עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם

במאמרי: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?" סקרתי את הכלל המרכזי והחשוב הזה בדת משה, ובחנתי אותו לאור מגוון של מקורות בעיקר מכתבי רבנו וספרות חז"ל. בין המקורות שסקרנו הוא פרק מו במורה. ברם, הואיל ובסדרת "מורה הנבוכים" כל פרק ופרק במורה נידון לפי הסדר, לא ראוי לדלג על פרק מו שבחלק א, אף שכבר עסקנו בחלקים נרחבים ממנו.


מבוא


נחל בחזרה על דברי רבנו במורה (א, כו):


"כבר ידעת אמרתם הכוללת [של חז"ל, בעשרות מקומות]: [...] 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. עניינו, שכל מה שאפשר לכל בני אדם להבינו ולהשׂכילו במחשבה ראשונה [כלומר, כל תיאור שנועד לרומם את בני האדם להשקפות נכונות, כגון השקפת חובת הכבוד ההידור והרוממות כלפי ה'], הוא אשר נעשה ראוי כלפי ה' יתעלה [ואפשר לדעת קאפח לתרגם הכרחי, שהרי בלעדי תיאורים פשטניים אי אפשר להסביר להמון את מציאות ה' גדולתו ורוממותו], ולפיכך, [התורה הנביאים והכתובים] תיארוהו [את ה' יתעלה ויתרומם] בתארים המורים על גשמות, כדי להורות עליו שהוא יתעלה מצוי, כי אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דווקא [כלומר, תפישתם המציאותית החומרית והגופנית וכן עיונם הפשוט והשטחי, מבינים ומכירים רק את הגופים שהם רואים בעיניהם], ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם".


נמצא, שכדי לחנך ולהדריך את הילדים וההמון שהקב"ה מצוי, התורה הנביאים והכתובים תיארו את הקב"ה בתארים המורים על גשמות, כי אם כתבי-הקודש היו משתמשים בתיאורים פילוסופים מופשטים ועמוקים, כגון "חכם ולא בחכמה" או "מצוי ולא במציאות" או "גיבור ולא בגבורה" או "יודע ולא בדעה" או "חנון ולא בחמלה", הילדים וההמון היו מדמים שהקב"ה כלל אינו מצוי, ולא היו מצליחים להבין ואף לא להתקרב להבין על מציאותו ואמיתתו של הקב"ה.


ויתרה מזאת, לא רק שהם לא יבינו ולא יתחנכו להשקפה שהקב"ה מצוי, העיון בהשקפות התורה לעומקן והסברן כפי אמיתתן יזיקו להם מאד, ועלולים להביאם לידי כפירה מוחלטת! שהרי המושגים והביאורים הפילוסופים הללו לא ייקלטו במחשבתם, ואף ייגרמו להם לכאבי ראש עצומים ולרצון עז ובלתי נשלט לבעוט בהשקפות הללו אשר מייסרות את מחשבתם.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לג) בעניין זה:


"דע, כי ההתחלה במדע זה מזיק מאד, כלומר מדעי האלהות, וכן ביאור ענייני המשלים הנבואיים וההערה על הַהַשְׁאָלוֹת המשומשות במשׂאות אשר ספרי הנבואה מלאים בהן, אלא, ראוי לחנך את הקטנים ולהניח מוגבלי ההבנה כפי יכולת השגתם [...] אבל אם יתחיל במדע הזה האלהי, לא רק שיגרום בלבולים בלבד בדעותיו אלא אף כפירה מוחלטת, והרי הוא דומה לדעתי כמי שמזין את הנער היונק בלחם חיטה ובשר ושתיית יין, שהוא ימיתֵהו בלי ספק, לא מפני שהם מאכלים רעים ובלתי טבעיים לאדם, אלא בשל חולשת הניזון בהם מכדי לעכּלם כדי שתושג בהם התועלת, כך אלו ההשקפות הנכונות [...]העלימום מחמת אי יכולת השֵּׂכל בהתחלות לקבלם, ודיברו בהם ברמזים כדי שיבינום השלמים [...]


וזוהי הסיבה שהתורה דיברה כלשון בני אדם כמו שביארנו, והַטעם, מפני שהיא מוצעת שיתחילו בה וילמדוהָ הנערים והנשים וכלל האדם, ואין ביכולתם להבין את הדברים כפי אמיתתם, ולפיכך הסתפקו להם בהאמנת כל השקפה נכונה שראוי לאמתהּ [כלומר בהודעת ההשקפות הנכונות במסורת בלבד וללא ראיה והוכחה, כגון: ה' אחד, העולם מחודש, הנבואה אמת, וכו'], ובכל תֵּיאוריה המיישבת את הדעת כלפי מציאותה לא כפי אמיתת מהותה".