התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל (ח"ח)

יא. ישיבת אבלים ומנחמים על הארץ

בהלכות אבל הרמב"ם פוסק כך:

[יג, ג] "האבל מסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב אלא על-גבי קרקע, שנאמר: 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ' [איוב ב, יג]"; [ז, ו] "האבל בשלושה ימים הראשונים אינו הולך אפילו לבית אבל אחר. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין"; [שם, ז–ט] "כהן גדול [...] וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ, והוא מסב על הספסל [...] אין אדם נכנס למלך לנחמו [...] וכשמברין אותו, כל העם מסבין על הארץ והוא מסב על הדרגש".

מפסקי הרמב"ם עולה: א) האבל ואף המנחמים חייבים לשבת על הקרקע; ב) יש מקום מוגדר למנחמים ולמתנחמים ואין אלה רשאים לישב במקום אלה, ומכל מקום כולם על-גבי קרקע; ג) רק לאבל כהן גדול התירו לישב על גבי מיטה, ורק למלך אבל התירו לישב על גבי דרגש. אולם, בימינו רבים רואים את עצמם יותר ממלכים וכהנים גדולים, שהרי רוב האבלים יושבים על גבי ספות רכות ומרֻווחות או כיסאות נוח נמוכים (שתכלית יצירתם הייתה לשבת בנינוחות על חוף הים וכיו"ב), וכל המנחמים נוהגים שלא כהלכה בכך שאינם יושבים על-גבי קרקע.

סוגיית הגמרא במועד קטן כא ע"ב

"אְמַר רָב יְהוּדָה אְמַר רָב: אֵין הַמְּנַחְמִין רַשָּׁאִין לֵישַׁב אֵלָא עַל גַּבֵּי קַרקָע שַׁנַּאְמָר: 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ'" (רי"ף, מועד קטן יח ע"א), וברור שנוסחת הרי"ף הזו נמחקה ממהדורת המינות של ווילנא; ובתלמוד שם נאמר: "תְּנוֹ רַבָּנַן: אָבֵל, שְׁלוֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוּ הוֹלֵך לְבֵית הָאֵבַל, מִכָּאן וְאִילַּך הוֹלֵך וְאֵינוּ יוֹשֵׁב בִּמקוֹם הַמְּנַחְמִין אֵלָא בִּמקוֹם הַמִּתנַחְמִין"; ובמשנה סנהדרין (ב, א–ג) נאמר: "כֹּהֵן גָּדוֹל [...] וּכשַׁמַּברִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסוּבִּין עַל הָאָרַץ וְהוּא מֵיסַב עַל הַסַּפסַל [...], וְהַמַּלַך [...] וּכשַׁמַּברִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסוּבִּין עַל הָאָרַץ וְהוּא מֵיסַב עַל הַדַּרגַּשׁ".

ועתה לדברי השוטים ושאר המעורבבים

אבו ינקי הפגאני פסק כדין התלמוד שהובא ברי"ף: "אמר רב יהודה אמר רב: אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, שנאמר וישבו אתו לארץ" (פסקי הרא"ש, מועד קטן ג, צח).

המאירי – "אין המנחמים רשאין לישב אלא על-גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ" (בית הבחירה שם, כח ע"ב).

הרוקח – "ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע" (הל' אבילות שיג), וכן נפסק בשבלי הלקט (הלכות שמחות, כא), בסמ"ג (עשה דרבנן ב), ובהגהות מיימוניות (הל' אבל יג, ג).

ינקי הפגאני – ביו"ד סימן שפז, כתב כך: "[האבל] יושב [...] על גבי קרקע, וכן המנחמין יושבין עמו על-גבי קרקע, דא"ר יהודה אמר רב: מנין לאבל שאינו רשאי לישב על-גבי המיטה אלא על גבי הארץ? דכתיב: 'וישבו אתו לארץ', ואמר רב יהודה אמר שמואל: מנין למנחמין שאין רשאים לישב על גבי מטה? דכתיב: 'וישבו אתו לארץ'".

וכן כתב קארו הקראי בשלחנו (שפז, א) – "[האבל] יושב [...] על-גבי קרקע. וכן המנחמים אינם רשאים לישב אלא על-גבי קרקע". ובכן, עד כאן ראינו שכל האורתודוקסים פסקו כדין התלמוד, ומעתה ואילך נראה כיצד החלו הסדקים להיווצר עד שמוטטו את דין התלמוד.

ט"ז – הרשע הזה ציטט רשע אחר ששמו שלמה לוריא, וז"ל: "כתב רש"ל [...]: והאבל אינו צריך לישב על גבי קרקע אלא כשהמנחמים אצלו, ואז גם המנחמים צריכין לישב על גבי קרקע, אלא-אם-כן אמר להו האבל: שבו על גבי ספסלים, דמצי מחיל ליקריה (ואפשר משום הכי אין המנחמין יושבין בזמן הזה על גבי קרקע דמחיל האבל מסתמא), ולישב האבל על גבי כרים וכסתות בעוד שהמנחמים אצלו לא יתכן, אמנם חולה וזקן שיש להם צער בישיבת קרקע מותר להשים כר קטן תחתיו, עכ"ל. [...] אבל על כל פנים אסור לישב על גבי ספסל" (שם).

הט"ז (וכן כתב הש"ך שם) הקל תחילה בכתבוֹ שהאבלים אינם מחויבים לשבת על גבי קרקע בעת שאין עמם מנחמין. ברם, בהמשך הוא מחמיר באמרוֹ שבעת שבאים לנחם את האבלים על האבלים לשבת דווקא על גבי קרקע, ואפילו על גבי כרים וכסתות אסור להם לישב (אלא-אם-כן האבל חולה או זקן, ורק אז מותר לאבל להניח כר קטן תחתיו, אך לשבת על גבי ספסל אסור גם לחולה וזקן). אולם, ביחס למנחמים, הוא הקל מאד-מאד בדינם הואיל והוא פטר אותם הלכה למעשה לחלוטין מישיבה על גבי הקרקע, בכתבוֹ: "דמחיל האבל מסתמא".

אבי דנציג – "[האבל] יושב על-גבי קרקע, וכן המנחמים אין רשאין לישב אלא על-גבי קרקע להראות צער ואבילות עם האבל, שכן מצינו גבי איוב ורעיו שישבו על-גבי קרקע [...] וזהו רק משום כבודו של אבל, ולפיכך יכול האבל למחול על כבודו" (חכמת אדם, שער השמחה, כלל קסה; ואגב, איך העז הטמבל הזה לקרוא לספרו 'חכמת אדם', ואיֵּה הענווה והצניעות?).

מדברי הטיפש הלזה עולה, שחובת הישיבה על-גבי הקרקע למנחמין תלויה ברצונו של האבל, והוא יכול למחול על כבודו ולפטור את המנחמין מחובת הישיבה על הארץ. ברם, הלשון "למחול על כבודו" מטעֶה מאד, הואיל והוא הושאל מתחומים הלכתיים ומוסריים שבהם רצוי ואף חובה על האדם למחול על כבודו, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בעניינים שראוי ואף חובה למחול בהם:

"ולא יהיה בעל קטטה ולא בעל קנאה ולא בעל תאוה ולא רודף אחר הכבוד. כך אמרו חכמים: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (הלכות דעות ב, טו); "כללו של דבר יהיה מן הנרדפין ולא מן הרודפין, מן הנעלבין ולא מן העולבין, ואדם שהוא עושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [ישעיה מט, ג]" (שם ה, כה); "כשיחטא איש לאיש לא ישׂטמנו וישתוק [...] אלא מצוה עליו להודיעו [...] ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך שימחול ולא יהיה המוחל אכזרי" (שם ו, ז).

ולאור האמור, איזה אָבֵל יהין "לעמוד על כבודו" מפני המנחמין? איזה אבל יעז לומר "איני מוחל על כבודי ואני דורש שתשבו על גבי הקרקע"? ברור שאבל שידרוש זאת ייחשב כקפדן או גרוע מכך, כשחצן וגס-רוח שאינו מסוגל "למחול על כבודו". נמצא אפוא, שבלשון "למחול על כבודו" נקבר דין התלמוד, וכפי שאנו רואים בימינו שאין מנחמין שיושבין על הארץ. יתר-על-כן, הייתכן שחכמי התלמוד שפסקו דין זה, לא הצליחו להתרומם מעל שאיפת הכבוד והקפידו על זולתם שישבו איתם על גבי הקרקע? היעלה על הדעת שהם רדפו אחרי הכבוד? והאירופים הרברבנים הוציאו-שם-רע בתירוצם על אנשי מופת רבים. והם עצמם? האורתודוקסים עצמם? ובכן, כבר ראיתם שהם רודפי כבוד עד מאד ובוחרים בשמות של שחץ וגאווה לספריהם.

יהודה לוי נחום – תיאר את מנהג יהודי-תימן הקדום, לפיו גם האבלים וגם המנחמים ישבו על גבי קרקע: "האבלים יושבים על קרקע [...] המנחמים יושבים על הקרקע יחד עם האבלים" (מצפונות יהודי תימן, עמ' 173–174).

בפירושו להל' אבל (יג, ג), הרב ש' צדוק תמה על כך שבימינו המנחמין אינם יושבים על הארץ, ונראה שביקורתו מכֻוונת ליהודי-תימן, שעדיין רבים מהם בהיותם אבלים משמרים את ההלכה הקדומה ויושבים לארץ, ונוצר ניגוד לא נעים כאשר האבלים יושבים על הארץ ואילו המנחמים יושבים על גבי כסאות למולם: "ואין המנחמין רשאין לישב אלא על הקרקע [...] שמאחר שבאו לנחמו אין ראוי והגון שלא ישבו אתו עמו בארץ כמוהו (ותמוה שלא נוהגין כן עתה)".

שלמה קרח – "אָבֵל כל שבעה ימים, אסור לישב על גבי כסא, ספסל ומטה. והמנהג שהאבלים יושבים על גבי מחצלאות על הקרקע. ומותר לישב על מה שנקרא בזמנינו מזרון. ומי שקשה עליו ישיבה מכוֹבד רגליו וכיו"ב יושב על שרפרף נמוך שיקל את קושי ישיבתו" (עריכת שולחן יו"ד א, עמ' קצח). והקולא שציין לא נמצאת בתלמוד ומושפעת מפסיקת פטרוניו השיכנז.

הצאבי – "אָבֵל אסור כל שבעה, לישב על-גבי כסא וספסל, כי אם על-גבי קרקע, או על-גבי כרים וכסתות, או כסא וספסל נמוכים עד גובה שלושה טפחים (24 סנטימטר)" (נפש כל חי, עמ' צב). ואיני יודע מדוע העתיק כאחרים, ולמד מדיני סוכה ומחיצה "כל פחות משלשה כלבוד דאמי" לעניין ישיבה על הקרקע. שהרי בדין ישיבה על גבי קרקע לא נאמר שיהיה האבל מחובר לקרקע אלא על-גבי הקרקע, וכל דיני לבוד הינם דינים משפטיים שנקבעו לעניינים מסוימים. לעומת זאת, בישיבת הָאָבֵל חכמים הדגישו שעליו לישב על הארץ כפי שישבו איוב ורעיו, ולא יעלה על הדעת שאיוב ישב על דרגש או על ספסל נמוכים ככל שיהיו, שהרי נאמר במפורש באיוב שישב על גבי האפר: "וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר" (איוב ב, ח).

זאת ועוד, אם היה מותר לאבל לישב על גבי דרגש סמוך לארץ, מדוע חכמים הורו למלך לישב על-גבי דרגש? ומזאת נלמד שלשאר בני אדם אסור לשבת על-גבי דרגש, נמוך ככל שיהיה. פרופ' שמש סיכמה את נושא הישיבה בתוך האפר במקרא, ומוסיפה שלעתים אף התפלשו בעפר או באפר, ואין התפלשות אלא על-גבי קרקע, וכך כתבה (אבלות במקרא, עמ' 109):

"הישיבה או השכיבה על הארץ היו בתוך האפר. כך בקריאתו של ישעיהו לבתולת בת בבל (יש' מז, א) ובישיבתו של מלך נינוה על האפר (יונה ג, ו) שהוזכרו לעיל, וכן במסופר על איוב: 'וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר' (איוב ב, ח) [...] אולם, האבלים לא הסתפקו בישיבה על הארץ בתוך האפר, ולעתים אף התפלשו בעפר או באפר, כפי שעולה למשל מקריאתו של ירמיהו 'בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר' (יר' ו, כו). לעתים זרו עפר או אפר על ראשיהם, כמסופר על רעי איוב ההלומים ממכתו: 'וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה' (איוב ב, יב)".

פיניל'ה קרח – "האבלים [...] יושבים על גבי מצעות על הקרקע" (בית מועד א, עמ' תפו), ובהערה שם הוסיף: "ואחינו [וראוי לו לומר 'ופטרונינו ואדונינו האהובים'] יוצאי אשכנז, נוהגים לישב על גבי שרפרף נמוך, ויש שהביאו ראיה לזה מהירושלמי [...] 'וישבו אתו לארץ, על הארץ אין כתיב כאן, אלא וישבו אתו לארץ דבר שהוא סמוך לארץ' [ברכות, פרק ג, א]".

אוי פיניל'ה המשוכנז, מדוע לא ציינת את המשך הירושלמי שם: "מיכן שהיו ישנין על גבי מטות כפופות". כלומר, המאמר הזה מהירושלמי נועד ללמדנו שרעי איוב ישנו על מטות כפויות כאיוב, ולא ללמדנו מאומה לגבי אופן ישיבתם עמו על-גבי הקרקע! (וכך פוסק רבנו בהלכות אבל ה, יג: 'ומנין שאין האבל יושב על המיטה? [...] וחייב לכפות את המטה כל שבעה').

וכבר ראינו לגבי איוב שישב על-גבי קרקע ממש ממה שנאמר: "בְּתוֹךְ הָאֵפֶר", ובפסוק לפני-כן סוּפר על רעי איוב שראוהו מרחוק ונזדעזעו עד עמקי נשמתם: "וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה" (ב, יב). ולאור הזדהותם העמוקה, ברור שרעי איוב לא ישבו לצידו על דרגשים וכיסאות נוח...

והדברים ברורים ופשוטים מאד, ויש לא מעט פרשנים אשר הבינו נכונה את הפסוק: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב, ג) וביארו שרעי איוב ישבו על הארץ ממש, למשל רס"ג בפירושו שם כתב: "וישבו, וישבו עמו על הארץ", ואפילו שר"י פירש שם: "לארץ – על הארץ לצער [=להצטער] בצערו", ומצודת דוד שם העתיק את פירושו של רש"י: "לארץ – על הקרקע לצער בצערו".

בהמשך ספרו הוסיף פיניל'ה: "מנהגינו שהאבל יושב על-גבי קרקע על מצעות שאינם נאים, ואין לו להסב בשעת ישיבתו [...] ומי שהוא זקן או חולה [...] יש מקילים שיכול לישב על גבי כסא או שרפרף, ובלבד שיהיו נמוכים ואינם גבוהים ג' טפחים מהרצפה, ודלא כמו שיש טועים ויושבים על גבי ספה או כורסה כהרגלם" (בית מועד ב, פל"ה, עמ' קלה). ולעיל, לצד דברי הצאבי, שכנו ואדונו של פיניל'ה, התייחסתי להעתקת דיני מחיצה וסוכה לדיני אבלות.

עובדיה מלמד – בספרו "תפילה ומנהג" (עמ' 379) הוא אומר כך: "כתוב אצל רעי איוב 'וישבו אתו לארץ'. מכאן שיושבים האבלים על הארץ וכך מנהגינו על הארץ ממש. וייתכן וירדה חולשה לעולם ולכן נהגו באשכנז לשבת על ספסל". ואין זו גזירת שמים, כלומר אין "חולשה יורדת לעולם" אלא לאחר שנתרשלנו מעבודת ה', ואף לאחר שכבר "ירדה לעולם", אין הדבר אומר שיש לבטל את דין הישיבה על הארץ, אלא חובה לזכור את האמת ולשאוף תמיד להתחזק ולשוב לצור מחצבתנו: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם [...] כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב).

אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה – כותב בילקוטו כך (ח"ז, יו"ד סימן יב, עמ' קכט): "האבל כל שבעה אינו יושב אלא על-גבי קרקע [...] ומותר לישב על גבי כרים וכסתות, או ספסל נמוך, שאין גבוהים טפח, ואם הוא זקן ותשוש כח, אפשר להקל גם בספסל נמוך שאין גבהו ג' טפחים. ונהגו שהמנחמים יושבים על כסא וספסל, שמסתמא מוחלים להם".

ובהערתו שם הוסיף: "ובנתיבי-עם (עמ' שנו) הביא שמנהג הספרדים בכל מקום שהאבל אינו יושב אלא על-גבי קרקע, אבל האשכנזים יושבים על-גבי ספסלים נמוכים ולא ידעתי על מה הם סומכים, ואולי משום דירדה חולשה בעולם". וכאמור לעיל בדברי מלמד, משמע מניסוח התירוץ הנבוב הלזה, שירידת החולשה לעולם היא גזירת שמים – אולם, הקב"ה אינו גוזר לעשות מצוה או עבירה, ולא לחוסן ולא לחולשה, אלא האדם הוא האחראי היחיד לחולשתו ולרפיונו בעבודת שמים, ועליו מוטלת האחריות להתנער מתרדמתו ולהתחזק בעבודת ה'.

טוקצינסקי – "האבל יושב על שרפרף, היינו על כסא קטן נמוך [...] ולא על כסא רגיל (ש"ך שם). והמנחמים יושבים על כסא או ספסל" (גשר המתים א, עמ' ריב). ברם, טוקצינסקי מזייף את דברי הש"ך, כי אפילו הוא אסר לאבל לישב על שרפרף, ואף אסר לאבל לישב על-גבי כרים וכסתות (יו"ד שפז, א): "אסור לו לישב על-גבי ספסל או כרים וכסתות כי אם על-גבי קרקע, אם לא חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על-גבי קרקע מותרים לשים כר קטן מתחתיו".

עוד כתב טוקצינסקי: "ויש מהדרין שלא יהיה השרפרף גבוה מן הארץ יותר מן טפח [...] וכיום אין נזהרין בזה [...] ויושבים על דרגש גבוה יותר מטפח מהקרקע, ובחלש וזקן מקיל הש"ך". וגם כאן הפנייתו לש"ך אינה ברורה, כי הש"ך הקל לחולה וזקן רק לשים כר קטן תחתיהם, ולא לשבת על דרגש גבוה מטפח כמשתמע מדברי טוקצינסקי כאן. וכבר הגדיר קאפח הידורים הזויים מעין אלה כ"חומרות שבקולות", וז"ל בעניין מכירת חמץ: "גם כאשר נניח שמוכרי החמץ מהדרין בכל החומרות שבקולות של מכירה זו" (הלכות חמץ ומצה ב, עמ' רסא).

סוף דבר

במאמר זה ביקשתי לפתוח צוהר להלכות קדומות ונשׂגבות, שנשכחו או שהוּשכחו במהלך הדורות מסיבות שונות ומשונות ואף מבחילות. ישנן עוד הלכות שניתן להכלילן במסגרת זו, כגון, קריעה בשעת יציאת נשמה, קריעה על אדם כשר או חכם, קריעת כל בגדיו על אביו ואמו, לווית האב לקבורה, כפיית המיטה, אמירת שמועה והגדה בבית האֵבל, שלא להתקשות על המת יותר מדי, ועוד רבות הן. ברם, לא עלי המלאכה לגמור, וכבר ארכה היריעה מעבר למה שתוכנן בתחילה. מטרתי הייתה להראות כיצד התרחקו פוסקי ההלכה היהודית ממקור מים חיים הוא התלמוד הבבלי; ובמקום זאת, דלו את מימיהם מבורות מים נשברים, מהשפעות חיצוניות (כגון חשש משׂחוקם ולעגם של הגויים), ממנהגי המון העם התועים ועוד. דליית המים העכורים מבורות נשברים גררה עמה עקירת דינים תלמודיים שיסודם בהררי קודש.

ברם, לצד עקירת הדינים התלמודיים, אירעה תופעה חמורה מזאת בהלכות אבילות, והיא, הוספת אינספור מנהגים ללא ביקורת ובקרה, חלקם מנהגים חסרי טעם לדעת הרמב"ם (וגם בחסרי הטעם יש תקלה שהרי הם מסיחים את הדעת מהאמת), חלקם מנהגי הבל תמוהים, וחלקם מנהגים אשר נוגעים ישירות בעבודה-זרה והמה משחיתים מאד-מאד את ההשקפות והדעות שבעולם היהודי והתורני. על אלה כמעט ולא דיברתי כלל, ואלה אין להם סוף... וראו נא לדוגמה את ספרי מנהגי האבילות החדשים, עבי הַכָּרֵס ורחבי היריעות; כאשר יתבונן בהלכותיהם אדם האמוּן על שבילי מחשבת האמת של רבנו הרמב"ם, יבחין שהבר בטל בשישים, וגם במקום שזכינו סוף סוף למעט בר, בצד הדברים מיד נאמר: "ולא נהגו כן".

לא פשוט להעמיק בהלכות אבילות המדכדכות כשלעצמן, ואם נוסיף לכך את ההתרחקות מדרכם הישרה של הרמב"ם וחכמי התלמוד, והנה מתכון לדכדוך ולייאוש. ברם, עלי להודות שלהפתעתי, בתום עבודה זו תחושתי היא תחושת הקלה, תחושת התמודדות עם הצער שבהעדר האמת (לא מרחובות קריה ששם איני מצפה למצאו, אלא מספרי ההלכה, מבתי-המדרש וממנהיגי הדת) – וכפי שהוכיח ירמיהו לדורות (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי", ולהבדיל כפי שחשף קאפח השׂכיר בהערה נידחת, ואף שפיו וליבו אינם שווים דבריו חשובים, מפני שהוא הכיר את המערכת מבפנים: "'לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ' [תה' עב, א] [...] כלומר, הענק לו קו הבחנה להבחין בין הצדק בֶּאֶמֶת לְהֶפְכּוֹ, כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש, וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זהו 'דעת תורה'" (פירוש רס"ג שם, עמ' קעב; ואם כבר הזכרתי את דברי קאפח שם, ראוי להוסיף כמזכרת את דבריו במבואו שם עמ' יד: 'כל ביקורת תהיה מטרתה אשר תהיה – יש בה מן הלימוד', וכל-שכן ביקורת אמת שנובעת מדרך האמת).

ועתה לנקודה חשובה מאד: הלכות אבילות אינן אלא מיקרו-קוסמוס לעולם ההלכה היהודי כולו. לא רק הלכות אבילות פשטו צורה ולבשו צורה חדשה ומנוכּרת לאמת, רבות מִסְּפוֹר הן ההלכות בתחומים רבים שבוטלו או ששונו לבלי היכר מכפי שנקבעו על-ידי חכמי התלמוד או אפילו מכפי שניתנו למשה בסיני. בעקבות זאת, המטרה המוּספת של מאמרנו זה היא להצביע על נקודה זו, ולעורר לפסיקת האמת הרמב"מית הזכּה והצלולה. ומשה אמת ותורתו אמת.

***

ואחתום בדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), שם הוא מתאר את "גדולי הדור" בימיו, אשר לא הגיעו לקרסולי רשעם פשעם ומעלליהם של "גדולי הדור" הנגעלים של ימינו:

"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".

"וַיָּעַד יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר: שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים, וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּייָ אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).

התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז''ל (ח''ח).pdf

הורידו את PDF • 201KB