top of page

'אבוהּ דִּשמואל' – מקור כינויו

אביו של האמורא המפורסם שמואל נתכנה בשם: "אבוהּ דשמואל", וקיימות השערות מינות שונות ביחס למקור כינויו. במאמר זה נבחן את השערת המינות המרכזית שחדרה ופשטה וטמטמה את עמֵּנו בהזיות פגאניות. המקור הראשון שבו מופיעה לכאורה השערה זו הוא בספר "הלכות גדולות" מהדורת הילדסהיימר (חלק ב, עמ' 183–184), ושם נאמר כך:


"ממזרת אין חוששין לה, כגון דקא הלך בעלה למדינת הים וזניא, והוה לה ברתא לא חיישינן, דאמרינן דילמא אתא בעלה בצינעה בליליא ושימש בה, כההוא מעשה דאבוה דשמואל: דאתא בְּשֵׁם ושימש, ומאי טעמא הוה חכים? דכי אזל אבוה דשמואל למערבא אשכחתיה מָדִיתָא דהוה ידעה בלישנא דציפורי [=בלשון צפצופי הציפורים], אמרה ליה: איזדקק, ואנא יהיבנא לך כך וכך זוזי, משום דהוה ידעה דנפיק מיניה גֻּברא רבה. אלתר ערק מינה, והדר אתא בְּשֵׁם בההוא ליליא לגבי דביתהו ואזדקק לה, והדר אזל. לסוף אשתמעית מילתא דמיעברא, אתיוה לבי דינא ואלקיוה, ואמר שמואל בכרסא דאמיה: איכוף רישא דלמא מטאי לי רישא דשוטא וכאיב לי, כף נפשיה בכרסא דאימיה, ומטיה ריש שוטא".


בקטע זה נקבעת הלכה למעשה, לפיה אין לחשוש לממזרות כשבעלה של האשה שנתעברה נסע למדינה רחוקה, וזאת מפני שתולים את הולד בבעל שבא בצנעה בלילה ושימש עם אשתו. ואם תתמהו, ואיך הוא בא ללילה אחד ממדינה רחוקה? ובכן, מן הסיפור שמובא על אביו של שמואל כ"ראיה הלכתית" לקביעה הנדונה עולה, שניתן להניח שהבעל בא באמצעות "שם קדוש" מהמדינה הרחוקה, שימש עם אשתו, ולאחר-מכן חזר לעסקיו גם-כן באמצעות "שם קדוש" באותה מדינה רחוקה. כלומר, מביאים ראיה הלכתית מסיפורי הזיות פגאניים!


והנה לפניכם מהלך הסיפור על אביו של שמואל, שמובא לעיל כאמור כ"ראיה הלכתית":


מעשה באביו של שמואל שנסע לעסקיו לארץ-ישראל, ובאחד הלילות בא באמצעות "שם קדוש" ושימש עם אשתו. ומוסיפים ושואלים לעיל: איך אביו של שמואל ידע לבוא דווקא באותו הלילה לאשתו? ובכן, מספרים, שכאשר אביו של שמואל נסע מבבל לארץ-ישראל, פגשה אותו אשה פרסיה שידעה את לשון הציפורים. כלומר, היא כנראה ניחשה על-סמך קולות הציפורים את הדברים שיובאו לקמן. ובכן, אותה אשה פרסיה ביקשה מאביו של שמואל שישכב עמה תמורת סכום כסף מסוים, וזאת משום שידעה בניחוש כאמור, שייצא ממנו באותו הלילה איש גדול. מסופר שאביו של שמואל עזב מיד את אותה האשה ובא באמצעות "שם קדוש" לאשתו ושכב עמה, ולאחר מכן חזר, שוב באמצעות "שם קדוש", לדרכו ולעסקיו שבארץ-ישראל.


עוד מסופר, שבסופו-של-דבר נודע הדבר שאימו של שמואל התעברה, והביאו אותה לבית-הדין כדי להלקותה, ומספרים, שבאותה העת שמואל התינוק הקטן אמר לעצמו בתוך כרסה של אימו, שעליו לכופף את ראשו שמא יגיע אליו קצה ראשו של השוט ויכאיב לו, ומסופר שהוא כופף את נפשו, כלומר את ראשו בתוך כרסה של אימו, אך בכל זאת הגיע אליו ראש השוט.


על האגדה שתוארה לעיל יש כמה וכמה תמיהות קשות מאד:


א) הייתכן שסיפור זה אכן התרחש והוא לא יופיע ואפילו לא ברמז בכל ספרות חז"ל? וכי יעלה על הדעת שיש אפשרות להציל ילדים מממזרות, ועניין זה לא יופיע בהלכה בהרחבה?


ב) איך יעלה על הדעת שחכמי האמת יפסקו הלכה למעשה לפי דברי אגדה?


ג) איך ייתכן שאביו של שמואל ייחס חשיבות להזיות פגאניות? דהיינו להזיות הניחוש של הפרסיים? "כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ [...] כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא" (יר' י, ב–ג).


ד) איך ייתכן שאביו של שמואל יעשה כדבר הזה, ויפקיר את אשתו ההרה לחרפה ולמלקות?


ה) אם אכן יש ללמוד הלכה למעשה מן האגדה הזאת, מדוע בית-הדין לא שעה לתחנוניה של אימו של שמואל? כלומר, מדוע בית-הדין לא האמין לאימו של שמואל, שאביו של שמואל בא באמצעות "שם קדוש" בלילה? ולא רק שהוא לא האמין לה, בית-הדין אפילו לא ראה לנכון להמתין עד שאביו של שמואל יחזור והעניין יתברר, אלא פסק מיד להלקותה על בטנה!


ו) איך בית-הדין העז להלקותה, ועוד על בטנה, כאשר לפי ההלכה אשתו של שמואל כלל לא הייתה ראויה למלקות! שהרי לפי ההלכה, אשה שנאפה, ואין לפנינו שני עדים והתראה כדי לחייבה במיתת בית-דין, אינה לוקה! והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות סנהדרין (יח, ב): "וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כגון 'לֹא תִּנְאָף' [שמ' כ, יב; דב' ה, טז] [...] – אין לוקין עליו". הייתכן שבית-הדין יפסוק שלא כדין וכהלכה וילקה בעוול אשה הרה על בטנה?


ז) איך ייתכן ששמואל, התינוק הקטן שבתוך בטן אימו, יזהיר את עצמו לכוף את ראשו? וכי יש לתינוק מודעות? וכי יש לתינוק יכולת להבין? ובכלל, וכי ייתכן שהתינוק ירגיש את השוט?


בנוסף לתמיהות הקשות, מי שבוחר להבין ולפרש אגדה זו כפשוטה, וכל-שכן מי שמצטט אותה בהקשר הלכתי כלשהו, גורם לנזקים עצומים לעם-ישראל, להלן כמה מהם:


א) אם נקבל את ההזיה הזו כפשוטה, הרי שפתחנו פתח רחב לזימה ולניאוף בעם-ישראל, שהרי כל אשה שבעלה נסע לתקופה ממושכת ונתעברה, יכולה לטעון שבעלה בא אליה ב"שם קדוש", ואם בעלה יכחיש, הרי שזו מילה שלה כנגד מילה שלו, ולא יצאנו מידי הספק. כמו כן, אם בעלה מת לאחר שהיא נתעברה, אין ביכולתו של הבעל אפילו להכחיש את דבריה.


הזיה דומה מצאנו בקרב הישמעאלים, וכך מספר קאפח בספר "מחשבה ומוסר" (עמ' יא):


"גם בזמנינו אנו תמיד השתדלו המוסלמים לצוד את היהודי בכל פליטת פה אפילו קלה שבקלות, או אפילו נגד פרט קטן מפרטי קבלתם ומסורתם, ואז יכלו לדון ולשפוט וּלְעַנּוֹת כרצונם תחת מסווה החוק. ולכן תמיד השתדלו היהודים להתרחק מכל ויכוח איתם ומכל תגובה לשאלותיהם. ואולי כדאי לספר שלוש עובדות שקרו בזמן האחרון [...]


ושוב מעשה שסיפר לי זקני ז"ל:


מעשה באשה יהודייה שהרתה לזנונים באחד הכפרים הסמוכים לצנעא לאחר העדר בעלה כשנה וחצי, וכשבא בעלה תבע להתגרש בטענה שזנתה ונאסרה עליו. האשה פנתה לשופט המוסלמי וטענה שזה מבעלה, לפי קבלתם האומרת שאפשר שתהרה מבעלה עד שבע שנים לאחר העדרו, כי ישנה אפשרות שטיפת זרע תישאר במקום סתר 'מסקף', ודרשה לחייב את הבעל על הוצאת-שם-רע. הבעל טען שזה שקר ושדבר זה לא ייתכן. השופט קצף על תשובת היהודי המכחיש את אמונתם, ודן אותו למיתה או שיתאסלם כופר נפשו, וכבר חשבו לגזור גזרות קשות על ישראל, אלא שבמועצת השופטים החליטו, כי אין להעניש רבים על סמך דברי עם-הארץ הזה, ויש להזמין את ראש הרבנים בצנעא בירת תימן ולשאול את פיו על-כך.


הזמינו את הרב יוסף קארה שהיה גדול הרבנים ושאלוהו על העניין. הרב ענה שזה אמת שאפשר שתהרה האשה עד שבע שנים כדברי המוסלמים, וכך היה הדבר אצל היהודים קודם שחטאו בזמן שהיו שרויים על אדמתם ובית-המקדש בנוי, אבל לאחר שחטאו הענישם הקב"ה והגלם מארצם וסילק מהם גם את הטובה הצפונה הזו, ולכן, כל זמן היותנו חוטאים בגלות לא ייתכן אצלינו דבר זה. אבל אצל המוסלמים הצדיקים הדבר אמת ונכון כמו שהיה אצלינו קדום החטא. השופטים דרשו ממנו הוכחה, אמר להביא את האשה, התחיל לחקרה ארוכות וקצרות לפני השופטים, אחר שקיבל עליה פרטים מפי השכנים, וזו הודתה שזינתה עם פלוני, הביאו את הנואף וגם הוא הודה, ובכך נתבטלה הגזרה מעל כלל היהודים שם, וגם הבעל שוחרר".


קצרו של דבר, מדובר בהזיות שהזו הגויים כדי לפתוח להם פתחים לזימה ולניאוף.


ב) החדרת הזיה מאגית לעם-ישראל מחריבה את הדעת והשכל הישר ואף מדרדרת לעבודה-זרה, ועל חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


1) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


2) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


ג) בהמשך לנקודה הקודמת, אם נבחר להבין את האגדה המאגית והפגאנית הנדונה כפשוטה, מה ימנע מאיתנו להבין את כלל פשטי אגדות חז"ל כפשוטם, ולהתדרדר למאגיה ולמינות?


והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, בחומרת הבנת אגדות חז"ל כפשוטן:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


עוד על חומרת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, ראו נא את דברי רבנו במורה (ב, ו):


"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמיתית הזו [דהיינו חכמת הטבע ושכלולו העצום והמופלא]" וכו'.


תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לא רק הכשירה את המחשבות לקבל את הנמנעות ואת העבודה-הזרה, היא אף סללה את הדרך לחדירת השקפת ההגשמה, שהיא עבודה-זרה חמורה וכעורה ביותר! שהרי כאשר רבנו מתאר את חכמי-יועצי-אשכנז אשר הגשימו את הבורא, הוא קושר את השקפותיהם הטמאות והרצוצות לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן. והדברים פשוטים וברורים: שהרי מי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן על כל תיאוריהן את הבורא, את דבריו ואת מעשיו, עלול בקלות לשגות בהגשמה כאילו מדובר חלילה באל פגאני וגשמי אשר יושב בראש הפנתיאון האלילי בשמים, יחד עם השטן והמקטרגים והמשטינים ומלאכי השרת...


וכֹה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא), על הפוחז מפוסקיירא ושאר חכמי אשכנז המגשימים והמסופקים (התועים בספקות), שסברו שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:


"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים [בעיני עצמו ובעיני השוטים] שהוא חכם, ושהוא [בעיני השוטים] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לראב"ד, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".


מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה ולאימוץ הנמנעות ולקבלת המאגיה ובסופו-של-דבר גם מדרדרת לעבודה-זרה – היא אף מכשירה ומחדירה את השקפות המינים בגשמות הבורא יתעלה!


ספר "הלכות גדולות" מהדורת הילדסהיימר


לאור כל התמיהות הקשות, והרעות החולות העולות מהאגדה הנדונה, שאלה גדולה קמה וניצבה: איך יעלה על הדעת שחכם מחכמי הגאונים, דהיינו בעל הספר "הלכות גדולות", יצטט את הזיית הזימה הזו ואף ילמד ממנה הלכה למעשה, דהיינו יפרשה לחלוטין כפשוטה!


ובכן, האגדה הנדונה מופיעה אך ורק במהדורת הילדסהיימר לספר "הלכות גדולות", והנה מה שנאמר על מהדורה זו בתמצות בוויקיפדיה (ערך "הלכות גדולות"):


"המהדורה [...] התקבלה בביקורת חריפה במחקר. בין השאר, נמתחה ביקורת על-כך שפעמים רבות מִסְּפוֹר העתקת העורך מכתבי-היד אינה מדויקת [!], רישום חילופי הנוסח בעייתי, שימושו בקטעי הגניזה לוקה בחסר, וגם שהחלטתו לבסס את מהדורתו על כתב-יד מילאנו, המאוחר והשייך לנוסח מעובד יותר, תמוהה. על נוסח הפנים העיר אהרן שויקה: 'אי אפשר לסמוך על נוסח הפנים במהדורת הילדסהיימר בשום מקרה ולשום עניין. לא לעניין נוסח, ודאי שלא לענייני לשון, ואפילו לא לשאלות עריכה, וזה גם במקרה שישנם דיונים מפורשים בעניין המסוים'. במבט כללי מציין א' שויקה שלמהדורה יתרונות רבים, על אף שנכשלה במטרתה העיקרית, העמדת נוסח מבוקר [=מדעי] של הלכות גדולות". ובעמ' 58 בספר "עיונים בספר הלכות גדולות", אהרן שויקה מוסיף: "כמעט בכל עמוד בספר ישנן מספר גדול של טעויות העתקה, חלקן שינויים של מילים שלמות ואף משפטים שלמים".


ובמלים אחרות, הקטע שמופיע במהדורת הילדסהיימר אינו מופיע בכתבי-יד קדומים לספר "הלכות גדולות", ובנוסף לכך, "אי אפשר לסמוך על נוסח הפנים במהדורת הילדסהיימר בשום מקרה ולשום עניין, לא לעניין נוסח" וכו'. קצרו של דבר, מדובר אפוא בהחדרת אגדת מינות מבית-מדרשם של המינים האירופיים לתוך ספרות הגאונים, ואין זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בזיופו של הספר "הלכות גדולות" אצל הילדסהיימר! ראו: "מדוע חובה להניח תפילין בחול המועד? (חלק ב)"; ולזיופי ספרות הגאונים באופן כללי ראו: "כתר או נקדישך" בפרק ו.


אגב, רבנו הרמב"ם מלמדנו, כי בעל "הלכות גדולות" נטה לשגות בעניינים פשוטים, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד–ה), בעניין הספר שנקרא "הלכות גדולות":


"מנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן [...] כולם נמשכו אחר בעל הלכות-גדולות [...] כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה".


תשובות הגאונים – מוסאפיה


בתשובות הגאונים "ליק" או בשמן הידוע יותר: תשובות הגאונים "מוסאפיה" (פולין, 1864), נמצאה תשובה אחת שבה מובאת ההזיה הנדונה, וכך נאמר שם בתשובה צז:


"ששאלתם: אבוה דשמואל למה לא נקרא בשמו? אמרוּ [=מי אמר? פוגי? ביבי?], כי אבוה דשמואל הלך בסחורה למקום רחוק. לימים מצאה אותו מָדִית אחת שהייתה יודעת בלשון העופות ותבעתו לדבר עבירה, ותיתן לו אלף-אלפים כיכר כסף. אמר לה: למה? אמרה לו: שמעתי כי הלילה תוליד בן שלא היה כמוהו בחכמה. וכששמע זה הלך בקפיצה בלילה אל ביתו, וידע את אשתו ונתעברה, וישב לדרכו בקפיצה. וכשבא הדבר לבית-דין העידו כי הרה לזנונים היא, שהרי כמה ימים שלא היה בעלה בכאן, והביאוה לבית דין והלקוה, וילדה בן ונקרא שמואל. ואחר כן בא אביו והעיד עליו [שהוא בא בקפיצה] והיה שמואל אומר: אני ידעתי כשהלקו את אמי, והכוני ברצועה על ראשי ופצעו את ראשי, וּמָקוֹם הָרָצוּעַ ניכר בראשי, ועל זה היו קורין אותו 'אבוה דשמואל' להודיע לכל שהוא אביו [שבא בקפיצה וחזר בקפיצה]".


כבר מנוסח הדברים עולה בבירור שמדובר בעיבוד הסיפור שהוחדר ל"הלכות גדולות", כדרך העיבודים המאוחרים והסיפורים העממיים שהם "עשירים" יותר בפרטים "עסיסיים", ומתודה זו באבחון הנוסח הקדום מבין עדי הנוסח, היא מן המפורסמות בעולם חקר הטקסטים. כמו כן, יש בסיפור המעובד הזיות נוספות שלא יעלו על הדעת: כגון שהאשה הפרסיה הציעה לאביו של שמואל מיליון כיכרות כסף או שמכת הרצועה הותירה צלקת בראשו של שמואל, ועוד.


ברם, לא אסתפק בכך, הבה ונעיין במבוא ללקט התשובות הזה, וזה לשונו של המוציא לאור, יעקב מוסאפיה:


"התשובות האלה אשר אנכי מוציא לאור, המה נלקטות מקובץ אחד כתב-יד אשר בא לידי בתורת שאלה (וכתוב בתחילת הספר מיד הגאון הרב חיים-דוד אזולאי ז"ל שהוא ציווה להעתיקו מתוך קובץ ישן הנמצא באחת מערי איטליא), והוא כולל את פסקי ר' ישעיה מטראני על שלוש מסכתות [...] הלכות הרמב"ן [...] ושו"ת גאונים בשני חלקים".


ובכן, כבר מראש דבריו עולה שהתשובות המפוקפקות הללו נמצאו בתוך ספר של ליקוטים. כלומר, המעתיקים ערבבו את תשובות הגאונים עם קטעים אשר מאוחרים מספרות הגאונים, כך שאין שום סיבה שלא להניח, שגם בתשובות הגאונים עצמן חלו ידיים – כל-שכן וקל-וחומר, כאשר מפיצי הקבצים הללו הם מינים מובהקים רודפי מאגיה וטומאה. עוד בעניין זה, מדברי מוסאפיה עולה, שכתב-היד הנדון יצא מתחת ידו של אזולאי המקובל הפגאני הנודע, דבר שלא רק שלא מוסיף למהימנותו של כתב-היד, אלא להיפך, מטיל עליו צל כבד של מינות.


נמשיך עתה בדברי מוסאפיה במבואו שם:


"[וכן בכתב היד] שו"ת גאונים בשני חלקים: הראשון כולל קכ"ד סימנים, והשני בלתי שלם ומסיים בסימן קי. ואולם, רבים מהסימנים האלה אינם תשובות כי אם ליקוטים מספרי קדמונים. יש מפירושי רבנו חננאל [...] ויש מרבנו נסים ויש מספר הלכתא גברוותא לרב שמואל הנגיד ומספר העיתים [...] וגם מספר הישר לרבנו תם ומספר התרומות ואחֵרים".


כלומר, לא רק ש"תשובות הגאונים" המפוקפקות הללו עורבבו בתוך כתבים מאוחרים, אלא שהן עצמן, דהיינו, בתוך התשובות עצמן הוחדרו ליקוטים "מספרי קדמונים", דהיינו ליקוטים מכל מיני כתבים שחוברו לאחר תקופת הגאונים, כמו הדוגמאות שמביא מוסאפיה לעיל. ובמלים אחרות, מוסאפיה מודה בפה מלא, שגופן של "תשובות הגאונים" שהוא ערך עורבבו יחד עם ליקוטים שונים של כתבים שנתחברו לאחר תקופת הגאונים! ולאחר דברים אלה, אין צל של ספק שלא ניתן לסמוך על הלקט של מוסאפיה כמקור לתשובות גאונים מקוריות.


וממשיך ואומר מוסאפיה במבואו:


"התשובות אשר בחלק הראשון [של כתב-היד] רובן מגאוני בבל אך יש בהן גם איזה תשובות מרבנים מאוחרים. ואשר בחלק השני כולן מגאוני בבל".


ושוב מוסאפיה מודה בפה מלא שלתשובות הגאונים הללו הוחדרו גם תשובות מ"רבנים מאוחרים", ושוב מסקנתנו עולה ואף מתחדדת: לא ניתן לסמוך על קובץ זה כקובץ אמין ומקורי של תשובות הגאונים. זאת ועוד, מוסאפיה אומר שרוב התשובות "מגאוני בבל", אך כנגד דבריו קמה וניצבה תמיהה גדולה: על-סמך מה מוסאפיה קובע שרוב התשובות נתחברו על-ידי גאוני בבל? והלא הוא מודה בפה מלא שמדובר בתשובות מעורבבות בתוך קובץ מעורבב! ואין בדבריו של מוסאפיה שם, שום ראיה או קריטריון לאופני סיווגן של התשובות כתשובות הגאונים.


עוד כותב מוסאפיה שם:


"האסיפה הזאת [=הליקוט הזה, דהיינו כתב-היד שממנו הוא העתיק את התשובות] לפי הנראה נעשית באחת מערי פרובינציא [דרום צרפת] כי יש בה כמה וכמה פירושים מר' אשר מלוניל, וגם תשובות מר' משולם בר' יעקב, ור' אברהם אב-בית-דין, וחתנו הראב"ד".


בנוסף לכל חכמי-יועצי-המינים שנזכרו לעיל, יש ב"תשובות הגאונים" מהדורת מוסאפיה גם כמה וכמה פירושים מחכמי פרובאנס, דהיינו מצרפת המגשימה, שהיא כידוע ערשׂ המינות האורתודוקסית שהשתלטה על דתנו והחריבה את נשמתה. כלומר, השערתו של מוסאפיה שקובץ זה יצא תחת ידיהם של המינים בדרום צרפת מאפילה עוד ועוד על אמינותו.


בהמשך דבריו הוא מביא עוד דוגמה ללקט הבלים שנכתרו בכתרה של "ספרות הגאונים":


"וכבר יש אסיפה אחרת הנעשית שם [כלומר, חכמי-יועצי-אשכנז כבר ליקטו הבלים לאסיפה אחת הדומה לזו שלפניו] וממנה חובר ספר 'תמים דעים' אשר נתקבצו באו בו הרבה תשובות מחכמי פרובינציא, וגם ליקוטים מספריהם ומעט מתשובות גאוני בבל. וגם שם מפוזרים כה וכה ליקוטים מפירושי רבנו חננאל ומספר העיתים וספר הישר, כמו בקובץ הבא לידי".


כלומר, בתלקיט הדומה שאוּסף בדרום-צרפת, יש רק מעט מתשובות גאוני בבל, ללמדנו על הערבוב המכֻוון שערבבו המינים הזייפנים את דבריהם יחד עם מעט דברים שיוחסו לגאונים. ואם מוסאפיה טוען ששני התלקיטים דומים, קרוב אפוא לוודאי שהתלקיט שהגיע לידיו, ואשר אותו הוציא לאור תחת הכותרת: "תשובות הגאונים", אכן דומה באמינותו לתלקיט ההוא.


עוד כותב מוסאפיה שם וזה לשונו:


"ואנכי, בראותי הפנינים היקרים הנקבצים במחברת הזאת, נתתי אל לבי להקדיש עיתותי להעתיקה, וחשבתי להציב התשובות לבדנה והליקוטים לבדנה ולא בערבוב כאשר נסדרו מאת המאספים. והחילותי לכתוב התשובות מגאוני בבל. ומידֵּי כתבי תיקנתי כמה שגיאות אשר ניכר בהן טעות המעתיק מחוסר ידיעתו [המעתיק הראשון היה חסר דעת?]".


הנה לפנינו עוד ראיה לערבוב הקשה והמכֻוון שערבבו המינים את "תשובות הגאונים" (אם באמת יש בהן מתשובות הגאונים) יחד עם כתבי הסילוף והזיוף שלהם, כדי להשחית ולכער את דת האמת: להפשיטה מבגדי הכהונה המפוארים, ולהלבישה במחלצות הטומאה. עוד עולה מדבריו, שהמעתיק שקדם לו היה מחוסר דעת, ללמדנו על רמת העורכים והמגיהים.


לקראת סוף מבואו אומר מוסאפיה כך:


"והנה, רוב התשובות הכתובות בקובץ הזה כתוב בצדן שם הגאון החשוב, רק במיעוטן לא נכתב שם בעליהן, אך המעיין הרגיל בלשון הגאונים יכיר כי גם הן מעשה ידי גאוני בבל".


כלומר, מוסאפיה קובע שמדובר ב"תשובות הגאונים" מפני ששמות הגאונים נכתבו בראש התשובה, האמנם כך יש לקבוע שמדובר בספרות גאונים? האין לבדוק את מקור כתב-היד? האין לבדוק את אמינותו? האין לבדוק את אמינות ההשקפות והדעות וההלכות שמובאות בו? ורק כסילים יסתפקו בכך ש"שם הגאון" מופיע בראש התשובה כדי לקבוע שהיא מקורית.


זאת ועוד, אם לפי מוסאפיה מבחן האמינות של התשובות הוא לשונן וניסוחן, דהיינו אם מבחן האמינות הוא מבחן המחקר הפילולוגי (חקר הטקסטים), ברור כשמש שהתשובה הנדונה היא תשובה מאוחרת שיוחסה בשקר לגאונים במטרה להחדיר הזיות והשקפות מאגיות – שהרי כבר ראינו לעיל, שהסיפור על אביו של שמואל, שנמצא בקובץ של מוסאפיה ואשר יצא תחת ידיו של אזולאי, הוא עיבוד והרחבה לסיפור המקוצר שהוחדר לספר "הלכות גדולות".


נקודה נוספת, יש תשובות רבות בקובץ שהזייפן אפילו לא טרח לכתוב בראשן שם של גאון! ואף ביחס אליהן מוסאפיה קובע בוודאות מוחלטת שהן תשובות גאונים! שהרי "המעיין הרגיל בלשון הגאונים יכיר כי גם הן מעשה ידי גאוני בבל", האמנם ניתן ללמוד מלשון התשובות שהן אכן נכתבו על-ידי גאונים? ומוסאפיה לא מביא אפילו ריח קלוש של ראיה או דוגמה לנוסחים וללשונות ש"מתאימים" לגאונים, ואשר על פיהן הוא מכריע שמדובר בתשובות של גאונים.


אגב, התשובה הנדונה (סימן צז), היא מבין התשובות האנונימיות!


קצרו של דבר, עבודה חובבנית ביותר של מגיה סוג ג, שכל מטרתו היא להוציא ספר ולהכתיר אותו בכותרת "תשובות הגאונים", כדי שהספר יימכר לאלפים וישלשל לכיסו מזומנים.


בסוף דבריו שם מוסיף ואומר מוסאפיה כך:


"והתשובות אשר שֵׁם בעליהן כתוב עליהן, בכמה מהן יש עדות לאמיתת ייחוסן אל הגאון, אשר אליו התייחסו מדברי הקדמונים".


שימו לב! בדבריו האחרונים מוסאפיה מסגיר את שקריו ותעתועיו, שהרי הוא אומר שבכמה מן התשובות שבהן נכתב שם הגאון שחיברן, "יש עדות לאמיתת ייחוסן אל הגאון". ובמלים אחרות, רק בכמה מן התשובות יש עדות לאמיתת ייחוסן! אך ברוב התשובות שבהן נכתב שם הגאון שחיברן, אין שום עדות לאמיתת ייחוסן לדברי הגאון ששמו צורף לתשובה! כל-שכן התשובות שכלל לא צורף לראשן או לצידן שם של גאון! ועליו נאמר: "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז), שהרי דבריו האחרונים הסגירו את רמת אמינותו של הקובץ.


זאת ועוד, גם ביחס לאותן התשובות הבודדות שיש בהן לטענתו עדות "לאמיתת ייחוסן אל הגאון", גם בהן הוא אינו מפרט מאומה על העדויות הללו, ולכן, ייתכן מאד שגם העדויות הללו הבל המה מעשה תעתועים, ואינן אלא קביעות שרירותיות של כסילים ופתאים והוזי הזיות.


בסוף דברי המבוא מוסאפיה מביא רשימה של התשובות שצורף אליהן שם של איזה גאון, אך כאמור, לתשובה שנדונה לעיל (תשובה צז), אפילו לא צורף שם של איזה "גאון חשוב"!


לסיכום, לא ניתן להביא שום ראיה מתשובות מוסאפיה להשקפות מקוריות של הגאונים. אלא, יש לפנינו עדות נוספת למכונת המינות האירופית הדורסנית שעסקה בזיוף מאסיבי של ספרות חז"ל והגאונים, וכל זאת במטרה לזהם את דת משה באמצעות זיוף דברי חז"ל והגאונים, ובכך לתת תוקף שקרי להזיות הפגאניות של חכמי-יועצי-אשכנז. וככל שהנני לומד וחוקר יותר את הספרות שנקראת בימינו "ספרות הגאונים", הנני מגלה יותר ויותר, שאין לסמוך עליה.


מפיצי האגדה – חכמי-יועצי-אשכנז


ובכן, לאחר שראינו שמקור האגדה הוא מקור נרפשׂ של מינות, אין פלא שמפיצי האגדה הם המינים הוזי ההזיות, שהרי אגדה זו משרתת היטב את שחיתותם המוסרית והמחשבתית, ואת שיטות התעיה שבהן הִתעו את עמֵּנו אחרי הבלי המאגיה, למען טמטם את צאן מרעיתם.


ובכן, הראשונים שאזכיר הם בעלי תוספות המינות, וכך נאמר בפירושם לקידושין (עג ע"א, ד"ה מאי):


"ועוד קשה, דמאי קאמר: 'ומיעוט שהלכו בעליהם למדינת הים'? דהאי נמי יש לנו להכשירו דשמא בא על-ידי שֵׁם ושימש, כי ההוא עובדא דאבוה דשמואל, שהלך למדינת הים ובא על-ידי שֵׁם, ושימש והוליד את שמואל [...] אי נמי יש לומר, דלא תלינן שבא עליה על-ידי שֵׁם אלא דווקא כשאומרת כן, אבל האי אסופי כיוון דאין אימו מעידה עליו אין לתלות בהכי".


הראינו לדעת, כי בעלי התוספות השוטים פירשו את האגדה הזו כפשוטה, אפילו שאין לה שום מקור בספרות חז"ל! ולא רק שפירשוהָ כפשוטה, אף העתיקוה לתוך דיון הלכה למעשה!


לאחר-מכן נמצאה אגדה זו אצל רוֹש הנחש (פסקי הרא"ש, קידושין ד, ז), וזה לשונו שם:


"כתב בעל ההלכות בסוף הלכות גיטין [...] דלא חיישינן לממזר, דאמרינן דילמא אתא בעלה בצינעא ושימש, כי ההיא עובדא דאבוה דשמואל דאתא בשם ושימש, כדאיתא בירושלמי".


ואם מקורה של האגדה הזו הוא בירושלמי, מדוע הרוֹש פותח בכך שהמקור לדברים הוא בספר "הלכות גדולות"? ברור אפוא שהוא מכזב, ואין לי ספק שאם היה מקור כזה בירושלמי, המינים הארורים היו מנפנפים בו השכם והערב, ואף מציינים למקורו המדויק ולא מסתפקים באמירה כללית: "כדאיתא בירושלמי", ולכן ברור שהרוֹש מכזב ומשחית את ספרות חז"ל ביודעין.


כמו כן, הרוֹש מוסיף וטוען, בניגוד לסברת "הלכות גדולות", שגם אם האשה השליכה את התינוק, אין ללמוד מכך שהיא זינתה, מפני שהאשה כנראה לא הייתה בקיאה בדין הירושלמי, וחששה שלא יאמינו לה שבעלה בא בלילה באמצעות שם קדוש ושימש עימה, וזה לשונו:


"ויש לומר דשאני הכא דאי אתא בעלה ושימש לא הייתה משליכתו, דאינה חוששת שמא יחשבוהו ממזר, מאחר שיאמינו לה שבא בעלה. ואינו מקובל לי זה התירוץ, דנשי לאו דינא גמירי, ואפילו גברי לא בקיאי בגמרא דבני מערבא, ואין דין זה ידוע שיאמינוה שבא בעלה עליה, והשליכתו מפני הבושה, ולא נעשנו ממזר ודאי אם יש לתלות שבא בעלה בצינעא".


כלומר, לפי הרוֹש, גם אם האשה השליכה את הולד יש לתלות שבעלה בא עליה בצנעא באמצעות "שם קדוש" – ואין גבול להזיות ולטמטום המחריד של המינים האירופיים הללו.


עוד מקשה הרוֹש ושואל: מדוע בסוגייה אחרת בגמרא, הכשיר אחד החכמים ולד שנולד לאחר שנים-עשר חודש בטענה שהוא השתהה בבטן אימו, ולא טען אותו החכם שמא בא בעלה בלילה באמצעות "שם קדוש" ושימש עימה? ובכן, הרוֹש מתרץ שמדובר שם שגם הבעל וגם האשה מודים שהוא לא בא אליה באמצעות "שם קדוש" ולכן החכם שם תירץ באופן אחר. קצרו של דבר, רמתו השכלית, המחשבתית והמדעית של הרוֹש הייתה כמו של הנעל שלי.


עוד טמבל אורתודוקסי הוזה הזיות שנמצאה אצלו הסכלות הזו, הוא אהרן הימן, וכך הוא כותב בספרו: "תולדות תנאים ואמוראים" על אביו של שמואל:


"למה נקרא בבבלי תמיד אך בשם אבוהּ דשמואל? [...] אבל יותר נראה על-פי המעשה המובא בהלכות גדולות (הלכות גיטין‏) ומובא בתוספות קידושין (עג ע"א) וז"ל [...] לבסוף אשתמעית מלתא דמתעברה וכו' והולידה את שמואל, ובלי ספק המעשה הזאת נודעה בכל ארץ בבל, ולכן קראוהו בשם 'אבוה דשמואל' להודיע לכל כי הוא אבי שמואל ואימו חפה מפשע".


והסכל הזה נחשב לחכם ליטאי גדול מאד, עד שרבו, הנצי"ב, "ראה בו את אחד המצטיינים שבתלמידיו" (כך לפי ויקיפדיה), ולאיזו תהום רותחת של סכלות נפלו הליטאים השחצנים. "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח).


פסיקת ההלכה


נחל בפסק דת האמת הטהורה, וכך פוסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (טו, יז):


"אשת איש שהייתה מעוברת, ואמרה: 'עובר זה אינו מבעלי' – אינה נאמנת לפוסלו, והרי הבן בחזקת כשרות, שלא האמינה תורה אלא האב. אמר האב: 'אינו בני' או שהיה בעלה במדינת הים – הרי זה בחזקת ממזר. ואם אמרה: 'מגוי ועבד נתעברתי' – הרי הוולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בדבר זה. ואין העובר משתהה במעי אימו יתר על שנים-עשר חודש".


ועתה לפסקי הוזי ההזיות שלא ידעו ולא יבינו, נחל בפסקו של טור האבן (אבה"ע ד):


"כתב הרמב"ם: היה בעלה במדינת הים וילדה הרי זה בחזקת ממזר שאין הולד משתהה במעי אמו יותר משנים-עשר חדש; ובעל 'הלכות גדולות' כתב: שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין לומר שמא בצינעא בא ובעל".


כלומר, טור האבן ראה בהבלים שנאמרו ב"הלכות גדולות" הצעה הגיונית! ולפיה כאמור, ייתכן שהבעל יבוא באמצעות "שם קדוש" וישמש עם אשתו בצנעה, ויחזור שוב באמצעות "שם קדוש" למקומו! וכך מחדירים הזיות מאגיות פגאניות להמונים, כאילו יש אמת במאגיה.


וכך גם פוסק קארו שם (סעיף יד):


"האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר משנים-עשר חודש, וילדה אחר שנים-עשר חודש – הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אימו יותר משנים-עשר חודש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיוון דפלוגתא הוא, הוי ספק ממזר".


כלומר, לא היה בקארו אפילו זרזיף של דעת, כדי להבין שמדובר בהבלים ולהכריע את ההלכה כפי אמיתתה, וזאת למרות שפסק חכמי התלמוד ורבנו הטהור עמדו לפניו מאירים ומזהירים כאור השמש בשחקים, אך הסכלות ורדיפת ההבל והפרסום שיקעוהו בטמטום ובמינות.


"הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ט).


סוף דבר


אין זה משנה מדוע קראו לאביו של שמואל "אבוהּ דשמואל", אם בשל כבודו של שמואל בנו, ובדומה למנהג המוסלמים, ואם בשל סיבה אחרת שאינה ידועה לנו. העיקר שלא נזהם את מחשבתנו בהזיות מאגיות שמרחיקות אותנו מאל אמת ומכינון ממלכת כוהנים וגוי קדוש.


זאת ועוד, ביחס ל"שמות הקודש" של הקב"ה, רבנו כבר התייחס לעניינים אלה בהרחבה. במורה (א, סב), רבנו מבאר מהם שמותיו של הקב"ה: הראשון שבהם הוא השם המפורש שם הויה, שפעם ידעו יחידי סגולה כיצד לבטא אותו. שם נוסף הוא שם בן שתים-עשרה אותיות המורכב משתיים-שלוש מלים, ואין אנו יודעים כיום מהו. שם נוסף היה בן ארבעים-ושתיים אותיות, והוא מורכב ממספר מלים סך אותיותיהם ארבעים-ושתיים, ואף אותו אין אנו יודעים כיום. כל השמות הללו מורים על ידיעת ה' וסתרי תורה. כלומר, השמות הללו מלמדים על רעיונות נשגבים הנוגעים לידיעת ה', ואינם משמשים חלילה לפעול שום דבר במציאות.


ברם, היו אנשים שמצאו את השמות הללו, והטעו את ההמון שיש בכוח השמות הללו לפעול פעולות במציאות, כמו כישופי פנטזיה דמיוניים, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם במורה שם:


"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני, ואחר כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים [ותמוה שרבנו קורא להם "כשרים"] החלשים הפתאים אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם [=הפתאים שמצאו אותם בעיזבונם] שהם אמת, כללו של דבר: 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך כיוון שהזכרנו את השמות ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


לדברי רבנו במורה נצרף גם את דבריו בהלכות מזוזה (ה, ה) בעניין כתיבת שמות מלאכים או שמות קדושים במזוזה, וכֹה דבריו:


"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או 'שמות קדושים' או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".


"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (מ"ב יז).

"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

אבוהּ דשמואל – מקור כינויו
.pdf
הורידו את PDF • 271KB

134 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page