top of page

תפלין דר"ת – לא היה ולא נברא!

במאמר שלפנינו נלמד מהיכן נולדה "סברת ר"ת", נוכיח כי לסברה הזו אין שום מקום בהלכה מהסיבה הפשוטה שהיא הזיה, ולסיום נראה כיצד הזיה זו השפיעה על המקובלים וגרמה להם לשגות גם ביסודות הלכה ברורים ופשוטים וגם ביסודות מחשבתיים יסודיים.


א. מסורת התורה-שבעל-פה


לפי דברי רבותינו סדר הפרשיות בתפילין הוא כסדרן בתורה, כמבואר במנחות (לד ע"ב):

"תנו רבנן: כיצד סדרן? 'קדש לי' ו'היה כי יביאך' – מימין, 'שמע' 'והיה אם שמוע' – משמאל. והתניא איפכא! אמר אביי: לא קשיא, כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן [דהיינו כפי הסדר שבו הפרשיות מובאות בתורה]".


וכן עולה בפשטות מדברי המכילתא (שמ' יג, טז):


"והיה לאות וגו', בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפילין: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע' – מכאן אמרו: מצות ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד. ארבע פרשיות של ראש הם ארבע טוטפֹת, ואלו הן: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע' – כותבן כסדרן, ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו".


וכך היא ההלכה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה. וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תפילין ג, ה), וזה לשונו:


"כיצד סידור הפרשיות בתפילה של ראש? מכניס פרשה אחרונה שהיא 'והיה אם שמוע' בבית ראשון שהוא על ימין המניח, ו'שמע' סמוכה לה, 'והיה כי יביאך' בבית שלישי סמוכה ל'שמע', ו'קדש לי' בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין, כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר הזה, ואם החליף סדור זה פסולות".


ב. איך הפכו את המינות ליראת שמים?


בתקופות החושך של ימי הביניים (המאה הי"א) החלה להתפשט באזור צרפת סברה חדשה משמו של יעקב בן מאיר המכונה "רבנו תם", לפיה הפרשיות בתפילין אינן מסודרות כסדרן בתורה אלא "הוויות באמצע", היינו: קדש לי, והיה אם שמוע, והיה כי יביאך, שמע.


סברה זו הביאה את תלמידי-תלמידיו מבעלי התוספות להנהיג מנהג חדש, לפיו "ירא שמים" ייצא ידי חובת שתי השיטות ויניח שני זוגות תפלין. לראשונה הובא מנהג זה בספר התרומה (נכתב בערך בשנת 1200), ואחריו גם בסמ"ג (1250) ובסמ"ק (שהוא קיצור לסמ"ג).


מנהג זר זה, למרות שמקורו אצל פוסקי אשכנז, התפשט ביתר-שאת דווקא בקהילות הספרדים, וזאת בעקבות פסק-הלכה שנכתב ב"שולחן ערוך" (או"ח לד, א–ב), וז"ל:


"סדר הנחתן בבתים לרש"י והרמב"ם: 'קדש' משמאל המניח בבית החיצון, ואחריו 'כי יביאך' בבית שני, ו'שמע' בבית השלישי, 'והיה אם שמוע' בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו. ולרבינו תם: בבית השלישי 'והיה אם שמוע', ובבית הרביעי שהוא החיצון 'שמע'. ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם. 'ירא שמים' יצא ידי שניהם ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם, ויכוון בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא".


כלומר, אף-על-פי שמנהג העולם כמסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חז"ל והרמב"ם, מפני המחלוקת "ירא שמים" ייצא ידי חובת שתי הדעות ויניח שני זוגות, ויכוון שהוא ייצא ידי חובה רק באחד שהוא "אליבא דהלכתא". ודבריו של קארו הינם חנופה ברורה למינים ולצאצאיהם, כאילו מי שמקיים את מסורת המינות המעֻוותת שלהם הוא "ירא שמים"...


בדורות האחרונים החל להתפשט מנהג זר זה בעוד ועוד מקומות, וכיום בארץ-ישראל ניתן למצוא רבים שנוהגים בו. יש מהם אשר מחליפים את התפילין בין תפילת לחש לחזרת שליח-הציבור, ויש שעוצרים את מהלך התפילה לאחר הקדיש שנאמר לאחר תפילת העמידה, קוראים מספר הלכות, ובזמן הזה מחליפים את התפלין, ויש אשר מחליפים את התפלין באמצע חזרת שליח-הציבור או במהלך קריאת התורה.


ג. לא בכדי נקראו "בעלי התוספות"...


ובכן, מדברי בעלי התוספות על מסכת מנחות (לד ע"ב) עולה, כי "סברת ר"ת" צצה ועלתה כתוצאה מהבנה שגויה של קושיה שנדונה בדברי הגמרא, ואלו דברי הגמרא:


"תנו רבנן: כיצד סדרן? 'קדש לי' 'והיה כי יביאך' – מימין, 'שמע' 'והיה אם שמוע' – משמאל, והתניא איפכא! אמר אביי: לא קשיא, כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח והקורא קורא כסדרן".


ואלה דברי התוספות שם:


"וקשה לר"ת: למה חילקה הגמרא? היה לה לומר 'ראשונה מימין וכל האחרות משמאל' או להיפך, 'שלוש ראשונות מימין ורביעית משמאל', כמו שנקטה הגמרא לגבי נר מערבי [לקמן במנחות צח ע"ב], שם למדה הגמרא שהנרות שבמנורה היו מונחים מזרח ומערב מדכתיב בנר מערבי: לפני ה', מכלל שכולם לא לפני ה', ולא נקטה הגמרא: חצי הנרות לפני ה' וחצי האחר לא לפני ה'".


והעיר ידידי אדיר (בשתי הפסקות לקמן) כך: לפי דבריו של המין האשכנזי הזה היה על הגמרא לומר כך: "קדש לי מימין וכל האחרות משמאל"? ואיך נדע בדיוק מהו סדרן אם אכן היה כתוב כך? כמו כן, למה שתאמר הגמרא "שלוש ראשונות מימין ורביעית משמאל"? והלא השנייה משמאל היא כבר לא בימין! שהרי לנגד עיני המתבונן היא כבר נמצאת בין שתי הפרשיות השמאליות! נמצא שאין שחר לקושייתו, פשוט טמטום שאין לו תחתית!


כמו כן, נסיונו של המין האשכנזי להקשות מדברי הגמרא בעניין המנורה הינו סכלות גמורה! שהרי בגמרא בדף צח ע"ב שם נאמר כך: "אלא של משה באמצע, חמשה מימינה וחמשה משמאלה", כלומר, גם שם חילקו את המנורות לשני חלקים שווים, ולא החליטו שבצד ימין יש מנורה אחת ובצד שמאל יש תשע מנורות, ודבריו של המין האירופי הטמא הזה כל-כך מגוחכים עד שהנני מרגיש מעט נבוך שהנני נאלץ להסביר דברים כל-כך פשוטים, והנני תמה איך עד היום, אף לא אחד מן הרבים שעיינו בדבריו ראה את הטמטום הברור והגלוי.


עד כאן הערתו של ידידי אדיר.


בהמשך דברי התוספות הם עוברים להסביר את פירוש המכונה ר"ת מכוח הקושיה הנ"ל:


"ומפרש ר"ת, 'קדש' 'והיה כי יביאך' – מימין של קורא, ומשמאל של קורא 'שמע' מבחוץ, ואחריה 'והיה אם שמוע' מבפנים, ובזה מתיישב חילוק הגמרא [והוסיף והקשה ידידי אדיר: ומה הקשר בין קושייתו ההזויה לבין פתרונו? ולי נראה שהוא פשוט יצר קושי כדי להוסיף על חוקי התורה, כדרכם של המינים והכופרים, ולא לחינם נקרא שמם בעלי התוספות]".


והשאלה הנשאלת: וכי יעלה על הדעת שבגלל קושיה, קשה ככל שתהיה, יבוא איזה אדם בעולם ויעקור מסורת תורה-שבעל-פה?! וכל-שכן כאשר הקושיה בכלל איננה קושיה?! וכבר לפני 850 שנה הפוסקים דחו את קושייתו בקש. וכמו שכתב הב"ח (על הטור סימן לד):


"ותימה גדולה לומר דמטעם קושיא זו יהא ר"ת משנה סדר הקדמונים בהנחת הפרשיות בבתים דאסיקנא בגמרא דאם שינה פסל [!] הלא קושיא זו יש לתרץ כמ"ש בספר התרומה סימן ט"ז ובמרדכי ואשיר"י, שאינו דומה תפילין למנורה" וכו' [והעיקר חסר מספרו! שהרי העיקר הוא שאסור להוסיף על חוקי התורה, וכל המוסיף הוא בגדר מין ואפיקורוס. ובמלים אחרות, לפי הב"ח שגיאתו של של המכונה ר"ת היא בענייני סברה הלכתית, אך האמת שמדובר בשגיאה ביסודי התורה אשר מדרדרת למינות לעיוות ולסילוף כל התורה כולה]".


וכך אומר רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ד. האמנם יש לסברת ר"ת שורש קדום?


בהמשך דבריו שם, הב"ח אומר כך:


"אבל האמת יורה דרכו דר"ת עיקר סמיכתו על רבינו שרירא גאון ורבינו האי ורבנו חננאל ורב יוסף טוב עלם, שכך קיבלו פירוש ברייתא זו".


וכן עולה מדברי בעלי התוספות הנ"ל, בהמשך דבריהם שם:


"וכן פירש רבינו חננאל בסנהדרין (פט ע"א): 'כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול' – כגון קדש ושמע. וכן רב האי גאון, והיה מניח סימן הויות להדדי פירוש 'והיה כי יביאך' 'והיה אם שמוע' פנימיות זו אצל זו, וכן בתשובת הגאונים שכתב ה"ר יוסף טוב עלם".


מטענות הב"ח ובעלי התוספות עולה, כי המכונה ר"ת סמך על שלושה קדמונים בהוספתו על חוקי התורה:


1) האי גאון שחי בבבל במאה העשירית (אך הם לא הביאו מקור לדבריו).


וכך עולה גם מדברי הצרפתים אברהם בן דוד, כפי שמובא ב"השגות הראב"ד" על הרמב"ם: "רבינו האי ז"ל אינו אומר כן אלא הויות באמצע". ומשה בן יעקב מקוצי (בסמ"ג עשין כב): "אבל רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון ורבינו יעקב [המכונה ר"ת] מפרשים דבית שלישי והיה אם שמוע בית רביעי שמע וסימנך הוויות להדדי".


2) רבנו חננאל שחי בתוניסיה במאה העשירית (בפירושו על מסכת סנהדרין פט ע"א).


3) ורב יוסף טוב עלם שחי בצרפת תחילת המאה העשירית (בתשובת גאונים שהביא).


***


לפני שנראה מהי דעתם האמיתית של הקדמונים הנזכרים, נשאל מספר שאלות מהותיות:


הייתכן שתיפול מחלוקת בהלכה כל-כך קריטית?! שהרי אם שינה את סדר הפרשיות פסל!


הייתכן שתיפול מחלוקת בהלכה שנהגה אלפי שנים דור אחר דור מאב לבן?!


הייתכן שמעתיקי השמועה אנשי האמת יחלקו ביניהם במסורת התורה-שבעל-פה?! והרי רבנו פוסק בעקבות חז"ל בהלכות ממרים (א, ג): "דברי הקבלה אין בהן מחלוקת לעולם"!


הייתכן שהלכה זו הייתה שנויה במחלוקת ורבנו הרמב"ם לא הזכיר זאת בספרו?!


ה. חשיפת זיופי המינים שהוחדרו כאמת לאמיתה


וכעת נראה מהי דעתם האמיתית של הקדמונים הנזכרים:


בתוספות הנ"ל נכתב: "וכן פירש רבנו חננאל בסנהדרין (פט ע"א): 'כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול' – כגון קדש ושמע".


אבל האמת, שרבנו חננאל כלל לא אמר זאת, והמילים "כגון קדש ושמע" כלל לא מוזכרות בפירושו. וככל הנראה לפני התוספות הייתה נוסחה מוטעית של הר"ח, או שהייתה לפניהם נוסחא מאחת התלמידים הטועים והם ייחסו אותה לר"ח, או שהם זייפו את מסורת-התורה-שבעל-פה, כמנהגם במקומות רבים מאד. והנה לפניכם פירוש ר"ח לסוגיה הנזכרת:


"וכדרבא דאמר: בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול והאי כיוון דאייתי בית מאבראי ואוקמיה קמי החיצון נעשה החיצון פנימי ואינו רואה אוויר לפיכך הוא פסול".


עוד כתבו התוספות שם: "וכן [פירש] רב האי גאון, והיה מניח סימן הויות להדדי פירוש: 'והיה כי יביאך' 'והיה אם שמוע' – פנימיות זו אצל זו". האמנם, כך הוא פירש? אז זהו, שלא! וכמה חבל שאף אחד מהאחרונים לא טרח לבדוק אחר דבריהם של בעלי התוספות.


ובכן, ב"ספר העיטור" (נכתב בצרפת במאה הי"ב וראה אור לראשונה רק בשנת תר"ך – 1860) הביא תשובה שכתב האי גאון על סדר תפירת הבתים. מתשובה זו עולה, שהקבלה שהייתה אצל הצרפתים לפיה האי גאון סובר ש"הוויות להדדי" הינה מוטעית לחלוטין, וההיפך הוא הנכון. וז"ל האי גאון (מובאת שם בשער א, הלכות תפילין דף נח ע"ב):


"כיצד סדר תפירתן? מתחיל מ'שמע' ל'והיה אם שמוע' [...] ועולה לבין הבתים שבין 'שמע' ל'והיה כי יביאך' ומניח החוט במקומו. ומניח הפרשיות כסדר: קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע" וסיים שם בעל העיטור, וזה לשונו: "נמצאת למד מדברי רבינו ז"ל שסדר הויות אינן באמצע וכן עיקר [תשובה זו מובאת גם בספר "תורתן של גאונים", כרך ה, כתבי רש"ג ורה"ג, עמ' 113, הוצאת ח' וגשל, ירושלים תשנ"ב]".


אחרי שראינו שהתוספות טעו גם בנוגע לדעת ר"ח וגם בנוגע לדעת האי גאון, נשאר לפליטה המקור האחרון שלדבריהם פירש כר"ת והוא "תשובת הגאונים שכתב ה"ר יוסף טוב עלם".


ובכן, יוסף טוב עלם הוא פוסק צרפתי שחי בתחילת המאה הי"א (וכידוע צרפת היא ערשׂ המינות). הוא חיבר ספר שנקרא "קובץ תשובות הגאונים" שלא נמצא בידינו כיום, ושם הוא כנראה הביא תשובה מסוימת שמייחסת לגאונים סברה לפיה "הוויות להדדי" כפירוש ר"ת.


אולם, אחרי שנוכחנו ללמוד כי התוספות טעו פעמיים במקורותיהם, חזקה עליהם שגם המקור השלישי הינו טעות. וגם אם נאמר שבאמת כך כתוב שם, מדוע שנסמוך על "תשובת גאונים" אנונימית שאפילו אין אדם שחתום עליה, בכדי לסתור את מסורת מעתיקי השמועה של התורה-שבעל-פה?! ובמיוחד שידוע שתשובות רבות מיוחסות לגאונים והן כלל אינן להם, ובפרט שמדובר בתשובות שנמצאו בצרפת של המאה הי"א. והדברים פשוטים.


ו. שתי "ראיות" נוספות ששימשו להתעיה


מלבד ה"ראיות" הנזכרות, ישנן עוד שתי "ראיות" שהאחרונים משתמשים בהן כדי "להוכיח" את קדמותה של המחלוקת בסדר הפרשיות.


1) המרדכי (בהלכות תפלין על מסכת מנחות) אחר שהביא את סברת המכונה ר"ת כתב: "וכך כתב הרי"ף". כלומר, לטענתו הרי"ף סובר כמו המכונה ר"ת. ואני שואל: הייתכן שהרי"ף ישנה ממסורת חז"ל?! הייתכן שהרי"ף סבר כך ורבנו הרמב"ם לא הביא את סברתו?! ואין סוף ואין קץ לזיופי המינים, וכל קשר בינם לבין האמת הוא מקרי בהחלט.


מכל מקום, הפוסקים כבר הקשו על דברי המרדכי וכתבו שלא נמצא בשום מקום בהלכות הרי"ף כדבר הזה, ואף הסיקו שהמרדכי למד כן מפני שהרי"ף השמיט מסוגיית הגמרא (במנחות ל"ד המובאת בראש המאמר) את המילים "והקורא קורא כסדרן". נו באמת, ובגלל זה אפשר לטעון שהרי"ף שינה ממסורת חז"ל? ואם המרדכי היה יודע שסברת המכונה ר"ת לא הייתה ולא נבראה, אולי הוא לא היה מעז לייחס להרי"ף השקפות מינות וכפירה.


2) ה"ראיה" האחרונה היא מדברי המשיג הפוחז מפוסקיירא שכתב בפירושו ל"ספר יצירה" שהוא ראה בתלמוד ירושלמי מסדר קדשים (שכיום לא נמצא לפנינו) שהויות באמצע.


והתמיהה היא עצומה: כיצד הרמב"ם ואף לא אחד מהראשונים, ואפילו המכונה ר"ת בעצמו, הכירו ירושלמי זה? האם רק לפוחז הצרפתי, שהסתפק האם יש לה' יד וגוף ורגל ומעיים, האם רק לו, אשר לפי רבנו היה יותר תועה מן הבהמות, האם רק לפוחז הזה הייתה זכות?


אלא שברור שדבריו הם הבל מהובל, ויתרה מזאת, בשנים האחרונות נתגלה שמחבר הפירוש הזה הוא לא אחר מהמקובל יוסף בן שלום אשכנזי שחי בתחילת המאה הי"ד, ואם כן התמיהה האמורה מתעצמת שבעתיים!


קצרו של דבר, נמצאנו למדים שמעולם לא הייתה מחלוקת בנוגע לסדר הפרשיות בתפילין, שיטת המכונה ר"ת המובאת בתוספות הינה שיבוש זיוף וסילוף, ותפלין אלו פסולות מעיקרן. לפיכך, כל "המהדר" להניח שני זוגות תפלין מספק, אינו אלא שוטה יהיר וגס רוח. ואם גם לאחר שהוא יקרא מאמר זה הוא ימשיך בסכלותו העקושה, הרי שהוא בגדר מין ואפיקורוס.


ז. המקובלים מאמצים אל חיקם את הזיית המינות


כעת נלמד כיצד המקובלים הוזי ההזיות, בראותם את המחלוקת בין שתי השיטות, קפצו על המציאה כמוצאי-שלל-רב. דמיונם הרקוב והטמא לא נתן להם מנוח, עד שהם התדרדרו לשגות ביסודות הלכתיים ודתיים וגם הטעו והכשילו את העם אחרי ההבל.


כידוע, בנוסף ליוצאי אדום, גם חלק מההולכים אחר "מנהגי האר"י" נוהגים להניח שני זוגות תפלין, אלא שבניגוד ל"פשטנים", הם סוברים ששתי הדעות הם "אליבא דהלכתא" ושתיהן אמת, וזאת על-פי דבריו המובאים ב"שער הכוונות" (דרוש ו דתפילין). שם, אחר שהאריך בביאור שתי הסברות "על דרך הסוד", כתב וז"ל: "ולא פליגי ושניהם אמת. ובזה נבין דרש"י ור"ת לא פליגי ושתי הסברות דברי אלהים חיים, שלא כדברי החושבים [כל הפוסקים!] כי סברא אחת מהם היא האמיתית וסברא האחרת היא בטילה, וחלילה מלהאמין דבר זה".


שימו לב כיצד בדבריו אלו הוא מבטל כליל את כל מסורת התורה-שבעל-פה ואת כל דברי הראשונים כולם ואומר שלא להאמין להם. כמו כן, כבר ראינו שסברת המכונה ר"ת מקורה במסורת משובשת, כלומר, לא קיימת סברה כזו ומקורה בסילוף, ולכן דבריו דברי הבל. בנוסף לכך, בהזייתו המחודשת ישנה עבירה חמורה מאוד, שהרי מדובר בהוספה על חוקי התורה, ובמחיקת היסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת. שהרי התורה ציוותה עלינו להניח תפילין אחד, ובאו המקובלים והוסיפו עוד תפילין, דבר שאין לו יסוד במסורת האמיתית.


מכל מקום, אם ביקשתם לדעת מהו המקור לדבריו המהובלים, כמובן שלא קשה לנחש: בספר הזוהר, שנכתב לפני כשבע מאות שנה על-ידי מקובלי המאה הי"ג (כנזכר במאמרנו "יחסו של הרמב"ם לקבלה – חלק א"), נאמר כך בפרשת פנחס (רנ"ח ע"א):


"תפלין דיליה כסדר יהו"ה [היינו הפרשיות כסדרן...] אבל בעלמא דאתי הויות באמצע [...] ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, דאית ברישא אתר לאנחא תרי זוגי דתפלי, ודא זכי לתרין פקודין, דאוקמוה עלייהו: לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות [כלומר, לפי הזייתם יש כביכול שתי בחינות של תפלין והמניח את שניהם "זוכה" לשני הבחינות האלה]".


נשים לב, כי מלבד העובדה שהזכרנו לעיל ששיטת "הויות באמצע" מקורה בזיוף, מקובלי הזוהר הביאו מקור לדבריהם מדברי הגמרא בעירובין (צ"ה ע"ב): "מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין", שם דובר באדם שמוצא כמה זוגות תפלין מחוץ לעיר בשבת, והוא רוצה לטלטלם לתוך העיר מחשש שמא יאבדו. המשנה דנה בשאלה האם מותר להניח דרך מלבוש זוג אחד או שני זוגות, ומציינת דעה שאפשר להכניס שניים שניים מכיוון שיש מקום בראש להניח שני זוגות, ותו לא. אלא שמקובלי הזוהר עיוותו את דברי חז"ל וניסו להלביש את הזייתם על דברי הגמרא, כאילו חכמינו רמזו לכך שיש עניין להניח שני זוגות תפלין.


דרך אגב, המעיין בסוגיית הגמרא שם יראה, שלכולי עלמא אם מכוון לצאת ידי חובה בשני זוגות, עובר על "בל תוסיף", בניגוד לסברת המקובלים שבדו מלבם שניתן להניח שני זוגות ולכוון לצאת בשניהם ידי חובה, וכמבואר בתחילת דף צ"ו ע"א:


"דכולי עלמא לצאת לא בעי כוונה [לכל הדעות לצאת ידי חובת מצוה לא צריך כוונה], והכא לעבור משום 'בל תוסיף' קמיפלגי [נחלקו]. דתנא קמא סבר לעבור משום 'בל תוסיף' לא בעי כוונה [=לא צריך כוונה. ולכן אם יניח זוג תפילין נוסף, אף אם לא יתכוון בהנחתם לשם מצוה, הריהו עובר על "בל תוסיף"]. ורבן גמליאל סבר [שכדי] לעבור משום 'בל תוסיף' בעי [צריך] כוונה [של עשיית מצוה, וכיוון שכאן אינו מתכוון אלא לטלטול התפילין בלבד, יכול להניח עוד זוג]".


ואם כבר באנו לסתור את דברי מקובלי המאה הי"ג ולחשוף את שקריהם, ראו נא ראיה נוספת להזייתם, וכך נאמר בתקוני זוהר חדש (דפוס קושטא, קמ"א ע"ד): "ובגין דלא בקיאין אלין דדרא בתראה שויין תרי זוגין דתפלין מספיקא דלא ידעין ברזא דא [דתרוייהו אצטריכו]".


כלומר, בגלל שלא היו בקיאים אֵלו שבדור האחרון, עושים שני זוגות תפלין מספק, מפני שלא ידעו בסוד זה, דהיינו שבשניהם יש צורך לפי הזיותיהם. מזאת עולה, שהמקובל שכתב קטע זה הכיר את המנהג החדש להניח שני זוגות תפילין מספק, וכאמור בראש המאמר, מדובר במנהג שהחל רק לפני כ-800 שנה, ואם כן מוכח שאותו מקובל חי אחרי המאה הי"ב.


אגב, נראה שהמקור להזיייתם של מקובלי הזוהר, לפיה יש כביכול מקור ושורש לשני הסברות הוא בדברי יעקב ממרויש, מקובל שחי בתחילת המאה הי"ג בפרובאנס (מת ב-1243) ונמנה על "בעלי התוספות". בספרו "שאלות ותשובות מן השמים" מובאות שאלות שהיה שואל לפני השינה והיו משיבים לו בחלום לפי דמיונו, וז"ל שם (סימן ג):


"ועוד שאלתי על סדר פרשיות [...] כי יש מהחכמים האומרים הויות באמצע ואם החליף פסולות, ויש מחכמים האומרים הויות כסדרן ואם החליף פסולות. ועתה מלך מלכים צווה למלאכיך הקדושים להודיעני הלכה כדברי מי, ודברי מי אתה מחבב? [פשוט להקיא מעומק ההגשמה] והשיבו [המלאכים]: אלו ואלו דברי אלהים חיים וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע וכל פמליא של מעלה אומרים הויות כסדרן [נו באמת... ואין הלכה כהקב"ה?!]".


יש להעיר, שמלבד התמיהות העצומות העולות מתשובה דמיונית זו, ומלבד העובדה שהמחבר השתייך לחוג המקובלים בפרובאנס (והמשכיל יבין), עצם הטענה שבעליונים מייחסים חשיבות לסברת המכונה ר"ת הינה מופרכת לחלוטין, שכאמור אין לסברה זו לא שורש ולא ענף והיא דחויה מעיקרא, והיא אף נוגדת את יסודי התורה הקדושים והטהורים.


ועוד בעניין שיטת ההתעיה הזו, ראו במאמר הבא: "אלו ואלו דברי אלהים חיים?".


ואם תשאלו מה הקשר בין שו"ת מן השמים לספר הזוהר? על כך עונה נחמן דנציג במאמרו 'תשובות הגאונים, שע"ת ושו"ת מן השמים' (עמ' 19) וז"ל: "לפי בירורינו נראה שר' משה די לאון סידר את שו"ת מן השמים לאחר שסיים את כתיבתו של ספר הזוהר בערך בשנת 1280. נראה שהכרך הגדול של תשובות הגאונים ושו"ת מן השמים נערך באחד מן החוגים של המקובלים בפרובאנס בתקופה זו, וממנו הגיע לידיו של רמד"ל".


כלומר, לפני משה די לאון היו כתבים של שו"ת מן השמים וסביר להניח שמשם שאב את הזיותיו ודמיונותיו בנוגע לתפילין. וראו מאמרנו "יחס הרמב"ם לקבלה – חלק א", שם הסברנו שמשה די לאון היה אחד הכותבים הראשיים של ספר השקר.


ונחתום את מאמרנו בדברי רבנו הרמב"ם בענייני החלומות ומדבריו נשכיל כיצד עלינו להתייחס להזיות החולמים למיניהם. וז"ל רבנו במורה (ח"ב פרק לו):


"כבר ידוע כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש חושיו עסוק בו מאוד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו, ומיותר להביא משל בזה ולהרבות בו דברים, כי הוא דבר פשוט כבר ידעו כל אדם".


והוסיף (שם בפרק לח):


"מה שמשיגים אותם האנשים [מאנשי הסוג השלישי אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד], אינם אלא רעיונות שהיו להם ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם. וכאשר רוקנו דמיונות רבים ובטלום נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. ולפי זה תמצא אנשים שבררו השקפותיהם בחלומות שראו, ודימו כי אותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוה בהקיץ".


ודבריו של קאפח (שם בהערה 28) מצביעים על מטרת רבנו בדבריו הללו, וז"ל: "שמא רומז רבנו לשאלות מן השמים או שאלות חלום שהיו מקובלים על חכמי צרפת אז?".

תפלין דר''ת - לא היה ולא נברא
.pdf
Download PDF • 522KB

365 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 bình luận


מעניין שלא הבאתם את התשובה בה התייחס רבנו ישירות לשאלה זו (סימן רפט) ומשמע ממנה שאכן כך היה מקובל בספרד ושכך נהג הוא עצמו בילדותו ושכך כתב הרי"ף, אבל שבסוף הבין שהיא טעות.

Thích
Phản hồi lại

ראו נא: "זיוף הקלף והדוכסוסטוט", שם הוכחתי שמדובר בתשובה מזויפת.

Thích
bottom of page