תפלין דר"ת – לא היה ולא נברא!

במאמר שלפנינו נלמד מהיכן נולדה "סברת ר"ת", נוכיח כי לסברה הזו אין שום מקום בהלכה מהסיבה הפשוטה שהיא הזיה, ולסיום נראה כיצד הזיה זו השפיעה על המקובלים וגרמה להם לשגות גם ביסודות הלכה ברורים ופשוטים וגם ביסודות מחשבתיים יסודיים.


א. מסורת התורה-שבעל-פה


לפי דברי רבותינו סדר הפרשיות בתפילין הוא כסדרן בתורה, כמבואר במנחות (לד ע"ב):

"תנו רבנן: כיצד סדרן? 'קדש לי' ו'היה כי יביאך' – מימין, 'שמע' 'והיה אם שמוע' – משמאל. והתניא איפכא! אמר אביי: לא קשיא, כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן [דהיינו כפי הסדר שבו הפרשיות מובאות בתורה]".


וכן עולה בפשטות מדברי המכילתא (שמ' יג, טז):


"והיה לאות וגו', בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפילין: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע' – מכאן אמרו: מצות ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד. ארבע פרשיות של ראש הם ארבע טוטפֹת, ואלו הן: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע' – כותבן כסדרן, ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו".


וכך היא ההלכה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה. וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם במשנה תורה (הלכות תפילין ג, ה), וזה לשונו:


"כיצד סידור הפרשיות בתפילה של ראש? מכניס פרשה אחרונה שהיא 'והיה אם שמוע' בבית ראשון שהוא על ימין המניח, ו'שמע' סמוכה לה, 'והיה כי יביאך' בבית שלישי סמוכה ל'שמע', ו'קדש לי' בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין, כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר הזה, ואם החליף סדור זה פסולות".


ב. איך הפכו את המינות ליראת שמים?


בתקופות החושך של ימי הביניים (המאה הי"א) החלה להתפשט באזור צרפת סברה חדשה משמו של יעקב בן מאיר המכונה "רבנו תם", לפיה הפרשיות בתפילין אינן מסודרות כסדרן בתורה אלא "הוויות באמצע", היינו: קדש לי, והיה אם שמוע, והיה כי יביאך, שמע.


סברה זו הביאה את תלמידי-תלמידיו מבעלי התוספות להנהיג מנהג חדש, לפיו "ירא שמים" ייצא ידי חובת שתי השיטות ויניח שני זוגות תפלין. לראשונה הובא מנהג זה בספר התרומה (נכתב בערך בשנת 1200), ואחריו גם בסמ"ג (1250) ובסמ"ק (שהוא קיצור לסמ"ג).


מנהג זר זה, למרות שמקורו אצל פוסקי אשכנז, התפשט ביתר-שאת דווקא בקהילות הספרדים, וזאת בעקבות פסק-הלכה שנכתב ב"שולחן ערוך" (או"ח לד, א–ב), וז"ל:


"סדר הנחתן בבתים לרש"י והרמב"ם: 'קדש' משמאל המניח בבית החיצון, ואחריו 'כי יביאך' בבית שני, ו'שמע' בבית השלישי, 'והיה אם שמוע' בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו. ולרבינו תם: בבית השלישי 'והיה אם שמוע', ובבית הרביעי שהוא החיצון 'שמע'. ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם. 'ירא שמים' יצא ידי שניהם ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם, ויכוון בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא".


כלומר, אף-על-פי שמנהג העולם כמסורת התורה-שבעל-פה שמסרו לנו חז"ל והרמב"ם, מפני המחלוקת "ירא שמים" ייצא ידי חובת שתי הדעות ויניח שני זוגות, ויכוון שהוא ייצא ידי חובה רק באחד שהוא "אליבא דהלכתא". ודבריו של קארו הינם חנופה ברורה למינים ולצאצאיהם, כאילו מי שמקיים את מסורת המינות המעֻוותת שלהם הוא "ירא שמים"...


בדורות האחרונים החל להתפשט מנהג זר זה בעוד ועוד מקומות, וכיום בארץ-ישראל ניתן למצוא רבים שנוהגים בו. יש מהם אשר מחליפים את התפילין בין תפילת לחש לחזרת שליח-הציבור, ויש שעוצרים את מהלך התפילה לאחר הקדיש שנאמר לאחר תפילת העמידה, קוראים מספר הלכות, ובזמן הזה מחליפים את התפלין, ויש אשר מחליפים את התפלין באמצע חזרת שליח-הציבור או במהלך קריאת התורה.


ג. לא בכדי נקראו "בעלי התוספות"...


ובכן, מדברי בעלי התוספות על מסכת מנחות (לד ע"ב) עולה, כי "סברת ר"ת" צצה ועלתה כתוצאה מהבנה שגויה של קושיה שנדונה בדברי הגמרא, ואלו דברי הגמרא:


"תנו רבנן: כיצד סדרן? 'קדש לי' 'והיה כי יביאך' – מימין, 'שמע' 'והיה אם שמוע' – משמאל, והתניא איפכא! אמר אביי: לא קשיא, כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח והקורא קורא כסדרן".


ואלה דברי התוספות שם:


"וקשה לר"ת: למה חילקה הגמרא? היה לה לומר 'ראשונה מימין וכל האחרות משמאל' או להיפך, 'שלוש ראשונות מימין ורביעית משמאל', כמו שנקטה הגמרא לגבי נר מערבי [לקמן במנחות צח ע"ב], שם למדה הגמרא שהנרות שבמנורה היו מונחים מזרח ומערב מדכתיב בנר מערבי: לפני ה', מכלל שכולם לא לפני ה', ולא נקטה הגמרא: חצי הנרות לפני ה' וחצי האחר לא לפני ה'".


והעיר ידידי אדיר (בשתי הפסקות לקמן) כך: לפי דבריו של המין האשכנזי הזה היה על הגמרא לומר כך: "קדש לי מימין וכל האחרות משמאל"? ואיך נדע בדיוק מהו סדרן אם אכן היה כתוב כך? כמו כן, למה שתאמר הגמרא "שלוש ראשונות מימין ורביעית משמאל"? והלא השנייה משמאל היא כבר לא בימין! שהרי לנגד עיני המתבונן היא כבר נמצאת בין שתי הפרשיות השמאליות! נמצא שאין שחר לקושייתו, פשוט טמטום שאין לו תחתית!


כמו כן, נסיונו של המין האשכנזי להקשות מדברי הגמרא בעניין המנורה הינו סכלות גמורה! שהרי בגמרא בדף צח ע"ב שם נאמר כך: "אלא של משה באמצע, חמשה מימינה וחמשה משמאלה", כלומר, גם שם חילקו את המנורות לשני חלקים שווים, ולא החליטו שבצד ימין יש מנורה אחת ובצד שמאל יש תשע מנורות, ודבריו של המין האירופי הטמא הזה כל-כך מגוחכים עד שהנני מרגיש מעט נבוך שהנני נאלץ להסביר דברים כל-כך פשוטים, והנני תמה איך עד היום, אף לא אחד מן הרבים שעיינו בדבריו ראה את הטמטום הברור והגלוי.


עד כאן הערתו של ידידי אדיר.


בהמשך דברי התוספות הם עוברים להסביר את פירוש המכונה ר"ת מכוח הקושיה הנ"ל:


"ומפרש ר"ת, 'קדש' 'והיה כי יביאך' – מימין של קורא, ומשמאל של קורא 'שמע' מבחוץ, ואחריה 'והיה אם שמוע' מבפנים, ובזה מתיישב חילוק הגמרא [והוסיף והקשה ידידי אדיר: ומה הקשר בין קושייתו ההזויה לבין פתרונו? ולי נראה שהוא פשוט יצר קושי כדי להוסיף על חוקי התורה, כדרכם של המינים והכופרים, ולא לחינם נקרא שמם בעלי התוספות]".


והשאלה הנשאלת: וכי יעלה על הדעת שבגלל קושיה, קשה ככל שתהיה, יבוא איזה אדם בעולם ויעקור מסורת תורה-שבעל-פה?! וכל