top of page

עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם

במאמרי: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?" סקרתי את הכלל המרכזי והחשוב הזה בדת משה, ובחנתי אותו לאור מגוון של מקורות בעיקר מכתבי רבנו וספרות חז"ל. בין המקורות שסקרנו הוא פרק מו במורה. ברם, הואיל ובסדרת "מורה הנבוכים" כל פרק ופרק במורה נידון לפי הסדר, לא ראוי לדלג על פרק מו שבחלק א, אף שכבר עסקנו בחלקים נרחבים ממנו.


מבוא


נחל בחזרה על דברי רבנו במורה (א, כו):


"כבר ידעת אמרתם הכוללת [של חז"ל, בעשרות מקומות]: [...] 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. עניינו, שכל מה שאפשר לכל בני אדם להבינו ולהשׂכילו במחשבה ראשונה [כלומר, כל תיאור שנועד לרומם את בני האדם להשקפות נכונות, כגון השקפת חובת הכבוד ההידור והרוממות כלפי ה'], הוא אשר נעשה ראוי כלפי ה' יתעלה [ואפשר לדעת קאפח לתרגם הכרחי, שהרי בלעדי תיאורים פשטניים אי אפשר להסביר להמון את מציאות ה' גדולתו ורוממותו], ולפיכך, [התורה הנביאים והכתובים] תיארוהו [את ה' יתעלה ויתרומם] בתארים המורים על גשמות, כדי להורות עליו שהוא יתעלה מצוי, כי אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דווקא [כלומר, תפישתם המציאותית החומרית והגופנית וכן עיונם הפשוט והשטחי, מבינים ומכירים רק את הגופים שהם רואים בעיניהם], ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם".


נמצא, שכדי לחנך ולהדריך את הילדים וההמון שהקב"ה מצוי, התורה הנביאים והכתובים תיארו את הקב"ה בתארים המורים על גשמות, כי אם כתבי-הקודש היו משתמשים בתיאורים פילוסופים מופשטים ועמוקים, כגון "חכם ולא בחכמה" או "מצוי ולא במציאות" או "גיבור ולא בגבורה" או "יודע ולא בדעה" או "חנון ולא בחמלה", הילדים וההמון היו מדמים שהקב"ה כלל אינו מצוי, ולא היו מצליחים להבין ואף לא להתקרב להבין על מציאותו ואמיתתו של הקב"ה.


ויתרה מזאת, לא רק שהם לא יבינו ולא יתחנכו להשקפה שהקב"ה מצוי, העיון בהשקפות התורה לעומקן והסברן כפי אמיתתן יזיקו להם מאד, ועלולים להביאם לידי כפירה מוחלטת! שהרי המושגים והביאורים הפילוסופים הללו לא ייקלטו במחשבתם, ואף ייגרמו להם לכאבי ראש עצומים ולרצון עז ובלתי נשלט לבעוט בהשקפות הללו אשר מייסרות את מחשבתם.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לג) בעניין זה:


"דע, כי ההתחלה במדע זה מזיק מאד, כלומר מדעי האלהות, וכן ביאור ענייני המשלים הנבואיים וההערה על הַהַשְׁאָלוֹת המשומשות במשׂאות אשר ספרי הנבואה מלאים בהן, אלא, ראוי לחנך את הקטנים ולהניח מוגבלי ההבנה כפי יכולת השגתם [...] אבל אם יתחיל במדע הזה האלהי, לא רק שיגרום בלבולים בלבד בדעותיו אלא אף כפירה מוחלטת, והרי הוא דומה לדעתי כמי שמזין את הנער היונק בלחם חיטה ובשר ושתיית יין, שהוא ימיתֵהו בלי ספק, לא מפני שהם מאכלים רעים ובלתי טבעיים לאדם, אלא בשל חולשת הניזון בהם מכדי לעכּלם כדי שתושג בהם התועלת, כך אלו ההשקפות הנכונות [...]העלימום מחמת אי יכולת השֵּׂכל בהתחלות לקבלם, ודיברו בהם ברמזים כדי שיבינום השלמים [...]


וזוהי הסיבה שהתורה דיברה כלשון בני אדם כמו שביארנו, והַטעם, מפני שהיא מוצעת שיתחילו בה וילמדוהָ הנערים והנשים וכלל האדם, ואין ביכולתם להבין את הדברים כפי אמיתתם, ולפיכך הסתפקו להם בהאמנת כל השקפה נכונה שראוי לאמתהּ [כלומר בהודעת ההשקפות הנכונות במסורת בלבד וללא ראיה והוכחה, כגון: ה' אחד, העולם מחודש, הנבואה אמת, וכו'], ובכל תֵּיאוריה המיישבת את הדעת כלפי מציאותה לא כפי אמיתת מהותה".


נמצא, שהתורה הדריכה לאמֵּת השקפות-אמת באמצעות הַשְׁאָלוֹת ותיאורים שונים אשר אמנם מנחילים את השקפות-הדת-היסודיות, אך אינם מדריכים ומכַוונים אל אותן ההשקפות באופנים מדויקים, כי העיקר בשלבי המחשבה הראשונים הוא השגת המטרה: דהיינו הנחלת השקפות-התורה-היסודיות בדרך של מסירה והודעה ללא ראיות והוכחות מושכלות ואפילו בסיסיות מאד, כי אי-אפשר בשלבי התפתחות המחשבה הראשוניים לחנך בדרך אחרת.


***

עוד רבנו מלמד במורה, שכל דבר שנחשב אצלנו בני האדם לשלמות, יוחס לה' יתעלה בכתבי-הקודש, כדי להנחיל לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית את ההשקפה, שהקב"ה הוא כליל השלמות מכל צד שנבחן ונתבונן, ואין לו שום מגרעת מכל סוג שהוא. לפיכך, הקב"ה אינו מתואר בתארים גשמיים מכל הסוגים והמינים הקיימים, אלא אך ורק בתארים גשמיים אשר מורים על שלמות לפי דמיונם של בני האדם הקשור והכפות לעולמינו החומרי.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, כו):


"וכן כל דבר שהוא שלמות אצלנו, יוחס לו יתעלה, להורות עליו שהוא שלם בכל אופני השלמות ולא יבואֵהו חסרון כלל. לפיכך, כל מה שההמון מבין שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו, ולכן לא יתואר באכילה ולא בשתייה ולא בשינה ולא בחולי ולא בעוול ולא במה שדומה לכך. וכל מה שחושבים ההמון שהוא שלמות, יתואר בה, ואף-על-פי שאין אותו דבר שלמות אלא ביחס אלינו [כגון הגבורה החכמה והעוז האנושיים], אבל כלפיו יתעלה כל אותן שאנו חושבים אותן שלמות הן תכלית החסרון [שהרי הוא נעלה ומרומם מעל כל מושגי החומר ומעל כל תיאורי השלמות הגופניים הנפשיים והמידותיים]. אלא שאילו דימו לעצמם העדר אותה השלמות האנושית ממנו יתעלה, היה הדבר לדעתם חסרון כלפיו".


כלומר, אם התורה לא הייתה מתארת את ה' יתעלה בתיאורי גשמות אשר מורים על שלמות לפי מושגי עולמינו החומרי השפל, בני האדם ההמוניים היו סבורים שיש להקב"ה חסרונות ומגרעות, ושהוא מוגבל ברצונו, דהיינו ביכולתו להשליט את רצונו על בריאתו וברואיו.


עד כאן המבוא שהוא חזרה כללית על הנושא הנדון, ומכאן נחל לבאר את פרק מו.


א. שני אופני ידיעת ה'


בראש פרק מו רבנו מסביר על ההבדל הגדול שבין הלימוד על מציאות הדבר לבין הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו. ההבדל הזה הוא למעשה ההבדל שבין מצות ידיעת ה' לבין מצות ייחוד ה': מצות ידיעת ה' היא הלימוד על פעולותיו של בורא-עולם אשר מורות על מציאותו ועל השקפות חשובות שאנחנו מחויבים להיות בדעה ביחס אליו, השקפות אלה אינן נוגעות בדרך-כלל לאמיתת מהותו ועצמותו; ואילו מצות ייחוד ה' היא הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו של בורא-עולם, וזאת כמובן לא ניתן להשיג אלא בדרך שלילת מאפיינים גופניים למיניהם. שלילת המאפיינים הגופנים לריבוי סעיפיהם וענפיהם מובילה את האדם לזכך את מחשבתו והשגתו ביחס לבורא-עולם, דהיינו לתכלית הסופית שהיא זיכוך השגתו מכל זיק של חומר. רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי טוהר ייחודו ניתן להשגה אך ורק לאחר צירוף כל סיגי החומר אשר מטבעם הוא הריבוי.


והנה לפניכם שני אופני ידיעת ה' הללו כפי שהם נאמרו במורה (א, מו):


"כבר הזכרנו באחד מפרקי מאמר זה [א, כו], כי הבדל גדול בין ההערה וההדרכה על מציאות הדבר, לבין בירור אמיתת מהותו ועצמותו. והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו [במאפייניו החיצוניים כגון צבעו או צורתו או חומרו], ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו [כגון בתוצאות פעולותיו במציאות].


המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעו, הרי ייתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:


[א] מהם שתאמר: הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו – נמצא שהודעתו במקריו [כלומר, במאפייניו החיצוניים]; [ב] ואפשר שתאמר: הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נישאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו, או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו, או הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו, או לעשות את הגשר הזה – וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו.


[ג] ופעמים תּוֹרֶה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך? ותאמר לו: כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו: שהשולחני הזה [=חלפן מטבעות], כפי שאתה רואהו, אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו – הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא, שהוכחת את מציאותו [של המלך] בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתן מורא המלך והחשש מעונשו.


ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך".


עד כאן דברי רבנו. ומדבריו למדנו בעיקר על ידיעת ה' בדרך של בחינה ולימוד של פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע הסובבים אותנו, ואשר מהם ניתן ללמוד על הבורא יתעלה: על שכלול חוכמתו הבלתי-נתפשת שלא ישווה ולא ידמה לה מאומה; ולעתים, מאופני הנהגתו הטבעית של הבורא ניתן גם ללמוד ערכים ומוסרים מעשיים על האופנים שעלינו להנהיג את עצמנו.


כמו כן, דרך נוספת לידיעת ה' שלמדנו מדברי רבנו לעיל, היא ללמוד על ציווייו ואזהרותיו של בורא-עולם, כלומר, כמו שניתן ללמוד מן החוקים שהמלך חוקק במדינה ומדרכי המשפט שבהן הוא מנהיג את מדינתו, על העקרונות והערכים החשובים לפניו – כך ניתן ללמוד מחוקי התורה, מציווייה ומאזהרותיה, על הערכים המוסריים הנעלים אשר חשובים לפני בורא-עולם.


נמצא, שידיעת ה' שתוארה לעיל היא בשני אופנים מרכזיים: 1) לימוד מדעי הטבע שמהן לומדים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וכלשון חז"ל; 2) לימוד טעמי המצוות שבהן אנו לומדים להכיר את הערכים והמוסרים וההשקפות שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על הערכים וההשקפות שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו; כלומר, בידיעת הסיבות והטעמים לציוויו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת מה שחשוב לפניו.


אמנם, יש סוג נוסף של ידיעת ה' לדעתי, והוא הבסיס והתשתית לידיעת ה' באופנים שתוארו לעיל. הדרך הבסיסית הזו להכיר ולידע את בורא-עולם היא לשאוף תמיד אל האמת בכל עניין. חתירה להשקפות אמת ולידיעת האמת בכל עניין מובילה להשקפות נכונות אשר מטהרות את השכל מן השקר התהו והסכלות, מקרבות את האדם לבוראו ומרחיקות אותו מבהמיותו.


ב. חינוך ההמון לידיעת ה' היא בהודעת מציאותו ולא מהותו


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, מו), הוא מסביר, כי דרך התורה וספרי הנביאים להודיע ולהורות על קיומו של בורא-עולם, היא באמצעות הודעת מציאותו ולא הודעת אמיתתו, דהיינו, התורה וספרי הנביאים מלמדים בעיקר על מציאותו ולא על אמיתת מהותו ועצמותו.


ברם, הלימוד על מציאותו של בורא-עולם אינו כלימוד על מציאותם של השמים והארץ, שהרי יש צורך הכרחי ללמוד גם על מגוון רחב של השקפות שאנחנו מחויבים להיות בהן בדעה ביחס לבורא-עולם, כגון שהוא חי, יודע, משגיח, פועל, גומל ומעניש, ועוד פעולות רבות. לפיכך, מן ההכרח היה להנחיל להמונים את מציאות ה' ושלל ההשקפות ההכרחיות הנלוות לכך באמצעות תיאורי גשמות, כי ההמון אינו מכיר אלא את עולם החומר, ואם תתאר לו את ה' יתעלה באופנים פילוסופיים עמוקים, כגון: "חי ולא בחיוּת", עם-הארץ יתמה עליך ויחשוב שבעצם כוונתך לומר שה' אינו מצוי! ולא אשכח כאשר הלכתי פעם ליד המכולת השכונתית ראיתי שני עמי-ארצות מתווכחים ביניהם, דרשתי בשלומם, והאחד מהם פנה אלי ושאל אותי: תגיד לי, זה נכון מה שהוא אומר שהרב אמר שאין לה' גוף? אמרתי לו נכון. אותו אחד התבונן בי בפליאה, ואמר לי בפסקנות: אז איך יכול להיות שהוא קיים?! כמובן שיש צורך להסביר לאדם כזה שה' הוא לא גוף ובכל זאת הוא קיים, אך מטרתי בסיפור הזה ללמוד עד-כמה ההמון מחובר לחומר, ועד כמה הכרחי לתאר לו בראשית דרכו המחשבתית את ה' כלשון בני אדם, וכפי שעשו התורה וספרי הנביאים, עד שהוא יתרומם להבין את האמת והצדק.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, מו), בשלוש הפסקות הבאות:


"כך אירע בהודעת ה' יתהדר ויתרומם להמון בכל ספרי הנביאים וגם בתורה, כאשר הביא אותנו הצורך להורות ולהדריך את כולם על מציאותו יתעלה [=לקבוע בתודעה שהוא מצוי], וכי לו השלמויות כולן. כלומר, שאינו רק מצוי בלבד, כמו שהארץ מצויה והשמים מצויים, אלא מצוי, חי, יודע, יכול, פועל, ושאר מה שראוי להאמין [=לקבוע לנו לדעה ולהשקפה] במציאותו, ויתבאר זה [בהמשך הפרק]; לפיכך הודרכו המחשבות על שהוא מצוי – בדימויי הגשמות, ושהוא חי – בדימויי התנועה [כי מה שאינו נע אינו נתפשׂ כְּחַי וקיים בעיני ההמון].


כי לא יבין ההמון דבר שמציאותו ודאית אמת שאין בו פקפוק כי אם הגוף [כלומר, לפי דמיונם רק מציאות הגוף היא מציאות אמיתית וודאית ללא שום ספק ופקפוק], וכל שאינו גוף, אלא שהוא [כוח] בגוף, הרי הוא מצוי [כגון חוש המישוש או הראיה או הטעם או השמיעה או המחשבה, וכן כל כוח מכוחות הנפש, וכן הנפש עצמה], אלא שהוא גרוע במציאות מן הגוף, מחמת שהוא זקוק במציאותו לגוף.


אבל מה שאינו גוף וגם לא [כוח] בגוף, אינו דבר מצוי כלל בשום אופן בראשית עיונו של אדם [כלומר, בראשית כניסת האדם לעולם המחקר והמחשבה, בטרם ישתחרר משעבודו לדימויי החומר הגסים], ובפרט בדמיונו [שהרי דמיונו של האדם מרכיב אך ורק רשמים מציאותיים שהאדם ראה בעיניו, דהיינו גופים חומריים]".


הראינו לדעת, כי שעבודו של ההמון לרשמי המציאות החומריים הוא הגורם לכך שהתורה וספרי הנביאים דיברו כלשון בני האדם, וכל זאת כדי להנחיל להמון את מציאות הבורא, וכן כדי להחדיר לתודעה השקפות מסוימות אשר מן ההכרח להיות בהן בדעה ביחס לבורא-עולם.


ג. ייחוס תנועה, השׂגה, דיבור, עשייה, נפש וכלי פעולה לה' יתעלה


בהמשך המורה שם (א, מו) רבנו מפרט על אופני הגשמות שבהם תואר ה' יתעלה בתורה ובספרי הנביאים, וכן הוא מסביר לצד כל אחד מהם את הסיבה לשימוש באותו תיאור.


ג.1. ייחוס תנועה


ייחוס התנועה לה' יתעלה הוא משתי סיבות: א) ללמד אותנו שאין לו יתעלה שום מגרעת ושהוא שלם בתכלית (והרחבתי בעניין זה במאמר שהזכרתי בראש הדברים: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", ואף חזרתי על הדברים הללו במבוא); ב) ללמד שהוא חי וקיים.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):


"וכן לא ישכיל ההמון מעניין החיוּת זולת התנועה, וכל שאינו בעל תנועה רצונית מקומית [=שהוא בעל יכולת לנוע ממקום למקום ברצונו] – אינו חי, ואף-על-פי שאין התנועה מעצמוּת החי [=התנועה ממקום למקום אינה מהגדרת החי, שהרי העדר תנועה אינו מבטא העדר חיוּת] אלא [התנועה היא] מקרה חיובי לו [=התנועה הכרחית לחי כדי להתקיים, ולכן רבנו קורא לה "מקרה חיובי", מפני שקיומה הכרחי. כמו כן, מכיוון שהתנועה היא מאפיין בולט לחִיוּת בעלי החיים, היא הפכה להיות כאילו מהגדרות החי ומן הראיות המרכזיות לחִיותו]".


לצד ייחוס התנועה, אשר נועד ללמד על שלמותו של בורא-עולם, וכן ללמד על חִיותו קיומו ומציאותו שהן השקפות יסודיות בדת משה – כך ישנם עוד שלל תיאורים שנזכרו בכתבי-הקודש, אשר לצד מטרתם לתאר את הקב"ה בשלמות לפי תפישתם ודמיונם של בני האדם, יש להם מטרות משניות, ואף הם נועדו ללמד השקפות יסודיות נוספות בדת משה.


התיאורים הנוספים שנבחן לקמן הם: תיאור ה' כמשיג באמצעות חושים אנושיים; תיאור ה' כִּמְדַבֵּר וכבעל כלי דיבור; תיאור ה' יתעלה כעושה ויוצר למרות שעשייתו היא ברצונו בלבד, ואין לו כלי פעולה ועשייה כמו אצל בני האדם; תיאור ה' כבעל-נפש כדי ללמֵּד שהוא חי וקיים ומצוי; וכן תיאור ה' יתעלה כבעל איברים גופניים מסוימים – כל אלה, כמו התנועה, נועדו לתאר את ה' בשלמות, אך בהחלט גם להנחיל השקפות מסוימות נוספות, אשר חשוב מאד לאדם הדתי לקבוע אותן לו לדעה, כי בלעדיהן אין דת ואין אמונה ואין יראת שמים.


ג.2. ייחוס חושי השגה


רבנו מלמד, כי הַשֵּׁמַע והראות יוחסו לה' יתעלה כדי ללמד אותנו שהוא משיג ויודע את עצמו ואת זולתו. כלומר, לא רק ללמד על שלמותו בכל מה שנתפשׂ בעינינו כשלמות, אלא גם כדי ללמד שהוא יתעלה יודע את כל מעשינו ומחשבותינו, ואין נסתר ונעלם ממנו מאומה.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):


"וכן ההשגה הידועה אצלנו היא בחושים, כלומר: השמע והראות [...] וכאשר הודרכו מחשבותינו גם על היותו יתעלה משיג, ושיש עניינים מגיעים מאיתו אל הנביאים שיביאום אלינו, תיארוהו לנו שהוא שומע ורואה, עניינו שהוא משיג את הדברים הללו הנראים ונשמעים ויודע אותם [...] המשל בזה, הושאלו לו העין והאוזן [...] להורות בהן על הראיה והשמע [...] והושאלו לו הראיה והשמע, להורות על ההשגה באופן כללי".


רבנו מוסיף ומביא ראיה לכך שהשמע והראות נועדו לבטא השגה, מכך שגם ביחס אלינו התורה משתמשת בשמע ובראוּת ואף בריח כדי לבטא השגה וידיעה, וכֹה דבריו שם:


"ולפיכך תמצא הלשון העברי משתמש בהשגת חוש מסוים במקום השגת חוש אחר, אמר: 'רְאוּ דְבַר יְיָ' [יר' ב, לא], במקום שִׁמְעוּ, כי המטרה הַשִּׂיגוּ עניין דבריו, וכן: 'רְאֵה רֵיחַ בְּנִי' [בר' כז, כז], כאילו אמר: 'הַרַח ריח בני', כי המטרה השגת ריחו [כלומר, יצחק פונה לעצמו, וכאילו הוא מפיג את חשש עצמו שמא לא מדובר בבן אשר ראוי לברכה, וכאילו ריחו הטוב הוא עדוּת לכך שה' בירכו והוא ראוי לברכת אב]. ועל-פי זה נאמר: 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת' [שמ' כ, יח], עם היות אותו המעמד גם מראה נבואה כפי שהדבר ידוע ומפורסם באומה".


ג.3. ייחוס דיבור


אחד התיאורים הנפוצים ביותר בספר התורה ובספרי הנבואה הוא תיאור ה' בדיבור, ולכאורה יש להקשות, מדוע הקב"ה תואר בדיבור? וכי הוא מדבר כבני אדם? וכי יש לו כלי דיבור גופניים כמו הגרון והשפתיים והחיך והלשון והשיניים? מדוע אפוא תיארו את ה' בדיבור?


על-כך משיב רבנו במורה (א, מו) וכֹה דבריו:


"וכן אין אנו יודעים ומבינים העברת העניין מלב כל-אחד-ממנו ללב אדם-אחֵר, אלא על-ידי הדיבור [כלומר, כאשר אדם מלמד עניינים ורעיונות הוא אינו יכול לעשות זאת אלא באמצעות הדיבור, ולכן יוחס הדיבור לה' יתעלה, כדי ללמד אותנו שהוא מורה ומנחה את נביאיו ועבדיו]. והוא, [=הדיבור אצלנו, נעשה באמצעות] הקול שמחתכים אותו השפתיים והלשון ויתר כלי הדיבור [לפיכך יוחסו הדיבור וכלי הדיבור לה' יתעלה, כדי ללמד שהוא מורה מדריך ומנחה את הנביאים, אף שלפי האמת הוא נעלה ומרומם מעל כל מושגי החומר] [...] ויש עניינים מגיעים מאיתו אל הנביאים שיביאום אלינו [...] ולכן תיארו לנו שהוא מדבר, עניינו שמגיעים עניינים מאיתו יתעלה אל הנביאים, וזהו עניין הנבואה [...] והושאל לו [...] הדיבור להורות [...] על שפע מסוים השופע מאיתו".


ג.4. ייחוס יצירה ועשייה


בכתבי-הקודש ה' יתעלה תואר כיוצר ועושה, אף שיצירתו ועשייתו אינן נובעות מיצירה או עשייה הנעשות בכלים גופניים עצמיים אשר באמצעותם הוא יוצר ועושה, אלא היא נובעת מרצונו בלבד, שהוא המקור להתממשות ולהתגשמות ולהופעת רצונו בעולמינו השפל. ברם, אם כתבי-הקודש היו מתארים את ה' יתעלה כעושה פועל ויוצר ברצון בלבד, ולא היו מתארים אותו כיוצר ועושה בתיאורי יצירה, בני האדם לא היו מצליחים להבין שהוא באמת יוצר ועושה, כי יצירה ועשייה בעולמינו השפל נובעת מעשייה בפועל ולא מרצון בלבד, לפיכך תיארוהו בכתבי-הקודש כפועל יוצר ועושה, אף שלפי האמת אין רצונו יתעלה זקוק לכלֵי פעולה.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, מו):


"ולפי שאין אנו מבינים המצאתנו את זולתנו [כלומר, מכיוון שאין אנו יכולים לתאר לעצמנו עשיית או יצירת חפץ או כלי] כי אם בעשותנו אותו בפועל, לפיכך תיארוהו שהוא עושה [אף שמעשיו מתממשים באמצעות רצונו בלבד, "שאין בכוח השגתנו לדעת היאך הוא, ובו היא העשייה והמעבר מן האין אל היש, ומן ההעדר אל ההוויה המציאותית" (קאפח)] [...] והושאל לו המעשה [...] להורות [...] על שפע מסוים השופע מאיתו כמו שיתבאר".


ג.5. ייחוס נפש


מדוע תואר ה' יתעלה כבעל נפש? על השאָלה הזו משיב רבנו במורה (א, מא), שם הוא מלמד, שהמלה "נפש" היא שם משותף אשר יש לה משמעות מיוחדת כאשר היא נאמרת ביחס לה' יתעלה, והיא: "רצון", וכֹה דברי רבנו שם (א, מא): "וכל זיכרון 'נפש' שנאמרה ביחס אליו יתעלה היא עניין הרצון [...] 'כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה' [ש"א ב, לה]". מכל מקום, כאן, בפרק מו, כאשר רבנו עוסק בשאלה מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם, הוא מוסיף, שעצם ייחוס הנפש לה' יתעלה נועד גם ללמד על שהוא חי וקיים ומצוי, וכֹה דבריו (א, מו):


"וכך גם כיוון שאין ההמון מכיר דבר חי כי אם בעל נפש, תיארוהו לנו גם שהוא בעל נפש, ואם כי שם נפש משותף כמו שנתבאר [במורה א, מא] – העניין [בשם נפש] שהוא חי".


ג.6. ייחוס איברים וכלֵי פעולה


לעיל למדנו שיוחסו לה' בכתבי-הקודש ארבעה עניינים: תנועה, השגה, דיבור ועשייה. רבנו מוסיף ומלמד, שארבעת העניינים הללו יוחסו בכתבי-הקודש לה' יתעלה באמצעות תיאורו באיברים גופניים: כלומר, כדי לתאר את הקב"ה בתנועה, יוחסו לו הרגליים וכפותיהן; כדי לתאר את הקב"ה בהשגה, יוחסו לו השמע והראות והריח באמצעות אוזניים ועיניים ואף; כדי לתאר את הקב"ה בדיבור, יוחסו לו כלי הדיבור כגון הפה והלשון והקול; וכדי לתאר את הקב"ה בעשייה, יוחסו לו הידיים והאצבעות והכף והזרוע.


כל האיברים הגופניים הללו נועדו ללמד על ארבעת העניינים: תנועה, השגה, דיבור ועשייה; וארבעת העניינים הללו נועדו ללמד על שלמות וכן על השקפות מסוימות כאמור לעיל.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו):


"וכיוון שאין כל הפעולות הללו [=כלל הפעולות אשר נתפשות אצלנו כשלמות] נישגים בנו [=פועלות ומופעלות בעולמינו] כי אם בכלים [=באיברים] גופניים, לפיכך הושאלו לו כל אותם הכלים [=האיברים] אשר בהם תהיה התנועה המקומית, כלומר: הרגליים וכפותיהן; והכלים אשר בהן יהיה השמע והראות והריח, והם האוזן והעין והאף; והכלים אשר בהן יהיה הדיבור וחומר הדבור, והם הפה והלשון והקול ["הפה והלשון והגרון והחיך והשיניים כלי הדיבור, והקול חומר הדיבור, שאותו מגוונים ומחתכים הכלים השונים" (קאפח)]; והכלים אשר בהן יעשה העושה האנושי כל מה שיעשה, והם הידיים והאצבעות והכף והזרוע".


ג.7. סיכום


בהמשך דבריו שם (א, מו), רבנו כולל כלל בעניין ייחוס האיברים הגופניים לה' יתעלה:


"כללו של דבר, שהוא יתעלה מכל חסרון, הושאלו לו הכלים הגופניים להורות בהן על מעשיו, והושאלו לו אותם המעשים להורות בהן על שלמות מה שאינו עצם אותה הפעולה".


כלומר, האיברים הגופניים שתוארו לעיל נועדו ללמד על: תנועה, השגה, דיבור ועשייה; וארבעת העניינים הללו נועדו ללמד על שלמות ועל השקפות מסוימות כאמור. אמנם, רבנו חוזר ומדגיש בסוף דבריו לעיל שהשלמות הזאת מדומה, מפני שהיא משועבדת לתפישתנו החומרית אשר כפותה ועקודה למושגי עולם החומר – שהרי כל התיאורים שראינו לעיל לא נועדו ללמד על שלמות של פעולה ועשייה באמת, שהרי הפעולה השלמה באמת, היא רק פעולתו של ה' יתעלה שהיא באמצעות הרצון בלבד, ולא באמצעות שום אמצעי עצמי אחר.


ובמלים אחרות, לדעת רבנו, הכלים הגופניים נועדו ללמד שהוא עושה, והעשייה נועדה ללמד על שלמות הבורא יתעלה, אף שפעולת העשייה של הבורא שונה לחלוטין מפעולת העשייה של בני האדם – והיא גם הפעולה השלמה והמושלמת באמת, ולא הפעולות שנדמה לנו שהן מעידות על שלמוּת, כי פעולתו אינה נובעת מכלים ואמצעים אלא מעצם רצונו בלבד.


עוד אומר רבנו במורה שם (א, מו), וכֹה דבריו:


"נמצא שכל כלי גופני שתמצא בכל ספרי הנבואה [ביחס לה'] הוא או כלי תנועה מקומית להורות על החיוּת, או כלי תחושה להורות על ההשגה, או כלי פעולה להורות על המעשה, או כלי דיבור להורות על שפע השכלים על הנביאים כמו שיתבאר [לקמן ב, יב]. ונמצא תדריך כל אותן ההשאָלות לקבוע אצלנו שיש שם מצוי חי עושה לכל מה שזולתו וגם משיג מעשיו [דהיינו שכל הנבראים וכל מעשיהם ומחשבותיהם גלויים לפניו ולא נעלם ממנו מאומה].


ונבאר כאשר נעסוק בשלילת התארים [לקמן א, נג], היאך מוסב כל זה לעניין אחד, והוא עצמו יתעלה בלבד, לפי שאין מטרת פרק זה כי אם לבאר ענייני הכלים הגופניים הללו המיוחסים לו, יתרומם על כל חסרון, ושהם [הכלים הגופניים הללו המיוחסים לו] כולם להורות על פעולות אותם הכלים אשר אותם הפעולות שלמות אצלנו [שהרי בלעדיהם אין אנו יכולים לחיות חיים תקינים ולמלא את כל צרכינו וחסרוננו], כדי להורות על היותו שלם בכל אופני השלמות. כמו שהעירו לנו [חכמים ע"ה] באמרם: דיברה תורה כלשון בני אדם [ברכות לא ע"ב]".


בהמשך המורה שם, רבנו מביא לנו דוגמאות לכלים הגופניים שנזכרו בכתבי-הקודש:


"כלי התנועה [...] המיוחסים לו יתעלה [...]: 'הֲדֹם רַגְלָי' [יש' סו, א], 'וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי' [יח' מג, ז]; [...] כלי הפעולה המיוחסים לו: 'יַד יְיָ' [שמ' ט, ג], 'בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' [שמ' לא, יח], 'מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ' [תה' ח, ד], 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תה' קלט, ה], 'וּזְרוֹעַ יְיָ עַל מִי נִגְלָתָה' [יש' נג, א], 'יְמִינְךָ יְיָ' [שמ' טו, ו]; [...] כלי הדיבור המיוחסים לו: 'פִּי יְיָ דִּבֵּר' [יש' א, כ], 'וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ' [איוב יא, ה], 'קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ' [תה' כט, ד], 'וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת' [יש' ל, כז]; [...] כלי התחושה [=ההשגה] המיוחסים לו: 'עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם' [תה' יא, ד], 'עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים' [זכ' ד, י], 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע' [מ"ב יט, טז], 'קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי' [יז, ד]".


ד. העדר ייחוס איברים פנימיים ופעולות גופניות מסוימות לה' יתעלה


יש איברים גופניים ופעולות גופניות מסוימות שלא הושאלו לה' יתעלה בכתבי-הקודש, כגון כל האיברים הפנימיים למעט הלב, כי הוא משל למקור החכמה והדעת; וכן הכתף לא יוחסה לה' יתעלה, כי היא משמשת את הסבלים ונשׁחקת בסבילה ובנשיאה; וכן כל כלי מערכות תזונת האדם ופליטת העודפים, כל אלה לא יוחסו לה' יתעלה כי הם אינם מלמדים על שלמות, להיפך, הם מלמדים על מגרעות, על מוגבלות, על חולשה, או על נהייה אחרי תאווה.


ועתה נרחיב בעניינים הללו, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, מו):


"ולא הושאל לו מן האיברים הפנימיים כי אם הלב, מפני שהוא שם משותף: הוא גם שם השֵּׂכל והוא [גם] מוצא חיי החי. כי אמרוֹ: 'הָמוּ מֵעַי לוֹ' [יר' לא, יט], 'הֲמוֹן מֵעֶיךָ' [יש' סג, טו], הכוונה בהם על הלב, כי 'מֵעַי' שם הנאמר באופן כללי ופרטי, והרי הוא שם המעיים בפרט והוא שם כל איבר פנימי בכלל [כגון הלב, וכמו ש"טהרות" הוא גם שם הסדר וגם שם מסכת בתוך הסדר], ונמצא שהוא [=השם מעיים] גם שם הלב. והראיה לכך אמרוֹ: 'וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי' [תה' מ, ט], כאילו אמר: 'בתוך לבי', ולפיכך אמר בפסוקים [לעיל]: 'הָמוּ מֵעַי', 'הֲמוֹן מֵעֶיךָ', ולשון 'המיה' לא נאמר אלא בלב מכל שאר האיברים: 'הֹמֶה לִּי לִבִּי' [יר' ד, יט]".


ובמלים אחרות, רק בלב נאמרה לשון המייה, ומכיוון שההמייה שייכת אך ורק ללב, יש להבין את פסוקי כתבי-הקודש בעניין המיית המעיים, כמי שעוסקים בעצם בהמיית הלב; ואם-כן, המלה 'מעיים' היא אפוא שם משותף: לכלל האיברים הפנימיים וגם לאיבר פנימי יחיד כגון הלב; ועתה לשאלה: מדוע הושאל הלב לה' יתעלה? ובכן, בין משמעויותיו המשותפות של הלב הוא השֵּׂכל, שהוא עניין נעלה ומרומם בעיני בני האדם, ומעיד על שלמות גדולה מאד.


בנוסף לכלי התזונה והפליטה שיידונו לקמן, יש איבר חיצוני אחֵר שלא הושאל להקב"ה והוא הכתף, וכֹה דברי רבנו במורה (א, מו): "וכן לא הושאל לו הכתף, מפני שהוא כלי משא בידוע [כמו שנאמר על בני קהת שנשאו את המשכן וכליו: 'בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ' (במ' ז, ט)], וגם לפי שפוגע בו [=בכתף] הדבר הנשׂוּא [ולא ראוי שהקב"ה יתואר כסבל ולא כמי שנפגע ממשָּׂאו]".


כמו כן, כאמור, כל הכלים אשר יוחדו לעיכול ולתזונה ולפליטת העודפים כל אלה לא יוחסו לה' יתעלה, שהרי כל אלה רומזים על צורך למלא חוסר חומרי-גופני, ואין ה' זקוק למלא שום צורך או חוסר מכל סוג שהוא, כל-שכן צורך או חוסר חומרי. ויתרה מזאת, כל הכלים הללו עוסקים בצרכיו החומריים המטונפים של האדם, וכולם נתפשים כמגרעות וכחסרונות, וכדברי רבנו במורה (א, מו): "וכל-שכן שלא הושאלו לו כלי ההזנה, כי באֵלו גלוי החיסרון בעיון ראשון".


ה. לפי האמת אין הבדל בין האיברים לפני ה' יתעלה


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, מו), הוא מסביר כי לפי האמת אין הבדל בין לייחס לה' איבר חיצוני או איבר פנימי, מפני שכולם כלים גופניים לפעולות הנפש ולמילוי רצונה ושאיפותיה, והקב"ה אינו זקוק לשום כלי ואמצעי כדי לפעול את פעולותיו בעולם, וכֹה דברי רבנו שם:


"ודין כל האיברים באמת שווה, החיצוניים מהם והפנימיים, כולם כֵּלים לפעולות הנפש השונות [ואין הקב"ה גוף או מורכב מנפש אשר פועלת בגוף]: [1] מהם כֵּלים הכרחיים לקיום האדם זמן מסוים: כגון כל האיברים הפנימיים ["כלֵי העיכול ותעלוֹת המזון שהם גורמי קיומו במשך ימי חייו" (קאפח)]; [2] ומהם כֵּלים הכרחיים לקיום המין, כאיברי הזרע; [3] ומהם כֵּלים לתקינות מצב האדם ושלמות מעשיו כגון הידיים והרגליים והעיניים, כולם לשלמות התנועה והמעשה וההשגה: [3.א] הכרח התנועה לחי הוא להשגת הַנָּאוֹת [=המתאים הרצוי והמועיל לו] ולהתרחק מהפכו; [3.ב] והכרח החושים להבחין בין המתאים להפכו; [3.ג]וצורך האדם לפעולות המעשיות, לתכנן מזונותיו ומלבושיו ומדוֹרוֹ כי זה הכרחי לטבעו, כלומר: שהוא זקוק לתכנן [ולהכין] את הראוי לו ["שאין האדם יכול להלך עירום בלא לבוש כחיות השדה ולגור בַּכֵּפִים ובנקיקי הסלעים" (קאפח), וכן להכין את מאכלו באפייה בבישול וכיו"ב]".


רבנו מוסיף ומלמד במורה שם (א, מו):


"ויש שימָּצאו מקצת הפעולות [הללו] גם למקצת בעלי החיים, מפני שהוא זקוק לאותה העשייה ["כגון העכביש בארגוֹ את הקורים, וה'בונה' שבונה לתולדותיו תאי-רביה בני כמה קומות, וכן הדבורים והצרעין, וכדומה" (קאפח), וראו מאמרי: "תכלית הבריאה והנבראים"].


רבנו חותם את העניין בדברים הבאים במורה שם (א, מו):


"ואיני סבור שיסתפק אדם בכך שה' יתעלה בלתי זקוק למאומה להמשך מציאותו ולא לתיקון מצבו [כמו בני האדם אשר נזקקים ותלויים בזולתם ובמקורות-קיום רבים ומגוונים], אם כן, אין לו כלים [=איברים] כלומר אינו גוף. אלא מעשיו בעצמו לא בכלים, והכוחות [תכונות נפשיות וגופניות שהאדם מסוגל לפתח ליכולות-ביצוע מגוונות] בלי ספק מכלל הכלים, נמצא שאינו בעל כוח, כלומר: שיהא בו עניין זולת עצמותו בו הוא עושה או יודע או רוצה, כי התארים [כגון חכם וגיבור וחזק וכו'] אינם אלא כוחות בעלי שמות שונים לא יותר, ואין זה מטרת הפרק".


ו. הרחקת הגשמות אצל חז"ל


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, מו) הוא עוסק בהרחקת הגשמות של חז"ל, ונלחם כדי להוכיח שהם לא היו מגשימים, ושמשליהם אינם מעידים על השקפות גשמות, וכֹה דבריו:


"וכבר אמרו חז"ל מאמר כללי המסלק כל מה שנדמה בכל התארים הללו הגשמיים שמזכירים הנביאים, והוא מאמר המוכיח לך כי החכמים ז"ל לא עלתה על דעתם הגשמה בשום אופן, ולא היה אצלם דבר שאפשר לדמותו או לטעות בו ["כלומר ההגשמה לא הייתה בעיניהם דבר שאפשר שיעלה על הדמיון התועה או השוגה, כי זוהי עבודה-זרה מוחלטת, וכמו שכתב בסוף פרק לו" (קאפח), וקאפח לא דייק, כי ההגשמה הינה מינות וחמורה בהרבה מעבודה-זרה].


ולפיכך תמצאם בכל התלמוד והמדרשות משתמשים באותם הפשטים הנבואיים, מחמת ידיעתם שזה דבר בטוח שלא יביא לידי ספק, ואין לחוש בו לטעות כלל, אלא הכל על דרך המשל והדרכת המחשבה שיש מצוי [=הנחלת ההשקפה שהקב"ה מצוי], וכאשר הונח המשל [כאשר התקבל אצל הכל להמשיל את הקב"ה למלך], לפי ש[הנביאים] המשילוהו יתעלה למלך המצווה ומזהיר ומעניש וגומל אנשי מדינתו, ולוֹ שמשים ומשרתים המוציאים לפועל את פקודותיו ועושים לו מה שרצונו לעשות, המשיכו גם הם, כלומר החכמים, כפי אותו המשל בכל מקום, ומדַברים כפי מה שמתחייב מן המשל הזה מן הדיבור והמענה והמשא ומתן בדבר, וכל כיוצא בזה מפעולות המלכים [דהיינו שחכמים אף הרחיבו את משלי הנביאים, ולא נמנעו למשול משלים עם ביטויי הגשמה גסים], והם בכל זה בשאננות ובביטחון שלא יגרום דבר זה טעות ולא ספק [שאפילו הסכל והפתי ביותר לא ייכשל בזה בהגשמה. כך חשבו חז"ל].


ואותו המאמר הכללי אשר העירונו עליו הוא אמרם בבראשית-רבה [כז, א]: גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' [יח' א, כו]. הנה ביארו בפירוש, כי כל אותן הצורות שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות ברואות, ה' בוראם והוא הנכון, כי כל צורה מדומה היא ברואה [שהרי שֵׂכל הנביא שופע על כוחו המדמה, ואין בכוחו של הנביא לדמות דבר-מה שאינו נברא ואפילו בנבואה ברמה הגבוהה ביותר]. וכמה נפלא אמרם: 'גדול כוחן', כאילו הם [חכמים] עליהם השלום היה חמור בעיניהם עניין זה, לפי שכך אומרים תמיד בכל דבר חמור שנאמר או שנעשה שיש בפשטו זרות, כמו שאמרו: ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה, אמר ר' פלוני: כמה רב גובריה דעביד ביחידאה [יבמות קד ע"א], ורב גובריה הוא 'גדול כוחו', וכאילו הם אומרים: כמה חמור מה שהוזקקו הנביאים לעשות, במה שהם מורים על עצמותו יתעלה בַּדְּבָרִים הנבראים שהוא בראם, והבן את זה היטב. הנה ביארו וביררו על עצמם ניקיונם מלהאמין בגשמות, ושכל תואר ותבנית הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים אלא שדימו את הצורה ליוצרה כמו שאמרו ז"ל בפירוש. וכל הרוצה לחשוב עליהם רע אחר האמרות הללו מתוך רשעות [שהרי אחרי אמרה ברורה זו אי-אפשר לחשוד בחז"ל שהם ייחסו לה' גשמות], ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו [רמתם המוסרית והמחשבתית של חז"ל], אין עליהם ז"ל נזק בכך".


סוף דבר


נחתום מאמר זה בדברי רבנו במורה (א, כו):


"ואתה יודע כי התנועה היא משלמות החי והכרחית לו בשלמותו, שכשם שהוא זקוק לאכילה ושתיה כדי למלא מה שנתפרד [מה שהתפרק מן המזון שקיים אותו, ומה שהתאדה מן הנוזלים שהחיו אותו] כך הוא זקוק לתנועה להשיג את המתאים לו [דהיינו להשיג את מזונו ומקום נוח להתגורר בו], ולהתרחק מן הנגדי לו [מן האקלים והסביבה והחברה שמזיקים לו]. ואין הבדל בין אם יתואר יתעלה באכילה ושתיה או אם יתואר בתנועה, אלא שלפי לשון בני אדם, כלומר הדמיון ההמוני, הרי האכילה והשתיה אצלם מגרעת כלפי ה', והתנועה אינה מגרעת כלפיו, ואף-על-פי שגם התנועה לא הזקיק לה כי אם הצורך [כלומר, התנועה זהה במהותה לאכילה ולשתייה, שהרי כולן נובעות מצורכי בעלי החיים העשויים מחומר]".


רבנו מוסיף שם, שישנה סיבה נוספת לפיה לא יעלה על הדעת שהקב"ה נע, והיא, שכל נע הוא בעל גוף מתחלק, וכֹה דבריו: "וכבר הוכח כי כל נע הוא בעל גוף מתחלק בלי ספק [לקמן בהקדמת חלק ב, הקדמה ז], ויתבאר שאינו יתעלה בעל גוף [לקמן ב, א–ב], ואם-כן [כלומר, אם כבר הוּכח לנו שהקב"ה אינו גוף, ברור לנו עם זה ש]לא תִמָּצֵא לו התנועה, ולא יתואר גם בשכינה [=שהוא נח ושכן במקום מסוים], כי לא יתואר בשכינה אלא מי שדרכו לנוע".


רבנו מסכם במורה שם (א, כו) את ייחוס התנועה לה' יתעלה, ואומר כך:


"נמצא, שכל השמות הללו המורים על כל מיני התנועות של בעלי החיים, תואר בהם יתעלה כפי האופן שאמרנו [כדי להנחיל את מציאותו באופני השלמות לפי תפישת ההמון], כמו שמתארים אותו בחיים [כמו שהוא מתואר בחיוּת אף שאין שום קשר בין החיוּת הגופנית שאנחנו מכירים לבין מציאותו וחיותו של הבורא יתעלה], כי התנועה מקרה הכרחי לחי [כלומר כל חי מתאפיין בהכרח בתנועה כלשהי]. ואין ספק כי עם סילוק הגשמות יסתלקו כל [הפעלים ה]אלה, כלומר: ירד, ועלה, והלך, ונצב, ועמד, וסבב, וישב, ושכן, ויצא, ובא, ועבר, וכל הדומה לכך. והאריכות בעניין זה מיותרת ["אפילו מה שהארכנו בביאור שיתופי השמות והפעלים מיותר, ובאו רק כדי להעלות ולרומם את הלומד בהדרגה" (קאפח)], אלא מפני שהורגלו בו מוחות ההמון, לפיכך ראוי לבארו לאותם שרוצים להביא עצמם לשלמות האנושית, ולסלק מהם את הדמיונות הללו שקדמו להם בגיל הנערוּת, במעט הרחבה כפי שעשינו".


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (יש' מ, יח).

"וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ, כה).

עוד בעניין דיברה תורה כלשון בני אדם
.pdf
הורידו את PDF • 273KB

183 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page