CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

ג. נשיאת המת על הכתף חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ד, ג) פוסקים את ההלכה הבאה: "וסובלין את המת על הכתף עד בית-הקברות. ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל, שמא תיפסק רצועה מסנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה", ובהלכות אבל (יד, א–ב) הוסיפו ופסקו: "מצות עשה של דבריהם [...] לשאת על הכתף [...] ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להן שעור. אף-על-פי שכל מצוות אלו מדבריהם – הרי הם בכלל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויקרא יט, יח]". סוגיית הגמרא בירושלמי ברכות ג, א "תַּנֵי, הַכַּתָּפִים אְסוּ

בכתבה שפורסמה באתר "סרוגים" שכותרתה: "הרב רצון ערוסי: מי שמדבר על הרב טל בלי לראות חייב נידוי" (כח באייר תשע"ט), הובאה תשובה של ערוסי ובה הוא מגן בחירוף נפש על הנבל שמואל טל (אגב, מעניין שרובן המוחץ של התגובות לדברי ערוסי הן תגובות אוהדות מאד, ואין לי ספק ש'סרוגים' סיננו תגובות, כדי לתמוך בשמואל הנבל). וכך נאמר בראש הכתבה ( www.srugim.co.il/345280-מי-שמדבר-על-הרב-טל-בלי-לראות-חייב-נידוי ) : הרב רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, מתייחס לפרשת הרב שמואל טל,

מאמר זה התפרסם לראשונה בספר "אפיקים להרמב"ם". הוא נכתב בימי עלומיי טרם שהבנתי את גודל השבר והמשבר שהמיטו עלינו חכמי-יועצי-אדום ועבדיהם הנרצעים – ולכן, תמצאו בו התייחסות די מקיפה לכל מיני שוטים והוזי הזיות למיניהם אשר אינם ראויים לשום התייחסות, למעט חשיפת מעלליהם תעתועיהם ותעלוליהם כדי להסיר את הנזק העצום שהם חוללו לדת משה. הנני מגיש לפניכם את המאמר ערוך מחדש, לא השמטתי את דברי השוטים בעיקר כדי שנתעורר להבין עד כמה הם שוטים, אך גם מפני שהמאמר כבר נכתב באופן הזה. מבוא במאמר זה

דוגמה ש בבראשית (מב, א) נאמר כך: "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ", ושם פירש רש"י: "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם – ומהיכן ראה? והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר: 'הִנֵּה שָׁמַעְתִּי' וגו' [בראשית מב, ב], ומהו 'וַיַּרְא'? ראה באספקלריא של קודש [=ברוח הקודש?] שעדיין יש לו שבר במצרים. ולא הייתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף ". נחל בבורות המחרידה שיש בפירוש רש"י: הוא שואל: "ומהיכן ראה?", כלומר רש"י תמה מדו

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 18–21; כותרתו במקור: '60 שנה לייסוד התאחדות התימנים בארץ-ישראל ומאבקה לזכויות יהודי תימן בעלייה ובהתיישבות']. בטרם אכנס לעצם הדברים, עלי להעלות דברים שנכתבו באחד מעיתוני הערב לפני כשתים-עשרה שנה [בשנת 1971], בזמן הופעת "הפנתרים השחורים", על-ידי אדם שהיה ממונה על הקליטה בסוכנות היהודית והיה מופקד על גורלם של אנשים. הממונה הנ"ל נקט בדבריו עמדה שהדהימה אותי, ועד היום לא סרה ממני תדהמה זו. האדם הזה הציג בדבריו את העדה החרדית האשכנ

דוגמה רפו בבראשית (לט, יט) נאמר כך: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ", ועל הפסוק הזה נאמרו שתי מלים במדרש בראשית רבה פז: "בשעת התשמיש", ואילו רש"י הרחיב את שתי המלים הללו וכתב: "בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה 'כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ', ענייני תשמיש כאלה", וכבר ראינו שבכל מקום שרש"י מוצא ענייני אישות הוא קופץ להדגישם ולהרחיבם, לעתים אף לענייני זימה.

בעקבות המאמר: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?" , נערך דיון סוער באחת הקבוצות. במהלך הדיון, אחד מן הכסילים הולכי החשֵׁכים הביא ראיה לכך שהקב"ה מצוי בתוך החומר שביקום – דהיינו שהקב"ה הינו רוח כנוסה בחומר ובדומה לאדם שהוא נפש בגוף – מן הפסוק הידוע באיוב (לא, ב): "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" – ואיך עלה בדעתם של הרשעים הללו לטעון שהקב"ה הוא כוח בגוף? וכי לא ראו את דברי הרמב"ם ביסוד השלישי מיסודות תורתנו? וכך נאמר שם: "והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ו

במאמר זה הנני ממשיך ברשותכם לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, ובמבואי ל מאמר הקודם בסדרה זו כבר הסברתי את הולדתה ומניעיה של סקירה זו. כאמור שם, סקירה זו נולדה בימי עלומיי והנני עורך אותה עתה מחדש באופנים עמוקים מאד, תוך חשׂיפת לא מעט מדברי הנוכלות והעקמימות של קאפח, אשר הִתעה ותעתע וכיזב והיטה את אפיקי דרך האמת לזרם הביוב האורתודוקסי הפרו-נוצרי המוביל את האדם והאומה שאולה. ובכן, בהמשך דבריו במבואו קאפח מצטט את שבחיו של הקוקו על הרמב"ם (עמ' 19): "וכמה תמציתיים וקו

בשנים האחרונות פשטה מאד בעם-ישראל מחלת הקעקועים. אם בעבר עשיית קעקועים הייתה נחלתם של האתאיסטים ועוכרי ישראל מקרב השמאלנים בלבד, הרי שבימינו עשיית קעקועים די נפוצה גם בקרב המסורתיים ואפילו בקרב המסורתיים שנוהגים לשמור שבת. ניתן לראות זמרים אשר מצד אחד שרים בענייני אמונה ולעתים אפילו לובשים ציצית (לא טלית כדרישת חכמים כמובן אלא ציצית אורתודוקסית שהמברך עליה עובר על לא תשא), ומצד שני הם מקועקעים במקומות שונים בגופם; וכן בני אדם שיש להם קשר וזיקה ליהדות, דהיינו הם מתייעצים עם רב

דוגמה רסט בהמשך ספר-האופל (מג ע"א) אחרי תיאורי מינות מייגעים ומשמימים של העולמות העליונים כעולמות של חומר וגופניות ופעולות גשמיות, שורבט כך בשתי הפְּסקות לקמן: "כשעולה תפילה [על-ידי הצדיק 'עמוד העולם' שייזכר בפסקה השנייה], נושאת כל המאורות הללו [=נושאת כל מיני אורות דמיוניים שיש בעולמות העליונים] והמחנות [=מחנות המלאכים שבהם מאות אלפי מלאכים], ו[התפילה הזאת] קושרת קשרים ונכללים כולם כאחד [=היא גם מאחדת את כל האורות והמלאכים בהיכלות העליונים הדמיוניים הללו] עד שנקשר רוח ברוח ו

דוגמה שלט בשמות (ל, יב) נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַייָ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ". מפשט הפסוק עולה שהכופר ניתן לה' יתעלה, וייתכן שהמינים יעוותו את פרשנות הפסוק ויתעתעו לומר שהכופר ניתן לה' ישירות דהיינו שהוא זקוק לו מסיבה כלשהי – והזיה זו כמובן מובילה ישירות להגשמה כי אם ניתן לתת דבר-מה לה' יתעלה או שהוא זקוק לדבר חומרי כלשהו, הרי שהוא בה

פרק ב הלכה ראשונה וכך נאמר בה: "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא עשתי-עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהן וחקור מהן, ודע וחשֵּׁב וצור, והעמד דבר על בירורו, והושב יוצר על מכונו. ומידתן עשר שאין להן סוף, צפיונן כמראה בזק, תכליתן אין להן קץ, ודברו בהן כרצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כיסאו הן משתחווים". והואיל ומחבר ספר יצירה חוזר על הזיותיו הראשונות, מחבר הפירוש מחרה ומחזיק אחריו וגם הוא חוזר בראש דבריו על הזיותיו הראשונות: "החל בעל הספר בפרק זה במה שהקדים, לפי שכב

נשאלתי כך: בקשר לקאפח השׂכיר, האם ניתן לדון את מעשיו בגדר של "גדולה עבירה לשמה מאשר מצוה שלא לשמה"? וכוונתי, מכיוון שקאפח לא היה מין ולא עובד עבודה-זרה, אלא התפרנס מכספי דיינות בלבד, האם לדעתך ניתן לטעון לזכותו שכל זאת הייתה אחיזת עיניים בשביל שיוכל להפיץ את כתבי רבנו הרמב"ם? כלומר, האם לא נוכל לדון את מעשיו בגדר עבירה לשם שמים? כמו מה שעשתה יעל אשת חבר הקיני? וכמו שעשתה אסתר הצדקת? ואף-על-פי שתוכל לטעון מדברי הרמב"ם שמי שמתפרנס מן התורה הרי זה חילל את השם, וכאשר מדובר בחילו

שלום וברכה לכל החברים, ב"ה זכיתי לסיים את הכרך הראשון בסדרת הספרים על רש"י-שר"י, תוכלו לראות את הספר במדור "ספרים" וכן ב קישור המצורף . בריך רחמנא דסייען.

א. דיני בליעה ופליטה אחל בהלכה היסודית שנוגעת לעניין זה, בהלכות מאכלות אסורות (יז, א) נאמר כך: " קדרה של חרשׂ  שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל מין בשר – התבשיל אסור, בישל בה מין אחר – בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת-יומה בלבד [דהיינו שבישלו בה באותו היום בשר אסור] הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה [כלומר רק מפני שבליעת הבשר קשה נאסרה הקדרה, הוי אומר אין בליעת חלב כבליעת בשר] ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין ל

בעבר, ביום א בכסלו תשפ"ד, התפרסמה כתבה באתר המינות "כיכר השבת", שכותרתה: "הגר"ד לנדו לגבירים: 'בזכות תמיכה בלומדי תורה ננצח במלחמה'". וכך נאמר בכותרת המשנה: "פרסום ראשון: ראש ישיבה מוכר השוהה כעת בחו"ל [לאיסוף תרומות] שיגר מכתב להגר"ד לנדו, והציג את שאלתם של מספר גבירים בנוגע לתרומות כספיות בזמן המלחמה, ושאל האם הם צריכים לעזור לחיילים או ללומדי תורה? התשובה המלאה בכתב ידו". וכך נאמר בגוף הכתבה: ראש ישיבה מוכר השוהה בימים אלו בחו"ל למטרת אסיפת כסף, שיגר מכתב להגאון רבי דב לנד

במסכת בבא קמא (ס ע"א) נאמר כך, בשתי הפְּסקות הבאות: "אמר רבי שמואל בר נחמני: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים' [שמ' כב, ה], אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצויין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], 'ואכל גדיש' לא נאמר, אלא 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], שנאכל גדיש כבר. תאני רב יוסף: מאי דכתיב: 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'? [ש

בערך בשנת תשפ"ב אחד מחבריי ביקש להפיץ את הספר "אפיקים להרמב"ם" וכן את "סידור אור הרמב"ם". בתמימותו כי רבה, הניח קבוצה של ספרים וסידורים במקום בולט באחד מבתי-הכנסת התימנים-הבלדים-האורתודוקסים שברמת-השרון, וצירף בצידם מודעה וקופה לשים בה את שכרם, כנהוג. הוא לא התייעץ עמי בעניין זה והודיע לי רק לאחר מעשה על יוזמתו. לא רציתי לצעֵר אותו ולומר לו שהסוף כבר ידוע מראש, ולכן המתנתי לראות מה יֵּלֶד יום. ואכן, הספרים נעלמו כלא היו. בתחילה הודיעו לחברי שהגבאי או האחראי הניח את הספרים במח

אחת התעלומות המעניינות ביותר במהלך סיפור חייו של יעקב אבינו הוא מאבקו עם המלאך. כיצד יש להבין את ההתרחשות הזו לאור משנת הרמב"ם? רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים (ב, מב) שכל פרשת "ההיאבקות והשיחה הללו [עם המלאך היו] במראה הנבואה". כך שאין כל ספק שלא מדובר כאן בהיאבקות ובהתגוששות במובן האלים והתחרותי שאנחנו מכירים, אלא במאבק שכל כולו התנהל בשׂגב מחשבתו הנבואית של יעקב אבינו. הרקע למאבק כדי להבין את מהות מאבקו של יעקב אבינו, נזכיר את מצבו לפני המאבק: יעקב אבינו עמד להיפגש עם עשו

בפרשת "ויצא" יעקב אבינו מלמד אותנו מהו הרף הכלכלי שאליו האדם צריך לשאוף: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בר' כח, כ). מנדרו של יעקב אבינו אנו למדים, שכל תשוקתו הכלכלית הסתכּמה ב"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". יעקב אבינו לא חלם על דירות יוקרה או מכוניות פאר, כל תשוקות האדם המודרני היו זרות לו. כל שיעקב ביקש הוא צרכי הקיום ההכרחיים לאדם ותו לא. חו

במורה (א, טו) רבנו ממשיך במסעו לעבר הרחקת הגשמות והאלילות ולעבר הנחלת ייחוד ה' והשקפות נכונות, ועתה, בפרק טו, הוא מבאר את הפעלים "נצב" ו"יצב" אשר נזכרו בכתבי-הקודש בשלל נטיות והטיות לשוניות, ואשר חלקן נזכרו גם ביחס להקב"ה. במהלך ביאורו לפעלים הללו, רבנו מסביר גם את חלום יעקב ומשמעות הסולם, מפני שבחלום הנבואי הזה נאמר (בר' כח, יג): "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו" – ואגב ביאור עניין ההתייצבות ושהיא איננה התייצבות גופנית-גשמית, רבנו מבאר את חלום יעקב ברמזים ובראשי פרקים. במאמר זה

כידוע וכמפורסם בני נֹח נצטוו על שבע מצוות והראשונה שבהן היא האיסור לעבודה עבודה-זרה – ללמדנו על חומרתה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ט, א–ד): [א] "על שישה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה-זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. [ב] אף-על-פי שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבנו והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטוו. הוסיף לנֹח איבר מן החי, שנאמר: 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ' [בר' ט, ד] – נמצאו שבע מצוות. [...]

נשלחה אלי התגובה הבאה: שלום! רציתי להירשם לאתר כדי להגיב על מאמר מזעזע שכותרתו: "אחת-עשרה סיבות לשנוא את חב"ד" , האם לדעתכם זו דרכה של תורה? איך אתר ששמו "אור הרמב"ם" מתהדר בכתבה כזו מזעזעת? האם אפשר להאיר את האור בשנאה ורעל של מחלוקת וזלזול? ודווקא על חב"ד?! שבשעות כאלה בעם-ישראל, ובכל השעות הקשות של עם-ישראל בארץ ובגולה, תמיד נמצאים בחזית לעזור להציל ולהושיע בחירוף נפש. חב"ד, שחרטו על דגלם את לימוד הרמב"ם, והם החסידות הכי הלכתית וממלכתית. תארו לכם שבית-שמאי היו מוציאים כרוז

נשאלתי: איזה תרומות ומעשרות נוהגים בימינו? וכיצד יש לנהוג בהם? תשובה: בהלכות תרומות (ספ"א) רבנו פוסק שדין התרומות והמעשרות בזמן הזה הוא מדרבנן, ולכן נראה לי שלדעת רבנו יש להפריש את כל התרומות והמעשרות בימינו מדרבנן. כלומר, תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, ומעשר שני או מעשר עני. ברם, הואיל והלוויים של ימינו הינם לוויים אך ורק מכוח חזקה ולא מכוח ייחוס ברור ומוחלט, והואיל ויש בהם גם עשירים ואמידים ובעלי נחלות לא מעטים, והואיל ומתנה קטנה ומועטה מועילה בעיקר לעניים (גם מבחינ