top of page

ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?

אחת ההזיות הקדומות ביותר שהממו את עם-ישראל ועכרו וטמטמו את חשיבתו היא ההזיה שהקב"ה ברא את עולמו באמצעות רצפים של אותיות, כאילו יש לרצפים של אותיות כוחות על-טבעיים כדי ליצור ולברוא את העולם המשוכלל שעומד לנגד עינינו המשתאות. כל מי שחושב שהעולם המשוכלל הזה על שלל מדעיו העמוקים והמורכבים וכן אינסוף מאפייניו הייחודיים המרתקים המדהימים והבלתי נתפשים לשכל האנושי – דהיינו שהיקום המרהיב העצום המגוון והבלתי נתפש הזה נוצר באמצעות מלמול של כישופי לחשים וצירופי אותיות, בדומה למכשפי העמים החשוכים עובדי האלילים – הוא הוזה הזיות מטומטם ביותר!


ולא רק שהוא הוזה הזיות, הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא במה שהוא מדמה אותו למכשף עובד אלילים. זאת ועוד, לא רק שהוא מין גמור במה שהוא מדמה את ה' יתעלה לבני האדם ולא לסתם בני אדם אלא למכשפים פגאניים נגעלים, אלא שהוא גם מחריב את מחשבת עם חכם ונבון, מחדיר הזיה מאגית אשר מטמטמת את הכוח האלהי השכלי שהוענק לנו, מנציח בקרבנו את הבערות והסכלות, ופותח פתח רחב כאולם להחדרת אינסוף הזיות מאגיות פגאניות, שמערטלות אותנו מכל ערכינו המחשבתיים והמוסריים, מדרדרת אותנו להיות עם סכל ונבל, ממיטה עלינו אסונות גלות וייסורים איומים ונוראיים – והחמור מכל, מרחיקה אותנו מהיות עם חכם ונבון אשר חובתו למלא ייעוד נשגב: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו).


ולא לחינם ההזיה המרכזית שספר הזוהר פותח בה היא ההזיה הזו, ראו בהקדמתו כמה הוא מתעמק בעניין זה ובונה עליו תלי תילים של הזיות, כאילו מדובר ביסוד הדת היסודי! והזיה זו היא הראש והיסוד למינות ולהגשמה, והשער הפרוץ לטמטום ולאלילות. כי היא למעשה משחיתה את ההשקפה הראשונה שהתורה מבקשת ללמד אותנו – שהקב"ה ברא את העולם בחכמה משוכללה ומופלאה נשגבה מבינתנו, ואילו ספר הזוהר קובע, בעקבות המינים הראשונים, שהקב"ה דומה למכשף שהרי הוא ברא את היקום באמצעות כישופים ומאגיה.


"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא).


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (יר' ב, יא).


"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל, הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (יר' ז, ח–ט).


"מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר" (יר' ח, יט).


המקור להזיה – תפישת אגדות חז"ל כפשוטן


כמו הזיות רבות, גם המקור להזיה הזו נעוץ בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, והנה לפניכם המדרש במסכת ברכות (נה ע"א), שם נאמר כך:


"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]".


כך לפי כתבי-יד תימן, ברם, במהדורת המינות של ווילנא שיבשו בעקבות רש"י: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, לפי רש"י הקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.


ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת (אך בשימוש לא נכון גם מינות וסכלות), וכמו ספר התורה אשר ניתן לנו באמצעות צירוף של אותיות אשר נשזרו יחדיו לספר אלהי. והמשך המדרש יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי אותיות ואין אפילו רמז קלוש לכך, אלא, פשט הפסוקים הוא שהקב"ה ברא את העולם בחכמה מופלאה ומשוכללת.


ובמלים אחרות, חלילה לחכמים מלומר שהקב"ה ברא את העולם ב"צירופי אותיות", וכאמור, כל הסובר כך מדמה את הבורא יתעלה למכשפים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים הזיות שאין להן שום מובן. אלא, האותיות הן משל לחכמה והנמשל הוא שהבורא יתעלה ברא את עולמו באופן מחוכם ומשוכלל לאין חקר, והשתמשו במשל האותיות, מפני שיש ביניהן לבין הבריאה מכנה משותף מרכזי מאד והוא: כמו שאדם מתבונן באותיות עלי-ספר ולומד מצירופיהן על חכמת מְּחברוֹ, כך המתבונן בבריאה לומד ממנה על חכמת בוראהּ.


ונצרף ראיה ממדרש אחֵר שכך אכן יש להבין את המדרש בברכות (נה ע"א): במדרש במסכת פסחים (נד ע"א) נאמר כך: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז]' [מש' ח, כב]". ברם, בפסוק במשלי שם (ח, כב) כלל לא נזכרה התורה, שהרי כל הפרק במשלי שם עוסק בחכמה ולאו דווקא בתורה.


מדוע אפוא המדרש משנה את החכמה לתורה? ומה הוא מבקש ללמד אותנו בכך שהוא מקדים את בריאת התורה לבריאת העולם? ובכן, כדי להבין כל זאת נעיין בפירוש רס"ג שם:


"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [פרק ח במשלי עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים".


נמצא אפוא, כי החכמה שתוארה במשלי כמי שנבראה לפני בריאת העולם, היא משל לכך שהקב"ה ברא את העולם בחכמה רבה ובשכלול מופלא. וחכמים במדרש הפכו את החכמה לתורה כדי לרומם את התורה וכדי להנחיל לנו את ההשקפה שהיא מלֵאת חכמה. עוד ייתכן מאד, שחכמים ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה שהעולם נברא לשם קיום התורה.


קצרו של דבר, אין לסבור שהתורה נבראה לפני בריאת העולם כדברי פשט המדרש, שהרי התורה השלֵמה שקיבלנו לא באה לעולם או במלים אחרות לא "נבראה" לפני מעמד הר סיני...


וכמו שהתורה השלמה והמושלמת לא נבראה לפני בריאת העולם וכל מטרת המדרש היא כאמור לרומם את התורה ולהנחיל את ההשקפה שכל העולם כולו לא נברא אלא לשם קיום התורה; וכמו שהחכמה תוארה בספר משלי כמי שנבראה קודם בריאת העולם, וזאת כאמור כדי להנחיל את ההשקפה שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה עצומה – כך יש להבין גם את המדרש בברכות שבו נאמר: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". כלומר, אסור להבין את המדרש כפשוטו ולאמץ את ההשקפה שהעולם נברא באמצעות לחשי הוברים כעורים, אלא, גם מטרת המדרש בברכות היא ללמד שהעולם נברא בחכמה רבה ומופלאה לאין חקר.


והאותיות נבחרו לשמש כסמל ומשל לחכמה, גם מפני שהאותיות באופן כללי הן סמל לחכמה וגם מפני שהעיון באותיות הוא האמצעי המרכזי בכל הדורות לרכישת חכמה, דהיינו באמצעות לימוד הספרים וההתבוננות בכתוב בהם, וגם מפני שמדובר בבריאת העולם, וכמו שהאותיות מעידות על חוכמתו של מחבר הספר שצירפן, כך הבריאה מעידה על חכמת יוצר הכל.


ומעידים על-כך דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' צג) על החכמה:


"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא, הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הרס דת משה


ועתה אחל להתייחס לספר יצירה: ובכן, עיינתי בו מעט ונגעלתי, כלומר, די היה בעיון מועט כדי להבין שמדובר בהזיה מוחלטת, והנה התובנה הראשונה שעלתה מעיון קל בספר:


האמור בספר משקף באופן חזק מאד את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, וכפי שפורט לעיל, וכידוע, תפישת אגדות חז"ל כפשוטן הינה אחת מהרעות החולות הגדולות ביותר שהשחיתו את מחשבת עם חכם ונבון, והפכו אותנו במהלך אלף השנים האחרונות לעם סכל ונבל.


והנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בהקדמתו לפרק חלק, אשר מהם עולה לא רק חומרת ההשקפה הזו ותוצאתה המחרידה – השחתת הדת לחלוטין, אלא גם העובדה המחרידה שכל הנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, כולם למעט יחידי סגולה נדירים ובודדים מאד שניתן אולי לספרם על יד אחת, כולם-כולם נכשלו ונחבלו בהזיה הזו, וכֹה דבריו:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ושימו לב כמה נדירים ובודדים הם יחידי הסגולה מקרב "חכמי ישראל" אשר הבינו שאין לתפוש ולפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, וכֹה דברי רבנו בהמשך הקדמתו לפרק חלק שם:


"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.


ומדוע נתפלא על ש[חז"ל] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה".


ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?


ועתה לשבע תובנות נוספות שעלו מעיון נוסף בספר ההזיה שמכונה "ספר יצירה":


1) שקר בעצם שמו – עצם שמו של "ספר יצירה" כבר מעיד על-כך שמדובר בשקר וכזב, כלומר, איך חיבור שמכיל בסה"כ כאלפיים מילים (ספרתי) נקרא בימינו בשם "ספר"?


2) דרדור לעבודה-זרה – כאמור, מדובר בספר שהוא הזיה מוחלטת, מפני שנטען בו שהקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפים שונים של אותיות, בדומה מאד לכישופי המכשפים ההוברים עובדי האלילים. ויש בהזיה הזו סכנה גדולה, מפני שבהזיה הזו "ספר יצירה" מאמֵּת את תעתועי המכשפים, וטוען למעשה שיש בכוחם של המכשפים ובכוחם של רצפי אותיות לפעול גדולות ונצורות בבריאה! לברוא עולמות ולשדד את מערכות הטבע! וכידוע, המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק. לפיכך, כל אימות דמיוני של מעשיהם ופעולותיהם של המכשפים מוביל באופן ישיר ומיידי לאימות השקפות מאגיות אליליות משחיתות ואף לעבודה-זרה גופה!


כמו כן, כאמור, יש בהזיה הזו גם דימוי הבורא לבני אדם, או יותר מדויק, למכשפים.


3) ספר יצירה מבוסס על ההנחה המדעית הקדומה שהיסודות של החומר בעולם נחלקים לארבעה חלקים: מים, אש, רוח, ועפר, וכידוע, החלוקה הזו מבוססת על התהו, ולכן לא יעלה על הדעת שמדובר בחיבור שכתב נביא (וכידוע יש שמייחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה).


4) לגבי הפירוש שמיוחס לרס"ג שנכתב לספר הזה: ייחוס הפירוש לרס"ג מצוי במחלוקת גדולה מאד, אך מבחינתי אין הדבר מעלה ולא מוריד, אפילו אם רס"ג כתב אותו כמו שיוסוף קאפַּח מתעקש לטעון וכמעט נשבע באביו ואימו על-כך, לא מן הנמנע שרס"ג ישגה. אך קשה לי מאד-מאד-מאד לקבל שאיש המחשבה הישרה יאמץ ספר כל-כך דמיוני מאגי והזייתי.


ויתרה מזאת! ראינו לעיל ראיה עניינית גדולה מאד לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג כתב את "ספר יצירה", שהרי לדעת רס"ג הפסוק במשלי שנדון לעיל: "יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז", לא נועד ללמד שהחכמה היא ישות נפרדת אשר נבראה קודם לבריאת העולם, אלא שכל העולם כולו לא נברא אלא באמצעותה, ולכן נאמר עליה שהיא נבראה לפני בריאת העולם, שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בה, דהיינו בחכמה מופלאה לאין חקר.


כלומר, לדעת רס"ג העולם נברא בחכמה מופלאה ומשוכללת ולא באמצעות צירופי אותיות.


וראיה גדולה מזאת מצאנו בכתבי רס"ג, שהרי רס"ג אומר לעיל במפורש שהקב"ה לא ברא את העולם בכלִי, כמו החכמה וכל הדומה לה, וכל-שכן שגם האותיות וצירופיהן הן בגדר "כלי", והנה לפניכם שוב דברי רס"ג בספרוֹ, והנני חוזר עליהם כדי להסיר ממנו את לעזי ההוזים:


"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".


5) עובדה חשובה נוספת היא שרבנו הרמב"ם לא התייחס לספר זה ולהזיותיו בשום מקום ברחבי כתביו, וברור שאם היה מדובר בספר כל-כך חשוב ויסודי, אשר כתב אברהם אבינו ואשר עוסק בסתרי מדעי האלהות, אין ספק שרבנו היה לכל הפחות מזכיר אותו ומכשיר אותו. אלא, כמו שהוא יוחס בשקר לאברהם אבינו, כך הוא עצמו שקר וכזב, בור ריק שאין בו מים.


6) איך יעלה על הדעת שהספר הזה יצא מחז"ל או מחכמים שקדמו לחז"ל? והלא חז"ל מורים לנו במסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים", ואיך יעלה על הדעת שחז"ל, אשר הזהירו שלא לדרוש במעשה בראשית לשני תלמידים או יותר, יכתבו ספר אשר מתיימר לעסוק במעשה בראשית? והנה לפניכם פירוש רבנו במשנה שם: "ולא במעשה בראשית בשניים, וכל-שכן שלא יהיו יותר, ואמרו: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' [דב' ד, לב] יחיד שואל ואין שניים שואלים [...] ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם" וכו'.


7) ה"ספר" עצמו, אשר כולל כאמור כאלפיים מילים, כתוב בלשון מאד לא ברורה, והקוראים מוזמנים לקרוא אותו ולשפוט בעצמם, ואין לייחס לשרבוט כל-כך לא-קריא ומבולבל גדוּלה ורוממות דמיוניים, ושיטה זו הביאה עלינו את האמונה האלילית ב"קדושתו" של ספר הזוהר.


קצרו של דבר, מדובר במקשה אחת של פטריית-הזיה אשר עלולה להחריב את המחשבה הישרה. ודי בעיון מועט כדי להבין שמדובר בספר אלילי, כמו שדי בעיון מועט כדי להבין שהקוראן או ספר הזוהר או הברית החדשה הם ספרים אליליים נגעלים ומטופשים מאד.


אגב, שמעתי פעם טענה מאיזה דרדעי תועה ובוהה, שהעובדה שקאפח הוציא אותו לאור מעידה על כשרותו, ובכן, אין זו הפעם הראשונה שקאפח מוציא את ספרי המינים, בנוסף לשני ספריו של הפוחז הידוע (תשובות ופסקים, ובעלי הנפש), הוא הוציא גם את הספר: "כתאב אלחקאיק" שכל כולו הזיות קבליות (ובסוף מבואו לספרו הזה הוא אף כותב דברי הערצה לרש"י-שר"י!), וכן את "מדרש הבאור" שאף הוא מלא הזיות ודמיונות, וקאפח אף מודה בכך בפה מלא במבואו לספרו שם – כך שאין ראיה לכשרות-ספר ממה שקאפח בחר להוציאו.


לזאת יש להוסיף את העובדה שקאפח נמנע במשך כל ימי חייו להוציא את ספרו של סבו "מלחמות השם", דבר שמעבר לכפירה בטובה הגדולה לסבו מחנכו מטפחו ומגדלו, יש בו גם בגידה חמורה מאד בדרך האמת. וכמובן, בל נשכח את הודאתו של קאפח בקבלה, שזו בגידה נוספת חמורה אף יותר, גם במלחמתו של סבו למען דרך האמת וגם בדרך האמת עצמה.


וכל מי שקורא לקאפח בתארי רוממות עבירה בידו, ולא רק כי כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא לא פחות מפני שקאפח ידע את האמת והעדיף את השווא וההבל וטובות ההנאה, ראו מאמרי: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'".


ספר יצירה – הזיה משחיתה


חשוב להדגיש במאמר זה את חומרת ההזיות המאגיות, כגורם אשר משחית ומרוצץ במגפיים מסומרים את צלם האלוה שהוענק לנו, דהיינו את השכל האנושי ישר המחשבה. אמנם, כבר אמרתי את הדברים הללו במקומות לא מעטים, אך בשל חשיבותם העצומה הנני חוזר עליהם. נחל בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב) בעניין חומרת ההזיות המאגיות, וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


כאמור, במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה היא אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל-אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


זאת ועוד, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ונחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


סוף דבר


אחתום מאמר זה בדברים שהובאו בעניין הספר הזה ב"ויקיפדיה", וכך נאמר שם:


"הספר, שאורכו כאלפיים מילים [ולשם ההשוואה במאמר זה יש קרוב ל-4000 מילים], עוסק ביסודות מהם נברא העולם [וכבר ציינתי לעיל שהזיית ארבעת היסודות: עפר ואש רוח ומים, אין לה שום יסוד וכולה הבל מהובל ורעות רוח] [...] החיבור נפתח במילים:


'בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק [=ביטוי נפוץ בספר הזוהר ובספר יצירה] יה ה' צבאות אלהי ישראל, אלהים חיים, אל שדי רחום וחנון, רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, ברא את עולמו בשלושה ספרים בספר וספר וסיפור [ה' יתעלה ברא את עולמו בספרים וסיפורים?]'.


שלושים ושתיים הדרכים הן עשר הספירות (הממוספרות מאחת עד עשר) ועשרים ושתיים אותיות האלפבית. לפי הספר, באמצעות עשר הספירות וכ"ב אותיות האלפבית העברי, ברא האל את העולם, וכאשר גילה אברהם את הסוד הזה, הבין את יסודות האמונה, 'ועלתה בידו':


'וכיון שראה אברהם אבינו עליו השלום והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכול הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו, קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם, שנאמר: וְהֶאֱמִן בַּייָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה [בר' טו, ו]' [והפסוק שמצטט המקובל ההוזה עוסק במקורו באמונה בהבטחת ה' לבן ובריבוי זרעו, ולא בשום דבר אחר]".


עד כאן מתוך ויקיפדיה.


ומה אפשר לצפות ממטומטם שהשחית את מחשבתו בעשר ספירות השיתוף הקבליות? ומה אפשר לצפות ממין אשר כותב דברי הגשמה מכוערים: "נגלה אליו אדון הכול הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו"? מדובר אפוא בספר שיצא ממקורותיהם הנרפשׂים של המינים הארורים.


אמנם, תוספת המינות המודגשת כנראה לא שייכת למחבר ספר יצירה אלא למינים האירופים המגיהים, כי בכתבי-היד של הספר לא נזכר המשפט הזה (לפי מהדורתו של קאפח). ועדיין דבריי לעיל בעינם עומדים ומדובר בספר שיצא מביביהם המצחינים של המינים האירופים. כלומר, מדובר ביצירה של מקובל הוזה הזיות שהתערבו בה מגיהים אירופים נבערים.


קצרו של דבר, ברור כשמש שמדובר בספר קבלי אשר מזוהם בהזיות מינות מאגיות.


"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' יד, כב).

ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם
.pdf
Download PDF • 247KB

1,084 צפיות9 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

9 Comments


ראיתי עוד להוסיף הוכחה על זאת ממה שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ה מ"א) "בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" כלומר, אפילו זה קשה להבין מפני מה צריך עשרה מאמרות וכי ה' יתעלה אינו יכול לברוא את העולם ברגע אחד? אלא ענינו שיהיה מפורסם כדי שתתייקר הבריאה בעיני הרשעים, ומתוך כך הימנעו מלהאבידו, אבל לומר שבאמת הקב"ה צריך להשתמש בשיטות הוברי כשפים שהרי זהו "סוד היצירה" שרק בצלאל היה יודעו (ולא שייך לטעון את מה שאמרו במשנה שהרי זהו סוד ליחידי סגולה, משמע שה' יתעלה כל יכול באמת צריך להשתמש בלחשים).

אך קשה לי איך…

Like
Replying to

ביחס להסברך לפיו כוונת דבריך: "ופרסם זאת בתורתו" הינה לפרשת בראשית -- ובכן, הנה דבריך בתוספת מה שעולה מדבריך: "וממה שהמשנה רואה צורך לתרץ זאת [=את הסיבה שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות], שה' עשה כך [=ברא את העולם בעשרה מאמרות] ופרסם זאת בתורתו [=את העשרה מאמרות שבהם כל המשפט עוסק] כדי שתתייקר הבריאה בעיני הרשעים" וכו'. קצרו של דבר, המשפט בדבריך שבו נאמרו המלים: "ופרסם זאת בתורתו", עוסק במדרש בעניין המאמרות וכפי שהוסבר, עיין שוב בדבריך.


ביחס להמשך דבריך, ובכן, אם אכן הנך מבקש לשוב לה' יתעלה באמת ובלבב שלם, אסייע לך ככל יכולתי.

ברם, כמו שאמר יוסף לאחיו, בזאת תיבחנו, דהיינו יהיה עליך להוכיח את כנותך וטוהר שאיפתך.


"אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ…

Like

מדהים לראות עד כמה אנשים יכולים להצדיק את דבריהם במקום טעותם ולעוות עלינו ועל כל ישראל כתובים למטרה אחת ויחידה - שירות רצונותיהם. מדהים היה לראות את הפירוש ההגיוני לגירסת רמב"ם "יודע היה בצלאל אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" - כלומר (ואני מצטט מלמעלה כמובן) "ובאמרוֹ: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", המדרש נועד ללמד גם על-כך שהעולם נברא בחכמה מופלאה וגם על-כך שלבצלאל ניתנה חכמה גדולה – והאותיות הן סמל ומשל לחכמה, שהרי בצירופן הן יוצרות מאגרי חכמה ודעת", וכן ההוכחה: "והמשך המדרש יוכיח: "כתיב הכא: 'וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת' [שמ' לא, ג], וכתיב התם: 'יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה' [מש' ג, יט], וכתיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ' [מש' ג, כ]". כלומר, פשט הפסוקים אינו עוסק בצירופי…


Like
Replying to

טענת שניתן לפרש שגם שר"י התכוון לפרש את המדרש כמשל. ובכן, הבה נחזור לדבריו:


"אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו".


שים לב, שר"י מפנה לספר יצירה. כלומר, צירוף האותיות שעליו מדבר שר"י הוא הצירוף שמתואר בספר יצירה, ובמלים אחרות, לא מדובר לפי שר"י בצירוף אותיות שהוא משל, אלא בצירוף אותיות של מכשפים הוברי-הברים, וכמו שמובא באופן ברור כשמש בספר יצירה. וכך בדיוק גם הבין מחבר ספר הזוהר הטמא את צירופי האותיות הדמיוניים שנזכרו בספר יצירה.


דוגמה נוספת לדבריך הנואלים והמתעתעים:


טענת ששר"י אמר: "צירוף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" ועל זה בנית את הסברך שניתן לומר שגם שר"י סבר שמדובר במשל. אולם, שר"י כלל לא אמר את הדברים שציטטת! שר"י אמר כך: "אותיות…


Like
bottom of page