מאסף לזיופי ספרות הגאונים
- אדיר דחוח-הלוי
- 30 במאי
- זמן קריאה 25 דקות
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
במאמר זה הנני מבקש לאסוף את כל זיופי ספרות הגאונים שנמצאו במהלך כתיבת המאמרים באור הרמב"ם. רשימה זו הינה רשימה חלקית, גם מפני שבהמשך אזכר בעוד זיופים שטרם צירפתי למאמר זה, וגם מפני שאין לי צל של ספק בכך שיימצאו זיופים נוספים. יש פרקים ברשימה זו שאעתיק את כל מה שנאמר בעניין הזיוף במקומו, ויש פרקים ברשימה זו שאסתפק בתיאור קצר ובהפניה קצרה למאמר שבו נפרטו בהרחבה מסכת הזיופים בעניין הנדון.
ברם, טרם שאחל עלי להסביר מדוע אמרתי לעיל שאין לי צל של ספק שיימצאו זיופים נוספים, ובכן, יהדות אשכנז זייפה והתעללה קשות בספרות חז"ל ובספרות הגאונים כדי לתת תוקף למנהגי המינות שבידם, וכן כדי להצדיק ולהציג אסמכתא ומקור קדום (כביכול) להשחתת הדת בדיניהם, בהלכותיהם, ובמנהגיהם הרעועים אשר מוסיפים או גורעים או מחריבים את יסודות התורה והלכותיה הקדומות שניתנו לנו איש-מפי-איש מאת משה רבנו ע"ה בהר סיני. ולכן, אחל בפרק מבוא אשר ממנו עולה באופן ברור, שחכמי-יועצי-אשכנז זייפו את תורת משה.
מבוא – אזור המינות האשכנזי
פעמים רבות במהלך לימודיי ראיתי שחכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים זייפו וסילפו את מקורות התורה-שבעל-פה: בין אם בהוספת כתבי מינות מאוחרים וייחוסם לחז"ל ובין אם בזיוף מקורות קדומים: א) דוגמה לזיוף מקורות קדומים: בעבודתי על פירוש רש"י מצאתי עשרות מקומות שבהם הוא מזייף מדרשים, כלומר, רש"י העתיק לפירושו מדרשים באופנים מסולפים ומשובשים במטרה להחדיר השקפות זרות; ב) דוגמה לייחוס כתבי מינות מאוחרים לחז"ל: מצאתי בפירוש רש"י מאות העתקות של מדרשים מאוחרים כאילו מדובר בספרות חז"ל.
אך לא רק אצל רש"י-שר"י, תעשיית המינות האשכנזית החלה לפעול את פעולתה זמן רב לפני שרש"י זייף את ספרות חז"ל בהשקפות מינות וזיהם את ליבו של עם-ישראל. מדרשים רבים מיוחסים לספרות חז"ל אף שהם חוברו או נערכו עריכה קשה מאד מאות רבות בשנים לאחר שחז"ל סיימו את תפקידם בעולם. ועד היום יועצי-אדום מזייפים את תורת האמת, ראו לדוגמה בפרויקט השו"ת כיצד הם מקבצים את כל המדרשים תחת כותרת אחת: "ספרות חז"ל", בעוד שלפי האמת רק מיעוט מן המדרשים הללו אכן יצא מתחת ידיהם הנאמנות.
כדי ללמוד מעט על זיופיהם של חכמי-יועצי-אדום, מן ההכרח להעתיק לפניכם פרק מאד חשוב בעניין זה שפורסם כבר בכמה מאמרים באור הרמב"ם, וכותרתו "אזור המינות האשכנזי":
תופעה נפוצה שנחשׂפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.
כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לפניכם ראיה מתוך ההקדמה לספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "מנהג אשכנז הקדמון". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי צאצאיו של יפת אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים מתעתעות, ובעזות פנים אף אומרים הם שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):
"במאה הי"א [באשכנז]: בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [מלים מתעתעות שמכסות על ביטולה של התושב"ע] [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]
גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=שוב מלים מתעתעות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבות-אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע – שרובו נעלם מאיתנו, ואך שׂרידיו הולכים ונחשפים – הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [תיאור שמכסה על מינותם] שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...] 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [מלים שנועדו להלבנת מינותם] בכל הדורות, והם עצמם הִרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.
עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.
[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים מתעתעות וחמקמקות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעֻוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".
עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת תורת האמת!
מדבריו עולה אפוא, שיועצי אדום זייפו את תורתנו בהחדרת הלכות ומנהגים חדשים אשר מבוססים על מנהגיהם הרווחים: מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדתם החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה. עד כאן מתוך הפרק: "אזור המינות האשכנזי".
ובשמואל א (טו, כג) נאמר: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר", ויונתן פירשוֹ בעניין ההוספה והגירעון על חוקי התורה: "אֲרֵי כְּחוֹבַת גּוּבְרַיָּא דְּשָׁאֲלִין בְּקִסְמָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דִּמְסָרֵיב עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וּכְחוֹבֵי עַמָּא דְּטָעַן בָּתַר טָעֲוָתָא, כֵּן חוֹבַת כָּל גְּבַר דְּבָצַר וּמוֹסֵיף עַל מִלֵּי נְבִיָּא". ולא גלימות הקטיפה השחורות, ולא מגבעות הגויים הגלגליות המגוחכות, ולא העניבות האירופיות הגנדרניות המשתלשלות על כרסם התפוחה, ולא תפקידם המרומם והמפוטם במערכי הכמורה – כל אלה לא הצילום משחיטה, ולא יצילום מיום עברה ותוכחה.
יתר-על-כן, מדברי יונתן עולה, שהתוספת והגרעון על חוקי התורה חמורים בהרבה ממרידה בה' יתעלה, שהרי המורד במצוות התורה נמשל לשואל בקוסמים שדינו מלקות מן התורה (ואם השואל לא עשה מעשה פטור גם מן המלקות), ואילו המוסיף והגורע ממצוות התורה נמשל לעובד עבודה-זרה שדינו במיתת סקילה! ובדומה לזה מפרש רס"ג במשלי (כא, ב):
"'כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר', אמר, כשם שבמשמעת [בהישמעות למצוות התורה שציוונו בהן ה' יתעלה בהר סיני] יש משמעת [=מצוה] חשובה מאחרת, כך בעבירות יש דבר חמור מדבר: עבודת האלילים שהיא 'תרפים' חמורה מן ה'קסם' שהוא ממיני הניחוש".
ואחתום פרק זה בדברי רבנו בשלושה-עשר יסודות דתנו, ולאחריהם אחל בסקירת הזיופים:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
א. ייחוס פירוש ספר יצירה לרס"ג
במאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?", דנתי בין השאר גם בייחוס הפירוש המפורסם לרס"ג, ושם הוכחתי שקרוב לוודאי שלא מדובר בפירוש שיצא מתחת ידו של רס"ג, אלא בזיוף של המינים כדי להכשיר את ספר יצירה וכדי לשוות להזיותיו ממד קדום ואמיתי.
ב. מסכת סופרים
במאמר: "מסכת סופרי המינים" הוּכח שהמינים שלחו את ידיהם גם למסכת זו, וקרוב לוודאי שכמעט כולה ואולי אף כולה יצאה תחת ידיהם. מסכת זו יוחסה לספרות הגאונים.
ג. סדר רב עמרם גאון
במאמר: "כתר או נקדישך" הוּכח שהמינים שלחו את ידיהם לסידורו של רע"ג, נוסח הסידור הושחת באופן מאסיבי מאד, עד שלא ניתן ללמוד ממנו כמעט מאומה על נוסח הגאונים.
ד. שערי תשובה – תשובות הגאונים?
במאמר: "למה החרדים מתעללים בתרנגולים?", עסקתי באחד מזיופיהם של המינים את ספרות הגאונים, ושם הרחבתי בעניין "שערי תשובה – תשובות הגאונים", וכך נאמר שם:
בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים לשרבט את ספר האופל הפגאני, ניגש "לסדר ולערוך" את שו"ת הגאונים המוכר בשם "שערי תשובה", הוא החדיר תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות זרות, ובמיוחד לשם השתלת הזיותיו הקבליות (לקריאה נוספת ראו: תא שמע, 'שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו', עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, 'תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים', עמ' 21 ואילך). להלן קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):
"אוסף 'שערי תשובה'; אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון (להלן: רמד"ל), שהכניס אליו את זיופיו [...] מכל אלה אני מסיק, שרמד"ל ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכתב-יד ניו-יורק, כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...] כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף רמד"ל ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפו סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים. [...]
כותרת זו מייחסת את התשובות שבקבוצה לרב האי (הכל בלשון רבים: 'שאלות לרבנו האי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), למרות שהכותרות שבראש התשובות עצמן מעידות שלא כולן מרב האי. ואמנם, ידוע על הרבה מקורות שהסתובבו בין המקובלים ויוחסו ל'רב האי', והוא השם הרגיל ביותר מבין ה'גאונים' האפוקרופיים [=החיצוניים, דהיינו המזויפים] בספרות זו – עד ששמו של הגאון קיבל מעין ערך מיתי, ולא צריך היה לתמוה על-כך שרמד"ל בחר בשם זה בכותרת המלאכותית [ובהערה 30 שם, מובאת רשימה ארוכה מאד של ספרות קבלית פגאנית מזויפת שיוחסה לרב האי] [...]
מכל אלה עולה המסקנה, שבכ"י ניו-יורק רמד"ל מנסה בשנית לסדר את החומר שכלל באוספו הראשון, בכוונה לבלול את הסימנים המזויפים במקומות שונים באוסף [...]
ודאי שגם הכותרת המופיעה בכתב-היד בראש קבוצה זו נוספה בידי רמד"ל. כותרת זו מייחסת את כל התשובות שבקבוצה לרב האי ('שאלות לרבנו האיי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), ורמד"ל הוסיף אותה בניסיונו השני, על-מנת להעניק מסמכות הגאונים לכל התשובות כולן, ובמיוחד לסימנים שכתב הוא עצמו, ושאותם כלל בקבוצה זו (כולל התוספת הארוכה בסימן ה, שבה בחר רמד"ל להתחיל את הקבוצה!).
[...] לאחר השוואה של כמה סימנים נבחרים, מתגלה כאן לראשונה עד כמה הוסיף ושינה רמד"ל מן המקור שהיה לפניו. [...] נמצאנו למדים, שלבד מן הסימנים המזויפים ללא כל ספק, הרי גם בסימנים רבים אחרים המכילים ממש את תשובות הגאונים, שינה העורך [=די-ליאון המין הזייפן אשר עליו אמרו חז"ל 'מורידין ולא מעלין', ומצוה לשרוף את ספריו] מן המקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד למען השתלת רעיונותיו לתוך האוסף הערוך. [...]
לבד מן הסימנים השלמים שהוסיף ושזר [=שזר? מה פשר המלה היפה הזו? וכי החדרת הזיופים היא בגדר יצירת אמנות? והיה ראוי לומר: החדיר זיהם והרס, ואין גבול לצביעות האקדמית, וזאת בנוסף לעובדה שהחוקרים מתעקשים לקרוא לדי-ליאון המין הזייפן בשם 'רבי', ואם הייתה בהם יראת אלהים הם לא היו מעזים לקרוא למין זייפן 'רבי'] רמד"ל את תוספותיו גם לתוך כמה מן התשובות עד שקשה היה להפריד בין הדבקים. [...]
נמצאנו למדים, שאין להישען על נוסחן של התשובות ב'שערי תשובה' המודפס – במיוחד במקומות שהרעיון קשור ליסודות קבליים, של מיסטיקה וסוד – ויש לחפש תמיד אחר הנוסח המקורי, או בכתב-יד גסטר וחבריו, או במקורות אחרים, ששימשו כבסיס לאוסף זה".
עד כאן דברי דנציג. ולאור דברים מדהימים אלה, שהינם רק מעט-מזער מתיאורי הזיופים והסילופים שעברה ספרות הגאונים, נראה ברור, כי לא מדובר רק בקובץ "שערי תשובה", אלא קרוב לוודאי שכל תשובות הגאונים שהוחדרו להן יסודות קבליים פגאניים טמאים של מאגיה והזיות, מזויפות הן על-ידי די-ליאון או מישהו אחר מקרב חוגי המינים הזייפנים, אשר השחיתו את תורת משה, והחדירו אליה מינות והגשמה ועבודה-זרה בתכסיסי רשע זיוף וסילוף.
ה. ספר "הלכות גדולות" מהדורת הילדסהיימר
ספר "הלכות גדולות" יוחס לר' שמעון קיארה מן המאה התשיעית, ספר זה אף הוא זויף והוּשחת על-ידי המינים ושלוחיהם, להלן פרק מן המאמר: "'אבוהּ דִּשמואל' – מקור כינויו":
לאור כל התמיהות הקשות, והרעות החולות העולות מהאגדה הנדונה, שאלה גדולה קמה וניצבה: איך יעלה על הדעת שחכם מחכמי הגאונים, דהיינו בעל הספר "הלכות גדולות", יצטט את הזיית הזימה הזו ואף ילמד ממנה הלכה למעשה, דהיינו יפרשה לחלוטין כפשוטה! ובכן, האגדה הנדונה מופיעה אך ורק במהדורתו של ע' הילדסהיימר הפרו-נוצרי לספר "הלכות גדולות", והנה מה שנאמר על מהדורה זו בתמצות בוויקיפדיה (ערך 'הלכות גדולות'):
"המהדורה [...] התקבלה בביקורת חריפה במחקר. בין השאר, נמתחה ביקורת על-כך שפעמים רבות מִסְּפוֹר העתקת העורך מכתבי-היד אינה מדויקת [!], רישום חילופי הנוסח בעייתי, שימושו בקטעי הגניזה לוקה בחסר, וגם על-כך שהחלטתו לבסס את מהדורתו על כתב-יד מילאנו, המאוחר והשייך לנוסח מעובד יותר, תמוהה. על נוסח הפנים העיר אהרן שויקה: 'אי אפשר לסמוך על נוסח הפנים במהדורת הילדסהיימר בשום מקרה ולשום עניין. לא לעניין נוסח, ודאי שלא לענייני לשון, ואפילו לא לשאלות עריכה, וזה גם במקרה שישנם דיונים מפורשים בעניין המסוים'. במבט כללי מציין א' שויקה שלמהדורה יתרונות רבים, על אף שנכשלה במטרתה העיקרית, העמדת נוסח מבוקר [=מדעי] של הלכות גדולות". ובעמ' 58 בספר "עיונים בספר הלכות גדולות", אהרן שויקה מוסיף: "כמעט בכל עמוד בספר ישנן מספר גדול של טעויות העתקה, חלקן שינויים של מילים שלמות ואף משפטים שלמים".
ובמלים אחרות, לא רק שהקטע שמופיע במהדורת הילדסהיימר אינו מופיע בכתבי-יד קדומים לספר "הלכות גדולות", בנוסף לכך, "אי אפשר לסמוך על נוסח הפנים במהדורת הילדסהיימר בשום מקרה ולשום עניין, לא לעניין נוסח" וכו'. לסיכום, מדובר בהחדרת אגדת מינות מבית-מדרשם של המינים האירופיים לתוך ספרות הגאונים, ואין זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בזיופו של הספר "הלכות גדולות" אצל הילדסהיימר! ראו: "מדוע חובה להניח תפילין בחול המועד? (ח"ב)"; ולזיופי ספרות הגאונים באופן כללי, ראו: "כתר או נקדישך" בפרק ו.
אגב, רבנו מלמד כי בעל "הלכות גדולות" שגה בעניינים פשוטים, וכֹה דבריו בהקדמתו לסה"מ (עמ' ד): "מנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן [...] כולם נמשכו אחר בעל הלכות-גדולות [...] כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה".
ו. תשובות הגאונים – מוסאפיה
במאמר שנזכר לעיל: "'אבוהּ דִּשמואל' – מקור כינויו" יש פרק נוסף שנוגע ישירות לענייננו, וממנו עולה שתשובות הגאונים "ליק" או בשמן הידוע יותר: תשובות הגאונים "מוסאפיה" (פולין, 1864), אף הן זויפו באופן קשה מאד על-ידי המינים עד שאין לסמוך עליהן במאומה!
והנה לפניכם הדברים שהובאו במאמר שנזכר:
הבה ונעיין במבוא ללקט התשובות הזה, וזה לשונו של המוציא לאור, יעקב מוסאפיה:
"התשובות האלה אשר אנכי מוציא לאור, המה נלקטות מקובץ אחד כתב-יד אשר בא לידי בתורת שאלה (וכתוב בתחילת הספר: מיד הגאון הרב חיים-דוד אזולאי ז"ל שהוא ציווה להעתיקו מתוך קובץ ישן הנמצא באחת מערי איטליא), והוא כולל את פסקי ר' ישעיה מטראני על שלוש מסכתות [...] הלכות הרמב"ן [...] ושו"ת גאונים בשני חלקים".
ובכן, כבר מראש דבריו עולה שהתשובות המפוקפקות הללו נמצאו בתוך ספר של ליקוטים. כלומר, המעתיקים ערבבו את תשובות הגאונים עם קטעים אשר מאוחרים מספרות הגאונים, כך שאין שום סיבה שלא להניח, שגם בתשובות הגאונים עצמן חלו ידיים – כל-שכן וקל-וחומר, כאשר מפיצי הקבצים הללו הם מינים מובהקים רודפי מאגיה וטומאה. עוד בעניין זה, מדברי מוסאפיה עולה, שכתב-היד הנדון יצא מתחת ידו של אזולאי המקובל הפגאני הנודע, דבר שלא רק שלא מוסיף למהימנותו של כתב-היד, אלא להיפך, מטיל עליו צל כבד של מינות.
נמשיך עתה בדברי מוסאפיה במבואו שם:
"[וכן בכתב היד] שו"ת גאונים בשני חלקים: הראשון כולל קכ"ד סימנים, והשני בלתי שלם ומסיים בסימן קי. ואולם, רבים מהסימנים האלה אינם תשובות כי אם ליקוטים מספרי קדמונים. יש מפירושי רבנו חננאל [...] ויש מרבנו נסים ויש מספר הלכתא גברוותא לרב שמואל הנגיד ומספר העיתים [...] וגם מספר הישר לרבנו תם ומספר התרומות ואחֵרים".
כלומר, לא רק ש"תשובות הגאונים" המפוקפקות הללו עורבבו בתוך כתבים מאוחרים, אלא שהן עצמן, דהיינו, בתוך התשובות עצמן הוחדרו ליקוטים "מספרי קדמונים", דהיינו ליקוטים מכל מיני כתבים שחוברו לאחר תקופת הגאונים, כמו הדוגמות שמביא מוסאפיה בדבריו לעיל. ובמלים אחרות, מוסאפיה מודה בפה מלא, שגופן של "תשובות הגאונים" שהוא ערך עורבבו יחד עם ליקוטים שונים של כתבים שנתחברו לאחר תקופת הגאונים! ולאחר דברים אלה, אין צל של ספק שלא ניתן לסמוך על הלקט הלז של מוסאפיה כמקור לתשובות גאונים מקוריות.
וממשיך ואומר מוסאפיה במבואו: "התשובות אשר בחלק הראשון [של כתב-היד] רובן מגאוני בבל אך יש בהן גם איזה תשובות מרבנים מאוחרים. ואשר בחלק השני כולן מגאוני בבל".
ושוב מוסאפיה מודה בפה מלא שלתשובות הגאונים הללו הוחדרו גם תשובות מ"רבנים מאוחרים", ושוב מסקנתנו עולה ואף מתחדדת: לא ניתן לסמוך על קובץ זה כקובץ אמין ומקורי של תשובות הגאונים. זאת ועוד, מוסאפיה אומר שרוב התשובות "מגאוני בבל", אך כנגד דבריו קמה וניצבה תמיהה גדולה: על-סמך מה מוסאפיה קובע שרוב התשובות נתחברו על-ידי גאוני בבל? והלא הוא מודה בפה מלא שמדובר בתשובות מעורבבות בתוך קובץ מעורבב! ואין בדבריו של מוסאפיה שם, שום ראיה או קריטריון לאופנֵי סיווגן של התשובות כתשובות הגאונים.
עוד כותב מוסאפיה שם:
"האסיפה הזאת [=הליקוט הזה, דהיינו כתב-היד המעורבב שממנו הוא העתיק את התשובות] לפי הנראה נעשית באחת מערי פרובינציא [דרום צרפת] כי יש בה כמה וכמה פירושים מר' אשר מלוניל, וגם תשובות מר' משולם בר' יעקב, ור' אברהם אב-בית-דין, וחתנו הראב"ד".
בנוסף לכל חכמי-יועצי-המינים שנזכרו לעיל, יש ב"תשובות הגאונים" מהדורת מוסאפיה גם כמה וכמה פירושים מחכמי פרובאנס, דהיינו מצרפת המגשימה, שהיא כידוע ערשׂ המינות האורתודוקסית שהשתלטה על דתנו והחריבה את נשמתה. כלומר, השערתו של מוסאפיה שקובץ זה יצא תחת ידיהם של המינים בדרום צרפת מאפילה עוד ועוד על אמינותו.
בהמשך דבריו הוא מביא דוגמה ללקט הבלים נוסף שנכתר בכתרה של "ספרות הגאונים":
"וכבר יש אסיפה אחרת הנעשית שם [כלומר, חכמי-יועצי-אשכנז כבר ליקטו הבלים לאסיפה אחת הדומה לזו שלפניו] וממנה חובר ספר 'תמים דעים' אשר נתקבצו באו בו הרבה תשובות מחכמי פרובינציא, וגם ליקוטים מספריהם ומעט מתשובות גאוני בבל. וגם שם מפוזרים כה וכה ליקוטים מפירושי רבנו חננאל ומספר העיתים וספר הישר, כמו בקובץ הבא לידי".
כלומר, בתלקיט הדומה שאוּסף בדרום-צרפת, יש רק מעט מתשובות גאוני בבל, ללמדנו על הערבוב המכֻוון שערבבו המינים הזייפנים את דבריהם יחד עם מעט דברים שיוחסו לגאונים. ואם מוסאפיה טוען ששני התלקיטים דומים, קרוב אפוא לוודאי שהתלקיט שהגיע לידיו, ואשר אותו הוציא לאור תחת הכותרת: "תשובות הגאונים", אכן דומה באמינותו לתלקיט ההוא.
עוד כותב מוסאפיה שם וזה לשונו:
"ואנכי, בראותי הפנינים היקרים הנקבצים במחברת הזאת, נתתי אל לבי להקדיש עיתותי להעתיקה, וחשבתי להציב התשובות לבדנה והליקוטים לבדנה ולא בערבוב כאשר נסדרו מאת המאספים. והחילותי לכתוב התשובות מגאוני בבל. ומידֵּי כתבי תיקנתי כמה שגיאות אשר ניכר בהן טעות המעתיק מחוסר ידיעתו [המעתיק הראשון היה גרוע ממוסאפיה]".
הנה לפנינו עוד ראיה לערבוב הקשה והמכֻוון שערבבו המינים את "תשובות הגאונים" (אם באמת יש בהן מתשובות הגאונים) יחד עם כתבי הסילוף והזיוף שלהם, כדי להשחית ולכער את דת האמת: להפשיטה מבגדי הכהונה המפוארים, ולהלבישה במחלצות הטומאה. עוד עולה מדבריו, שהמעתיק שקדם לו היה מחוסר דעת, ללמדנו על רמת העורכים והמגיהים.
לקראת סוף מבואו אומר מוסאפיה כך:
"והנה, רוב התשובות הכתובות בקובץ הזה כתוב בצדן שם הגאון החשוב, רק במיעוטן לא נכתב שם בעליהן, אך המעיין הרגיל בלשון הגאונים יכיר כי גם הן מעשה ידי גאוני בבל".
כלומר, מוסאפיה קובע שמדובר ב"תשובות הגאונים" מפני ששמות הגאונים נכתבו בראש התשובה, האמנם כך יש לקבוע שמדובר בספרות גאונים? האין לבדוק את מקור כתב-היד? האין לבדוק את אמינותו? האין לבדוק את אמינות ההשקפות והדעות וההלכות שמובאות בו? ורק כסילים יסתפקו בכך ש"שם הגאון" מופיע בראש התשובה כדי לקבוע שהיא מקורית.
זאת ועוד, אם לפי מוסאפיה מבחן האמינות של התשובות הוא לשונן וניסוחן, דהיינו אם מבחן האמינות הוא מבחן המחקר הפילולוגי (חקר הטקסטים), ברור כשמש שהתשובה הנדונה היא תשובה מאוחרת שיוחסה בשקר לגאונים במטרה להחדיר הזיות והשקפות מאגיות – שהרי כבר ראינו לעיל, שהסיפור על אביו של שמואל, שנמצא בקובץ של מוסאפיה ואשר יצא תחת ידיו של אזולאי, הוא עיבוד והרחבה לסיפור המקוצר שהוחדר לספר "הלכות גדולות".
נקודה נוספת, יש תשובות רבות בקובץ שהזייפן אפילו לא טרח לכתוב בראשן שֵׁם של גאון! ואף ביחס אליהן מוסאפיה קובע בוודאות מוחלטת שהן תשובות גאונים! שהרי "המעיין הרגיל בלשון הגאונים יכיר כי גם הן מעשה ידי גאוני בבל", האמנם ניתן ללמוד מלשון התשובות שהן אכן נכתבו על-ידי גאונים? ומוסאפיה לא מביא אפילו ריח קלוש של ראיה או דוגמה לנוסחים וללשונות ש"מתאימים" לגאונים, ואשר על פיהן הוא מכריע שמדובר בתשובות של גאונים.
אגב, התשובה הנדונה (סימן צז), היא מבין התשובות האנונימיות! אין לה אפילו שֵׁם של גאון שיתנוסס בראשה! קצרו של דבר, לפנינו מגיה מרושל שכל מטרתו הייתה להוציא ספר ולהכתירו בכותרת "תשובות הגאונים", כדי שהספר יימכר לאלפים וישלשל לכיסו מזומנים. יתר-על-כן, בסוף דבריו מוסיף ואומר מוסאפיה כך: "והתשובות אשר שֵׁם בעליהן כתוב עליהן, בכמה מהן יש עֵדוּת לאמיתת ייחוסן אל הגאון, אשר אליו התייחסו מדברי הקדמונים".
שימו לב! בדבריו האחרונים מוסאפיה מסגיר את שקריו ותעתועיו, שהרי הוא אומר שבכמה מן התשובות שבהן נכתב שם הגאון שחיברן, "יש עֵדוּת לאמיתת ייחוסן אל הגאון". ובמלים אחרות, רק בכמה מן התשובות יש עֵדוּת לאמיתת ייחוסן! אך ברוב התשובות שבהן נכתב שֵׁם הגאון שחיברן, אין שום עֵדוּת לאמיתת ייחוסן לדברי הגאון ששמו צורף לתשובה! כל-שכן התשובות שכלל לא צורף לראשן או לצידן שֵׁם של גאון! ועליו נאמר: "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז), שהרי דבריו האחרונים הסגירו את רמת אמינותו של הקובץ.
זאת ועוד, גם ביחס לאותן התשובות הבודדות שיש בהן לטענתו עֵדוּת "לאמיתת ייחוסן אל הגאון", גם בהן הוא אינו מפרט מאומה על העדויות הללו, ולכן, קרוב לוודאי שגם העדויות הללו הבל המה מעשה תעתועים, ואינן אלא קביעות שרירותיות של כסילים ופתאים והוזי הזיות. בסוף דברי המבוא מוסאפיה מביא רשימה של התשובות שצורף אליהן שֵׁם של איזה גאון, אך כאמור, לתשובה שנדונה לעיל (תשובה צז), אפילו לא צורף שם של איזה "גאון חשוב"!
לסיכום, לא ניתן להביא שום ראיה מתשובות מוסאפיה להשקפות מקוריות של הגאונים. אלא, יש לפנינו עדות נוספת למכונת המינות האירופית הדורסנית שעסקה בזיוף מאסיבי של ספרות חז"ל והגאונים, וכל זאת במטרה לזהם את דת משה באמצעות זיוף דברי חז"ל והגאונים, ובכך לתת תוקף שקרי להזיות הפגאניות של חכמי-יועצי-אשכנז. וככל שהנני לומד וחוקר יותר את הספרות שנקראת בימינו "ספרות הגאונים", הנני מגלה יותר ויותר, שאין לסמוך עליה.
ז. הערה חשובה על האיֵ המפוקפק
אין ספק שהיו גם "גאונים" הוזי הזיות, וכבר ראינו במאמר: "כתר או נקדישך" שהאיֵ "גאון" היה ממכשירי הספר "שעור קומה" דהיינו ממכשירי ההגשמה, וכן שהמפוקפק הזה האמין שספרות ההיכלות הינה חלק מהספרות הנאמנה של חז"ל, וחלק מן התורה-שבעל-פה. ואם אכן כך, אין לי צל-של-ספק שאם הוא היה חי בימינו הוא היה מרים את גלימתו ורץ אחוז אמוק אחרי הקבלה הפגאנית, והיה נלחם להדליק מדורה בהילולה של שיקוץ שמעון במירון. קצרו של דבר, קבל האמת ממי שאמרו, ו"גאון" שמתעה את עמֵּנו אחרי התֹּהו דינו כדין המינים (אגב, אם הרמב"ם הסתייג מרס"ג! ברור שהאיֵ היה בעיניו כמי שתועה יותר מהבהמות).
ובהמשך להזיותיו של האיֵ המפוקפק, אעתיק לפניכם פרק מתוך מאמרו של ר' נאור טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ג)" (ערכתי והוספתי מעט על דבריו בתוך המקורות):
בספר "אוצר הגאונים" (מסכת חגיגה, עמ' 18) מובאת תשובה ארוכה שמשיב האיֵ לחכמי קירואן בעניין כוחות מאגיים ושימוש בקמיעות, ואף שהוא שלל בתוקף הרבה מהזיות השואלים, עדיין מתוך דבריו עולה שהוא האמין בכוחם של הקמיעות וההזיות, ואף האמין שספרי ההיכלות והמרכבה אכן יצאו מתחת ידם של חז"ל, וז"ל בשתי הפְּסקות הבאות:
"אבל קמיעין מומחין לרפואות ולחכמה ולשמירה ולדברים אחרים – יש, ורובן תלויים בכותב ואתמחי גברא טפי שכיח מאתמחי קמיעא. ואף-גם-זאת לא לעולם כסדר אחד מועילין, אלא יש עיתות שאין מהנין כלום. וכל מי שיאמר אליכם חוץ ממה שאמרנו – אל תאמינו בו ואל תסמכו על דבריו, כי טענות הרבה יש בדבר זה ודבר אמיתי מועט הוא מאוד, וביותר בדורות הללו שאין הלבבות שלמים [=דברים חמורים מאד, כאילו עשיית הקמיעות 'המועילים' היא מעלה גדולה, וכאילו רק בשל 'ירידת הדורות' נסתלקו אנשי העלייה שידעו לעשותם].
ובוודאי הדבר כן כאשר אמרתם, כי יש ספרים ושמות וחותמות ו'היכלות רבתא' ו'היכלות זעירתא' ו'שר תורה' [המיוחס לר' נחוניא בן הקנה, וכל ספרי ההבל הללו מלאים במאגיה ובשימוש בשמות] ומשניות אחרות, שהרואה אותם מתפחד מהם, וכך היו קדמונינו וגם אנחנו כן, שאין אנו מגיעים אליהם אלא בטהרה וברתת ובזיע. וגם שמענו שמועות חזקות כי כמה נתעסקו בהם ואבדו מהרה, וכל זה בעבור קדושת השם וקדושת השכינות, והמלאכים אשר סביבותיהם וקדושת המרכבה. וכי העוסק במעשה הזה המלאכים רוגשים סביביו" וכו'.
מדהים! ולפי זה אין לקרוא לו עוד "רב האי גאון" אלא סתם האיֵ הפתי, ולקמן עוד יתבאר.
ומה היה אומר רבנו על דברי ההבל הללו של "רב האי גאון"?
ובכן, אביא לפניכם ארבעה קטעים משני מקורות ותסיקו בעצמכם את המסקנה המתבקשת. תחילה נעיין בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, בשתי הפְּסקות הבאות:
"ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
ועתה נעבור לעיין בדברי רבנו במורה-הנבוכים (א, סא; א, סב), וכֹה דבריו:
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [מכשפי האופל למיניהם] ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
וכדי להבין את עומק פתיותו של האיֵ המפוקפק, אצרף שני קטעים נוספים מ"היכלות רבתא", הראשון מפרק יד, והשני מפרק טז: "לכך נאמר תתהדר תתרומם ותתנשא מלך מפואר תתברך ותתקדש טוטרוסיא"י ה' אלהי ישראל. שהוא נקרא טוטרוסיא"י טוטרוסי"ה טוטרותי"ה טוטרוסי"ה טוטרוסיא"ל טוטרוסי"ג טוטרוסי"ך טוטרוסי"ף טוטרוסי"ץ טוטרוסי"ש טוטרוסי"ב טוטרוסי"ן טוטרוסי"ס טוטרוסי"ע טוטרוסי"ק טוטרוס"ת צורט"ג והדריא"ל אשרויליא"י".
"וכיוון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסורי"ה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיא"י ה' שהיה נקרא טוטרסיא"י צורט"ק טוטרכיא"ל טופג"ר אשרויליא"י זבודיא"ל וזהרריא"ל טנדא"ל שוק"ד הוזי"א דהיבורי"ן ואדירירו"ן ה' אלקי ישראל. שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם או מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוצא שמות ואצבעות ידיו מאה ושנים עשר יספרו מיד יורד ושולט במרכבה".
ואין סוף להזיות שאין להן מובן, בליל מלים נבובות חסרות כל תוכן, כמו גיבוב התינוקות.
עד כאן מתוך המאמר הנזכר, וראוי לצרף לדיון בעניינוֹ של האיֵ את פסק רבנו לקמן אשר ממנו עולה שהיו מקרב הגאונים שהיו מינים! וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יג):
"וכן זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת גאונים, שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף-על-פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה – אין זה מנהג אלא טעות היא באותן התשובות, ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקין למדו דבר זה. ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן ולהחזירן לדברי חכמים [=ה'גאונים' הללו סטו ממסורת התורה-שבעל-פה!], שתספור שבעה ימי נקיים בלבד, כמו שביארנו".
כללו של דבר, מכלל המקורות שראינו נראה די ברור שהאיֵ היה נמנה על המינים.
***
גם מתוך המאמר: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם (חלק ד)" עולה שהאיֵ היה כסיל נבער, והנה לפניכם פרק ז.18 מתוך המאמר שנזכר, אשר עוסק בסלידתו של האיֵ מלימוד המדעים (כותרת הפרק היא: 'בר-המן מצטט את תשובתו של האיֵ הידוע בציבור'):
בהמשך דבריו, וכהוכחה לכך שיש לבער את לימוד מורה-הנבוכים מקרב עם-ישראל, הרמב"ן מצטט לפני המינים הצרפתים תשובה שכתב האיֵ לשמואל הנגיד. כפי שנראה, מדובר בתשובה מתעתעת ומעורבבת ומסוכנת מאד, אחלק אותה לקטעים ואנתחה לנתחים:
א) תחילה האיֵ אומר שלימוד המשנה והתלמוד לבדם הוא התכלית היחידה: "תיקון הגוף ויישור הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד, ואשר טוב לישראל, כי לימוד התורה מועיל לעצמו ולחכמים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדברי המצות והתורה". ואם לימוד המשנה והתלמוד לבדם הוא "אשר טוב לישראל", ברור שאין צורך ללמוד מדעים ומחשבת ישראל.
ב) בהמשך דבריו האיֵ קובע שלימוד המדעים והפילוסופיה לבדם מוציאים את האדם מן הדת לחלוטין! והוא אף מעז לקרוא לספרי המדעים והפילוסופיה בשם של ספרי מינות: "ספרים חיצוניים". ובמלים אחרות, לימוד המדעים והפילוסופיה גורר את האדם לכפירה ולמינות! וזה לשונו של האיֵ בעניין זה: "ואשר יסור לבו מזה [=מלימוד המשנה והתלמוד], ויתעסק בדברים ההם בלבד [בלימוד המדעים והפילוסופיה], יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד עצמו באותן העניינים הכתובים בספרים החיצונים [=ספרי המדעים והפילוסופיה], ויסירו מעליו כל דבר לגמרי, ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפילה".
ומעט מגוחך להזכיר את עזיבת התפילה, שהרי אם האדם הזה עוזב את הדת, וכי יש לגנותו על עזיבת התפילה? והלא יש לגנותו על עזיבת יסודות התורה ועזיבת ה'-אלהים-אמת!
ברם, בתוך כל בליל ההתנגדות ללימודי המדעים והפילוסופיה האיֵ מחדיר מילה אחת שסותרת את רוח דבריו הרעים: "ויתעסק בדברים ההם בלבד", כלומר כן יש להתעסק בלימודי המדעים והפילוסופיה? רק לא להזניח את לימוד התורה ויראת השמים? אך אין זו רוח דבריו כאמור. וכנראה שהרמב"ן קיווה שהמינים הצרפתים הכסילים וכן כל קוראי איגרתו לא ישימו לב למלה הבודדת הזו של האיֵ המעורבב והמערבב, ויתמקדו ברוח דבריו שמגנה מאד את המדעים, וכפי שהרמב"ן אומר לעיל: "ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה".
ג) בהמשך דבריו האיֵ שוב מערבב אותנו, דהיינו לפיו על האדם לאחוז אך ורק בתורה וביראת שמים ולהפנות עורף גמור ומוחלט ללימודי המדעים והפילוסופיה, וזה לשונו: "אבל אשר ימסרו עצמם לתורה וליראת שמים ייצא להם מזה כי ינהיגו כל ההמון לאחרית טובה בלי פקפוק, ולא ישימו שום פקפוק בהקב"ה". כלומר, על האדם למסור את עצמו אך ורק "לתורה וליראת שמים", ורק בדרך זו, דהיינו בהפניית עורף מוחלטת למדעים ולפילוסופיה "ייצא להם מזה כי ינהיגו את כל ההמון לאחרית טובה בלי פקפוק". בסוף דבריו האיֵ אף מוסיף דברי גינוי כנגד לימודי המדעים והפילוסופיה: "ולא ישימו שום פקפוק בהקב"ה", כאילו מי שאינו מתמסר אך ורק ל"תורה וליראת שמים" ומשלב גם לימודי מדעים ופילוסופיה, מפקפק בבורא-עולם!
ד) בסוף דבריו האיֵ מודה ואומר שיש לשלב את לימודי המדעים והפילוסופיה, אך הוא עושה זאת בקול ענות חלושה, ולאחר שהוא כבר החדיר היטב את ההזיה שיש להתמסר אך ורק ללימודי המשנה והתלמוד, וזה לשונו: "ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקין באותן הדברים [=במדעים] ודרכי הפילוסופיא [=מחשבת ישראל] יאמרו לך שהיא דרך סלולה, ושבזה ישיגו לידיעת הבורא, לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת חטא וענווה וקדושה אלא באותם המתעסקים במשנה ובתלמוד ובחכמה יחד, לא בדברי חכמה לבד".
ומי שכותב תשובה מעורבבת שכזאת ומתעתע בעם-ישראל באופנים שכאלה, חשוד לדעתי גם על המינות. שהרי מדרכם של המינים להחדיר מעט אמת לתוך בליל של תעתועים, גם כדי לטשטש ולכסות את מינותם, וגם כדי שדברי האמת המעטים שבהם ישמשו כ"תעודת הכשר" לכללות דבריהם. ובפרק האחרון אוסיף משהו בעניין שיטתם הזו של המינים: שיטת החזיר.
כללו של דבר, הרמב"ן נעזר בתשובתו המעורבבת של האיֵ גם כדי להציג את לומדי מורה-הנבוכים כאפיקורוסים אשר ניערו את עצמם ממצוות התורה, גם כדי להוציא שם-רע על הספר מורה-הנבוכים שהוא כביכול מדרדר את בני האדם לנטוש את מצוות התורה שניתנו לנו בהר סיני, ואף לדרכי מינות ומדוחים, וגם כדי להראות מרוח דבריו המרכזית של האיֵ שאין ללמוד כלל וכלל את ספרי המדעים והפילוסופיה, ויש להתמקד אך ורק במשנה ובתלמוד – וכפי שהרמב"ן אומר לעיל: "ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה".
וכמובן, מי שילמד רק משנה ותלמוד ויפרש את אגדות חז"ל כפשוטן כפי שאיפתו של הרמב"ן, אין ספק שלא יבחין במינותו של הרמב"ן ואין ספק שהוא ימשיך לשקוע בשוחת המינות.
עד כאן מתוך המאמר הנזכר, וראוי להזכיר שככל שהאדם מתרחק מן הפילוסופיה, כלומר מקניית דעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר במדרון הסכלות, וכדברי רבנו במורה (ג, כט): "וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה'צאבה'] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד [=סיפורי 'נסים ונפלאות'], המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
והיה אחד שהקשה על דבריי לעיל בעניינוֹ של האיֵ, וכך אמר: לא הבנתי, אם אתה סובר כך, מדוע להשמיץ את רב האיֵ גאון? מי אמר שתשובה זו לא מזויפת גם כן? וכך השבתי לו: לאחר שראינו שהאיֵ היה הוזה הזיות אשר הפיץ את דרכי המאגיה, ואף הכשיר את ההגשמה בסברוֹ שספרות ההיכלות הינה חלק מתורת משה – מצוה גדולה ורבה לחשוד בו שהוא היה מין. כמו כן, אשמח מאד אם תאיר את עיניי באיזו השקפת אמת שהאיֵ לימד או הנחיל לעם-ישראל.
והוסיף ושאל: שוב, הלא אתה טוען שדברי הגאונים שבידינו לא מהימנים. אם כן, מניין לך שרב האי הכשיר את ההיכלות והאמין בקמיעות וכו'? וכך השבתי לו: עד כמה שראיתי מדברי האיֵ הוא היה כומר אורתודוקסי ממאמיני המאגיה. וקשה להניח ולומר שהכל מזויף, ולכן ביקשתי ממך שתראה לי איזה מקום שבו האיֵ נלחם על דרך האמת, או לכל הפחות מבער איזו הזיה או מדריך את בני האדם לדרך האמת. ברור אפוא שמדובר בעוד כומר אורתודוקסי שעיוות את תורתנו תוך שידיעת ה' וייחודו נעלמו לחלוטין מנגד עיניו, ולכן קל בעיניי לחשוד בו.
ח. הערה בעניינוֹ של שרירא המפוקפק
במאמר: "ארבל – מחלל שם שמים ביד רמה (ח"ב)", בפרק שכותרתו: "ההוא שיפורא דבי רב יהודה", נזכרה איגרתו המפורסמת של שרירא וממנה עולה שהוא היה מן האוכלין והזוללין מן התורה, ולהבנת העניין לאשורו אביא לפניכם את הפרק הנזכר בשלמותו, וכך נאמר שם:
כדי להבין את תעתועם הבא של התשר"ץ וארבל, נעיין תחילה במשנה גיטין (ה, ח): "מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום", ושם פירש רבנו: "ואם כבר נמשך המנהג לקבץ את הערוב באחד מבתי החצר, אמר [התנא] שלא יתנוהו תמיד אלא באותו בית שכבר נהגו לפָנים ליתן בו, מפני שיש להם בכך הנאה, לפי שבית שמניחין בו את הערוב אינו צריך ליתן את הפת" וכו'.
וכך נאמר בגמרא שם (ס ע"ב) בעניין משנה זו: "מאי טעמא? אילימא משום כבוד, והא ההוא שיפורא [תיבת צדקה שהייתה כמין שופר, כתיבות שקלי המקדש] דהוה מעיקרא בי רב יהודה, ולבסוף בי רבה, ולבסוף בי רב יוסף, ולבסוף בי אביי, ולבסוף בי רבא! אלא משום חשדא" – שואלים בגמרא: מדוע מערבין בבית ישן? ומשיבים: אולי משום הכבוד? ומקשים: והלא אותו השופר, דהיינו תיבת הצדקה שהייתה בבית רב יהודה, הועברה בין החכמים! כלומר, אין עניין לכבד במצוה שנוגעת לצרכי-ציבור דווקא בית אחד בלבד, ומשיבים: הסיבה שתיבת הצדקה הועברה מבית לבית ומחכם לחכם, היא כדי שלא יהיה חלילה חשד כלפי החכמים ע"ה.
והנני שואל: האם יש איזו ראיה בדברי חכמים שבגמרא הזו לכך שמותר ליהנות מדברי תורה? לכך שמותר להעשיר את ראשי הישיבות? לכך שמותר לממן את יושבי הישיבות? אין בה שום ראיה ואפילו לא קלושה, אלא ששוב, חכמי-יועצי-המינים החליטו שיש ראיה בדברי חכמים לעיל להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, והנה לפניכם דברי שר"י בגיטין שם:
"והא שופר – [...] ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו: שיפורא שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה כמו י"ג שופרות היו במקדש [שקלים ח]".
ובאגרת שרירא (פסקה צז) נאמר כך:
"ובתר רבה בר נחמני מלך רב יוסף בפומבדיתא תרתין שנין ופלגא ושכיב בשנת תרל"ד. ובתריה מלך אביי תליסר שנין ושכיב בשנת תרמ"ט שנה. והכי מפורש [...] האי שיפורא הוה מעיקרא בי רב יהודה, ולבסוף בי רבה, ולבסוף בי רב יוסף, ולבסוף בי אביי, כלומר דהני הוו רישי מתיבתא. ושיפורא היא קופה דרבנן דמתיבתא, דמאי דאתי להון מישראל מותבי לגוה, כדתנן בשקלים: 'י"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהון תקלין חדתין ותקלין עתיקין' [ו, ה]".
והנני שואל שוב: וכי יש לסרירא ראיה מדברי חכמים להזייתו שמדובר בקופה לחכמים? והנה לפניכם מסורת הגאונים האמיתית שבידי רס"ג (הנבחר באמונות ובדעות, עמ' שיד): "כל מה שתיארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים, וכאמרוֹ: 'וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים' [קה' ט, טז]".
בהמשך דבריו בשיעורו, ארבל מזכיר שוב את הגאונים: "גם בימות הגאונים הייתה קופה מיוחדת לישיבות, כמו שכותב רע"ג על הקופה הזו שהיו מחלקים בה לישיבות, ועוד מאריך הרשב"ץ מאד". ואיני יודע היכן רב עמרם גאון כתב שהייתה קופת צדקה שממנה חילקו כסף ליושבי הישיבות, מה שאני כן יודע הוא, שסדר רב עמרם גאון זויף והושחת לבלי היכר על-ידי המינים הצרפתים, ולא רק סדר רב עמרם גאון, כלל ספרות הגאונים זויפה באופנים קשים ומתוחכמים מאד. וכבר הפניתי למאמר בעניין זיופו של סדר רע"ג, ולעוד מאמרים בעניין זה.
זאת ועוד, מסתבר שבכתבי סרירא הסורר שוקעו לא מעט הזיות מאגיות פגאניות, כמו לדוגמה בעניין הקריאה בכף היד, וכך נאמר בכתבי הרמב"ן (הוצאת המוסד הסגור של קוק, עמ' כו):
"וסדר השרטוטין שאמר הגאון [כוונתו לטמבל שרירא 'גאון' אשר אמר שם שההזיות הכעורות הללו הן 'סתרי תורה' – מעשה בראשית ומעשה מרכבה!] הוא חכמת הכף והשרטוטין שעד עכשיו משתמשים בהם ומתעסקים בהם בני אדם. וכל אלו הדברים וכיוצא בהם [=שאר ענייני המאגיה והזיות ההבל], חכמות ישנות אמיתיות הן ומקובלות ביד מקבלי התורה".
ובמאמר "קריאה בכף היד לאור המדע והדעת" הוּכח בהרחבה רבה, כי מי ש"קורא" בכף היד עובר על לאו מפורש מן התורה והוא שלא לקסום. ורבנו ביקר קשות את הוזי ההזיות הללו מ"חכמי ישראל", על סכלותם ומינותם ונחיתותם המחשבתית, וקבע בסוף הלכות עבודה-זרה פי"א שכל המאמין בגרורות המינות הללו וכיו"ב חבר במועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת".
ועוד על זיופי הגאונים ראו: "תפלין דר"ת – לא היה ולא נברא!", "אליהו הנביא – מלאך הברית?", ועל הזיופים שנמצאו בסידור רס"ג ראו: "האם סידור רס"ג שלפנינו יצא מתחת ידיו?", ואין לי צל של ספק שכל מה שמצאתי אינו אלא קצה קוצו של קרחון אינסופי.
"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).
סוף דבר
במאמר זה למדנו מעט-מזער על זיופי המינים אשר השחיתו קשות את ספרות הגאונים. ולכן, הנני מערער בתוקף על ההזיה שניתן ללמוד רבות מספרות הגאונים שיצאה מתחת ידי המינים, דהיינו מספרות הגאונים שהועתקה ונדפסה תחת ידם באירופה הטמאה – מפני שהמינים הושפעו מאד מהנצרות הפגאנית וגם היו אלופי הזייפנים והסלפנים, כך שיש לבחון את ספרות הגאונים בחינה מאד זהירה ומדוקדקת טרם שמסיקים מסקנות ביחס להשקפות הגאונים מן הקבצים שמיוחסים להם, ובעיקר מקבצים שיצאו תחת ידי המינים האירופים. כי חזקה רבה וכבדה היא על המינים, אשר ליבם ערֵל ואוזניהם אטומות ורגליהם וידיהם ממהרות לזייף לסלף ולעוות, שהם השחיתו קשות גם את הספרות הזו, כדי שתתאים למינותם.
אגב, רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. הוא מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד לדרכם ולעלילותם של המינים ההולכים בדרכי האופל, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
ולא רק שחץ ליבם דרדרם למינות, לא פחות מכך זימתם ושחיתותם, וכדברי רבנו במורה (ב, כג): "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות שיסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
"אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן" (הו' ט).
"כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ" (יר' ל, יד).
נכון
לא הבנתי, אם אתה סובר כך, מדוע להשמיץ את רב האי גאון? מי אמר שתשובה זו לא מזויפת גם כן?