נוסח "כתר" – "כתר יתנו לך ה' אלהינו, מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם קדושה לך ישלשו, וכן כתוב על יד נביאך, וקרא זה אל זה ואמר: קדוש-קדוש-קדוש" וכו'. ונוסח "נקדישך" – "נקדישך ונעריצך ונשלש לך קדושה משולשת, כדבר האמור על יד נביאך, וקרא זה אל זה ואמר: קדוש-קדוש-קדוש" וכו'.


בעניין שני הנוסחים הללו פורסם סיפור מעניין על הדיין השכיר והוותיק יוסף קאפַּח זצוקללה. הסיפור מופיע בהקדמת הסידור שׂיח ווילנא לסוכות, וכך סיפר שם ערוסי:


"ובאמת ששמעתי שפעם אחת, אורח אחד התפלל בשבת כשליח ציבור בתפילת מוסף של שבת בבית-הכנסת של מו"ר [=כוונתו ליוסוף קאפח], ואמר נוסח 'כתר' ולא נוסח 'נקדישך', אשר נוהגים בו בבית-הכנסת של מו"ר, והמתפללים תיקנו את השליח ציבור. מו"ר הסתייג מתגובת המתפללים, ובדרך מיוחדת במינה הוא העביר להם מסר שלא במהרה יישכח. מו"ר, כך שמעתי, התפלל כשליח ציבור בתפילת מנחה של אותה שבת, ולתדהמתם של המתפללים הוא אמר בקדושה נוסח 'כתר'. רק לאחר התפילה הוא הסביר להם, ששתי הנוסחאות: 'נקדישך' ו'כתר' הן עתיקות יומין מימי הגאונים [מבין סידורי הגאונים שבידינו, רק בסדר המיוחס לרע"ג מובא נוסח "כתר" בקיצור: "כתר יתנו לך המוני מעלה וקבוצי מטה" וכו', ושוחרי ההגשמה הוסיפו: "מלאכים [...] ועמך ישראל", ובהמשך נראה כי סדר זה יוחס בשקר לרב עמרם גאון]. אלא שבימי הגאונים היו שנהגו לומר נוסח 'נקדישך' בכל הקדושות: שחרית, מוסף, מנחה, (ונעילה), והיו שנהגו לומר נוסח "כתר" בכל הקדושות. והמקובלים הם שהנהיגו לחלק בין שחרית למוסף [...]. עיין סדר התפילה של הרמב"ם [...] ושם באות ל, התייחס מו"ר לעניין של 'נקדישך' ו'כתר', וסיים בדברים הנפלאים הבאים:


'אמנם נכון הדבר כי נוסחים שונים עתיקים נוצרו לקדושה בפזורות ישראל. ברם, זהו מנהגנו, וזו מסורת אבותינו. וזהו הנוסח הנמצא בכל כתב-היד העתיקים. ובמאות השנים האחרונות הוחדרו לסידור התפילה שלנו ספיחים לא לנו. וכל הנוסחים כשרים נוסח-נוסח לבעליו, וכל הנוסחים מקובלים לפני בורא-עולם ברחמים כשהם נאמרים באמת ובלבב שלם'".


עד כאן הדברים מהקדמת הסידור שיח ווילנא (כל ההדגשות הממסדיות במקור). מכל מקום, מן הדברים הללו עולה בבירור כי קאפח הכשיר את נוסח הקדושה "כתר", ופעם אחת אף אֲמָרוֹ בעצמו במנחה של-שבת, כדי להעביר לציבור "מסר שלא במהרה יישכח"...


ברם, יש בדברי קאפח סתירה מיניה וביה, מדוע הוא אומר: "ובמאות השנים האחרונות הוחדרו לסידור התפילה שלנו ספיחים לא לנו", ועל הספיחים הללו הוא אומר במשפט הבא: "וכל הנוסחים כשרים [...] וכל הנוסחים מקובלים"? האם באמת כל הספיחים כשרים? האם באמת כל הספיחים מקובלים? והלא יש ספיחים רבים שיש בהם הגשמה ועבודה-זרה!


וברור ששותפותו של קאפח בממסד המינות הפרו-נוצרי סילפה ועיוותה את דרך האמת, והזיות חדשות מקרוב באו נשמעו מגרונו, הזיות אשר לא שׂערום אבותינו הקדמונים.


ולעצם אמירת "כתר": עיון בדברי רבנו בספרו הקדוש "מורה הנבוכים" מעלה בקרבי תהיות עמוקות, האם קאפח נהג נכון לדעת רבנו הרמב"ם? האם הוא היה נאמן לדרך האמת?


הגשמה בייחוס חפצים לבורא


רבנו הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, כח), מצטט ומנתח את תרגום אונקלוס לפסוק שבספר שמות (כד, י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", ואונקלוס מתרגם שם: "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְּיִשׂרָאֵל וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכמִחזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ". כדי למקד את הדיון, נעסוק בשתי מלים בלבד: "וְתַחַת רַגְלָיו", אותן אונקלוס מתרגם בשלוש מלים: "וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ".


רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא. במסגרת מגמתו זו, הוא מנתח את תרגומו הזה של אונקלוס, וכֹה דבריו:


"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר יָדַעְתָּ [מחובת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום], שהוא עשה כינוי 'רגליו' מוסב על הכיסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם יְיַחֵס לו את הכיסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך יֵיחַס את הכיסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".


כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכיסא, ופעם נוספת כאשר אמר שהכיסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכיסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! לפיכך, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו": תחת רגלי הכיסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, כי אסור לייחס חפצים כגון כיסא או כתר לה' יתעלה – מפני שבזה תתחייב הגשמות! וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס חפצים לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.


ואם יטען הטוען שרבנו דיבר אך ורק על המונח "כיסא" ולא התכוון לכלול עמו חפצים גשמיים דומים לו כגון "כתר". ובכן, על הטוען הזה ללמוד ולהבין ולידע, כי רבנו מלמד אותנו במורה באופן מפורש, שספרו "מורה הנבוכים" הוא בגדר מפתחות ושערים לחכמה, והרעיונות המובאים בו בענייני ההגשמה אינם נכונים אך ורק למונחים המסוימים שעליהם הם נאמרו, אלא יש ללמוד מהם כללים והשקפות גם ביחס לעניינים ולמושגים ולמונחים אחרים.


וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (א, ח):


"ודע, כי כל שֵׁם [=כל מושג וכל פועל וכל תואר] אשר נבאר לך שיתופו במאמר זה [כלומר כל שֵׁם אשר נבאר את משמעויותיו השונות], אין הכוונה בכך ההערה למה שהזכרנו באותו פרק בלבד, אלא אנו פותחים שער ומעירים אותך על [כל] ענייני אותו השם. [...] ואתה התבונן בספרי הנבואה וזולתם מחיבורי בעלי החכמה, וּבְחַן את כל השמות השימושיים בהן, וּבַאֵר כל שם משותף כפי אחד מענייניו המתאים לו לפי אותו הדיבור [=לפי ההקשר והעניינים האמורים בו], והנני אומר דברים אלו מפתח למאמר זה וזולתו".


נמצא, שמטרת רבנו היא לפתוח לנו שערים למחשבה ולתבונה, ולהעיר לנו הערות על מושגים ומלים ורעיונות אשר אינם נכונים רק למקומם, אלא ניתן באמצעותם להבין עניינים עמוקים בכתבי-הקודש ובאגדות חז"ל וכן בנוסח התפילה, ולהינצל מן התהייה והתעייה! והוא הדין כאן בעניין כיסא או כתר, אשר ברור שאין הבדל ביניהם, כי שניהם חפצים גשמיים אשר ייחוסם לבורא מוביל בקלות אל הסכלות, ואל התעייה בשיממון ההגשמה והאלילות.


חובה לשלול מהבורא כל מה שמוביל להגשמה


רבנו מוסיף ומלמד במורה (א, נה), וכֹה דבריו: "כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה, שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו. [...] נמצא כלל הדברים, שכל דבר המביא לאחד מארבעה האופנים הללו [הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי] חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה, והם כל מה שמוביל אל הגשמות". קאפח מפנה שם לעיין בפרקים שקדמו לדברי רבנו לעיל, ואשר בהם רבנו מבאר שחובה בהחלט לשלול מה' יתעלה כל מה שמביא להגשמה: "פרקים א, ט, יח–כב, כו–כח, לה, לו, מו–מח".


נעיין עתה רק בכמה מן הדוגמאות הללו שקאפח בעצמו הִפנה אליהן:


רבנו מבאר במורה (א, ט), כי כתבי הקודש ייחסו כיסא להקב"ה "כיוון שלא היו יושבים על הכיסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, ונעשה הכיסא דבר מצוי המורה על כְּבוֹד מי שנעשה בשבילו ורוממותו ורום מעלתו". כלומר, מכיוון שהכיסא בימי קדם היה סמל לגדולה ורוממות (אגב, גם בימינו), השתמשו בו בכתבי-הקודש כדי להעביר ולהחדיר מסר על גדולתו ורוממותו של הבורא יתעלה. מסיבה זו לדוגמה נקראו גם השמים כיסא: "מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם" (שם). כלומר, כמו שהכיסא מורה על גדולת מי שראוי לו, כך השמים מורים על רוממות מעלת בוראם.


רבנו מוסיף ומדגיש במורה שם (א, ט):


"זהו אשר ראוי שיסברו בו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל יתרומֵם עליו [=על הכיסא] [...] כי יתבאר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף [=תנוחת ישיבה על כיסא], אלא הדבר כפי שהעירונו [...]. ואין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תדמיין שיש לו גוף בנוסף לעצמו ואמיתתו] ולא שום נברא מברואיו [=ושלא תדמיין שהוא דומה במשהו לנברא מברואיו], עד שיהא יתעלה מצוי בלי כיסא ומצוי עם כיסא, [כי] זוהי כפירה בלי ספק".


נמצא, שאם אנחנו חלילה מייחסים לו כיסא או כתר, עד שהוא מצוי בלי כתר או עם כתר, כלומר, כאשר הוא חובש את הכתר הוא עם הכתר וכאשר הוא מסירו הוא בלי הכתר, זוהי כפירה בלי ספק! וכבר ראינו שחובה בהכרח להתרחק מכל מה שמוביל להגשמה ולכפירה, כדי שלא חלילה תיכנס למחשבתנו ההזיה שאנחנו והמלאכים נותנים לו כתר... וכאילו ה' יתעלה הוא מלך כשאר מלכי בני האדם, וכאילו המלאכים הם שׂרים ככל שׂרי הממלכות.


***

רבנו מבאר במורה (א, יח) את הפעלים "קרב" ו"נגש" אשר נאמרו בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו בסיכום הפרק שם:


"אם כן, כל לשון 'קריבה' או 'נגישה' שתמצא שנאמרו בספרי הנבואה, בין ה' יתעלה ובין אחד מן הנבראים, הם כולם מן העניין הזה האחרון [=הגעת ידיעה ומגע השגה, לא מגע מקום], כי אין ה' יתעלה גוף כמו שיתבאר לך במאמר זה, ואין הוא יתעלה נוגע ולא קרב בדבר, ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו חלילה. כי בהסתלק הגשמות יסתלק המקום, ותבטל כל קריבה ומגע או ריחוק או חיבור או פירוד או מישוש או סמיכות".


כלומר, אין לייחס לה' חבישת כתר, כי "אין הוא יתעלה נוגע ולא קרב בדבר [=בשום חפץ], ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו [או יונח עליו] חלילה". גם מדוגמה זו אנו רואים, שאסור לדעת רבנו לתאר את עצמנו נותנים כתר לה' יתעלה, כי תיאור זה מוביל בהכרח לכך שה' יתעלה חובש כתר, כלומר שיש לו חלילה ראש וצוואר ושכמות וכיו"ב.


***

רבנו מבאר במורה (א, יט) את המילה: "מלא" אשר נאמרה בספרי הנבואה ביחס לה' יתעלה, ושם הוא מסכם את דיונו ואומר: "וכל לשון 'מליאה' שתמצאנה מיוחסת לה' [=שהוא ממלא מקום מסוים] היא מן העניין הזה [כלומר, שהביטוי מלא בברכת ה' או בכבוד ה', מורה על כך שאותו הדבר שעליו נאמר ביטוי זה הינו שלם בתכלית], לא שיש שם גוף ממלא מקום". וראו כמה רבנו מתאמץ ומשתדל להרחיק מן ההגשמה, וכמו שאין לייחס לה' הזיה שהוא ממלא מקום כלשהו, שהרי הדבר מוביל להגשמה, כך אין לייחס לו כתר שהוא מניח על ראשו. וברור לנבונים שייחוס כתר מוביל ביתר-קלות להגשמה ולגופניות מאשר ייחוס של מילוי מקום.


***

רבנו מבאר במורה (א, כ) את השמות: "רם" ו&