מסכת סופרי המינים

"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ, הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


במאמר זה הנני מבקש לדון מעט במסכת המינים שנקראת "מסכת סופרים". פעמים רבות במהלך לימודיי ראיתי שחכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים זייפו וסילפו את מקורות התורה-שבעל-פה: בין אם בהוספת כתבי מינות מאוחרים וייחוסם לחז"ל ובין אם בזיוף מקורות קדומים. דוגמה לזיוף מקורות קדומים: ובכן, בעבודתי על פירוש רש"י מצאתי עשרות מקומות שבהם הוא מזייף מדרשים, כלומר, רש"י העתיק לפירושו מדרשים באופנים מסולפים ומשובשים במטרה להחדיר השקפות זרות. דוגמה לייחוס כתבי מינות מאוחרים לחז"ל: מצאתי בפירוש רש"י מאות העתקות של מדרשים מאוחרים כאילו מדובר בספרות חז"ל.


אך לא רק אצל רש"י-שר"י, תעשיית המינות האשכנזית החלה לפעול את פעולתה זמן רב לפני שרש"י זייף את ספרות חז"ל בהשקפות מינות וזיהם את ליבו של עם-ישראל. מדרשים רבים מיוחסים לספרות חז"ל אף שהם חוברו או נערכו עריכה קשה מאד מאות רבות בשנים לאחר שחז"ל סיימו את תפקידם בעולם. ועד היום חכמי-יועצי-אשכנז מזייפים את דת האמת, ראו לדוגמה בפרויקט השו"ת כיצד הם מקבצים את כל המדרשים תחת כותרת אחת: "ספרות חז"ל", בעוד שלפי האמת רק מיעוט המדרשים הללו אכן יצא מתחת ידיהם הנאמנות.


כדי ללמוד מעט על זיופיהם של חכמי-יועצי-אשכנז, מן ההכרח להעתיק לפניכם פרק מאד חשוב בעניין זה שפורסם כבר בכמה מאמרים, וכותרתו "אזור המינות האשכנזי":


תופעה נפוצה שנחשפתי אליה במחקריי על פירושי רש"י ומקורותיו, היא יצירת ספרות מדרשית חדשה, כגון "פרקי דר' אליעזר" שנתחבר לפי ההערכות במאה השמינית, "מדרש תנחומא" שנתחבר לפי ההערכות במאה התשיעית, או מדרש אגדה (בובר) וילקוט שמעוני שנתחברו לפי ההערכות במאה הי"ג, ועוד. מדרשים אלה מכילים השקפות הבל ואמונות תפלות לרוב, ועמוסים לעייפה במאפיינים מאגיים דמיוניים אשר אין להם זכר בספרות חז"ל! מדרשים אלה שימשו את רש"י רבות בפירושיו או שוכתבו לאחר הפצתו כדי לשוות לדבריו חזות קדומה אשר נטועה ב"מדרשי חז"ל", ולהערכתי רובם הינם דמיונות והזיות זרות.


כדי לאשש את דבריי לעיל, אביא לכם ראיה מתוך ספרו של פרופ' ישראל תא-שמע: "הלכה, מנהג ומסורת ביהדות אשכנז". לעניות דעתי קטע זה נכתב ברגע נדיר של חשבון-נפש או מתוך גסות-רוח אשכנזית טיפוסית, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז אינם חוששים לפשוע ולחמוס ואף להודות על-כך, תוך שהם עוטפים את מעשיהם במלים יפות, ובעזות פנים אף אומרים שזו היא הדרך העולה בית-אל, וזה לשונו שם (עמ' 83–85, ההדגשות נוספו על-ידי):


"במאה הי"א [באשכנז] – בתקופה זו 'כיסה' המנהג יפה את צורכי ההחמרה [=מלים יפות לביטול התורה-שבעל-פה]. [...] במסגרת תפיסת-עולם [...] זו הכופפת את הספרים לחיים (ולא להיפך!), נתאפשרה גם התופעה האשכנזית הקבועה והמעניינת של הגהת ספרי המשנה והתלמוד, באופן מאסיבי וביד חזקה על-פי הסברה ושיקול-הדעת בלבד, ולא רק מתוך ספרים עתיקים. תופעה זו הוכרה כבר על-ידי החכמים הראשונים, שחיפשו בכל מקום, אחר נוסחאות 'ספרדיות' שהוחזקו בטהרתן. אך רק לאחרונה הולך ומתברר היקפה של התופעה, תוקפה וממדיה. לא רק מלים וקטעי משפטים הוחלפו בספרים, אלא הרכבות של ממש, ממקורות חיצוניים, מקבילים וזרים, נעשו בחוזקת-היד על-ידם [...]


גוברת ההכרה, כי תהליך זה של הארמוניזאציה ספרותית [=מלים יפות ומכובסות שנועדו להכשיר את העיוותים הסילופים והזיופים שנעשו על-ידי אבותיו המינים! וראו והתבוננו כיצד מייפים הם את שקריהם!] בכוח הזרוע –שרובו נעלם מאיתנו, ואך שרידיו הולכים ונחשפים הוא שהביא ליצירתה של 'מסורת' ספרותית אשכנזית מיוחדת ונבדלת [=מלים יפות למינות], שעומק העיבוד הספרותי הפך אותה ל'ענף' מקביל ומיוחד לעצמו [...]. 'תיקון' הנוסחאות היה לאבן-נגף מסורתית בדרכם של חכמי האסכולה האשכנזית [=מלים יפות למינים] בכל הדורות, והם עצמם הרבו להתאונן ולהתריע על-כך, ובפרט נגד ההרגל לתקן בגופי הטקסטים ממש ולא בהערה על גיליונותיהם [...] אך לא הועילו הרבה.


עדים לכך קובצי התוספות הגדולים והמרובים שנתחברו במהלך המאות הי"ב–י"ג, ואשר אחד ממנגנוניהם העיקריים, לצד הסברה והחילוק, הוא הצעת חילופי נוסח בחופשיות רבה <