top of page

מדוע חובה להניח תפילין בחול-המועד? (חלק ב)

ו. פסיקת הגאונים


בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים"; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים-טובים? ת"ל 'וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה' [שמ' יג, טז] – מי שצריך אות, יצאו אלו שהן גופן אות".


משני המקורות הללו עולה, כי קו הפסיקה של חז"ל והרמב"ם נשמר: איסור הנחת תפילין הוא אך ורק בשבתות ובימים-טובים, וברור שיש להניח תפילין בימי חול-המועד בהתאם למסורת התורה-שבעל-פה האמיתית והמקורית, וכפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר.


אולם, יש שני מקורות אשר מהם עולה לכאורה שאין להניח תפילין בחול-המועד לדעת הגאונים. אך כפי שנראה לקמן, מקורות אלה רעועים ביותר, ואף אם הם לא היו רעועים, הם היו בטלים בשישים לעומת שלל הראיות ואיכותן שהבאנו בחלקו הראשון של המאמר.


המקור הרעוע הראשון


בתוספות המינות מועד קטן יט ע"א (ד"ה רב יוסי), נאמר כך: "ובהלכות-גדולות פסק דאסור להניח תפילין בחולו-של-מועד". לכאורה, יש לפנינו עדות כי ר' שמעון קיארה מהמאה התשיעית, שספר "הלכות גדולות" מיוחס לו, פוסק שאסור להניח תפילין בחול-המועד.


ברם, פסיקה זו שנזכרה בתוספות, נמצאת רק במהדורת הילדסהיימר לספר הלכות-גדולות, שם, בחלק א (עמ' 482) נאמר כך: "אסור להניח תפילין בשבתות ויום-טוב, וכן הוא משום דכתיב: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' יג, י]. ושאילו מקמיה רב יעקב בן חביב שאלה לעניין תפילין ואמר, אסור להניח תפילין בחולו של מועד, ובעי שאילה" וכו'.


הילדסהיימר מציין שם (בהערה 8), כי השם "רב יעקב בן חביב" אינו ידוע לנו ממקום אחר. הוא גם מפנה לעיין בספרו בעמ' 360 (בהערה 50), שם הוא מציין שהמלים "ובעי שאילה" מעידות על-כך שמדובר בנוסח שנוסף אחר תקופת הגאונים. ואכן, במהדורת "הלכות גדולות" שראינו בראש דברינו, תוספת זו אינה מופיעה – המהדורה שהבאנו בראש דברינו היא מהדורת מכון ירושלים, שהוציא לאור בשנת תשנ"ב מהדורה חדשה ומתוקנת על-פי דפוס ונציה ש"ח, עם תיקונים על-פי כתבי-יד ודפוסים ישנים (מהדורה זו הוכנסה לפרויקט השו"ת).


לפיכך נראה ברור, כי הנוסח הקדום והמדויק הוא נוסח המהדורה שהובא בראש דברינו, ובו לא נזכר כלל הקטע מ"ושאילו מקמיה" עד סוף הדברים, ובהתאמה לדעת התלמודים, מדרשי ההלכה, סדר רב עמרם גאון ורבנו הרמב"ם – שחובה להניח תפילין בחול-המועד.


נראה אפוא שבעלי-התוספות, שחיו מאות שנים לאחר תקופתו של בעל הספר "הלכות גדולות", החזיקו בידם נוסח מאוחר של הספר "הלכות גדולות", נוסח שהוחדרה אליו תוספת מינות המנוגדת לפסק התלמודים ומדרשי ההלכה, לפסק הגאונים, ולפסק רבנו הרמב"ם.


אגב, רבנו הרמב"ם מלמדנו, כי בעל "הלכות גדולות" נטה לשגות בעניינים פשוטים, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד–ה), בעניין הספר שנקרא "הלכות גדולות":


"מנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן [...] כולם נמשכו אחר בעל הלכות-גדולות [...] כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה".


המקור הרעוע השני


"עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ" (דב' לב, לב). הרא"ש (להלן: הרוֹש) בספרו "הלכות קטנות" (בהל' תפילין), ציטט מ"ספר העתים" של יהודה ברצלוני (המאה הי"ב), וזה לשונו:


"ובספר-העיתים של הרב הברצלוני ז"ל ראיתי כתוב: 'ובפיסקא לגאון, הלכה: אסור להניח תפילין בשבתות וימים-טובים, דכתיב: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת, ואסור להניח תפילין בחול-המועד'".


ברם, ב"ספר העיתים" שבידינו דברים אלה כלל אינם נמצאים! ויתרה מזאת, מדובר כאן בעדות של הרוֹש שמצטט את עדות "ספר העתים", עד מפי עד, ואין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה ומומי בכורות. ולא סתם עד מפי עד, אלא עדות על גאון שאינו ידוע, שהרי אין אנו יודעים מי-הוא-זה ואי-זה-הוא הגאון העלום הזה שמצוטט לפי הרוֹש ב"ספר העתים", ואפילו הרוֹש בעצמו אומר בהמשך דבריו שם: "ואין נראה לי לסמוך על האי פסקא".


נראה לי אפוא בסבירות גבוהה מאד, שהגאון האנונימי שנזכר ב"ספר העתים" המפוקפק שהיה בידי הרוֹש, הוא למעשה בעל הספר "הלכות גדולות" לפי אותו הנוסח המפוקפק שראינו לעיל במהדורת הילדסהיימר, שהרי שתי העדויות בעניין זה דומות מאד בלשון ובמבנה:


1) ספר "הלכות גדולות" מהדורת הילדסהיימר: "אסור להניח תפילין בשבתות ויום-טוב, וכן הוא משום דכתיב 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה'. ושאילו מקמיה רב יעקב בן חביב שאלה לעניין תפילין ואמר, אסור להניח תפילין בחולו של מועד".


2) עדות "ספר העתים" שהובא בתוך הלכות תפילין לרוֹש: "ובפיסקא לגאון, הלכה: אסור להניח תפילין בשבתות וימים-טובים, דכתיב: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת', ואסור להניח תפילין בחול-המועד". והדגשתי בשני המקורות את המשפטים אשר כמעט זהים.


נמצא אפוא, שאין לפנינו שני מקורות מתקופת הגאונים, אלא מקור אחד מפוקפק לכל הטעות הזו. ושאלה אחת גדולה מנקרת במוחי: אם אכן הייתה מסורת גאונים כזו, שאסור להניח תפילין בחול-המועד, וכי יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם, מעתיקהּ המובהק והנאמן של מסורת הגאונים, לא יָדַע על מסורת גאונים כה חשובה? ואולי יתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שמסורת כה חשובה בעניין ביטול למשך שבועיים של שתי מצוות עשה מן התורה, לא תיזכר כלל אצל גאונים רבים וחשובים? כמו לדוגמה אצל רבנו סעדיה גאון? ואם אכן הייתה מסורת כזו, הייתה חובה על הגאונים לפרסמה במקומות רבים כדי להסיר תקלה מעם-ישראל.


נוסיף לעיין בהמשך דברי הרוֹש שם:


"ואין נראה לי לסמוך על האי פסקא, משום דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחברו, ואיהו מוקי 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה' בחוקת הפסח. ושבתות וימים-טובים נפקא ליה מן 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' [שמ' יג, ט]. [...] ולרבי יוסי הגלילי דדריש 'מִיָּמִים' ולא כל ימים – פרט לשבתות וימים-טובים, לדידיה ודאי חול-המועד בכלל ימים-טובים כיון שקרוי 'מקרא קודש'. אבל לר' עקיבא דנפקא ליה שבתות וימים-טובים מ'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת', אין זה בכלל כדפרישית לעיל. [...] ויש שמניחין תפילין בחול-המועד בלא ברכה, והמברך לא הפסיד".


ויש להעיר שלוש הערות על דבריו:


1) כבר ראינו שישנם חכמים רבים שחולקים על ר' עקיבא, ולכן רבנו הרמב"ם לא פסק כמותו, שהרי הלכה כר' עקיבא מחברו אך לא מחבריו, והרוֹש הסכל לא ידע ולא יבין.


2) מאין הרוֹש ידע לומר שלר' יוסי הגלילי חול-המועד הוא בכלל ימים-טובים? בגלל שחול-המועד קרוי "מקרא קודש"? והלא כל ההשוואה שנאמרה בתלמוד בעניין זה (חגיגה יח ע"א), היא כדי ללמד שחול-המועד אסור במלאכה ולא לשום עניין אחר.


ויתרה מזאת, מעצם ההשוואה בתלמוד במסכת חגיגה שם עולה, שאין חול-המועד נכלל בכלל ימים-טובים! מפני שרבות הן המלאכות המותרות בחול-המועד, ובימים-טובים כולן אסורות. זאת ועוד, איסור מלאכה בימים-טובים הוא מן התורה, ואיסור מלאכה בחול-המועד מצומצם יחסית והוא מדברי סופרים בלבד. ובכלל, מדוע הרוֹש ממציא ומחדש חידושים שלא נאמרו בגמרא על דעת עצמו, והלא מדובר כאן בביטול שתי מצוות-עשה מן התורה? וכבר ראינו שעצם האיסור להניח תפילין בשבתות וימים-טובים אינו ברור ומפורש, היעלה על הדעת להוסיף ולהרחיב מדעתנו את האיסור שחז"ל אמרו עליו במפורש שהוא עצמו רעוע?


3) הרוֹש אומר לעיל כך:


"ולרבי יוסי הגלילי דדריש: 'מִיָּמִים' ולא כל ימים – פרט לשבתות וימים-טובים, לדידיה [לר' יוסי הגלילי] ודאי חול-המועד בכלל ימים-טובים כיוון שקרוי 'מקרא קודש'. אבל לר' עקיבא דנפקא ליה שבתות וימים-טובים מ'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת', אין זה בכלל כדפרישית לעיל".


ביאור הדברים: הרוֹש טען, שמדרשתו של ר' יוסי הגלילי: "'יָמִים' – ולא לילות, 'מִיָּמִים' – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים" עולה, שר' יוסי סובר ש"חול-המועד בכלל ימים-טובים כיוון שנקרא 'מקרא קודש'", כלשון הרוֹש. ברם, אין קשר בין דרשתו של ר' יוסי הגלילי, לבין החלטתו של הרוֹש שר' יוסי סובר שחול-המועד הוא בכלל ימים טובים. ובמלים אחרות, מה הקשר בין דרשתו של ר' יוסי, לבין סוגיית התלמוד בעניין היות חול-המועד מקרא-קודש? וכאמור, כל הסוגייה הזו נאמרה בחגיגה רק כדי ללמד על-כך שחול-המועד אסור במלאכה.


ויתרה מזאת, הרוֹש הטמבל לא הבין, שאם הוא פוסק כמו ר' עקיבא, הוא מוכרח לפסוק שיש מצוה להניח תפילין גם בלילה! שהרי לפי ר' עקיבא האיסור להניח תפילין הוא אך ורק בשבתות ובימים טובים. וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וכי יש לפסוק הלכה כר' עקיבא מחבריו?


קצרו של דבר, אין ראיה אמיתית ומבוססת מתקופת הגאונים. שתי הראיות שנזכרו רעועות ועלובות ביותר, ואף אם הן היו יציבות, הן בטלות בשישים ביחס לשלל הראיות ואיכותן שהבאנו בחלקו הראשון של המאמר, ואשר מהן אנו לומדים שחובה להניח תפילין בחול-המועד.


"כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ" (דב' לב, לב).


ז. הנזק שגרמו התוספות והרוֹש לדרך האמת


לעניין ה"ראיות" שהביאו התוספות והרוֹש, אוסיף עובדה שאינה חשובה כל-כך לפי דעתי, והיא, שגם בעלי-התוספות וגם הרוֹש דחו את הקביעה שאסור להניח תפילין בחול-המועד. אמרתי שעובדה זו אינה חשובה, כי דבריהם מלאים שגיאות ואי-דיוקים באופן כללי, וגם בעניין זה בעלי-התוספות כותבים בלשון רפֶה ומגומגם ביותר (מ"ק יט ע"א): "אבל להניחם במועד שרי [=מותר]". מה פירוש מותר? וכי מצות התפילין שהקב"ה ציווה עליה בהר סיני היא בגדר רשות? והיה עליהם לענות בבירור על השאלה: האם יש חובה להניח או אסור להניח? כי אם אין איסור יש חובה להניח, ואם יש איסור אסור להניח, ואין כאן שום מקום לגדר של רשות.


וגם הרוֹש כתב לעיל בלשון רפֶה ומגומגם: "ויש שמניחין תפילין בחול-המועד בלא ברכה, והמברך לא הפסיד". וגם מדברי הטמבל הזה עולה, שהנחת תפילין בחול-המועד היא בגדר רשות, וזהו כאמור גדר חדש שהוא והתוספות המציאו. שהרי כאמור: או שחייבים להניח כי מדובר במצוה מן התורה, או שאסור להניח ויבחרו להם כדרכם וכעלילותם תירוץ פרו-נוצרי מפוקפק המנותק מההלכה התלמודית, כדי שייתן להם גושפנקא דמיונית לֶאֱסוֹר.


כמו כן, רבנו הרמב"ם מלמד אותנו כלל חשוב במורה (ב, טז), והוא, שאסור להוכיח דבר שהוא אמת בהוכחות שגויות או חלושות: "כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות, תיחלש הנפש מִלְּאַמֶּת את אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". וקאפח מוסיף שם: "כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות, גורם לבני אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו" – וזה בדיוק מה שעשו כאן בעלי-התוספות הנגעלות והאשכולות המרורות בגמגמם בעניין זה. כלומר, בגלל שהם לא ידעו ולא יבינו בחשכת המינות יתהלכו, גרמו לרבים לשגות שאין יסודות חזקים לחובה להניח תפילין בחול-המועד, ומי שבוחר שלא להניח תפילין בחול-המועד יש לו כביכול על מה לסמוך. כמו כן, שיטת פסיקתם המגומגמת הפוסחת על שתי הסעיפים, היא שיטה רעה מאד, וממנה התפתח ממסד הכמורה האורתודוקסי הפוליטי השכיר, שכל פסיקותיו נגועות בשיבושים ובאינטרסים זרים.


ח. מעט על זיופי המינים וצאצאיהם


אמנם, העיר לי מאן-דהו שיש מקור נוסף שמיוחס לתקופת הגאונים, והוא נמצא בספר "תורתן של ראשונים" חלק א (פרנקפורט, 1882), ואשר לפי הטענה של המהדיר חיים הורוביץ, הינו ליקוט של דברי הגאונים מתוך כתבי-יד. ברם, אודה ואתוודה כי איני מאמין למינים ולצאצאיהם, ובמיוחד לא לאלה אשר חיו בתקופות חשוכות בארצות הטומאה והמינות שבהן איש הישר בעיניו יעשה, וסילפו וזייפו והשחיתו את דת משה ככל העולה על רוחם.


ברם, לא אשלול את המקור הזה רק על סמך החזקה שהמינים וצאצאיהם הינם זייפנים בני זייפנים וסלפנים בני סלפנים, אלא אשלול אותו גם מתוך עיון במקור עצמו, וכך נאמר שם בעמ' 47 משמו של משה גאון: "והילכתא, אסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים, דכתיב: 'ושמרת את החוקה הזאת במועדה' וגו', ואסור להניח תפילין בחולו של מועד".


ובכן, מאופן הזיוף עולה שהזייפן היה מודע היטב לכך שחובה להניח תפילין בחול-המועד! שהרי מן התוספת: "ואסור להניח תפילין בחולו-של-מועד" עולה, כי הרישא של דברי משה גאון, ואשר בה נאמר: "אסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים" נוגעת אך ורק לימים-טובים! אחרת מדוע יש צורך להוסיף ולאסור להניח תפילין גם בחולו-של-מועד?


ובמלים אחרות, מי שכתב את השורות הללו הבין היטב כי הדרשה המפורסמת במנחות בעניין האיסור להניח תפילין בשבתות ובימים-טובים, נוגעת אך ורק לימים-טובים ולא לימי-חול-המועד! וכבר ראינו את הדרשה הזו בחלק א, ונעתיק אותה שוב מתוך מסכת מנחות (לו ע"ב): "דתניא: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' שם], 'יָמִים' – ולא לילות, 'מִיָּמִים' – ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים – דברי ר' יוסי הגלילי".


נמצא אפוא, שמי שכתב את הדברים הללו מסלף ביודעין את דברי חכמים! שהרי הוא היה מודע לכך שמדרש ההלכה שמובא במסכת מנחות עוסק אך ורק בימים-טובים הדומים לשבתות, ובכל זאת הוא החליט לזייף ולהוסיף שאסור להניח תפילין גם בחול-המועד! ומכיוון שקשה להניח שרב משה גאון הוא זה אשר סילף וזייף בגסות וברשלנות את הִלכת חז"ל, נראה די ברור שמאן-דהו מקרב המינים וצאצאיהם באירופה הנוצרית והחשוכה, ביקש לעוות ולסלף את הטקסט, והוסיף למקור את השורה: "ואסור להניח תפילין בחולו-של-מועד".


ולמה קשה להניח שרב משה גאון יזייף באופן כל-כך גס ורשלני? ובכן, גם אם משה גאון לא היה העיפרון המחודד ביותר בקלמר, קשה להניח שהוא הזייפן, כי מדובר בזיוף מרושל מאד, ואם משה גאון היה הזייפן, קרוב לוודאי שהוא היה מזייף באופן שיתקבל על הדעת, כמו לדוגמה כך: "והילכתא, אסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים [ובחולו של מועד], דכתיב: 'ושמרת את החוקה הזאת במועדה' וגו'". ולא בצורה כל-כך מרושלת טלאי על טלאי כמו שמובא במהדורת הורביץ: "והילכתא, אסור להניח תפילין בשבתות ובימים טובים, דכתיב: 'ושמרת את החוקה הזאת במועדה' וגו', ואסור להניח תפילין בחולו-של-מועד".


זאת ועוד, בקטע המצוטט לא מובאת שום ראיה לכך שאסור להניח תפילין בחול-המועד! כלומר, צוּטט מדרש ההלכה המפורסם שראינו לעיל, ובהמשכו נאמר: "ואסור להניח תפילין בחולו-של-מועד" – ללא שום אסמכתא וראיה! כאילו הדברים נאמרו מפי-הגבורה! וברור שהדברים לא נאמרו מפי הגבורה, ואף לא יצאו מבתי המדרשות של החכמים ע"ה, אך הזייפן הטיפש לא השכיל להבין שעליו להביא ראיה או פסוק כאסמכתא שבה יבסס את זיופו.


לפיכך ברור אפוא שמדובר בזיוף, ולא סתם זיוף, אלא זיוף של זייפן סכל מהובל ומרושל, אשר קרוב לוודאי ביקש לתעתע ולכזב, ולהמציא מקור שיעמיד את שיטתם של המינים לאי-הנחת תפילין בחול-המועד, שיטה שיסודה בהזיות הקבלה האלילית, וכפי שעוד נראה לקמן.


חשוב גם לציין, כי כל הקטע הקצר הזה שבעמ' 47 מלא בשגיאות ובשיבושים, לדוגמה:


1) "ואחר שקיעת אל יניח" – חסר מילה: "ואחר שקיעת החמה"; 2) "רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באוריתא" – וזה שיבוש, שהרי יש לומר: "באורתא"; 3) יש שגיאה בתוך דברי משה גאון בהעתקת הפסוק, שהרי במקור בשמות (יג, י) נאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה", ולא "במועדה"; 4) בקטע נאמר שעל תפילין של ראש מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו במצות תפילין", וזה נוסח תמוה מאד.


5) ואולי השיבוש הגדול ביותר אשר מטיל צל כבד על אמינות כל הקטע כולו: "רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא [=תיקנתי כאן] – וכמותן אנו עושים". וכי יעלה על הדעת שהיו מקרב הגאונים שהנהיגו להניח תפילין בלילה? והלא זה סותר מיניה וביה את הכלל שכללו הגאונים, והוא: שכל מקום שנאמר "ופליגא" יצא הנפלג מההלכה! וכך נאמר בתלמוד מסכת מנחות (לו ע"ב): "רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא – ההוא פליגא". ועל מה פליגא? דהיינו על מה חולקת שיטתם של רב חסדא ורבה בר רב הונא? על ההלכה שנאמרה במסכת מנחות שם (לו ע"א) רק כמה שורות לפני-כן: "ועד מתי מניחן? [...] ר' יעקב אומר: [...] עד שתכלה רגל מן השוק [...] אמר רב נחמן: הלכה כר' יעקב".


6) ויתרה מזאת, איך אומר משה גאון "וכמותן אנו עושים", דהיינו מניחים תפילין בלילה, בעוד שרק כמה שורות לפני-כן הוא אומר: "והלכתא, כל היום כולו זמן הנחת תפילין, וכתיב 'מימים ימימה' – ימים ולא לילות, ועד בין השמשות יש לו רשות להניח, ואחר שקיעת [החמה] אל יניח, דאמר ר' אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה" – בראש דבריו הוא אומר שההלכה היא שיש להניח תפילין אך ורק ביום, ואף מעתיק את דברי ר' אלעזר שכל מי שמניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה... וכי יעלה על הדעת שכמה שורות לאחר כל זאת, הוא יאמר שהוא נוהג כמו רב חסדא ורבה בר הונא שנהגו להניחם גם בלילה?!


וזו סכלות חמורה מאד! וקרוב לוודאי שמדובר בזייפן אירופי מהובל ומרושל ביותר!


קצרו של דבר, כל הקטע הזה משובש מסולף ומעוות, כמנהגם של המינים בערי אדום.


ט. הזיות ספר-הזוהר


טרם שאחל, אספר לכם, שמסרתי בעבר הרחוק הרצאה במסגרת "ישיבת ראש חודש" בנתניה (בחינם). בהרצאה ההיא חזרתי כמה פעמים על הביטוי: "הזיות ספר הזוהר". לאחר ההרצאה ניגש אלי ר"ב דרדעי בכיר שמסר הרצאה אחריי (וכמובן קיבל שלמונים מעיריית נתניה בעבור ההרצאה – כ-600 ש"ח), הוא אמר לי בקול מתחסד: "למה אתה קורא לעניינים המובאים בספר הזוהר: 'הזיות'? לא צריך...". קולו הנמוך היה מלא בחששות ובהתחסדות, ועד היום איני מבין מדוע הוא ניסה להניא אותי מלזלזל בעבודה-זרה. לימים, הדרדעי המברטם הזה גם תקף את דרכי באור הרמב"ם, ראו מאמרי: "דרדעי בכיר נגד אור הרמב"ם".


נחל אפוא, בזוהר נאמר, שימים-טובים הם תפילין של-ראש של הקב"ה, ונקראו "טובים" מפני שהם מאירים ומזהירים בראשו של הקב"ה, וחול-המועד הם תפילין של-יד של הקב"ה. ולכן, בגלל שימים-טובים וימי חול-המועד מוגדרים באופן שרירותי לחלוטין כתפילין של הקב"ה, אסור לנו להניח תפילין בימים-טובים ובימי חול-המועד, מפני שבימים הללו שורים התפילין של הקב"ה על עם-ישראל, ואסור להעביר את התפילין של הקב"ה ולהניח תפילין רגילות, מפני שהתפילין של הקב"ה הם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני האדם.


וזה לשון ספר-הזוהר (זוהר חדש, מגילת שיר-השירים ח ע"א ואילך):


"רב המנונא סבא הכי אמר: אלין אינון ימים דאיקרון טובים, ואינון תפילין דרישא דקודשא-בריך-הוא מנח להון, ועל דא איקרון 'טובים', בגין דאינון נהרין ברישא דקודשא עילאה, ובכל אתר ימים-טובים אינון תפילין דרישא דקב"ה מנח להון. חולו-של-מועד [...] אלין תפילין דדרועא [...]. ובגיני כך באלין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא, אסור לאנחא שאר תפילין, דהא אלין יומין דאינון תפילין עילאין שראן על רישיהון דישראל קדישין. [...] ואסיר לאעברא תפילין דמארי עלמא ולאנחא תפילין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא".


אם נתייחס להבלים הללו לפי פשט הדברים, מדובר במינות ובעבודה-זרה חמורה ביותר, מפני שפעמיים הודגש שהקב"ה מניח תפילין על ראשו, ושהם מאירים ומזהירים בראשו של הקב"ה, ושהם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני-האדם – וכי יעלה על הדעת שיש להקב"ה תפילין מרובעות שחורות שהוא מניח על ראשו?! ואם הם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני-האדם, כלשונו של ספר הזוהר, לא מדובר כאן במשל משובש, כי אם בפשט מעֻוות ומבחיל של המינים.


ברם, גם אם נתעלם מענייני ההגשמה והאלילות הכעורים, אין כאן שום היגיון: אם התפילין של הקב"ה הם ימים-טובים וימי-חול-המועד, כיצד הם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני אדם? ואם כבר יש לו תפילין, היכן הם התפילין שלו במשך כל ימות-השנה? ומדוע דווקא בימים הבודדים שהקב"ה יתעלה שמו מניח בהם תפילין הוא מסיר אותם מעליו, ומעביר אותם לעם-ישראל? ואם הסיבה העיקרית שאסור להניח תפילין בימים-טובים ובחול-המועד היא מפני שהקב"ה נותן לנו את התפילין שלו, מדוע אסור להניח תפילין בשבת? והלא אין להקב"ה תפילין בשבת, אלא רק בימים-טובים ובימי חול-המועד? ובכלל, מדוע הקב"ה זקוק לתפילין? וכי הוא חייב במצוות? וכי הוא זקוק למעורר שיזכירוֹ את דרכי האמת והצדק? וייסוד דת משה על דברי טמטום והזיות גרם וגורם לעם-ישראל להיות "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".


בהמשך הדברים בספר הַשּׁוֹטוּת והאלילות, מסופר סיפור על מלך שביקש לשמור על עבדו, והורה לו שיעשה חותם בדמות דיוקנו של חותמו, וכל זמן שדיוקן התפילין ייראה עליו, כל העולם ירעד ויחול מפניו. לאחר מכן, מתוך אהבה גדולה של המלך לעבדו, הוא נתן לו גם את החותם העליון שלו. לאחר שהעבד לקח את החותם העליון, נטל המלך מעבדו את החותם הראשון שהעבד עשה בהוראתו – ואז, בהמשך הדברים בספר הזוהר נאמר, שאם העבד ידחה את חותם המלך העליון מפני החותם שהוא עשה, הוא בן מוות, מפני שביזה את חותם המלך והעדיף את החותם שהוא עשה. והנה הסיפור כפי שהוא מובא בספר הסכלות והטמטום:


"למלכא דבעי לנטרא לעבדיה, אמר ליה עביד דיוקנא דחותמא דילי, כל זימנא דההוא דיוקנא יתחזי עלך כולי עלמא יזועון וידחלון מינך, לבתר מגו רחימו עילאה דקא רחים ליה מלכא, יהב בידיה חותמא דגושפנקא עילאה דיליה, כיון דאחיד חותמא עילאה דמלכא בידיה שביק מיניה ההוא דיוקנא דאיהו עבד. אי ההוא עבדא דחי חותמא עילאה דמלכא בגין ההוא חותמא דאיהו עבד, ודאי בר קטולא הוא ההוא עבדא, בגין דאיהו עבד קלנא בחותמא דמלכא, ולא חייש ליה, ובגיני כך אסיר לעמא קדישא לדחיה חותמא דמלכא עילאה דשרא עלן בגין דיוקנא דאנן עבדין".


ומצעד ההבלים וההזיות ממשיך, גם כאן נאמר שהחותם של המלך הוא בדמות דיוקנו של חותם העבד, וזו הגשמה מפורשת. כמו כן, אם המלך כל-כך אוהב את עבדו, מדוע המלך לוקח מעבדו את החותם שעשה? והלא המלך בעצמו הורה לו לעשותו? וכי יש חרטה או בלבול או שגיאה לפני ה' יתעלה? וכי ה' יתברך עלול לחזור בו ממתנה שהוא נותן לעבדו הנאמן והאהוב? ובכלל, אם למלך יש שני חותמות, חותם העליון וחותם התחתון, מדוע אסור לאדם לעטות שני חותמות? מדוע יש בכך זלזול למלך? והלא המלך בעצמו הורה לו לעשות את החותם הראשון בדמות דיוקנו של חותמו הוא, וכי יעלה על הדעת שהמלך יצווה את העבד בדבר שעתיד לגרום למלך לזלזול וביזיון עד-כדי-כך שיחייב את העבד מיתה? האם כך נוהג מלך שאוהב את עבדו אהבה גדולה? האם כך נוהג אדם או מלך מיושב בדעתו?


ויש להוסיף ולשאול, אם הדברים המובאים בספר-הזוהר אינם כפשוטם ומבטאים משלים אלגוריים, מדוע יש להם השלכות הלכתיות והשלכות מעשיות כל-כך חריפות, עד כדי עונש מיתה? וכי יעלה על הדעת ללמוד הלכה למעשה מדברי אגדה? וכי יעלה על הדעת לחייב עונש מיתה על-פי דברי אגדה? וכי סנהדרין הורגת על-פי דברי אגדה? וחומרת הדברים והקשרם ההלכתי רומזים לכך שכוונת המחבר לערבב בין פשט ומשל! כלומר, מדובר כאן בהגשמת הבורא שהיא העבודה-הזרה החמורה ביותר, שהרי נאמר שהקב"ה מניח תפילין, ויש לו ראש וזרוע, והוא אף מתבלבל ומתחרט ושוגה וחוזר בו על מתנה שנתן לעבדו הנאמן...


ובספר במדבר (כג, יט) נאמר: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה", ואונקלוס מתרגם שם: "לָא כְמִלֵּי בְּנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא, בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמְכַדְּבִין, וְאַף לָא כְעוּבָדֵי בְּנֵי בִסְרָא דְּאִנוּן גָּזְרִין לְמַעֲבַד תָּיְבִין וּמִתְמַלְכִין, הוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵיהּ מִתְקַיַּים". וכנראה שמחבר ספר-הזוהר הטיפש לא הכיר את אונקלוס, ותמוה מאד לשיטתם, שהרי ר' שמעון בר יוחאי ואונקלוס גר הצדק שניהם היו תלמידי ר' עקיבא...


ואסיים פרק זה בהרחקה נוספת מעבודה-זרה: בסיפור מספר-הזוהר שהובא לעיל נאמר, שהמלך החליט לתת גם את החותם העליון לעבדו, מפני אהבה גדולה שאהבו, וזה לשון ספר הזהר: "לבתר מגו רחימו עילאה דקא רחים ליה מלכא" – ותיאור מלך-מלכי-המלכים כמלך-בשר-ודם, שרגשות חמלה ואהבה גדולה מציפים את ישותו ומעוררים אותו להעניק מתנות לעבדו, הוא בגדר הגשמה ועבודה-זרה חמורה ביותר, כי אין כל הבדל בין תיאור הקב"ה כבשר ודם לבין תיאורו כבעל התפעלויות, ראו מאמריי: "מבוא למצוַת ייחוד השם", "רש"י – ראש פרשני ההגשמה" (חלק א, פרק ג), "לעורר רחמי שמים?", ועוד.


י. מדוע אפוא השוטים אינם מניחים תפילין בחול-המועד?


התשובה נמצאת בדברי ג'וחא קארו בהלכות תפילין (ד, י), וזה לשונו: "ומנהג העולם להניחן, עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר-הזוהר לשיר-השירים, שמי שמניח תפילין בחול-המועד כמו שקוצץ בנטיעות, ונמנעו מלהניחם עוד בחול-המועד" – ולא ברור לי מדוע הג'וחא אומר "כמו שקוצץ בנטיעות" והלא בספר-הזוהר נאמר שחייב מיתה! ואולי אפילו הג'וחא הזה הבין, שלא יעלה על הדעת שמי שמניח תפילין בחול-המועד יהיה חייב במיתה...


מכל מקום, מנהג העולם היה להניח תפילין בחול-המועד, עד שמצאו כל מיני פתאים וסכלים נבערים דברים קשים בספר-הזוהר כנגד הנחת תפילין בחול-המועד, ובגלל הזיות ספר-הזוהר ביטלו שתי מצוות-עשה מן התורה בִּשְׁבוּעוֹת חול-המועד. וכידוע, הג'וחא הושפע רבות מספרות המיסטיקה וההזיות, והחדיר לספרו "שולחן ערוך" גם את ההזיה הזו, שהרי הוא פוסק בשולחנו המשוקץ (הלכות תפילין, לא): "בחול-המועד גם-כן אסור להניח תפילין".


כדי להעמיק את הבנתנו בעניין זה, נעיין גם בדברי הג'וחא בספרו "ח'רבת יוסוף" שם:


"ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול-המועד. ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול-המועד כדברי הרא"ש, ואחר-כך מצאו שכתב רבי שמעון בר-יוחאי במאמר אחד, שאסור להניחם בחול-המועד, ועל-כן נמנעו מלהניחם בחול-המועד [...] והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם לשיר-השירים על פסוק 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים' [א, ג], וזה לשונו: '[...] בְּאִלֵּין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא אסור לאנחא שאר תפילין'".


והג'וחא מסיים שם את דבריו, ואומר: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לבו לגשת לעבור בקום-עשה על דברי רבי שמעון בן-יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן". ולפי דעתנו דין זה נתבאר במפורש בתלמודים, מפני שֶׁצוּיְּנוּ בהם רק הימים שאין מניחים בהם, וכל בר-דעת יבין לבד באלו ימים כן יש להניח – ורק מי שדעתו כבר נטתה אחר המאגיה וההזיות והתאוות יסבור שהדברים המפורשים והמבוארים הינם סתומים וחתומים.


והשאלה שצריכה להישאל היא: ומי יערב לבו לבטל שתי מצוות-עשה מן התורה שציוונו בהן ה' יתעלה? והתשובה ברורה, רק מי שדחה את מלכותו של מלך-מלכי-המלכים, והמליך עליו בשר ודם עפר מן האדמה להיות לאדונו (אדוננו בר-יוחאי), וכך הומלך בר-יוחאי לאלוה בספר-הזוהר (בא, לח ע"א): "כתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ [שמ' לד, כג]' מאן פני פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי".


והחלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה גסה ומכוערת ביותר. יתרומם ויתברך ה' יתעלה שאין בלתו ואין-כיוצא-בו, ולו לבדו היראה והגאווה והאדנות.


וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד,יט) בעניין מבטלי מצות עשה:


"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] ומחטיאי הרבים [...]. מחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה".


ורשעי המיסטיקה והקבלה וההזיות לדורותיהם רשעו וחטאו בשתיים: גם החטיאו בדבר גדול (מינות ועבודה-זרה), וגם החטיאו בדבר קטן (ביטול שתי מצוות עשה) – שם רשעים ירקב.


ואסיים פרק זה בנקודה למחשבה: וכי יעלה על הדעת שמי שמניח תפילין בחול-המועד חייב מיתה והתורה לא תזהירנו מזאת? האם ה' יתברך יעשה עוול כזה? היעלה על הדעת שהוא, יתעלה ויתרומם שמו לעילא-לעילא, יעניש ללא אזהרה ברורה? "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), יתרומם ויתעלה מכל הבלי ספר הזוהר רשעותו ומינותו, שביטל כאן שתי מצוות עשה מן התורה, וביטל את דברי חז"ל, וכל המבטל את דברי חז"ל כופר בתורה-שבעל-פה ונידון בצואה רותחת. וראוי לקרוע בגדים ולקונן בנעימת בוכים "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" וכו', על שדברי תֹּהוּ רבים מספר-הזוהר קנו אחיזה בעם-ישראל – "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הו' ד, יב).


יא. הקשר המיוחד שבין מצות התפילין למועדים


אחת העובדות המעניינות ביותר היא הקשר המיוחד שבין מצות התפילין לימי חול-המועד. בספר שמות (יג, א–טז) מובאות שתי הפרשיות שעוסקות במצות התפילין, ומהן עולה, שמצות התפילין היא אות ומופת לתשועה הגדולה ולנסים העצומים והנוראיים אשר עשה ה' לעם-ישראל בצאתו ממצרים. כלומר, מן התורה אנו לומדים, כי הזמן החשוב ביותר להנחת התפילין הוא דווקא בחג הפסח! מפני שמצות התפילין נועדה בעיקר להזכיר לנו "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם", והנה הפסוקים לפניכם:


"וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְיָ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְיָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַייָ. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה".


"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְיָ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַייָ, וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַייָ. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג יְיָ כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַייָ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם".


ולאחר קָראי את הפסוקים הללו, שאלה חדה ונוקבת רועמת ומהדהדת במחשבתי: וכי יעלה על הדעת שה' יתברך יניח תקלה כזו בתורה-שבכתב? שהרי כריכת מצות התפילין דווקא לימי חול-המועד בחג הפסח, עלולה להוות תקלה גדולה, אם אכן מי שמניח תפילין בחול-המועד חייב מיתה כמו שנטען בזוהר! וכל המעלה על הדעת שה' יתעלה יעשה כדבר הרע הזה, מוציא לעז על ה' יתברך, יתעלה ויתרומם מעל כל הדעות הרעות והשקפות המינות הבזויות.


יב. בשבח מצות התפילין וחשיבותה


נצרף עתה דברים קצרים אשר מתארים את חשיבותה של מצות התפילין, וזאת כדי לעורר אותנו להבין שביטולה במשך שבועות שלמים בשנה, הוא דבר שלא ייעשה!


וכֹה דברי חז"ל ורבנו בסוף הלכות תפילין, בשתי הפסקות לקמן:


"קדושת התפילין קדושה גדולה היא, שכל זמן שתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר במחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא. אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.


אף-על-פי שמצוותן ללבשן כל היום, בשעת התפילה יותר מן הכל. אמרו חכמים: כל הקורא קרית-שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, שהרי בארבע הפרשיות ציווה על תפילין של-ראש ועל תפילין של-יד. וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר: 'אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ' [יש' לח, טז]".


זאת ועוד אחרת: כל מי שלא מניח תפילין בחול-המועד עובר על איסור תורה כפול – לא רק שהוא מבטל שתי מצוות עשה, הוא מבטל שתי מצוות עשה מפני דברי הבל ומינות ועבודה-זרה. שהרי כל מי שאינו מניח תפילין בחול-המועד מצדיק ומודה בכל דברי ההבל התועבה והמינות והעבודה-הזרה שבספר-הזוהר, וכידוע, כל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה וכפסק רבנו בהלכות עבודה זרה (ב, ז). כלומר, לא רק שהוא עוזב אורחות יושר, אלא הוא גם בוחר ללכת בדרכי חושך – "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ" (מש' ב, יג).


וכך מבאר רס"ג כתוב זה:


"ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחר ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה החטא כפול".


ומצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, שהרי הריחוק מדרך האמת והתְּעייה אחר הקבלה האלילית הכעורה גרמו לביטול שתי מצוות-עשה מן התורה שמרוממות לדרך האמת, וכדברי רבנו בהלכה לעיל, שמצות תפילין מפנה לבו של אדם "לדברי האמת והצדק".


יהי רצון שנזכה לאהבת ה' ולאהבת האמת כ"אַבְרָהָם אֹהֲבִי", שמאהבתו העצומה לה' יתעלה, הגמול היחיד שביקש בעבור המצוות היה לזכות במצוות נוספות, וכדברי חז"ל: שכר מצוה – מצוה. "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (יש' מא, ח).


יג. "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (דב' יד, א)


רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (יב, טז–יז): "'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [...] ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר. שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, שנאמר: 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [דב' יד, א] – לא תיעשו אגודות אגודות".


רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכה, שדין זה אינו אלא כאשר יש מחלוקת במנהג, אבל כאשר יש מחלוקת במהות דת האמת, בין בהלכה ובין בהשקפה, אין כל מקום לוותר להסס ולהיטמע, אדרבה! מצוה רבה וחובה עצומה ונוראה היא להחזיר עטרה ליושנה, ולהדליק מחדש את אור ההלכה שחשכה ואור המחשבה שכבתה. ובכלל, איך יעלה על הדעת שתתרחש תקלה כזו בעם-ישראל וְתִבְטַל מצוה מן התורה, והתועים והמתעים עוד יעזו לומר על ההולכים בדרך האמת אשר מתנגדים לסילוף לשקר ולמינות שהם מתגודדים? אדרבה, חובה עלינו להוכיח וללמד את הדרך הנכונה, מי שיקבל – יקבל, ומי שלא – יִוָּתֵר בסכלותו, ואנחנו נהיה נקיים לפני ה' יתעלה, כי את המוטל עלינו אנחנו עושים, ואת מצוַת ה' לא שכחנו ולא הסתרנו.


עד כאן דברינו אמורים ביחס לביטול שאר מצוות מן התורה, ברם, הדברים נכונים ביתר-שאת בענייננו, מפני שביטול מצות התפילין בחול-המועד נובע משגייה של עם-ישראל אחר ההבל האלילות המינות והתועבה. נסיבות אלה נסכו בחובת מצות הנחת התפילין בחול-המועד חובה עצומה נוספת והיא ביעור עבודה-זרה מארצנו, כי בהנחת התפילין אנו מזכירים לכל התועים בעם-ישראל את ייחודו של אל-אמת שאין-כיוצא-בו. ובמלים אחרות, בהנחת התפילין בחול-המועד בימינו מקיימים לא רק שתי מצוות עשה מן התורה, אלא גם מצות ביעור עבודה-זרה מארצנו, שהיא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה! עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה!


"בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).


יד. הנחת תפילין בתשעה-באב


בהלכות תעניות (ה, יא) רבנו פוסק כך: "ומקצת חכמים נוהגין שלא להניח בו [בתשעה באב] תפילין של ראש", ולכאורה עולה מזאת ריח של ראיה לאלה שמבטלים את מצות תפילין בחול-המועד. ברם, נראה ברור כי יש הבדלים עצומים בין תשעה-באב לבין חול-המועד:


1) הרמב"ם מדגיש בהלכה כי רק מקצת חכמים נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה-באב, כלומר לא די בכך שה"חכמים" עצמם הם מעטים, מדובר כאן במיעוט-דמיעוט.


2) לא מדובר בתפילין של-יד, אלא רק בתפילין של-ראש.


3) מדובר ביום אחד ויחיד בשנה, לא בשבועות שלמים.


4) תשעה-באב הוא יום מיוחד במינו שבו חז"ל אסרו ללמוד תורה! לפיכך אין ללמוד ממנו לגבי שום יום אחר, בוודאי לא לשבועות שלמים בשנה, ובוודאי שאין ללמוד ממנו לימי-חול-המועד שעיקר תכליתם הוא לימוד התורה והגייה בחוכמתה, ועיסוק במושכלות ובדרך האמת.


5) ניתן להבין מדוע אותם מקצת החכמים יחידי הסגולה לא הניחו תפילין של ראש, הם חשו את צער החורבן והעדר האמת והצדק כל-כך עמוק וצורב בליבם, עד שלא היו מסוגלים מבחינה רגשית להניח פאר על ראשם, והעוסק במצוה ומצטער כך על החורבן הנורא פטור מן המצוה – כלומר, רק מי שמצטער כואב ומתייסר כך על חורבן בית-המקדש, יכול לבחור שלא להניח תפילין של ראש כדי לבטא ביתר-שאת את צער האבדן העצום – "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו), ויונתן תרגם שם: "וַהֲווֹ עָבְדֵי קֻשְׁטָא מִיטָּרְפִין וְדִסְטַן מִבִּישׁ מִתְבָּזְזִין, וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּבְאֵישׁ קֳדָמוֹהִי אֲרֵי לֵית דִּינָא".


6) ויתרה מזאת, מהלכה זו ניתן להביא ראיה חזקה מדוע לדעת רבנו הרמב"ם חובה להניח תפילין בחול-המועד, שהרי אם במקום שרק יחידי-סגולה בודדים ונדירים, נוהגים שלא להניח תפילין של-ראש בלבד יום אחד בשנה, ובכל זאת רבנו ראה לנכון להדגיש ולציין זאת בהלכה – וכי יעלה על הדעת, שבמקום שאסור לכל עם-ישראל להניח תפילין של-יד ושל-ראש או שהדבר בגדר רשות, במשך שבועות שלמים בשנה – רבנו הרמב"ם יימנע מלומר בפירוש שאסור להניח תפילין או שיש שנוהגים שלא להניח תפילין? וכי יעלה על הדעת שאם היה עוון מיתה בהנחת תפילין, כדברי הזוהר, חז"ל ורבנו היו מתעלמים מעניין זה בהלכותיהם?


7) זאת ועוד, שימו לב! בעניין ביטויי האבילות הקב"ה הורה ליחזקאל הנביא (כד, יז) כך: "אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה – פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ", כלומר, אי הנחת תפילין היא ביטוי לאבילות! ומכיוון שחובה עלינו לשמוח ולשמֵּח בחגים ובמועדים, חובה עלינו להתרחק מכל ביטוי של אבילות ולהניח בהם פאר לראשנו – "וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם [...] וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְיִ" (יח' שם).


סוף דבר


"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת [...] וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם" (שמ' יג, ו-טז) – הקב"ה קושר בין מצות זכירת מצרים בחג הפסח לבין מצות הנחת תפילין, ללמדנו שמצות הנחת תפילין בימי הפסח היא הנעלה והרצויה ביותר.


כמו כן, חירות אמיתית מתבטאת ביכולת שלנו לקיים את המצוות ללא חשש וללא מורא – וכמו שאבותינו במצרים התגברו על הפחד מהמצרִים ושחטו את כבש הפסח כדי לבער את העבודה הזרה מקרבם – כך עלינו להתגבר על הפחד שמשליטים המינים וצאצאיהם האורתודוקסים הארורים, ולהניח תפילין בימי חול-המועד ללא מגור! כל-שכן כאשר ימי חול-המועד של חג הפסח מבטאים יותר מכל את החירות האמיתית מן העבודה-הזרה וביעור ההזיות והאלילות.


ושימו לב היטב לדברי רבנו במורה (ג, מו), בשתי הפסקות לקמן:


"כבר ביארה התורה [...] כי המצרים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן [...] וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי-נכונות הללו נצטווינו להקריב [...] דווקא מן המקנה [...] כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, [דווקא] בו מתקרבים לפני ה' ו[דווקא] באותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות, שהם מחלות הנפש האנושית, בהיפך [=בעשיית ההיפך] אשר בקצה השני [בדומה לריפוי המידות, ראו מאמרי: "שביל הזהב של הרמב"ם"].


ומחמת העניין הזה עצמו נצטווינו בשחיטת כבש הפסח, והזָּאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה [!]. 'וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף' [שמ' יב, כג] – [והצילם ה' יתעלה] בשכר פרסום המשמעת, וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה-זרה".


למדנו אפוא על דרך התורה במלחמתה בעבודה-הזרה, וחובה עלינו ללכת בדרכה. לפיכך, חובה עלינו להישמע להוראתה ולעשות ההיפך הגמור מציוויי העבודה-הזרה! כי דווקא בדרך זו תהיה ההצלחה, הטובה והברכה, ודווקא בדרך זו נבער את ההשקפות והמידות הרעות – והוא הדין להנחת תפילין בחול-המועד, דווקא בגלל שנאמר בזוהר שמי שמניחם חייב מיתה, חובה עלינו לבסס ולהחדיר את הדעה "שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה", ולא הציל ה' יתעלה את אבותינו מן ההשחתה אלא בזכות שפרסמו את המשמעת לדבר ה', וביטלו וזלזלו וביזו את מה שהיה חשוב בעיני עובדי האלילים.


"הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).


מדוע חובה להניח תפילין בחול-המועד (ח''ב)
.pdf
Download PDF • 304KB

1,603 צפיות22 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

22 comentários


אני תמה מהיכן התחילו האשכנזים שלא להניח תפילין בחול המועד כאשר הרמ״א בסימן ל״א פוסק בפירוש להניח ולברך… הושפעו מהמקובלים? מתי ואיך???

מרי אדיר אתה מעורר שאלות ממש קשות. לאנשים קשה שמזיזים להם את הגבינה…

Curtir
אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
08 de abr. de 2023
Respondendo a

זה היה רק עניין של זמן עד שהמינים הכסילים יאמצו גם את השקפת המינות הזו...

עיין במשנה ארורה שם, תראה את ההתפתלויות, ובעז"ה תתחיל להבין.

מועדים לשמחה.

Curtir

hgbysaraby1
hgbysaraby1
12 de abr. de 2022

תשובה מענינת מאוד ודייקנית ישר כוח רב אדיר

ניראה לציין שאין מקור חזק לאי הנחת תפילין בחול המועד גם

לאלו שכתבו לא להניח אמנם לא נזכר טעם ברור בדבריהם כמו לגבי לילה או שבתות וימים טובים

Curtir

דביר
דביר
07 de out. de 2020

ברוך תהיה!

Curtir

אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
07 de out. de 2020

ראה ספרי "אפיקים להרמב"ם" עמ' 18-20, שם דנתי בנושאים הללו.


בקיצור יש לומר, שהדברים שבתלמוד חייבים כל ישראל ללכת בהם, לא בגלל שכל עם ישראל הסכימו עליהם, אלא בגלל שעד חתימת התלמוד הבבלי הייתה סנהדרין, והיא זו שאישרה את כל החוקים הללו, וזו כוונת הרמב"ם באמרו "הסכימו עליהם כל ישראל", הכוונה שההלכות והפסיקות אושרו על-ידי הסנהדרין ובגלל זאת הם הוסכמו על-ידי כל ישראל.


נמצא, שכוחו של התלמוד לא נובע מעם-ישראל אלא מן הסנהדרין. עיין בספרי שם.

Curtir

דביר
דביר
07 de out. de 2020

לפי מה שהבנתי (איני מומחה ולכן אני שואל), התלמוד כפוף לעם ישראל בכך שהם אלו שקיבלו אותו עלייהם ובכך הוא קיבל את סמכותו. כך כותב הרמב"ם (ספר המדע, הקדמה):

"אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת בהן... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".

כל כוחו בא לכאורה מחמת קבלת עמ"י אותו. בשונה מהסנהדרין שמחייבים את עמ"י מחמת מה שכתוב בתורה ותו לא, אינם צריכים את הסכמת כלל ישראל.

הרמב"ם לא עשה חילוק, וקבע שמה שכתוב בתלמוד יש לו סמכות של סנהדרין ממש. למה? מאיפה נובעת הקבלת סמכות המוחלטת הזו?

תודה

Curtir
bottom of page