מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?

עודכן: 13 בינו׳ 2021

אחת השאלות החשובות ביותר בדת האמת היא: מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם? אם ההגשמה היא שיתוף ומינות ועבודה-זרה לדעת חז"ל, ואף העבודה-הזרה החמורה ביותר לדעת רבנו, מדוע נאמרו בתורה ביטויים מגשימים כלפי ה' יתעלה?


כדי לחדד את השאלה נצרף שלוש תזכורות: האחת מדברי רבנו במורה (א, לו), השנייה גם מדברי רבנו במורה (א, מו) שם הוא מביא ראיה לניקיונם של חז"ל מן ההגשמה, והשלישית מדברי חכמים במדרש בראשית רבה (ח, ח), והנה שלושת המקורות לפי הסדר:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש ומעלה-חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


"[והנה] מאמר המוכיח לך כי החכמים ז"ל לא עלתה על דעתם הגשמה בשום אופן, ולא היה אצלם דבר שאפשר לדמותו או לטעות בו ["כלומר ההגשמה לא הייתה בעיניהם דבר שאפשר שיעלה על הדמיון התועה או השוגה, כי זוהי עבודה-זרה מוחלטת, וכמו שכתב בסוף פרק לו" (מָרי), ומָרי לא דייק, כי ההגשמה הינה מינות וחמורה בהרבה מעבודה-זרה]. [...] ואותו המאמר הוא אמרם בבראשית-רבה [כז, א]: גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' [יח' א, כו].


הנה ביארו בפירוש, כי כל אותן הצורות שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות ברואות [...] וכמה נפלא אמרם: 'גדול כוחן', כאילו הם עליהם השלום היה חמור בעיניהם עניין זה, לפי שכך אומרים תמיד בכל דבר חמור שנאמר או שנעשה שיש בפשטו זרות. [...] וכאילו הם אומרים: כמה חמור מה שהוזקקו הנביאים לעשות, במה שהם מורים על עצמותו יתעלה בדברים הנבראים שהוא בראם, והבן את זה היטב. הנה ביארו וביררו על עצמם ניקיונם מלהאמין בגשמות".


"בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?" (בראשית רבה ח, ח).


אמנם, חשוב גם לציין, שלא כל אדם שלא התרומם לשׂגב המחשבה וזכה להבין בראיות מחשבתיות שהבורא אינו גוף ואין לו כלים גופניים ואינו מתפעל ומתעורר וכיו"ב, הוא בגדר כופר. רק מי שמתעקש שלא לקבוע בדעתו את שלילת ההגשמה, ואפילו בדרך של מסורת והודעה ללא ידיעה מעמיקה, רק עקשן כזה הוא בגדר כופר, ומין ועובד עבודה-זרה.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו):


"ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו [כלומר "על-ידי מחקר והשגה עצמית" (מָרי)] שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום [וכן פירוש רס"ג למקרא], אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה ["כלומר ואין עוד מה להתבלבל בפשטי המקראות" (מָרי)]".


לסיום המבוא, אזכיר את מאמרי בעניין ייחוד השם (מבוא, חלק א, חלק ב), שם, לאור הלכות יסודי התורה, ביארתי את חובת שלילת ההגשמה, שהיא יסודו ומהותו של ייחוד השם.


א. מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?


רבנו משיב על השאלה הזו במורה בשלושה מקומות (א, כו-לג-מו), ובהם הוא מסביר: שכל בני האדם בראשית התפתחותם, ורוב בני האדם בעולמינו ואפילו הזקנים שבהם, אינם מסוגלים להבין שהקב"ה מצוי ומשגיח וגומל לצדיקים ומעניש לרשעים, וכן כל שאר ההשקפות ההכרחיות לדת משה לכל מאמין בכל גיל, אלא-אם-כן נֹאמר להם שה' רואה ויודע ושומע וחזק וְקַנָּא וכיו"ב. כי אם תאמר להם שהקב"ה מצוי ולא במציאות או יודע ולא בדעה או רוצה ולא ברצון או חכם ולא בחכמה – שהרי הוא אינו מצוי במציאות שאנו מסוגלים לתאר ולהבין, וכן אינו יודע בדעה שאנו מסוגלים לתאר ולהבין, וכו' – יתמהו כנגדך: רגע, הוא מצוי או שאינו מצוי? הוא יודע או שאינו יודע? הוא בעל רצון או שאינו בעל רצון?


דוגמה טובה לכך ניתן להביא מעולמם של הילדים הקטנים, כאשר בתי הקטנה הייתה כבת ארבע, היא כבר ידעה שה' יתעלה מצוי, וכאשר היא שאלה היכן הוא נמצא? היו משיבים לה: הוא נמצא בשמים, שהרי אם היינו אומרים לה שהוא לא מצוי בשום מקום (שהרי אין לו גוף), היא לא הייתה מבינה את התשובה, וחושבת שהוא לא באמת קיים וכל העניין הזה הוא המצאה של הגדולים... כמו כן, כאשר ניסיתי להסביר לה שאין לה' יתעלה עין ואוזן ופה וכל שאר הכלים הגופניים, היא השיבה לי: "אז בעצם אין לו כלום", כלומר הוא לא קיים!


ולא רק בענייני ההגשמה דיברה תורה כלשון בני אדם, גם בענייני חינוך התורה נוטה לאי-דיוקים מכֻוונים, שהרי נאמר: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמ' כא, יז). כלומר, הילד הקטן שלומד אצל המארי את הפסוק הזה, יעלה על דעתו שכל מי שקורא לאביו 'הדיוט' או 'שוטה' כבר ראוי למיתה. ורק לאחר שיגדל יבין, שרק המקלל בשם ה' באופן מסוים יתחייב מיתה, ושסנהדרין שהורגת אחת לשבעים שנה נקראת "קטלנית" (וכן בעניין בן סורר ומורה).


ברם, אותו ילד יגדל עם התובנה העמוקה שאבא ואמא הם דבר נעלה ומרומם, ולא רק שהוא לא יעז לקללם, הוא אף יבין שיש חובה עצומה ונוראה לכבדם ולהוקירם. ודווקא האמירה הבלתי מדויקת הזו, מתאימה בשלמות לילד הקטן לחינוך מעולה שייצרב בדעתו עד יום מותו. וכך הוא בעניין ההגשמה, כדי לצרוב בדעת הילדים וההמוניים, שהקב"ה יודע, משגיח, מעניש, גומל, חומל, קנא, וכיו"ב – כדי לצרוב בדעתם את כל ההשקפות הללו, ההכרחיות לקיום חברה תקינה ולקיום חיי דת אמיתיים, יש צורך עמוק והכרח שאין בלתו לדבר עם בני האדם בלשונם, ורק לאחר שיגדלו ושׂכלם יתחזק, יתרוממו אט-אט לשׂגב המחשבה.


לפיכך, מכיוון שהתורה מיועדת לכלל עם-ישראל, גם לילדים וגם להמוניים, היא נאלצה לדבר בלשונות אשר יתאימו לכולם, כי אם לדוגמה במקום לומר על הקב"ה שהוא רצה או חפץ או ברא או עשה או חמל או סלח או נקם או היכה וכיו"ב, היה נאמר עליו: "רצה ברצון המיוחד לו שאינו כפי הרצון של בני אדם שאנחנו מכירים", אם היו נאמרים משפטים פילוסופיים לצד כל תיאור הגשמה שמטרתו כאמור הנחלת השקפה נכונה, בתי-הכנסת היו מתרוקנים מאנשים (וגם כך המצב לא מזהיר), ו-99.9% מבני האדם לא היו מבינים את פסוקי התורה, ואף לא היינו מצליחים ללמֵּד אותם את ההשקפות הבסיסיות ביותר של דת משה.


נמצא, שאם התורה לא הייתה מדברת בלשון בני אדם, לא רק שלא הייתה דת משה בעולם, גם לא היה "עם חכם ונבון" אשר משכיל את ייחוד השם, שהרי גם המשכילים זקוקים בראשית דרכם המחשבתית לדרך השטחית והפשטנית, שהרי אף אחד לא נולד משכיל.


ב. כל שאינו גוף אינו קיים במחשבתם של ההמון


לאחר שלמדנו מעט על מאפייני דרכי החשיבה הפשוטים והפשטניים של הילדים והמון בני האדם והכרח התיאורים המגשימים, נעמיק מעט בעניין זה, וכֹה דברי רבנו במורה (א, כו):


"כבר ידעת אמרתם הכוללת [של חז"ל, בעשרות מקומות]: [...] 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. עניינו, שכל מה שאפשר לכל בני אדם להבינו ולהשׂכילו במחשבה ראשונה [כלומר, כל תיאור שנועד לרומם את בני האדם להשקפות נכונות, כגון השקפת חובת הכבוד ההידור והרוממות כלפי ה'], הוא אשר נעשה ראוי כלפי ה' יתעלה [ואפשר לדעת מָרי לתרגם הכרחי, שהרי בלעדי תיאורים פשטניים אי אפשר להסביר להמון את מציאות ה' גדולתו ורוממותו], ולפיכך, [התורה הנביאים והכתובים] תיארוהו בתארים המורים על גשמות, כדי להורות עליו שהוא יתעלה מצוי, כי אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דווקא [כלומר, תפישתם המציאותית החומרית והגופנית ועיונם הפשוט והשטחי, מבינים ומכירים רק את הגופים שהם רואים בעיניהם], ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם".


נמצא, שכדי לחנך ולהדריך את הילדים וההמון שהקב"ה מצוי, התורה הנביאים והכתובים תיארו את הקב"ה בתארים המורים על גשמות, כי אם כתבי-הקודש היו משתמשים בתיאורים פילוסופים מופשטים ועמוקים, הילדים וההמון היו מדמים שהקב"ה כלל אינו מצוי, ולא היו מצליחים להבין ואף לא להתקרב להבין על מציאותו ואמיתתו של הקב"ה.


ויתרה מזאת, לא רק שהם לא יבינו ולא יתחנכו להשקפה שהקב"ה מצוי, העיון בהשקפות התורה לעומקן והסברן כפי אמיתתן יזיקו להם מאד, ועלולים להביאם לידי כפירה מוחלטת! שהרי המושגים והביאורים הפילוסופים הללו לא ייקלטו במחשבתם, ואף ייגרמו להם לכאבי ראש עצומים ולרצון עז ובלתי נשלט לבעוט בהשקפות אשר מייסרות את מחשבתם.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לג) בשתי הפסקות הבאות: