top of page

מסכת סופרי המינים

"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


במאמר זה הנני מבקש לדון מעט במסכת המינים שנקראת "מסכת סופרים". פעמים רבות במהלך לימודיי ראיתי שחכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים זייפו וסילפו את מקורות התורה-שבעל-פה: בין אם בהוספת כתבי מינות מאוחרים וייחוסם לחז"ל ובין אם בזיוף מקורות קדומים. דוגמה לזיוף מקורות קדומים: ובכן, בעבודתי על פירוש רש"י מצאתי עשרות מקומות שבהם הוא מזייף מדרשים, כלומר, רש"י העתיק לפירושו מדרשים באופנים מסולפים ומשובשים במטרה להחדיר השקפות זרות. דוגמה לייחוס כתבי מינות מאוחרים לחז"ל: מצאתי בפירוש רש"י מאות העתקות של מדרשים מאוחרים כאילו מדובר בספרות חז"ל.


אך לא רק אצל רש"י-שר"י, תעשיית המינות האשכנזית החלה לפעול את פעולתה זמן רב לפני שרש"י זייף את ספרות חז"ל בהשקפות מינות וזיהם את ליבו של עם-ישראל. מדרשים רבים מיוחסים לספרות חז"ל אף שהם חוברו או נערכו עריכה קשה מאד מאות רבות בשנים לאחר שחז"ל סיימו את תפקידם בעולם. ועד היום חכמי-יועצי-אשכנז מזייפים את דת האמת, ראו לדוגמה בפרויקט השו"ת כיצד הם מקבצים את כל המדרשים תחת כותרת אחת: "ספרות חז"ל", בעוד שלפי האמת רק מיעוט המדרשים הללו אכן יצא מתחת ידיהם הנאמנות.


כדי ללמוד מעט על זיופיהם של חכמי-יועצי-אשכנז, מן ההכרח להעתיק לפניכם פרק מאד חשוב בעניין זה שפורסם כבר בכמה מאמרים, וכותרתו "אזור המינות האשכנזי":


תופעה נפוצה שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.


כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לכם ראיה מתוך ספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):


"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]


גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע –שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.


עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה עד כדי כתיבה מחדש של התלמוד [!]. כל זאת לעומת ההידור והשמירה על מסורת כתבי-היד בתחום התרבות הספרדי, אשר חכמיהם הגיהו בספרות חז"ל לעתים רחוקות ועל סמך כתבי-יד קדומים שהוחזקו מוסמכים ובדוקים בידם.


[...] מה שמשתקף כאן הוא תוצאה ישירה של הכפּפתה של ההלכה הכתובה אל המנהג החי והמסורת הרווחת בעל-פה [=שוב מלים יפות למינות ולהחלפת התורה-שבעל-פה במנהגי הסכלות הפרו-נוצריים המעוותים], ובעקבותיה התאמת הכתוב אל המנהג כדי שיחיה בהארמוניה עמו [=לכפירה, למחיקה, לביטול ולסילוף התורה-שבעל-פה הוא קורא: הארמוניה? ארור יהיה הוא וחבריו!]. עם התפשטות העיון בתלמוד הבבלי ולימודו באשכנז, הורחב השימוש בטכניקה זו גם למקומות שבהם היה ההישג דידאקטי בלבד".


עד כאן דבריו של תא-שמע המתעתע, אשר מכשיר את תהליך החרבת דת האמת!


מדבריו עולה אפוא, שיהדות אשכנז זייפה דת חדשה, דת של הלכות וחוקים חדשים מקרוב באו, אשר מבוססים על המנהגים הרווחים שלהם – מנהגי "אזור הנוחות", ויותר נכון לומר: מנהגי "אזור המינות" האשכנזי. וכדי לתת תוקף לדת החדשה, הם סילפו ושיבשו מקורות קדומים כדי להביא מהם "ראיות" למנהגי "אזור הנוחות" ו"אזור המינות" שלהם. משל למה הדבר דומה? לסימון מטרה ורק לאחר מכן שׂרטוט דרך ההגעה לאותה המטרה.


עד כאן מתוך הפרק: "אזור המינות האשכנזי".


מסכת סופרים


אחד הטקסטים שזייפו חכמי-יועצי-אשכנז הוא "מסכת סופרים", ויותר מדויק לומר עליה שהם חיברוהָ וייחסוהָ בשקר לספרות חז"ל, וכך נאמר בויקיפדיה על מסכת זו:


"עם זאת, חכמי ספרד לא הכירו אותה עד לתקופת הרמב"ן, שהכיר אותה מקשריו עם יהודי אשכנז. חלק מהראשונים והאחרונים שהכירו אותה ראו בה מקור מחייב, ואחרים לא סברו כך, כנראה על שום איחורה ביחס לתלמוד הבבלי, שנחשב ל'סוף הוראה'".


ואם חכמי ספרד לא הכירו אותה עד להרמב"ן, קרוב לוודאי שהיא זיוף גמור ומוחלט שיצא מבתי הזוהמה של המינים האירופים, והרמב"ן היה זה שהחדיר אותה, יחד עם שאר הטומאות וההזיות של המינים האירופים, לתוך יהדות ספרד (ועל הרמב"ן תוכלו ללמוד במאמר המקיף: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", וכן בסדרת המאמרים שעוסקת בהזיותיו המאגיות: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן!"). כמו כן, קרוב לוודאי ש"מסכת סופרים" אינה באמת מן המאה השמינית, כי אם עצם עצמה היא סילוף וזיוף, ברור שגם תאריך חיבורה סולף כדי לשוות לה חזות של קדמות – וזו היא דרכם של המינים, לחבר חיבורי מינות ולטעון שהם קדומים, וכמו שעשו עם ספר הזוהר הפגאני, אשר ייחסו אותו לא פחות מאשר לר' שמעון בר יוחאי!


עד עתה נמצאו ארבעה זיופים חמורים של מסכת סופרים, והנה הם לפניכם:


מנהג מבטל הלכה


במאמר: "מנהג ישראל תורה הוא?" הראיתי שהאִמרה: "מנהג מבטל הלכה" או "מנהג ישראל תורה הוא" וכו', כל אלה הינן בגדר התעיות מינות מסוכנות, אשר הסיתו והדיחו את עם-ישראל ללכת אחרי המינים האירופים התועים שהמיטו עלינו שואה רוחנית וגופנית. אין ספק אפוא שהדברים שמובאים במסכת סופרים, הם כבר דברים נגועים ומזוהמים שיצאו מבתי הטומאה של המינים, וכך נאמר שם בפרק יד (הלכה טז) בעניין מנהגי קריאת מגילות הכתובים:


"ונהגו כן העם, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת".


וכי יעלה על הדעת ש"מנהג וותיקין" יבטל הלכה מהלכות התורה-שבעל-פה? ברור אפוא שמסכת זו יצאה מתחת ידיהם של המינים האירופים אשר רוממו את הכלל הדמיוני: "מנהג מבטל הלכה", כדי לזייף באמצעותו את דת האמת: במחיקת הלכותיה ובהחדרת מנהגיהם.


ואצרף להלן את מסקנת מאמרי הנזכר:


נמצא אפוא, כי אין שום מקור לקביעה שיש לאמץ כל מנהג כאילו היה דין! מי שהחליט את ההחלטה הזו ובניגוד מוחלט לדיני ישראל האמיתיים (וכפי שנראה לקמן), היו חכמי-יועצי-אשכנז, אשר החליטו להחדיר את מסכת מנהגי המינות הכעורים שלהם בכל מחיר. אחת מן הדרכים להחדיר את מנהגיהם, הייתה להנחיל בשקר את האִמרה שמנהגיהם תורה המה. ואמרתי שזו רק אחת מן הדרכים, שהרי כבר הצבעתי במקומות לא מעטים על העובדה שהם סילפו ועיוותו את דת משה באמצעות זיוף ספרות חז"ל, מחיקת יסודות דתנו הטהורים, והחדרה מאסיבית של אמונות הבל ותעתועים, אשר להן הם קוראים "מנהגי אבות".


תענית בכורות


במאמר: "תענית הבכורים השוטים" הראיתי כי הזית התענית הזו מקורה במסכת סופרים, והיא מנוגדת באופן מוחלט להלכות חכמים ע"ה. וכך נאמר במסכת סופרים שם (כג, א):


"מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלושת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותן בחודש ניסן? מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים-עשר-נשיאים הקריבו קרבנם לשנים-עשר-יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבוא, עתיד המקדש להיבנות בניסן, לקיים מה שנאמר: 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' [קה' א, ט]. לפיכך אין אומרין תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצוות כדי שייכנסו לפסח בתאווה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה [ואיני מבין, על איזו תורה שנשרפה הוא מדבר?]; במה דברים אמורים בצנעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור, עד שיעבור ניסן".


והמנהגים שנאמרו בקטע הזה לא נזכרו בהלכות חז"ל ורבנו, וברור שהמנהגים המוזרים הללו מעידים על-כך שמדובר במסכת שמקורה בקרב חכמי-יועצי-אשכנז, ואפילו בויקיפדיה לא הסתירו את האמת על המסכת הזו: "המסכת נודעה בעיקר אצל ראשוני אשכנז, וחכמי ספרד לא הכירו אותה, עד לתקופת הרמב"ן שהכיר אותה מקשריו עם יהודי אשכנז".


נראה אפוא שמדובר במסכת שיצאה מתחת ידיהם של המינים וצאצאיהם, אשר דרכם בכל מקום לומר מיעוט של דברי אמת כדי להחדיר עמהם שלל הזיות ודמיונות לאין מספר. עוד נזכרו בויקיפדיה "קשריו של הרמב"ן" עם יהודי אשכנז... וחניפותו של המאגיקון הזה למינים ולצאצאיהם הפרו-נוצריים היא מן המפורסמות, ומדוע הזכרתי זאת? כדי להבין את ממשיכי דרכו. הבה נתבונן אפוא בחניפותו של אשכנזי נוסף ממוצא ספרדי הלא הוא קארו הקראי, שהמשיך את דרך החנופה וההתרפסות של הרמב"ן, ואף הנחיל אותה לספרדים המחופשים לאשכנזים אשר גואים בימינו, ראו נא את פסקו של קארו בשולחנו המגואל (גו"ח תע, א):


"הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה. (ואין המנהג כן) (מהרי"ל)". כלומר, קארו מבקש להיות עוד יותר קתולי מהאפיפיור! שהרי הוא מפליג מאד בהזיות השוטים ומזכיר שגם בכור מאֵם וגם נקבה בכורה מתענים! עד שאפילו מוסא איסר-לשלשת נגעל מהתגוללותו בגיעוליהם ודחה את דבריו.


קצרו של דבר, אין שום מקור אמיתי למנהג תענית הבכורים השוטים, אדרבה, מתוך דברי חכמים במשנה ובתלמוד ומתוך דברי רבנו הנאמנים עולה שאסור להתענות בערב הפסח. והנה לנו אפוא דוגמה נוספת להתנגשות חזיתית בין "מסכת סופרים" לבין חכמים ע"ה.


"כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה" (יש' ט, טז); "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם" (יש' כד, ה); "כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל יְיָ תּוֹעָה" (יש' לב, ו); "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" (יש' לג, יד).


נושאים (שבעים) פנים בתורה


במאמר: "נושאים (שבעים) פנים בתורה" הראיתי כי אין שום מקור אמיתי לאמירה הזו, ושהיא יצאה מתחת ידי המינים וצאצאיהם במטרה לזייף ולסלף את דת האמת, ולהפוך תורת אמת אחת קדושה וטהורה, לשבעים תורות פרו-נוצריות שיתאימו לרדיפת בִּצעם ותאוותיהם.


על-כל-פנים, אחד מן המקורות הדמיוניים להזיית "שבעים פנים בתורה" הוא במסכת סופרים (טז, ה), ושם נאמר כך:


"אמר ר' תנחום בר' חנילאי: אילו ניתנה התורה חתוכה, לא הייתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא, יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר, יש מטהרין כיוצא בו. אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקדוש-ברוך-הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר: ודגל"ו – בגימטריא ארבעים ותשעה הוא, אמר לו האיך עבידת? אמר לו: רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר, תלמיד וותיק היה לו לר' עקיבא, והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שלא מאותו הטעם, שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרים טהור; אמרו, כל אילין מניין, אלא שהיה חכם במקרא, ובקי במשנה, וותיק בתלמוד, וסבר בהגדה".


בראש הדברים נאמר ש"אילו ניתנה התורה חתוכה", דהיינו אם התורה הייתה פסקים-פסקים מפורשים שאין לנטות מהם ימין ושמאל, "לא הייתה עמידת רגליים למורה שיורה". כלומר, לא היה מורה הוראה שיכול להורות! וזאת סכלות מוחלטת שאין כמותה! וכי לא ניתן להורות מתוך פסקים חתוכים ומפורשים? והלא האמת היא ההיפך הגמור! מתוך פסקים מפורשים ניתן בקלות רבה מאד לפסוק הלכות, מה-שאין-כן מתוך התלמוד לדוגמה אשר אין כמעט אחד שלא השתבש בו במשך אלפיים השנים האחרונות, מי במעט ומי ברב, עד אפילו יציאה למינות.


וזו ראיה נוספת לכך שמדובר במסכת מינות אירופית שמטרתה החדרת הזיותיהם לדת האמת, שהרי ידועה שיטתם של חכמי-יועצי-אשכנז שאין לפסוק הלכה מהלכות פסוקות ומפורשות, אלא דווקא מתוך עיון בסוגיות התלמוד המורכבות, וזו כמובן סכלות מוחלטת ואפילו אם הם היו יודעים ללמוד גמרא. לעומתם, חכמי ספרד הקדמונים סברו שיש לפסוק הלכה מתוך הלכות פסוקות ומבוררות, וכך אומר ר' יוסף מיגאש בשו"ת (סימן קיד): "דע שהאיש הזה ראוי להתיר לו להורות, מאנשים הרבה קבעו עצמם להוראה בזמננו [...] ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה [...] אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם אף-על-פי שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח".


והיאך יעלה על הדעת שעדיף לפסוק הלכה מטקסט אשר לשונו קשה וענייניו עמוקים, מאשר מטקסט אשר לשונו קל וסגנונו פשוט כמו הלכות פסוקות של משנה תורה להרמב"ם? אלא, מטרתם של המינים בזה היא לעקם לעוות ולזייף את התורה-שבעל-פה, כי אם כל אחד רשאי ומחויב לפסוק הלכה אך ורק מן התלמוד, יִרבו מאד הסילופים הזיופים השיבושים והשגיאות בתורה-שבעל-פה, ואנדרלמוסיה רבתי כזו משרתת מאד את מטרותיהם, מפני שבלעדי זיהום הדת במחלה סופנית לא ניתן להחדיר לתוכה את השקפות המינות והזיותיהם המאגיות.


ובעניין הזייתם של חכמי-יועצי-אשכנז שחובה לפסוק הלכה מתוך התלמוד ושאסור לפסוק הלכה באופן ישיר מתוך הלכות פסוקות, ראו: "שיקוץ קנייבסקי מכה שנית". ובעניין ההרחקה הראויה מלימוד התלמוד לצאצאי המינים, ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".


נחזור ל"מסכת סופרים", גם המשך הדברים שנאמרו שם הזוי לחלוטין: "שאם טימא, יש מטמאין כיוצא בו, ואם טיהר, יש מטהרין כיוצא בו", ומה בכך שאם המורה טימא ויש עוד מורים אשר מטמאין כמותו? וכי העובדה שהוא לא יחיד בחידושו או בטעמו יש בה בעיה או תקלה? וגם מן הדברים הללו נוטפת תפישה אשכנזית פרו-נוצרית מובהקת, אשר לפיה כל אחד צריך לחדש חידושים עד להפיכת התורה לאלף תורות... וגאוותם לא הניחה להם ללכת בדרכי חז"ל, הם היו חייבים להרגיש שהם "מחדשים חידושים"... וגם זאת כדי לסלף ולזייף את התורה.


כמו כן, וכי יעלה על הדעת שר' ינאי אכן אמר את הדברים הללו? וכי התורה ניתנה בארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור? וכי תורתנו היא תורת שקר ופלסתר אשר כל אדם יכול לעצבה ככל העולה על רוחו כחומר ביד היוצר? והלא אלה הם דברי כפירה! גם הבאת הראיה מן המלה "וְדִגְלוֹ" משיר השירים (ב, ד): "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", הזויה לחלוטין, אין לה שום קשר לעניין, והחדרתה כל-כך מלאכותית, בלי טעם ובלי ריח.


ואם תקשו עלי ותאמרו: והלא מדובר במדרש! מדוע יש להתייחס אליו ברצינות? ובכן, לפי האמור במסכת סופרים דברי ר' ינאי אינם עוסקים בדברי דרש, שהרי בסוף דבריו נאמר: "רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור", כלומר, מדובר בעניין של פסיקת הלכה! וכאילו התורה ניתנה בענייני ההלכה בארבעים ותשעה פנים טמא וארבעים ותשעה פנים טהור!


נשים גם לב, שהלימוד מהמלה "וְדִגְלוֹ" הוא באמצעות גימטריה! וכי ניתן באמצעות לימוד קלוש בגימטריה להביא ראיה לשלול את הלכות התורה-שבעל-פה ולהחדיר במקומן מנהגים? ובמלים אחרות, וכי ניתן בגימטריה לסתור את יסודות דת משה ולהחליף אותה בדת אחרת?


פשוט הזוי! ללמדנו עד כמה המינים וצאצאיהם שקעו עמוק במינות ובסכלות.


ההלל של לילי פסחים


בתלמוד הבבלי מסכת ערכין (י ע"א–ע"ב) ומסכת תענית (כח ע"ב), נאמר כך:


"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים [ולא לילות] שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת; ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת".


ועתה למסכת סופרים (כ, ז), שם נאמר כך:


"דתניא ר' שמעון בן יהוצדק אומר, ימים שמונה עשר ולילה אחד, יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן: שמונת ימי חנוכה, ושמונת ימי החג, ויום טוב של עצרת, ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה הן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים".


ובכן, מי שיעיין היטב במסכת סופרים יבין מיד שמדובר בטקסט מזויף, שהרי הזייפן מצטט את הברייתא שהובאה במסכתות ערכין ותענית שנזכרה לעיל משם ר' שמעון בן יהוצדק, ומסלף אותה! שהרי בברייתא שהובאה בערכין ותענית שם, כלל לא נאמר שיש לגמור את ההלל בלילי פסחים! הזייפן האירופי הזה העתיק אפוא את מנהגי ההבל של האירופים שלא ידעו ולא יבינו לתוך "מסכת" סופרים, ובנוסף לזה אף כתב דברים שכלל לא נזכרו בספרות חז"ל: "ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה [...] וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים". והיכן כל הדברים הללו נאמרו?


כלומר, המחבר לא רק מחדיר לספרות חז"ל זיופים והבלים, הוא גם מזייף את ספרות חז"ל עצמה! שהרי הוא טוען שמי שגמר את ההלל בברכה תחילה וסוף בבית-הכנסת בלילי פסחים, אינו צריך עוד לברך עליו בהגדה! וגם דבר זה כלל לא נשמע מפי חכמים ע"ה (ולעיון נרחב במקורותיו של ההלל של לילי פסחים, ראו: "ההלל של לילי פסחים" מאת ר' נאור טויטו).


הראשון שסטה ממסורת חז"ל והגאונים ואימץ את דברי מסכת סופרים הוא בן נחמן (פסחים קיח ע"א), והחרה החזיק אחריו תלמידו בן אדרת המכונה הרשב"א (בחידושיו לברכות יא ע"ב), אשר שלל את הספר "מורה הנבוכים", ובזה שלל למעשה את מצוות ידיעת ה' וייחודו, ועוד. ומאוחר יותר נכשל אחריהם גם הטור (או"ח סימן תעג) שכתב: "ומה טוב ומה נעים המנהג שנוהגים לקרות ההלל בצבור בבית-הכנסת בליל פסח בברכה, ויש לו סמך במסכת סופרים", ובעקבותיו נכשל ונחבל גם קארו הקראי (גו"ח תפז, ד): "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בציבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות".


ועל כל משחיתי הדת הללו ומוחקי יסודותיה, ראו נא את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ברכת הלבנה


והנה לפניכם נוסח ברכת הלבנה כפי שהוא מופיע במסכת סופרים (יט, י):


"ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו, ומברך: אשר במאמרו ברא שחקים [וכו'] [...] ואומר שלש פעמים: סימן טוב, סימן טוב, סימן טוב, תיהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקד שלוש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים: כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו בני אדם כנגדי לא יגעו בי, תיפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן אמן, סלה הללויה. ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב. והדה היא מפסיקין לראשי חדשים".


ב"מסכת" סופרים הודגש שיש לברך על הירח דווקא במוצאי שבת, דבר שאין לו שום זכר בתלמוד הבבלי וכולו המצאה אירופית של חכמי-יועצי-אשכנז. עניין זה חמור מאד, שהרי ברור שלא לחינם פסקו חכמים ע"ה בתלמוד: "הרואה לבנה בחידושה", והכוונה ברורה: כל מי שרואה את הלבנה, בכל עת שהוא רואה אותה – מיד מברך, ואינו ממתין להתקבצות רוב-עם, כי המצוה היא לברך עליה מיד בעת ראייתה. וברור שתכלית הברכה היא לנצל את רגעי השמחה וההתפעמות הנפשית למול חידוש הלבנה, במטרה לרתום את הרגשות החזקים הללו לכיוונים חינוכיים של רוממות שבח וגדולה לבורא-עולם. ואם נדחה את הברכה לאמירתה ברוב-עם, לא רק שכבר דחקנו וכיבינו את ההתפעלות מחידוש הלבנה ומיצירת הבורא ישתבח, אלא שהפכנו את מעמד ההתפעלות מפעולותיו של בורא-עולם למעמד של עבודה-זרה.


ודומה הדבר למצות חכמים לקרוע בעת שמיעת שמועה רעה – וכי יעלה על הדעת שאדם ששמע שמועה רעה לו ולחבריו, ימתין עד להתקבצות כל אותם ששמעו שמועה רעה ויברכו ויקרעו ביחד?! והלא כל הרעיון הוא לברך ולהצדיק עלינו את הדין בעת החימום, שלא חלילה תיכנס בלבנו מחשבת תרעומת ותלונה כלפי שמיא, וכן לבטא את צערנו ולתת פורקן ומזור לרגשותינו ההומים והגואים באותו הרגע! ואיך יעלה על הדעת לדחות זאת לעשייה משותפת בהתקבצות בני אדם?! ואין זו אלא סכלות והתרחקות עצומה מהבנת המצוות ונפש האדם.


כמו כן, הטמבלים הללו הוסיפו שיש לברך על הלבנה "כשהוא מבושם", ואיך ייתכן כדבר הזה? והלא חכמים הורו לנו (ראו הלכות דעות ה, יח) שלא ייצא תלמיד חכמים לשוק כשהוא מבושם מפני החשד! והאירופים אף הוסיפו: "ותולה עיניו כנגדה, ומיישר את רגליו", כדי שלא יהיה ספק שהמברך פונה ללבנה... כלומר, חכמי-יועצי-אשכנז חשפו את מינותם באופן ברור, שהרי הם הדגישו באופן שאינו משתמע לשני פנים שכוונתם בברכה זו להלל ולשבח את הלבנה! וכידוע, פנייה לכל גורם זולת ה' יתעלה היא בגדר עיקר עבודה-זרה וחייבים עליה סקילה! ובעניין זה ראו: "השתלשלות העבודה הזרה", "ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם".


זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שיש לברך על הלבנה דווקא ב"כלים נאים"? והלא לפי התלמוד כל הרואה לבנה בחידושה עליו לברך! וכי יעלה על הדעת שעל האדם ללבוש "כלים נאים" כדי לברך ברכת הלבנה? ואפילו לתפילה לפני ה' יתעלה אין חובה לעמוד ב"כלים נאים"! והוראה זו מאד מקוממת, מפני שהיא מרוממת את עבודת הלבנה יותר מאשר את עבודת אל אמת.


ועל כל שאר ההזיות הפגאניות שנזכרו ב"מסכת סופרים": אמירת ברכת הלבנה במוצאי-שבת וברוב-עם דווקא, אמירת "סימן טוב" שלוש פעמים, אמירת "ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך", ריקוד כנגדה שלוש פעמים, ההזיה שהריקוד הוא סגולה לשמירה, ועוד. ובכן, על כולן כבר הרחבנו במאמר: "ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם" ולא נחזור על כל הדברים, נסתפק אפוא בציטוט סיכום המאמר, וגם זה לא מעט, והנה הדברים שהובאו שם לפניכם:


אסור להתקבץ לפני הלבנה ולומר לפניה דברי הלל שבח ורוממות, מן הסיבות הבאות:


א) מטרת העל של התורה – רבנו מבאר במורה, שמטרת העל של התורה היא לעקור את העבודה-הזרה ולמחות את עקבותיה וגרורותיה, וכל דבר ששייך לה. ואפילו דבר שהוא רק זכר לעבודה-זרה כלומר שאריותיה, ואפילו דבר שרק עלול לגרור למשהו שיש בו עבודה-זרה, ואפילו דבר שרק דומה לעבודה-זרה – כל אלה נאסרו עלינו בלשונות חד-משמעיים, חריפים ונוקבים, ו"כל מה שחשבוהו עבודה והתקרבות לפניהם [=לפני אלוהיהם], הוא הדבר הַשָּׂנוּי המתועב לפני ה', והוא אמרו: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם' [דב' יב, לא]".


ב) עבודת הירח היא עבודה-זרה קדומה – העבודה-הזרה לירח הייתה נפוצה מאוד בימי קדם, וכבר שגו בה אומות רבות במהלך ההיסטוריה. מזאת עלינו ללמוד שיש להיזהר ולהתרחק התרחקות גדולה מן הטקס הפגאני שעורכים למול הירח: ההִתקבצות ברוב-עם לפניו, הפנייה אליו, הריקודים והקיפוצים, כל האמירות המגוחכות שנאמרות לפניו, אמירת הקדיש לפניו, וכיו"ב. כי כל אלה הם גם שאריות של העבודה-הזרה הקדומה, גם פעולות שעלולות לגרור לעבודה-זרה, וגם מעשים אשר דומים מאד לפולחנים פגאניים של עבודה-זרה. ועל שלושת הדברים הללו אומר רבנו הרמב"ם שכולם הם דברים שנואים ביותר לפני ה' יתברך, ולכן יש להתרחק מהם כמו שמתרחקים מאש: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם".


ג) הרחקת התורה מכל מה שעלול לגרור לעבודת הירח ואפילו בדרך רחוקה – לא נאמר על קרבנות החטאת שהם לה', כי הם נאכלים לכהנים ואינם נשרפים כליל על גבי המזבח. ברם, על קרבן חטאת של ראש-חודש נאמר במיוחד: "חטאת לייָ" כדי להרחיק מעבודה-זרה! כלומר, בימי-קדם רבים מקרב העמים עובדי האלילים הקריבו לירח בראשי חודשים, והיה חשש שמא יטעה אדם מישראל לחשוב שקרבן ראש-חודש הוא לירח, לכן נאמר בו ורק בו שהוא לה'! ואומר רבנו במורה: "ולפיכך יצאה מן הכלל ההגדרה בשעיר זה [של ראש-חודש] ונאמר בו לה', לסלק את אותם הדמיונות הקשורים באותם הלבבות החולים אשר חוליָם מושרש".


האם לא ראוי שנתבונן בהרחקה זו של התורה? האם לא ראוי שנלך בעקבות התורה ונתרחק מכל סממן שעלול להזכיר עבודה-זרה לירח ואפילו בדרך רחוקה? כלומר, אם התורה הזהירה מעבודת הלבנה במקדש, ובדברים שה' ציווה אותנו בהם (=הקרבת שעיר של ראש-חודש) – האם לא ראוי לחשוש ליותר מכך: לדברים שהתורה לא ציוותה עליהם כלל (=כל הריקודים והאמירות והתושבחות ללבנה), ואף אינם נאמרים בבית-המקדש לפני ה' יתעלה?


ד) בתלמוד לא נזכר כל הנוסח שנמצא בסידורים, נזכרה שם הברכה בלבד, וכל כולה מופנית לה' יתברך. זאת ועוד, בתלמוד נאמר: "הרואה לבנה בחידושה" והכוונה ברורה: כל מי שרואה את הלבנה, בכל עת שהוא רואה אותה מברך מיד ואינו ממתין להתקבצות רוב-עם, כי המצוה היא לברך עליה מיד בעת ראייתה. והמטרה לנצל את רגעי השמחה וההתפעלות הנפשית למול חידוש הלבנה, ולרתום את הרגשות הללו לרוממות שבח וגדולה לבורא-עולם.


ה) בברכת הלבנה קיים איסור ניחוש, שהרי בברכה נאמר והודגש חמש פעמים: "סימן טוב תהא לנו ולכל ישראל" – כלומר בהזיה הזו קובעים את טקס ברכת הלבנה לסימן לעתיד לבוא שהחודש הזה יהיה חודש מבורך – וזו היא עבירה על מצות לא תעשה מפורשת בתורה, ולא סתם מצות לא תעשה, מצות לא תעשה שנאמר עליה בתורה שהיא תועבה!


והנה דברי התורה לפניכם: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


ו) בנוסח הטקס שעורכים לפני הלבנה יש פניות של שבח הלל ורוממות ללבנה עצמה, וזו עבודה-זרה לכל דבר ועניין! ולא רק הפניות הישירות: ההִתקבצות ברוב-עם כנגדה במוצאי שבת, וכשהוא מבושם ולבוש בכלים נאים, והחובה לתלות את עיניו בה וליישר את רגליו כנגדה, ואמירת "סימן טוב" שלוש פעמים, ודברי השבח ללבנה (ברוך יוצריך ברוך עושיך וכו' שיש בהם שבח ברור גם ללבנה), והריקוד כנגדה, וההזיה שהריקוד הינו סגולה מאגית לשמירה – כל אלה מבטאים יקר וכבוד ושבח ורוממות ללבנה עצמה. וכל שבח ורוממות למלאך או לכוכב בפנייה ישירה אליו הם בגדר עיקר עבודה-זרה, ואף שהשבח למלאך או לכוכב נאמר במטרה לשבח ולהלל את ה' יתעלה – אף שבח מסוג זה הוא בגדר עיקר עבודה-זרה.


ז) בתלמוד נאמר: "כל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה" – האם יעלה על הדעת שאדם שזכה לראות את הלבנה בחידושה, והוא כ"מקביל פני שכינה", שהוא ידחה את הברכה ואת "הקבלת פני השכינה" כדי שיתקבצו בני אדם? והלא אם היה מדובר במלך בשר ודם, האם הוא היה מעז שלא להתייחס אליו ולרחוש לו כבוד והכנעה מיד בפגישתו עמו? האם לא ראוי שלכל הפחות האדם יכבד את בורא-עולם כמו שהוא היה מכבד מלך בשר ודם?


ח) ובל נשכח את החזרה הפרו-נוצרית המשולשת על כל אמירה, אשר נועדה במקורה הנוצרי לרומם את השקפת השילוש "הקדוש". כמו כן, חזרה משולשת זו נועדה לשמש כמנטרה פגאנית להשגת תועלת מאגית דמיונית, כאילו יש סגולה באמירת הבלים שלוש פעמים, ובדומה לטקסי גירושי השדים שחוזרים עליהם שלוש פעמים, ולשאר הבלים והזיות.


קצרו של דבר, איך יעלה על הדעת שכל התוספות הפגאניות לברכת הלבנה יצאו מחכמים ע"ה? אלא ברור, שמסכת סופרים, שבה הובאו התוספות הפגאניות הללו, הינה מסכת שיצאה מתחת ידיהם של המינים וצאצאיהם, והיא חלק מתעשיית המינות והזיופים האשכנזית.


***

עד כֹּה נמצאו חמש דוגמות לזיופיהם של המינים במסכת סופרים, ולא שחיפשתי באופן יסודי ושיטתי, אלא, כל אלה הם דברים שעלו אגב לימוד עניינים אחרים לחלוטין. ובכל זאת, יש בדברים שנאמרו לעיל קריאת-כיוון חשובה מאד ביחס ל"מסכת סופרים", וחיבור מאמר זה יהווה מקום שאליו נאסוף בעתיד בעז"ה דוגמאות נוספות לזיופי המינים מ"מסכת סופרים".


"אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח, ח).

מסכת סופרי המינים
.pdf
הורידו את PDF • 232KB

337 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


עדכון: הוספתי עתה פרק למאמר בסופו, שכותרתו: "ברכת הלבנה".

Like
bottom of page