אחת האגדות המפורסמות ביותר בעולם היהודי היא האגדה על משה רבנו, שבה מסופר כיצד הוא הפך להיות מגמגם. על-פי התורה, הקב"ה מורה למשה להנהיג את עם-ישראל ולהוציא את אבותינו מהשעבוד הקשה במצרים. ברם, משה רבנו חושש משליחותו בטענה שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן", והנה לפניכם תשובתו במלואה (שמ' ד, י): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". מחבר האגדה האמורה סבר שיש בפסוק זה ראיה לכך שמשה רבנו היה מגמגם, והוא חיבר אגדה ציורית ומושכת לב, שבה הוא מתאר כיצד משה רבנו הפך להיות מגמגם.
באגדה מסופר על יופיו של משה ועל אהבתו של פרעה אליו. משה היה יושב ומשחק על ברכי פרעה, נוטל את כתרו ושמו על ראשו. כשראו זאת יועצי פרעה הם סברו שיש להורגו, מפני שתינוק זה עתיד להחריב את מלכות פרעה. בין היועצים היה יתרו (לימים חותן משה) שכנראה ביקש להצילו, הוא יעץ שייתנו לפני משה התינוק קערה ובה זהב וגחלת: אם משה יושיט ידו לזהב – יש בו דעת ולכן יש להורגו, ואם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין צורך להורגו. משה התינוק הושיט את ידו לזהב, ברם, נעשה לו נס: המלאך גבריאל הסיט את ידו לגחלת, משה הרימהּ והכניסהּ לתוך פיו ולשונו נכוותה קשות. כך לפי האגדה משה רבנו נעשה מגמגם.
קושיה חזקה קמה וניצבה נגד הגיונה ואמיתתה ההיסטורית של אגדה זו: וכי יעלה על הדעת שתינוק בריא יגע בגחלת מלובנת, יאחז בה, ירים אותה בידו ואף יכניסהּ לתוך פיו? הרי כל תינוק בריא מצויד באינסטינקטים הישרדותיים חזקים מאד, וברגע שהוא יגע בגחלת ויחוש את חומהּ, מיד הוא ירפה ממנה, ובוודאי שהוא לא ירים אותה בידו ויכניסהּ לתוך פיו.
מכל מקום, להלן הסיפור כפי שהוא מובא במקורו במדרש שמות רבה (א, כו):
"'וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה' [שמ' ב, י] – הייתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנהּ ולא הייתה מוציאתו מפלטרין [=מארמון] של מלך, ולפי שהיה יפה, היו הכל מוציאין אותו ומתאווים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול [="ונותנו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול"? וכי משה רבנו מָלַךְ או ביקש למלוך על ארץ מצרים?] [...] והיו חרטומי [=יועצי] פרעה יושבים ואומרים: מתייראים אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מֵהֶם אומרים להורגו, מֵהֶם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן, אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא, בחנוהו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מוות, ואם יושיט ידו לזהוב – יש בו דעת והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת, ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו, ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכווה לשונו, וממנה נעשה כבד פה וכבד לשון".
א. מי ראוי לנבואה?
כדי להשיב תשובה יסודית לשאלה שבכותרת מאמר זה, יש ללמוד מעט על המעלות הנדרשות להשגת הנבואה ומי ראוי לנבואה. וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ז, א–ב): "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו" וכו'.
במקור זה הרמב"ם מציין שלוש תכונות הכרחיות לנביא: א) חכם גדול בחכמה; ב) גיבור במידותיו והוא האדם שכובש את יצרו תמיד, כלומר מנהיג את עצמו באמצעות כוחות שכלו הטהורים; ג) שלם בגופו, ושם מסביר קאפח: "והדברים פשוטים שהכוונה שאינו בעל ייסורין ולא בעל מום". כלומר, לא יעלה על הדעת שנביא יהיה בעל מום, ובהמשך נבין גם מדוע.
ועתה למורה, בספרו הטהור מורה-הנבוכים, רבנו הרמב"ם מתאר בהרחבה את התכונות הנדרשות לאדם כדי להתרומם למעלת הנבואה, והתכונות הראשונות שהרמב"ם מונה הן שלמות שכלית-פיזיולוגית, ושלמות גופנית בכל שאר האיברים. כלומר, שמוֹח האדם ושאר איבריו, נוצרו והתפתחו בתכלית השלמות הטבעית. אדם שיש לו מום כלשהו, במוחו או בשאר איבריו, אינו יכול להגיע למעלת הנבואה, מפני שיש לו מעצור התפתחותי שעוצר אותו מלהגיע לשלמות האנושית הנדרשת לנבואה. וכדברי רבנו שם (ב, לו): "דע, שאם היה אחד מבני אדם עצם מוחו בעיקר יצירתו בתכלית האיזון, בזוך החומר שלו, ומזוגו [=ואיזונו] המיוחד בכל חלק מחלקיו ובכמותו ותנוחתו, ואין לו שום מעצור מזגי [=טבעי] מחמת איבר אחר" וכו'.
הדברים ברורים ביחס לתקינות פעילות המוח, ברם רבנו הרמב"ם מוסיף, שגם מעצור בכל אחד משאר האיברים, כגון מום מולד או נרכש, עוצר את האדם מהגעה לשלמות הנדרשת לנבואה. נחזור לאגדה, האגדה הנדונה ייחסה מום משמעותי למשה רבנו – גמגום, לפיכך, אין ספק שאגדה זו הייתה נדחית ומורחקת מבית מדרשו של רבנו הרמב"ם, מפני שיכולת הדיבור היא אחד משני האמצעים החשובים ביותר שיש לאדם להשגת דעת וחכמה וּלְהתפתחות שכלית ברמה הנדרשת לנבואה. שני האמצעים הללו הם: יכולת השמיעה ויכולת הדיבור. ללא יכולת דיבור טובה האדם יתקשה לדון בדברי חכמה, לשאול שאלות ולקדם את ענייניו בצורה תקינה – וזכר לדבר מצאנו בתרגום אונקלוס לבראשית (א, ז): "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – "וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא", כלומר, ההבחנה המרכזית בין בני האדם לבעלי-החיים נעוצה ביכולת הדיבור של האדם, אשר באמצעותה הוא לומד, משכיל, מתפתח, פועל, מפעיל ומשתכלל.
הרמב"ם מוסיף ומבאר, שלא די בכך שיצירת המוח והתפתחותו הפיזיולוגית יהיו תקינות, ולא די בכך שההתפתחות הפיזיולוגית של שאר איברי האדם תהיה תקינה – כדי להגיע לשלמות הנדרשת לנבואה, האדם צריך גם ללמוד ולהחכים, וכֹה דברי רבנו במורה שם (ב, לו):
"וגם שאותו האדם למד והחכים עד שיצא מן הכוח אל הפועל, ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו [=בכלילות שלמותו]".
השגת שכל אנושי כליל השלמות, אשר הכרחי לכל נבואה ובמיוחד לנבואתו הייחודית של משה רבנו, לא תתאפשר לדעת רבנו כאשר יש מעצור שאינו מאפשר להגיע לאותה השלמות. ולא רק מעצור שכלי-פיזיולוגי, כל מעצור שמעכב את האדם להגיע לשלמות רוחנית ולימודית, יחסום את דרכו של האדם לנבואה – וכבר אמרנו ששני המעצורים החיצוניים הגדולים ביותר להתפתחות קוגניטיבית תקינה של כוחות השכל והמחשבה, הם יכולת הדיבור והשמיעה.
ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד השביעי לשלושה-עשר היסודות של דת משה:
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו, והוא שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=הכוחות הרגשניים והחושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".
אגב, לא רק מעצור גופני חוסם את דרכו של האדם לנבואה, אפילו מעצור קל שבקלים (ביחס לשאר המומים שנזכרו לעיל), כגון עצבות או עצלות! ואם כך, כל-שכן וקל-וחומר מום אורגני כל-כך חמור מראשית ההִתפתחות, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ב, לו):
"וכבר ידעת כי כל כוח גופני [מתאפיין בכך] שהוא נלאה ונחלש, ומתרופף לעתים, ומבריא בעתים אחרים, והכוח הזה המדמה הוא כוח גופני בלי ספק, ולפיכך תמצא שהנביאים שָׁבְתָה נבואתם בזמן האבל או הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרם: אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות [שבת ל ע"ב; ופסקה רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, ח), וכֹה דבריו: "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה"], ושיעקב אבינו לא בא לו חזון כל ימי אבלו מחמת טרדת כוחו המדמה בהיעלמות יוסף, ושמשה רבנו עליו השלום לא בא לו חזון כפי שהיה בא לו מלפני-כן, לאחר מאורע המרגלים עד כלות דור המדבר בכללותם [תענית ל ע"ב], לפי שהיה חמור בעיניו עניינם מחמת רוב תנואותיהם. ואף-על-פי שהוא [משה רבנו] עליו השלום לא היה לכוח המדמה קשר בנבואתו, אלא שָׁפַע השכל עליו בלי אמצעותו כפי שהזכרנו כמה פעמים, שלא נתנבא במשל כשאר הנביאים. [...] [ראו: "הנבואה – ייחודיות נבואת משה רבנו"] וכן תמצא גם שמקצת הנביאים נתנבאו זמן מסוים ואחר כך נסתלקה מהם הנבואה ולא היה הדבר תמידי מחמת מקרה שאירע.
וזוהי הסיבה העצמית הקרובה לסילוק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק, איזו עצלות או עצבות שיהיו לאדם באיזה מצב שיהיה, יותר מהיותו עבד נשלט ומשועבד לכסילים הרשעים, אשר כללו [=תוצאת היותו עבד נשלט וכו'] העדר ההגיון האמיתי וכללות התאוות הבהמיות: 'וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ' [דב' כח, לב], ובכך איים עלינו [ה' יתעלה] והוא אשר רצה באומרוֹ: 'יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְיָ וְלֹא יִמְצָאוּ' [עמוס ח, יב], ואמר: 'מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְיָ' [איכה ב, ט], וזה נכון וסיבתו ברורה, כי הכלי [=יישוב הדעת] כבר בטל. והוא גם הסיבה בשיבת הנבואה לנו כפי שהייתה לימות המשיח מהרה יגלה כמו שהובטח".
ב. מעלת נבואתו של משה רבנו
עד כֹּה התמקדנו רק באחת מהתכונות הנדרשות לנבואה, והיא שהנביא יהיה שלם בגופו, ולא הרחבנו בשאר התכונות מפני שהן אינן קשורות בקשר ישיר לשאלה שבראש מאמר זה. ברם, כדי לחדד את השאלה ואת התשובה עליה, ראוי להתבונן גם בייחודיות נבואתו של משה רבנו. כלומר, כל מה שאמרנו עד עתה נכון לגבי כל שאר הנביאים, דהיינו שלא יעלה על הדעת שיהיה לנביא מום משמעותי כמו גמגום. ברם, כפי שרבנו מלמד לקמן, נבואתו של משה רבנו איננה כנבואת שאר הנביאים. נבואתו במעלה ייחודית אשר גבוהה ונעלה מאד ממעלת הנבואה הידועה. לפיכך, אם הדברים שאמרנו לעיל נכונים והכרחיים לגבי שאר הנביאים, קל וחומר שהם יהיו נכונים והכרחיים אלף פעמים ביחס לנבואתו הייחודית של משה רבנו.
נתבונן אפוא במאפיינים שמייחדים את נבואתו של משה רבנו, לאור דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, י–יג):
[י] "כל הדברים שאמרנו [מתחילת הפרק ועד הלכה זו] הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו והוא ער ועומד שנאמר: 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו' [במ' ז, פט]".
[יא] "כל הנביאים על-ידי מלאך, לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו לא על-ידי מלאך, שנאמר: 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ח], ונאמר: 'וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים' [שמ' לג, יא], ונאמר: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט' [במ' יב, ח], כלומר שאין שם משל, אלא רואה על בֻּרְיוֹ בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו: 'וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת' [במ' יב, ח], שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בֻּרְיוֹ".
[יג] "כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגין [=נחרדים חרדה עצומה], ומשה רבנו אינו כן, הוא שהכתוב אומר: 'כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' [שמ' לג, יא], כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עָמְדוֹ שלם".
[יד] "כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לוֹבְשַׁתּוּ ונבואה שורה עליו. ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מְכוּוָן ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר: 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם' [במ' ט, ח]".
יוסף קאפח מסכם שם את ההבחנה בין נבואתו של משה רבנו לשאר הנביאים, וזה לשונו (שם, אות לו): "ועל ההבדלים בין נבואת משה רבנו ע"ה לנבואת יתר הנביאים חזר רבנו כמה פעמים [...] כי בכל הנביאים החזון הוא מאת ה', אבל המלים הן של הנביא, וכל נביא מתרגם את חזונו למלים שלו. מה שאין כן במשה רבנו ע"ה, המלים אינם שלו אלא מפי הגבורה [=מאת ה' באופן ישיר] [...]. וזהו סוג נבואתו של משה רבנו, וסוג זה לא היה לפניו ולא יהיה לאחריו שנאמר: 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד [...] כְּמֹשֶׁה' [דב' לד, י], 'וְלֹא קָם' – לשעבר, 'עוֹד' – להבא".
לאור דברים אלה, מתחדדת עוד יותר השאלה והתשובה: האם ייתכן שמשה רבנו היה מגמגם? ובכן לפי הרמב"ם לא ולא! לא יעלה על הדעת שנביא הנביאים, בחיר המין האנושי, יחיד ומיוחד שלא קם כמותו ולא יקום כמותו, סבל ממום בדיבור שמהווה מעצור חמור מהגעה להישגים רוחניים ושכליים הנדרשים למעלת הנבואה בכלל, ולנבואת משה רבנו הייחודית בפרט.
ג. כבד פה וכבד לשון
ברם, עדיין נותרה עומדת וניצבת לפנינו חידה גדולה: כיצד רבנו הרמב"ם מסביר את הפסוק שבו משה רבנו ע"ה מעיד על עצמו שהוא "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן"? ובכן, התשובה לכך פשוטה מאד, ונמצאת בתרגומו של אונקלוס פרשן האמת, שכידוע תרגומו-פירושו הינו בגדר מסורת נאמנה וקדומה לתורה-שבעל-פה, להלן הפסוק (שמ' ד, י) ולאחריו תרגומו-פירושו:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". [תרגום:] "וַאֲמַר מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ. לָא גְּבַר דְּמִלּוּל אֲנָא. אַף מֵאַתְמָלִי אַף מִדְּקַמּוֹהִי. אַף מֵעִידָּן דְּמַלֵּילְתָּא עִם עַבְדָּךְ. אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל, וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא".
"אֲרֵי יַקִּיר מַמְלַל, וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא" – "מפני שדבריי נכבדים ולשוני עמוקה". כלומר, משה רבנו ע"ה חשש שמא העם לא ישמע לו, לא בגלל שהוא חלילה מגמגם, אלא בגלל שמעלתו הרוחנית הנעלה ומושגי המחשבה הייחודיים והנשגבים שלו, הביאוהו להטיל ספק: שמא המון העם לא יבינו את דבריו מפני שרמת מושגיהם המחשבתית כֹּה רחוקה מרמתו.
ומסיבה זו השיב ה' למשה (שם יב): "וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר", ותרגם שם אונקלוס: "וּכְעַן אִיזֵיל. וּמֵימְרִי יְהֵא עִם פּוּמָּךְ, וְאַלְּפִנָּךְ דִּתְמַלֵּיל". כלומר, לך משה רבנו להנהיג את עם-ישראל, ואני הקב"ה אלמֵּד אותך כיצד לתקשר עם העם לפי רמתם.
והנה ראיה נוספת מפסוק טו שם, הקב"ה אומר למשה רבנו: "וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו [אל אהרן הכהן] וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן". נאמר בפסוק שהקב"ה יהיה עם פיו של משה ועם פיו של אהרן, כלומר, מה שנאמר בפסוק יב למשה: "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" אין הכוונה לריפוי פיו מגמגום, אלא לעזר אלהי, בדיוק כמו שנאמר בפסוק טו ביחס למשה רבנו ולאהרן הכהן. ואין מי שטוען שאהרן הכהן היה מגמגם.
ד. ראיה מספר יחזקאל
והנה לנו עוד ראיה, הפעם מספר יחזקאל (ג, ד–ז), שם נאמר כך:
"וַיֹּאמֶר אֵלָי: בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם, כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ, וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה".
הקב"ה מותח ביקורת קשה על עם-ישראל, באמרוֹ ליחזקאל, שאפילו אם הוא היה שולח אותו לעם או לעמים שלשונם מורכבת ומסובכת, והוא לא היה מבין מילה מדבריהם, אפילו הכֵי הם היו שומעים אליו ושבים בתשובה שלמה לפני ה' יתעלה. נמצא, שעמקות השפה וכבדות הלשון אינן פגם גופני-שפתי-אורגני כמו גמגום, שהרי לא יעלה על הדעת שכל העמים הללו שמתוארים הם מגמגמים! אלא, כוונת התיאור של כבדות לשונם ועמקות שפתם היא להעדר יכולתו של יחזקאל הנביא להבין את שפתם! וכמו שאומר ה' ליחזקאל לעיל: "אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם" – ובאופן דומה יש לפרש את כבדות הלשון ועמקות השפה של משה רבנו, שסבר שלשונו הגבוהה ורמת מושגיו הנשגבה לא יהיו מובנים לבני-ישראל ולכן הם לא ישמעו לו.
והנה לפניכם תרגום יונתן לפסוקים ה–ו שהובאו לעיל:
"כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם", וכך תרגם יונתן: "אֲרֵי לָא לְוָת עַם עַמִּיקֵי מַמְלַל וְיַקִּירֵי לִישָּׁן אַתּ שְׁלִיַח לְאִתְנַבָּאָה אֲלָהֵין עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, לָא לְוָת עַמְמִין סַגִּיאִין עַמִּיקֵי מַמְלַל וְיַקִּירֵי לִישָּׁן דְּלָא תִשְׁמַע פִּתְגָמֵיהוֹן [=שלא תבין את דבריהם, דהיינו את שפתם]" וכו'.
נמצא שוב, שעמקות הלשון האמורה אין משמעהּ מום או עילגות, אלא העדר הבנה, וביחס למשה רבנו הכוונה היא, שהוא חשש שהעם לא יבינו את דבריו בשל רמתו המחשבתית.
כמו כן, בספר דברים (כח, מט) מצאנו תיאור של גוי אכזר ועז פנים ששפתו לא תהיה מובנת לעם-ישראל, וכך נאמר שם: "גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "עַמָּא דְּלָא תִשְׁמַע לִישָּׁנֵיהּ". וברור שאין ראיה מכאן שאותו גוי עילג או מגמגם, אלא שלשונו אינה מובנת. וזאת ראיה נוספת לכך שעמקות השפה וכבדות הלשון שנזכרו לעיל בספר יחזקאל: "לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם", אין משמעם מום או עילגות לשון, אלא לשון מורכבת ומסובכת שאיננה מוכרת כלל, ושקשה מאד-מאד להבינה וללמדה.
על-כל-פנים, הקב"ה חותם את ציוויו ליחזקאל בדברים הבאים (ג, ח–ט):
"הִנֵּה נָתַתִּי אֶת פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם, כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ לֹא תִירָא אוֹתָם וְלֹא תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה".
ה. ראיה מספר ישעיה
ומכאן לספר ישעיה (לג, יט) שגם בו מתואר אויב אכזר שלשונו אינה מובנת: "עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה", ושם תרגם יונתן: "דַּהֲוָה עַמִּיק מַמְלַלְהוֹן מִלְּמִשְׁמַע [שפתם אינה מובנת, ובנוסף לכך הם] מְלַעֲגִין בְּלִישָׁנְהוֹן [מדברים בעילגות לשון] מִדְּלֵית בְּהוֹן סֻכְלְתָנוּ [מפני שאין בהם תבונה]". נמצא, שלשון עמוקה היא לשון בלתי מובנת, ויונתן מוסיף, שהם גם מדברים בעילגות לשון, מפני שאין בהם דעת. כלומר, עילגות לשון מורה על חוסר דעת.
ברם, לאור מסורת התורה-שבעל-פה שמוסֵר לנו יונתן בן עוזיאל ע"ה קמה וניצבה שאלה: ואולי בכל זאת עמקות הלשון שבתרגום אונקלוס לעיל ("וְעַמִּיק לִישָּׁן אֲנָא") נועדה לתאר פגם או מום אורגני כמו גמגום? שהרי לעניין עמקות הלשון הוצמדה מגרעת חמורה וקרובה והיא עילגות הלשון והעדר הדעת? ובכן, עיון נוסף בתרגום יונתן מעלה, שדווקא מתרגום פסוק זה יש ראיה חזקה מאד לדרכו הטהורה של רבנו הרמב"ם, שהרי לפי יונתן, עילגות לשון מורה על חוסר דעת חמור מאד, כל-שכן פגם אורגני בכלי הדיבור שנוצר באדם בראשית התפתחותו!
ובמלים אחרות, לא יעלה על הדעת שמשה רבנו היה מגמגם, שהרי לפי יונתן אפילו עילגות לשון גרידא מורה על חוסר דעת חמור, כל-שכן מום בכלי הדיבור מראשית ההִתפתחות!
כיצד אפוא יש להבין את דברי הנביא ואת תרגומו של יונתן לפסוק הזה? ובכן, נראה ברור, שדברי הנביא מתארים שני עניינים נפרדים שהיו בלשונו של אותו גוי אכזר: הראשון הוא עצם שפתם שאינה מובנת, ובנוסף לכך, אותם הכובשים היו גם אנשים עילגים גסים ובהמיים מאד. ובמלים אחרות, הקב"ה העניש את עם-ישראל בעונש כפול וחמור מאד: לא רק שאותו גוי אכזר ידבר בשפה שלא יהיה ניתן לדבר בה ולתקשר עמו כדי לרכֵּך את אכזריותו, אלא, שאותו גוי מטבעו יהיה גס ואכזרי מאד, ויכה את עם-ישראל על כל עוונותיהם ופשעיהם החמורים.
"כֹּה אָמַר יְיָ הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן, שָׁמַעְנוּ אֶת שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה" (יר' ו, כב–כד).
קצרו של דבר, עמקות לשונו של משה רבנו ע"ה נבעה מהעדר יכולת בני האדם להבין את שגב מחשבתו ורוממות דבריו, שהרי תהום מחשבתית כמעט-אינסופית הייתה פעורה ביניהם. ובמלים אחרות, לא ייתכן שעמקות לשונו של משה רבנו מבטאת עילגות לשון, שהרי לא יעלה על הדעת שמשה רבנו ע"ה היה מחוסר דעת, אלא, עילגות הלשון שבתרגום יונתן היא עניין נוסף על העניין הראשון, שהוא כאמור תיאור לשונו הבלתי-מובנת של אותו אויב אכזר.
ו. ראיה מהלכות התורה-שבעל-פה
זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שמשה רבנו ע"ה היה עילג בלשונו? והלא חכמים אסרו על העילגים לשמש כשליחי ציבור בבית-הכנסת! ואיך יעלה על הדעת שהם יהיו מנהיגי העם? והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (ח, יב):
"וכן העילג, כגון מי שקורא לעין אלף, או לאלף עין, וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתקנן – אין ממנין אותו שליח ציבור".
ולא רק לשמש שליחי ציבור, אפילו לשאת את כפיהם (אם הם היו כהנים) נאסר עליהם, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (טו, ב):
"הלשון כיצד? העילגים שאין מוציאין את האותיות כתקנן, כגון שקורין לאלפין – עיינין, ולעיינין – אלפין, או לשיבולת – סיבולת, וכיוצא בהן – אין נושאים את כפיהן. וכך כבדי פה וכבדי לשון, שאין דבריהן ניכרין לכול – אין נושאין את כפיהן".
נשים לב, שבהלכה זו רבנו מפרש את הביטוי "כבד פה וכבד לשון", על מי שאין דבריו מובנים, ואף שרבנו מתכוון בהלכה זו למגרעת שנוגעת לביטוי המלים, אין ספק שאצל משה רבנו דבריו לא היו ניכרין לכל, לא בגלל מגרעת אורגנית לדעת רבנו, אלא בשל שגב מחשבתו.
ואפילו אנחנו, התלמידים המבקשים ללכת בדרך האמת, פעמים רבות אנחנו שומעים בני אדם שהם כל-כך רחוקים מדרך האמת, ואז אנחנו שואלים את עצמנו: מאין בכלל להתחיל? דהיינו איך אפשר להסביר את דרך האמת לאותם התועים? וכי הם יבינו את דברינו ומושגינו?
***
ובתום הראיות אוסיף ואשאל: מדוע משה רבנו ע"ה בחר בלשון שיש בה גנאי כדי לטעון שדבריו לא יישמעו? ובכן, אין זו הפעם הראשונה שהוא נוקט בענווה מופלגת: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שמ' ג, יא), והוא בסך הכל הלך בעקבות אברהם אבינו ע"ה שאמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בר' יח, כז), כי "הָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג), ובדרכו זו הלך גם דוד מלך ישראל שאמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תה' כב, ז). וחכמים ע"ה הורו לנו במסכת אבות (ד, ד): "מאד-מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש – רימה".
ז. פירוש אחֵר
לאחר שפרסמתי מאמר זה לראשונה, הגיע אלי מכתב ובו הצעה לאמץ את פירוש הרשב"ם (שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י-שר"י, צרפת המאה הי"ב), אשר לפי טענת שולח המכתב, יכול לחיות בשלום עם דעת רבנו הגדול הרמב"ם, והנה לפניכם פירושו (שמ' ד, יא):
"כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי – איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל [ג, ד–ו] שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן: 'וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם. כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם [אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ]'. וכי אפשר נביא אשר ידעוֹ השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים".
הבה נבחן אפוא את דבריו וטענותיו אחת לאחת:
א) כבדות פיו ולשונו של משה רבנו נבעו מאי ידיעתו את הלשון המצרית, כי הוא ברח משם בהיותו קטן ועתה הוא בן שמונים שנה. ואלה דברים תמוהים: וכי יעלה על הדעת שבן מלך פרעה לא יידע את השפה המצרית על בוריה? וכי יעלה על הדעת שהשפה שגדל עליה מינקותו תישכח ממנו? האם לחינם אמרו רבותינו ז"ל "גירסא דינקותא לא משתכחא"?
וברור כשמש בצהריים שמשה קיבל בבית-המלך את החינוך הגבוה ביותר, וזו הסיבה שה' יתברך שלחוֹ לגדול שם, כדי שילמד טכסיסי מלכות כמפורסם במדרשים, והגדולה והחשובה שבטכסיסי המלכות היא ידיעת הלשון על בוריה. כמו כן, טענת המפרש שמשה רבנו עזב את מצרים כשהוא ילד קטן, אף היא איננה הגיונית, מפני שהוא ברח ממצרים לאחר שהרג את המצרי, כלומר בעת שכבר היה עוז בליבו וכוח בידיו להרוג איש מצרי מבוגר חזק ואלים!
ב) לפי המפרש, משה רבנו לא ידע לדבר בשפה המצרית באופן שירשים את פרעה. ברם, ממה חשש משה רבנו לפי התורה? מכך שהמצרים לא ישמעו לו? חששו הברור היה שעם-ישראל לא ישמע לו, שהרי לאחר שהקב"ה אומר למשה רבנו לצרף את אהרן אחיו לשליחות, נאמר: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמ' ד, טז). כלומר, צירופו של אהרן נועד כדי להעביר מסרים לעם-ישראל! וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו דיבר עִם עַם-ישראל בשפת מצרַיִם? האם עם-ישראל לא ידע את לשון הקודש?
ג) עוד אומר המפרש, שלא נמצא בשום מקום בדברי התנאים והאמוראים שמשה רבנו היה מגמגם, ואגדה זאת נמצאת בספרים החיצוניים. ובכן, דבריו אלה מסייעים לנו לקבוע שמדובר במדרש אשר מוצאו בספרות המינים האירופים, ומה שהוא מופיע רק במדרש שמות רבה, זו ראיה נוספת לכך, שהרי מדובר במדרש מאוחר שנתחבר באירופה במאה הי"ב או הי"ג.
אגב, הראשון שהזכיר מדרש זה היה המקובל-המין עזריאל מגירונא (המאה הי"ב), אשר תעה ולעה בהזיות המאגיה, ההגשמה והספירות הדמיוניות, וכך נאמר עליו בויקיפדיה:
"משנתו העיקרית עוסקת בפירוש עשר הספירות כשלשלת של אצילות שבה התגלה האל במידותיו. מופיעים בה מאפיינים סימבוליים הלקוחים מתוך ספר יצירה, וסימבוליזם אנתרופומורפי [=האנשה, ייחוס תכונות אנושיות] על שיעור קומה של האל [=הגשמה!]".
כמו כן, גם מן הפירוש הנדון עולה ריח חריף של הגשמה, שהרי שם נאמר: "וכי אפשר נביא אשר ידעוֹ השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו?". ואם אינו מגשים את הבורא, מדוע אמר: "מידו לידו"? היה אומר: "וקיבל ממנו תורה" ודי בכך, ושמא גם פנים אל פנים סבר שהוא כפשוטו? וכבר הוּכח שסבו היה הוזה הזיות חמורות וממגשימי הבורא.
סוף דבר
יש לציין שגם רס"ג שגה בעניין זה, אמנם, הוא לא הביא "ראיות" כמו הפרשן לעיל, אך הוא טען שמשה רבנו ע"ה לא ידע לבטא את האותיות כתקנן. איני יודע אם הוא סבר שמשה רבנו היה מגמגם או שהוא סבר שמשה רבנו לא ידע את השפה העברית או המצרית על בוריה. כך או כך, מדובר בעוד אחת מן ההשקפות הבודדות יחסית שרס"ג נכשל בהן, כגון: ייסורין של אהבה (ובזה דנתי במבוא למאמר על רש"י חלק לג), שכר לבהמות בחיי העולם-הבא, ועוד.
ואחתום בתמיהה: איך יעלה על הדעת שמשה רבנו היה מגמגם או עילג? והלא משה רבנו מסר לנו את התורה, וידוע כמה יש להיזהר ולדקדק באותותיה, ואם מגמגם או עילג היה מוסֵר לנו את התורה, אין ספק שהיו נופלים טעויות ושיבושים רבים מאד במסירת התורה. אלא, רק אדם שלם חכם ופרוש מסוגל להיות נביא, ולהוציא את המינים הכסילים טועני הנבואה.
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְיָ פָּנִים אֶל פָּנִים" (דב' לד, י).
בתמונת שער הרשומה: איור המתאר את משה רבנו, שכונה בתואר הנדיר עבד השם.