קריאה בכף היד לאור המדע והדעת

אחת ה"חכמות" לידיעת העתידות ולידיעת סודות נפש האדם היא הקריאה בכף היד. במאמר זה ננסה לבחון את אמיתתה, האם היא הוּכחה מבחינה מדעית? האם היא מותרת מבחינה תורנית? ומהם מקורותיה שעליהם היא מתיימרת לבסס את הזיותיה. נחל בהקדמה כללית אשר חשובה מאד להבנת נפש האדם, ובה נלמד כיצד ה"חכמה" הזו עושה שימוש במאפייני נפש האדם וחולשותיה כדי להלהיב או להפחיד את בני האדם אחר שקריה.


אפקט פורר


בשנת תש"ט ערך הפסיכולוג האמריקאי ברטראם פורר ניסוי, ובו ביקש מתלמידיו להעריך את רמת הדיוק של תוצאות מבחן אישיות בו נבחנו. המבחן כלל מספר שאלות כלליות ובסופו נאמר לתלמידים שכל אחד יקבל תוצאות אישיות המנתחות את אישיותו. לאחר זמן מה, משקיבל לידו את כל שאלוני "מבחן האישיות", נתן פורר לכל תלמיד ותלמיד דף אישי המכיל ניתוח מפורט של אישיותו, כביכול בהתאם לתשובות שבחר התלמיד ב"מבחן האישיות".


למעשה, מה שפורר חילק להם היה ניתוח אישיות פיקטיבי שהורכב מקטעים של מדורי ההורוסקופ השונים שמפורסמים בעיתונים. הוא חילק לכל התלמידים את אותו הניתוח, וביקש מהם לדרג בסולם של 0–5 את רמת הדיוק של התוצאות, כאשר 0 הוא לא מדויק בכלל, ו-5 מדויק לחלוטין. הדירוג הממוצע שהתקבל היה 4.26! פורר ואחרים חזרו על הניסוי באותה המתכונת מאות פעמים, והתוצאה הממוצעת שהתקבלה הייתה עקבית: 4.2!


מחקרים מאוחרים יותר זיהו מספר גורמים המשפיעים על דירוגו הגבוה והעקבי של הנבדק: 1) אמונת הנבדק בכך שהניתוח שניתן לו הוא אישי וייחודי; 2) סמכותו הנתפסת של עורך הניתוח בעיני הנבדק; 3) כמות ההיגדים החיוביים בניתוח; 4) ניסוח אמירות כלליות.


מחקר זה מצביע אפוא על קיומה של הטיה קוגנטיבית. כלומר, השכל הישר מוטה כתוצאה מגורמים שונים, כגון אלה שפורטו לעיל, וגורם להזדהוּת של בני אדם רבים עם תיאורים שונים של חייהם ואישיותם הנמסרים להם מידי "בעלי כוחות" שאינם אלא פתאים שרלטנים ונוכלים למיניהם, כגון: קוראים בכף היד, מקובלים עובדי אלילים, ואסטרולוגים.


נמשיך בסקירתנו, ונעיין עתה בתרגום נוסח ניתוח האישיות "האישי" שחילק פורר לכל אחד ואחד מתלמידיו, וממנו נחל ללמוד על שיטות הפתאים הנוכלים והשרלטנים למיניהם:


"יש לך צורך שאנשים אחרים יאהבו ויעריצו אותך, אך אתה נוטה להיות ביקורתי ביחס לעצמך. למרות שיש לך כמה חולשות אנושיות, אתה מסוגל בדרך כלל לפצות עליהן. יש לך יכולות רבות שאינך עושה בהן שימוש ושלא ניצלת לתועלתך. למרות שכלפי חוץ אתה נראה בעל משמעת ושליטה עצמית, בתוכך אתה נוטה להיות מודאג וחסר ביטחון" וכו'.


לא הבאתי את הכל אך מן המעט האדם הנבון כבר יבין את הכיוון...


ניסוח אמירות כלליות


כאמור, דרכם של "בעלי הכוחות" למיניהם לומר לפונים אליהם אמירות כלליות השוות לכל נפש, ומחוסרי הדעת שפונים אליהם מתפעלים מעומק הבחנתם וחדירתם לסוד נשמתם. אמירות כלליות מנוסחות בדרך כלל כהיגדים מנוגדים המאוזנים ברגישות רבה, וכמו שראינו לעיל, עד שכל אחד יכול למצוא בהם את עצמו, הנה לפניכם דוגמאות נוספות:


1) לפעמים אתה מוחצן, חביב, חברותי, אבל לפעמים אתה מופנם, עומד על המשמר, מאופק; 2) למדת מהניסיון לא להיות גלוי מדי ולחשוף את עצמך בפני אחרים; 3) אתה אדם שלו ורגוע שלפעמים כועס; 4) מצב רוחך הוא בדרך כלל אופטימי, ופרקי הזמן הדיכאוניים שלך קצרים; 5) כלפי חוץ אתה שליו, אך במקרים רבים אתה חש חוסר ביטחון עצמי, ועוד. שוב, הבאתי רק מעט, אך גם כאן האדם הנבון יבין מן המעט את כיווני ההטעיה...


בניסוי אחר נתבקשו סטודנטים לצייר עיגול על דף נייר ולהגישו למרצה. למחרת קיבל כל סטודנט חוות דעת מודפסת המתארת את אופיו על סמך העיגול ששרטט. הסטודנטים התפעלו מן הדיוק שבאבחונים, ורבים הודו שלראשונה בחייהם זכו לחדירה כה עמוקה לנפשם – וכל זאת על סמך עיגול בעלמא! למעשה, כל הסטודנטים קיבלו חוות דעת זהה שכללה רשימת אמירות כלליות: אתה מתוסכל עקב הפער בין ציפיותיך למעשיך, אתה חי במתח עם בני המין השני, מאחורי ארשת פנים שלווה אתה אדם פגיע ורגיש וכיו"ב.


קריאה בכף היד


ה"קריאה" בשרטוטי כף ידו של אדם, מתיימרת לשמש ככלי מדעי ואמיתי לגילוי תכונותיו ועתידו. שלמה אבינר כותב על-כך בספרו "נר באישון לילה" (עמ' 173): "מה שנהוג היום לנחש את העבר והעתיד על-פי ציורי כפות הידיים הנמצאים בספרים הוא הבל. יתר על כן, המתעסקים בכך עוברים על איסור תורה 'לא תעוננו' (תמים תהיה, יעקב משה הלל, עמ' עט) [...]. מבחינה מדעית, קריאה בכף היד המצויה בימינו היא שיטה פסידו-מדעית חסרת ערך, ולא נמצאה כל ראיה לתקֵפותה. ומה שלעתים מצליחים הקוראים לגלות דברים נכונים הוא עקב השימוש באמירות כלליות, ובמיומנויות אחרות של קריאה קרה".


"הקריאה הקרה" שהזכיר אבינר, היא "שם כולל למגוון שיטות אשר בהן משתמשים שרלטנים מקצועיים על מנת לקרוא את נפש לקוחותיהם, לנבא את עתידם ולתמרן את התנהגותם – כל זאת בהותירם את הרושם שהם עושים זאת בכוחות על-טבעיים ודרכים מסתוריות [...] 'הקריאה הקרה' נפוצה בצורות קריאות שונות, ביניהן קלפי טארוט, אסטרולוגיה, קריאה בכף היד, קריאה בקפה [...]" ועוד (שם, עמ' 290).


הצלחת "הקריאה הקרה" תלויה במידה בה מתלווים אליה הגורמים הבאים:


1) אמון – בני אדם נוטים לתת אמון במי שיודע לרוכשו: חיוך, חנופה, הזדהות ועשיית רושם מקצועי. מלבד האמון, נוטה הלקוח להאמין בשיטה עצמה, אך גם אם רמת ספקנותו של הלקוח גבוהה – אם כבר הגיע לקריאה, הרי שבהכרח רמת ספקנותו תפחת על מנת להצדיק את בחירתו להישאל בקורא בכף היד וכיו"ב ו/או טרחתו להגיע עד אליו, וכיו"ב.


2) פרשנות הלקוח – הלקוח מאזין לדברי הקורא וקושר ומשייך את הדברים הנאמרים בקריאה לעולמו האישי.


3) חשיבה וזיכרון סלקטיביים – הלקוח יְיחס חשיבות לקריאה מוצלחת ונכונה, שהרי היא "דיברה אליו", ויתעלם מהקריאות השגויות. לכשיזדמן ללקוח לספר לחבריו אודותיה, הוא יספר רק על ההצלחות, כיוון שהשגיאות לא היו משמעותיות בעבורו (והוא גם לא ירצה להיראות כסכל בעיני חבריו על ש"יצא פראייר" והפסיד כסף בפח של שרלטן ונוכל).


4) חנופה מעודנת – הקורא מתאר את אופיו של הלקוח באופן מחמיא, כאשר לעתים המחמאות מוסוות היטב בתוך סבך מילולי טפל.


הבאנו רק מעט מזער מטכניקות הפעולה של ה"קוראים", על שלל הטכניקות, תוכלו לקרוא בספרו החשוב של שלמה אבינר "נר באישון לילה", עמ' 290–306.


"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ"


לעיל הבאנו דעה שלפיה הקורא בכף היד עובר על לאו מפורש מן התורה והוא: "לא תעוננו". ברם, לפי דעתי אין זו אבחנה מדויקת, כי "לא תעוננו" עוסק באיסור שלא לכוון את פעולותינו ליום כזה או אחר, ונובע מההזיה המאגית שיש זמנים טובים וזמנים רעים לעשות פעולות מסוימות, וכדברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב): "יום זה ראוי לפעולה פלונית ונתכוון לעשותו, או יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית ונימנע מלעשותו [...] כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים האומר עת פלונית טובה ועת פלונית רעה".


לעומת זאת, הגדת העתידות באופן כללי, אף היא אסורה מהתורה אך היא כלולה בלאו אחר, והוא שלא לקסום (דב' יח, י): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף", והנה לפניכם הגדרת רבנו ללאו זה בספר המצוות (לאווין לא):


"הוזהרנו מלקסום, כלומר לעורר את כוח ההשערה [=על ידי תפישה מהירה ומקיפה של נסיבות קיימות וצפויות, וברור כי ידיעת הרקע או מקצתו עוזרים הרבה בעניינים הללו" (י"ק)] באחד ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות הללו אשר אומרים מה שיהיה לפני היותו, לא ייתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה בהם חזק, ויארע על הרוב כפי האמת והנכון [...]. והכרחי הוא לבעלי הכוחות ההשערתיים הללו לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעולתו: יש מהם מי שמכה במקל על הארץ [...] ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד [...] ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומביט בה ומגיד".


ובכלל אלה גם ה"קוראים", שקוראים את העתידות בכף היד או בקלפים או בקפה, וכיו"ב משאר ההבלים וההזיות הנגעלות, וכמו שאומר יוסף קאפח שם: "בכל ההבלים הללו ראה גם הלכות עבודה זרה (יא, ז)", ובהמשך נראה את דברי רבנו החדים בהלכה.


וממשיך הרמב"ם ואומר בספר המצוות שם: "והמטרה בכל אלה לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר עצמו פועל משהו או מורה על משהו [הקפה או הטארוט או שרטוטי הידיים]. וזו טעות ההמון, כי כאשר מתאמתות להם מקצת אותן ההגדות, חושבים שהפעולות הללו מורות על מה שיהיה". כלומר, ההמון חושבים ששרטוטי כף היד או רישומי הקפה או מה שעלה בקלפים, הם אלה שמורים על מה שיהיה, והאמת היא, שכל אלה אינם אלא הסחת הדעת כדי לעורר את אותו כוח השערה שיש בכל אדם ברמה שונה. ומי שיש לו כוח השערתי ברמה גבוהה, תסייע לו מאד פעולה חיצונית זו כדי להפעיל את כוח ההשערה שבו.


ומוסיף וקובע הרמב"ם בספר המצוות שם: "והעושה איזה מעשה שיהיה מן המעשים הללו וזולתם, מכל מה שנוהג בדרך זו נקרא קוסם, אמר ה': 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] קֹסֵם קְסָמִים' [דב' יח, י]. ולשון ספרי: 'איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר אם אלך או לא אלך'. ועל סוג זה של עוררות [כוח ההשערה] המפורסם באותו הזמן אמר הנביא: 'עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ' [הושע ד, יב]. והעובר במעשה זה לוקה, כלומר הקוסם ומגיד על-ידי מעשה שעושה, לא השואל את הקוסם, אבל השואל מתועב מאד [ומכין אותו מכת מרדות]".


פסקי רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק יא


[ו] "אי זה הוא קוסם? זה העושה מעשה [...] כדי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מחשבתו מכל הדברים, עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה. או שיאמר שראוי לעשות כך והזהרו מכך".


[ז] "יש מן הקוסמין שהוא ממשמש בחול או באבנים; ויש מהן מי שגוהר לארץ וצועק. ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית ומדמין ואומרים; ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו וּמְדבר – הוא שהנביא אומר 'עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ' [הושע ד, יב]".


[ח] "אסור לקסוֹם ולשאול לקוסם. אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן [=כגון ה"קוראים" למיניהם] – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] קֹסֵם קְסָמִים' [דב' יח, י]".


ומוסיף ומעיר שם יוסף קאפח, וזה לשונו: "ואחת היא דעת רבנו, שכל אלה הבל המה מעשה תעתועים [...]. ונראה שכל כיעורו [של הסכל והפתי אשר שואל את הקוסם, הוא] על-ידי זיהום מחשבתו בדברי הבל שאין ראוי לישראל מקבלי תורת ה' לעסוק בהן".


וממשיך רבנו ופוסק בהלכות עבודה-זרה שם:


[כ] "ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן [כל ההזיות המאגיות למיניהן], והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".


[כא] "כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן [כמו רבים מ"גדולי ישראל" המהובלים באלף השנים האחרונות], אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


בהלכה זו רבנו שופך אור על מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. ואף ששכלם כבר הושחת בהזיות נדמה להם שהם גדולים כאלהים, נושאי משאות שווא ומדוחים, מורים דברי כפירה כאילו ניתנו לנו מפי הגבורה, והורסים את נפש עם אלהים בסמים פסיכודלים קשים מבית היוצר של סוחרי הסמים האורתודוקסים הפרו-נוצריים.


מקורות להבלי הקריאה בכף היד


קריאה בכף היד מוזכרת בספר הזוהר הטמא (יתרו ע, ב), ושם נאמר כי בשבעה איברים ניתן להבחין באישיותו של האדם: שיער, מצח, עיניים, פנים, שפתיים, אוזניים, ושרטוטי הידיים, ושם נפרטו הבלים אלה באריכות. ואין להתפלא שהמקור הנרפשׂ להזיה הזו הוא בספר הזוהר אשר מלא וגדוש בהגשמה, באלילות, באמונות תפלות, ובסתם הזיות אשר מחריבות את דעתו של האדם. ואף אין להתפלא על ריבוי השוטים הנוהים אחריו, או על בעלי השׂררה ששולטים בהמוני השוטים, שהרי נוח להם ולשׂררתם לְדַמּוֹת להמון שספר הזוהר נאמר מפי הגבורה – כי אם ההמון לא יהיו סכלים נבערים איך הם עצמם ייחשבו לחכמים ולגדולים?


מכל מקום, לעצם העניין, עיינתי בזוהר שם, וראיתי שיש שם משפטים מפורשים שמהם עולה שניתן לחזות את העתידות לפי מבנה ומאפייני האיברים הללו, ובמלים אחרות, ספר הזוהר מעודד כאן לעבור על איסור מפורש מהתורה! ועל קטעים כאלה בזוהר הטמא יש לומר: "עמי בזוהר ישאל והזיותיו יגידו לו". ואין לי ספק שרבנו היה שולל בחריפות את קטעי הכפירה הללו שבזוהר הטמא, ומגנה בתוקף את השוטים והנוכלים שתועים ומתעים בהם, וכמו שהוא תוקף את הוזי ההזיות למיניהן בצוואתו לספרו "מורה הנבוכים" (עמ' יג):


"אבל המבולבלים אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים [...] ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם "חכמי ישראל"] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת [=והינם יותר תועים מהבהמות, כלשון רבנו]. הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם [=ולכן התנגדו למורה כדי שלא תֵּחָשֵׂף תרמיתם] – שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


ביאור הדברים, המידות הרעות וההשקפות הנפסדות, שהן רכוש הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מלפני ה'] הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם אשר מתעים את העם אחרי התהו וההבל, הן אלה אשר יסבּבו את הרעה אל הפתאים והנבלים המחזיקים בהן וימיטו עליהם שבר, מידה כנגד מידה: "עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" (מש' ה, כב).


ולאחר שראינו כיצד קאפח מגנה את ההזיות הללו ומזלזל בהן, איך הוא היה מסוגל להודות באמיתתו של ספר הזוהר? וראו מאמרי: "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה". וזו דוגמה נוספת כיצד השוחד עיוור את עיני שכלו וגרם לו לפסוח על שתי הסעיפים, וכדברי אליהו הנביא לעם-ישראל: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).


מקור שני לקריאה בכף היד נמצא בכתבי הרמב"ן, וזה לשונו (עמ' כו, הוצאת המוסד הסגור של קוק המשוגע): "וסדר השרטוטין שאמר הגאון הוא חכמת הכף והשרטוטין שעד עכשיו משתמשים בהם ומתעסקים בהם בני אדם. וכל אלו הדברים וכיוצא בהם, חכמות ישנות אמיתיות הן ומקובלות ביד מקבלי התורה". ודברי בר-המן הפוכים לחלוטין מדברי רבנו!


והאמת שזה די מבדח לראות כיצד בר-המן הכניס עצמו למכלאת הסכלים ומחוסרי הדעת שגדר רבנו לעיל, ואין זה המקום היחיד שבר-המן פולט דברי סכלות לדעת רבנו, ובמהלך עיוני בכתבי בר-המן נתקלתי בדברי הבל לא מעטים (ראו מאמרי: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן" חלקים א, ב, ג, ד). וראו לדוגמה את פירושו על הפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" (ויק' יח, יט), שם הוא כותב על ההיזק הגשמי שאשה נדה גורמת:


"ועוד הגידו בו ניסיון אמיתי [והוא גם הוזה וגם שקרן], והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, ייראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו". ועל סכלותו זו יש לומר: מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!


ואגב, מסוף דבריו גם עולה שהאפעה ממית בהבטתו, ואין גבול להזיות ההוזים... וזה מזכיר לי את הזיות עובדי האלילים במיתולוגיה היוונית בעניין המדוזה אשר ממיתה בהבטתה...


סוף דבר


ראו נא את דברי רבנו בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קמ–קמא):


"ומלת אפיקורוס, היא מלת ארמית עניינה ההקלה והזלזול בתורה או בחכמי התורה, ולפיכך מניחים שם זה בסתם על מי שאינו מאמין ביסודות התורה, או מבזה את החכמים או איזה תלמיד חכמים שיהיה, או רבו [וכמובן שמדובר על חכמי האמת לא על בעלי המרדעות]. וספרים החיצונים אמרו ספרי מינין [ומעניין שהמינים בימינו קוראים לספרי המדע והאמת "ספרים חיצוניים"]. וכן ספרי בן סירא, שהיה איש חיבר ספרים בהזיות מענייני 'אלפראסה' שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצויים אצל הערבים מִסִּפרי [קורות] הדורות ומנהגי המלכים וייחוסי שבטי הערבים וספרי השירים, וכיו"ב מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית, אלא איבוד הזמן בלבד. והלוחש על המכה, דווקא ברקיקה לפי שיש בכך זלזול השם. וההוגה את השם באותותיו הוא שיהגה יוד-הא-ואו-הא שהוא שם המפורש. וכבר הזכירו דברים זולת אלה שהעושה אותם אין לו חלק, אמרו: המלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם-הבא, והקורא לחברו בכינויו, והמתכבד בקלון חברו. לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו ואף-על-פי שהם קלים לפי מחשבת החושב כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם-הבא".


נשים לב כיצד יוסף קאפח מפרש שם "ענייני אלפראסה", וזה לשונו: "טענת הכרת תכונותיו של אדם על-ידי סימנים חיצוניים בגופו או בשערו, כעין אותם שהזכירו ב[סנהדרין] דף ק ע"ב: זלדקן, קורטמן, עבדקן, סכסן, וכיו"ב. ובבן סירא שבידינו אין את הדברים אלה".


וברור שקאפח שגה לחלוטין באבחנתו, כי רבנו מגדיר בדבריו לעיל במדויק מהם "ענייני אלפראסה", וכֹה דבריו: "בהזיות מעניני 'אלפראסה', שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצויים אצל הערבים מִסִּפרי [קורות] הדורות ומנהגי המלכים וייחוסי שבטי הערבים וספרי השירים, וכיוצא בזה מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא איבוד הזמן בלבד". ויתרה מזאת, פעמיים רבנו חוזר על המלים "איבוד הזמן", ואם היה מדובר כדברי קאפח בעוררות כוח ההשערה, היה מדובר באיסור תורה שנוגע לעבודה-זרה, ולא רק באיבוד זמן בדברים בטלים ובסיפורי אלף לילה ולילה. ומסיבה זאת קאפח גם לא מצא בספר בן סירא שבידינו את ענייני עוררות כוח ההשערה, כי לא לזה כיוון רבנו, אלא לסיפורי הזיות העמים הסכלים אשר מכלים את הזמן היקר והקצר.


ובעניין הדברים הבטלים ראוי לעיין בדברי רבנו בהלכות גזלה ואבדה (ו, יא):


"והמשחק בקוביה עם הגוי אין בו משום איסור גזל, אבל יש בו איסור עסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם לעסוק כל ימיו אלא בדברי תורה וביישובו של עולם".


ואחתום מאמר זה בדברי התורה והנביאים בענייני הקוסמות והקוסמים הארורים:


"וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם" (במ' כב, ז).


"כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במ' כג, כג).


"לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף" (דב' יח, י).


"כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יד).


"וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים" (ש"א ו, ב).


"כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (ש"א טו, כג).


"וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, יז).


"וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם, חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" (יר' יד, יד).


"וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל" (יר' כז, ט).


"כִּי כֹה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם, וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים" (יר' כט, ח).


"חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב, הָאֹמְרִים נְאֻם יְיָ וַייָ לֹא שְׁלָחָם וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר" (יח' יג, ו).


"וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב, בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ, וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְיִ" (יח' יג, ט).


"לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא תִקְסַמְנָה עוֹד וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי יְיָ" (יח' יג, כג).


"כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד" (יח' כא, כו).


"וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל, חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב, אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ וַייָ לֹא דִבֵּר" (יח' כב, כח).


"מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל" (יש' מד, כה).


"לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם, וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים" (מיכה ג, ו–ז).


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג, יא יב).

בתמונה: מגדת עתידות, ציור מאת קאראווג'ו 1595.

קריאה בכף היד לאור המדע והדעת
.pdf
Download PDF • 216KB

308 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!