עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם

במאמרי: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?" סקרתי את הכלל המרכזי והחשוב הזה בדת משה, ובחנתי אותו לאור מגוון של מקורות בעיקר מכתבי רבנו וספרות חז"ל. בין המקורות שסקרנו הוא פרק מו במורה. ברם, הואיל ובסדרת "מורה הנבוכים" כל פרק ופרק במורה נידון לפי הסדר, לא ראוי לדלג על פרק מו שבחלק א, אף שכבר עסקנו בחלקים נרחבים ממנו.


מבוא


נחל בחזרה על דברי רבנו במורה (א, כו):


"כבר ידעת אמרתם הכוללת [של חז"ל, בעשרות מקומות]: [...] 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. עניינו, שכל מה שאפשר לכל בני אדם להבינו ולהשׂכילו במחשבה ראשונה [כלומר, כל תיאור שנועד לרומם את בני האדם להשקפות נכונות, כגון השקפת חובת הכבוד ההידור והרוממות כלפי ה'], הוא אשר נעשה ראוי כלפי ה' יתעלה [ואפשר לדעת קאפח לתרגם הכרחי, שהרי בלעדי תיאורים פשטניים אי אפשר להסביר להמון את מציאות ה' גדולתו ורוממותו], ולפיכך, [התורה הנביאים והכתובים] תיארוהו [את ה' יתעלה ויתרומם] בתארים המורים על גשמות, כדי להורות עליו שהוא יתעלה מצוי, כי אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דווקא [כלומר, תפישתם המציאותית החומרית והגופנית וכן עיונם הפשוט והשטחי, מבינים ומכירים רק את הגופים שהם רואים בעיניהם], ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם".


נמצא, שכדי לחנך ולהדריך את הילדים וההמון שהקב"ה מצוי, התורה הנביאים והכתובים תיארו את הקב"ה בתארים המורים על גשמות, כי אם כתבי-הקודש היו משתמשים בתיאורים פילוסופים מופשטים ועמוקים, כגון "חכם ולא בחכמה" או "מצוי ולא במציאות" או "גיבור ולא בגבורה" או "יודע ולא בדעה" או "חנון ולא בחמלה", הילדים וההמון היו מדמים שהקב"ה כלל אינו מצוי, ולא היו מצליחים להבין ואף לא להתקרב להבין על מציאותו ואמיתתו של הקב"ה.


ויתרה מזאת, לא רק שהם לא יבינו ולא יתחנכו להשקפה שהקב"ה מצוי, העיון בהשקפות התורה לעומקן והסברן כפי אמיתתן יזיקו להם מאד, ועלולים להביאם לידי כפירה מוחלטת! שהרי המושגים והביאורים הפילוסופים הללו לא ייקלטו במחשבתם, ואף ייגרמו להם לכאבי ראש עצומים ולרצון עז ובלתי נשלט לבעוט בהשקפות הללו אשר מייסרות את מחשבתם.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לג) בעניין זה:


"דע, כי ההתחלה במדע זה מזיק מאד, כלומר מדעי האלהות, וכן ביאור ענייני המשלים הנבואיים וההערה על הַהַשְׁאָלוֹת המשומשות במשׂאות אשר ספרי הנבואה מלאים בהן, אלא, ראוי לחנך את הקטנים ולהניח מוגבלי ההבנה כפי יכולת השגתם [...] אבל אם יתחיל במדע הזה האלהי, לא רק שיגרום בלבולים בלבד בדעותיו אלא אף כפירה מוחלטת, והרי הוא דומה לדעתי כמי שמזין את הנער היונק בלחם חיטה ובשר ושתיית יין, שהוא ימיתֵהו בלי ספק, לא מפני שהם מאכלים רעים ובלתי טבעיים לאדם, אלא בשל חולשת הניזון בהם מכדי לעכּלם כדי שתושג בהם התועלת, כך אלו ההשקפות הנכונות [...]העלימום מחמת אי יכולת השֵּׂכל בהתחלות לקבלם, ודיברו בהם ברמזים כדי שיבינום השלמים [...]


וזוהי הסיבה שהתורה דיברה כלשון בני אדם כמו שביארנו, והַטעם, מפני שהיא מוצעת שיתחילו בה וילמדוהָ הנערים והנשים וכלל האדם, ואין ביכולתם להבין את הדברים כפי אמיתתם, ולפיכך הסתפקו להם בהאמנת כל השקפה נכונה שראוי לאמתהּ [כלומר בהודעת ההשקפות הנכונות במסורת בלבד וללא ראיה והוכחה, כגון: ה' אחד, העולם מחודש, הנבואה אמת, וכו'], ובכל תֵּיאוריה המיישבת את הדעת כלפי מציאותה לא כפי אמיתת מהותה".


נמצא, שהתורה הדריכה לאמֵּת השקפות-אמת באמצעות הַשְׁאָלוֹת ותיאורים שונים אשר אמנם מנחילים את השקפות-הדת-היסודיות, אך אינם מדריכים ומכַוונים אל אותן ההשקפות באופנים מדויקים, כי העיקר בשלבי המחשבה הראשונים הוא השגת המטרה: דהיינו הנחלת השקפות-התורה-היסודיות בדרך של מסירה והודעה ללא ראיות והוכחות מושכלות ואפילו בסיסיות מאד, כי אי-אפשר בשלבי התפתחות המחשבה הראשוניים לחנך בדרך אחרת.


***

עוד רבנו מלמד במורה, שכל דבר שנחשב אצלנו בני האדם לשלמות, יוחס לה' יתעלה בכתבי-הקודש, כדי להנחיל לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית את ההשקפה, שהקב"ה הוא כליל השלמות מכל צד שנבחן ונתבונן, ואין לו שום מגרעת מכל סוג שהוא. לפיכך, הקב"ה אינו מתואר בתארים גשמיים מכל הסוגים והמינים הקיימים, אלא אך ורק בתארים גשמיים אשר מורים על שלמות לפי דמיונם של בני האדם הקשור והכפות לעולמינו החומרי.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, כו):


"וכן כל דבר שהוא שלמות אצלנו, יוחס לו יתעלה, להורות עליו שהוא שלם בכל אופני השלמות ולא יבואֵהו חסרון כלל. לפיכך, כל מה שההמון מבין שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו, ולכן לא יתואר באכילה ולא בשתייה ולא בשינה ולא בחולי ולא בעוול ולא במה שדומה לכך. וכל מה שחושבים ההמון שהוא שלמות, יתואר בה, ואף-על-פי שאין אותו דבר שלמות אלא ביחס אלינו [כגון הגבורה החכמה והעוז האנושיים], אבל כלפיו יתעלה כל אותן שאנו חושבים אותן שלמות הן תכלית החסרון [שהרי הוא נעלה ומרומם מעל כל מושגי החומר ומעל כל תיאורי השלמות הגופניים הנפשיים והמידותיים]. אלא שאילו דימו לעצמם העדר אותה השלמות האנושית ממנו יתעלה, היה הדבר לדעתם חסרון כלפיו".


כלומר, אם התורה לא הייתה מתארת את ה' יתעלה בתיאורי גשמות אשר מורים על שלמות לפי מושגי עולמינו החומרי השפל, בני האדם ההמוניים היו סבורים שיש להקב"ה חסרונות ומגרעות, ושהוא מוגבל ברצונו, דהיינו ביכולתו להשליט את רצונו על בריאתו וברואיו.


עד כאן המבוא שהוא חזרה כללית על הנושא הנדון, ומכאן נחל לבאר את פרק מו.


א. שני אופני ידיעת ה'


בראש פרק מו רבנו מסביר על ההבדל הגדול שבין הלימוד על מציאות הדבר לבין הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו. ההבדל הזה הוא למעשה ההבדל שבין מצות ידיעת ה' לבין מצות ייחוד ה': מצות ידיעת ה' היא הלימוד על פעולותיו של בורא-עולם אשר מורות על מציאותו ועל השקפות חשובות שאנחנו מחויבים להיות בדעה ביחס אליו, השקפות אלה אינן נוגעות בדרך-כלל לאמיתת מהותו ועצמותו; ואילו מצות ייחוד ה' היא הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו של בורא-עולם, וזאת כמובן לא ניתן להשיג אלא בדרך שלילת מאפיינים גופניים למיניהם. שלילת המאפיינים הגופנים לריבוי סעיפיהם וענפיהם מובילה את האדם לזכך את מחשבתו והשגתו ביחס לבורא-עולם, דהיינו לתכלית הסופית שהיא זיכוך השגתו מכל זיק של חומר. רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי טוהר ייחודו ניתן להשגה אך ורק לאחר צירוף כל סיגי החומר אשר מטבעם הוא הריבוי.


והנה לפניכם שני אופני ידיעת ה' הללו כפי שהם נאמרו במורה (א, מו):


"כבר הזכרנו באחד מפרקי מאמר זה [א, כו], כי הבדל גדול בין ההערה וההדרכה על מציאות הדבר, לבין בירור אמיתת מהותו ועצמותו. והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו [במאפייניו החיצוניים כגון צבעו או צורתו או חומרו], ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו [כגון בתוצאות פעולותיו במציאות].


המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעו, הרי ייתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:


[א] מהם שתאמר: הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו – נמצא שהודעתו במקריו [כלומר, במאפייניו החיצוניים]; [ב] ואפשר שתאמר: הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נישאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו, או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו, או הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו, או לעשות את הגשר הזה – וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו.


[ג] ופעמים תּוֹרֶה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך? ותאמר לו: כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו: שהשולחני הזה [=חלפן מטבעות], כפי שאתה רואהו, אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו – הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא, שהוכחת את מציאותו [של המלך] בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתן מורא המלך והחשש מעונשו.


ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך".


עד כאן דברי רבנו. ומדבריו למדנו בעיקר על ידיעת ה' בדרך של בחינה ולימוד של פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע הסובבים אותנו, ואשר מהם ניתן ללמוד על הבורא יתעלה: על שכלול חוכמתו הבלתי-נתפשת שלא ישווה ולא ידמה לה מאומה; ולעתים, מאופני הנהגתו הטבעית של הבורא ניתן גם ללמוד ערכים ומוסרים מעשיים על האופנים שעלינו להנהיג את עצמנו.


כמו כן, דרך נוספת לידיעת ה' שלמדנו מדברי רבנו לעיל, היא ללמוד על ציווייו ואזהרותיו של בורא-עולם, כלומר, כמו שניתן ללמוד מן החוקים שהמלך חוקק במדינה ומדרכי המשפט שבהן הוא מנהיג את מדינתו, על העקרונות והערכים החשובים לפניו – כך ניתן ללמוד מחוקי התורה, מציווייה ומאזהרותיה, על הערכים המוסריים הנעלים אשר חשובים לפני בורא-עולם.


נמצא, שידיעת ה' שתוארה לעיל היא בשני אופנים מרכזיים: 1) לימוד מדעי הטבע שמהן לומדים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וכלשון חז"ל; 2) לימוד טעמי המצוות שבהן אנו לומדים להכיר את הערכים והמוסרים וההשקפות שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על הערכים וההשקפות שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו; כלומר, בידיעת הסיבות והטעמים לציוויו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת מה שחשוב לפניו.


אמנם, יש סוג נוסף של ידיעת ה' לדעתי, והוא הבסיס והתשתית לידיעת ה' באופנים שתוארו לעיל. הדרך הבסיסית הזו להכיר ולידע את בורא-עולם היא לשאוף תמיד אל האמת בכל עניין. חתירה להשקפות אמת ולידיעת האמת בכל עניין מובילה להשקפות נכונות אשר מטהרות את השכל מן השקר התהו והסכלות, מקרבות את האדם לבוראו ומרחיקות אותו מבהמיותו.


ב. חינוך ההמון לידיעת ה' היא בהודעת מציאותו ולא מהותו


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, מו), הוא מסביר, כי דרך התורה וספרי הנביאים להודיע ולהורות על קיומו של בורא-עולם, היא באמצעות הודעת מציאותו ולא הודעת אמיתתו, דהיינו, התורה וספרי הנביאים מלמדים בעיקר על מציאותו ולא על אמיתת מהותו ועצמותו.


ברם, הלימוד על מציאותו של בורא-עולם אינו כלימוד על מציאותם של השמים והארץ, שהרי יש צורך הכרחי ללמוד גם על מגוון רחב של השקפות שאנחנו מחויבים להיות בהן בדעה ביחס לבורא-עולם, כגון שהוא חי, יודע, משגיח, פועל, גומל ומעניש, ועוד פעולות רבות. לפיכך, מן ההכרח היה להנחיל להמונים את מציאות ה' ושלל ההשקפות ההכרחיות הנלוות לכך באמצעות תיאורי גשמות, כי ההמון אינו מכיר אלא את עולם החומר, ואם תתאר לו את ה' יתעלה באופנים פילוסופיים עמוקים, כגון: "חי ולא בחיוּת", עם-הארץ יתמה עליך ויחשוב שבעצם כוונתך לומר שה' אינו מצוי! ולא אשכח כאשר הלכתי פעם ליד המכולת השכונתית ראיתי שני עמי-ארצות מתווכחים ביניהם, דרשתי בשלומם, והאחד מהם פנה אלי ושאל אותי: תגיד לי, זה נכון מה שהוא אומר שהרב אמר שאין לה' גוף? אמרתי לו נכון. אותו אחד התבונן בי בפליאה, ואמר לי בפסקנות: אז איך יכול להיות שהוא קיים?! כמובן שיש צורך להסביר לאדם כזה שה' הוא לא גוף ובכל זאת הוא קיים, אך מטרתי בסיפור הזה ללמוד עד-כמה ההמון מחובר לחומר, ועד כמה הכרחי לתאר לו בראשית דרכו המחשבתית את ה' כלשון בני אדם, וכפי שעשו התורה וספרי הנביאים, עד שהוא יתרומם להבין את האמת והצדק.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, מו), בשלוש הפסקות הבא