יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ג)

ג. יחסו של הרמב"ם לספרות ההיכלות והמרכבה


כאמור, אחד מספרי ההיכלות והמרכבה, שאגב נחשב לאחד מספרי הסוד ה"מקודשים" בקבלה המודרנית, הינו הספר "שיעור קומה" (המיוחס לרבי ישמעאל).


והנה לפניכם כמה קטעים מייצגים מתוך החיבור הזה:


"אמר רבי ישמעאל: אני ראיתי את מלך-מלכי-המלכים יושב על כיסא רם ונישא וחיילותיו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו [...] אמר רבי ישמעאל: כמה שיעור קומתו של הקב"ה שהוא מכוסה מכל הבריות? פרסות רגליו – מלוא כל העולם כולו [...] גובה פרסותיו: שלש רבבות אלפים פרסאות [...] מכף רגליו ועד קרסוליו: אלף רבבות ות"ק פרסאות גובהו [...] מקרסוליו ועד ארכובותיו [...] עיגול ראשו [...] זקנו [...] החוטם [...] לשונו [...] רוחב מצחו [...] ועל מצחו כתוב [...] שחור שבעין ימינו: רבוא ואלף ות"ק פרסאות, וכן של שמאל [...] וזיקוקין היוצאים ממנו אוריהן לכל בריות [...] שכם [...] זרוע [...] אצבעות ידיו [...] כרסו [...] שפתותיו [...] פיו [...] כתר שבראשו" ועוד.


ולקראת סיום החיבור נאמר:


"אמר רבי ישמעאל: כשאמרתי דבר זה לפני רבי עקיבא אמר לי: כל מי שהוא יודע שיעור זה של יוצרנו ושבחו של הקב"ה שהוא מכוסה מן הבריות, מובטח לו שהוא בן עולם-הבא, ייטב לו בעולם-הזה מטוב העולם-הבא [=ובניגוד מוחלט לזה פוסק רבנו בהלכות תשובה (ח, יא) בעניין טובת חיי העולם-הבא: "אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות של העולם-הזה אלא דרך משל [...] אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון" וכו'] ומאריך ימים הוא בעולם-הזה".


לספר זה מתייחס הרמב"ם במפורש באחת מתשובותיו (תשובה קיז), וזה לשונו:


"לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [נ"א ערי אדום] ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [...] כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק".


כמו כן, בשריד גניזה עתיק שנתגלה בגניזה הקאהירית נמצא ספר זה, וכך נאמר שם (מובא בכתבים א, עמ' 477–478):


"ואמרוּ, שנמצא בגניזת בית רבנו שגונזין בו בלאי הספרים במחסן אשר במדרשו, חוברת ובה נוסח [הספר] 'שיעור קומה' הנזכר בפרק חֵלק הוא ופירושו, וזה לשונו [של הרמב"ם]: זה הוא שיעור קומה, המאמינו לתולעה וּלְרִמָּה, וְשַׁמָּה ושממה, וקודר בלי חַמָּה, יתעלה לעילא-לעילא ממה שאומרים הכופרים. [כאן מובא תיאור מידות ותיאור ציורי-חיצוני לרגליו, ברכיו, ידיו, צדדיו, ראשו, שערו, זקנו, צורת פניו, זיוו, לשונו, רוחב מצחו, עיניו, זרועותיו, אצבעותיו, שכמו, חוטמו, שפתיו, גבותיו, אזניו ועוד, יתעלה ויתרומם מפשעי הספר האשכנזי הזה]. כל אלה תועבות ונאצות גדולות, ארור המאמינו וארור המחברו כמנין כל אות ואות ממנו [כלומר שיחולו עליו קללות כמניין גימטריא של כל אותותיו], וה' אלהים אמת אין לו דמות ולא ערך, ולא רוחב ולא אורך, שנאמר: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (יש' מ, יח)], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [שם, כה], יתעלה וישתבח ויתרומם... לעילא...".


מדברי רבנו הללו ניתן להסיק שהוא היה שולל גם את ספר הזוהר לוּ התגלגל לידיו. שכן גם בזוהר מצינו דברים דומים בכמה מקומות, הנה דוגמה אחת (תיקון ע, דף קכ"ב ע"ב):


"קם סבא דסבין, עתיקא דעתיקין, ואמר [...] 'שיער' נקרא כך על שם 'שיעור' קומתו של הקדוש-ברוך-הוא [...] כל ניצוץ [היוצא מן השיער] שיעור מהלך שלו הוא עשרת אלפים. וכל נימה היא כשיעור אצבעו של הקדוש-ברוך-הוא, וכל אצבע הוא פרסה זעירה וכל פרסה יש בה שלוש מילין, מפני שבאצבע יש שלושה פרקים [...] ובכל אבר ואבר הוא יהו"ה – שיעורו של כל אבר ואבר בגובהו, באורכו, למעלה ולמטה ולארבעת הצדדים".


***

כמו כן, ישנם שני מאפיינים בולטים המופיעים הן בתורת הסוד הקדומה והן בתורת הסוד של ימי הביניים: א) שימוש ב"שמות קדושים" המחוללים מופתים ומשנים סדרי בראשית; ב) שימוש בכוחות מאגיים (פעולות שנועדו להשפיע על המציאות באמצעים על טבעיים).


רבנו הרמב"ם התייחס בשלילה רבה לתופעות אלו בכמה מקומות בכתביו, ועובדה זו שופכת אור גדול על יחסו לספרות זו של ההיכלות והמרכבה בפרט, ושל ספרות הסוד בכלל.


ג.1. דברי הרמב"ם בעניין קמיעות ו"שמות קדושים"


בספרו מורה הנבוכים (א, סא) מבאר הרמב"ם ש"אין אצלנו שם בלתי נגזר [מפעולות ה'] אלא זה, והוא: יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א, שהוא 'שם המפורש' סתם".


לאחר מכן רבנו כותב את הדברים הבאים בשתי הפסקות הבאות:


"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם ["מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחלופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם" (קאפח שם)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם. [...]


ואני אבאר לך [בפרק הבא שם] את הדבר אשר הביא את בני האדם למה שהם סוברים בעניין השמות, ואבאר לך יסוד שאלה זו ואגלה לך סתריה, עד שלא יישאר בה ספק – אלא אם תרצה להטעות את עצמך – בפרק שאחר זה".


בפרק שלאחר מכן הרמב"ם מבאר בהרחבה את ענייני השם בן י"ב אותיות והשם בן מ"ב אותיות שאותם הזכירו חז"ל, ולאחר מכן הוא פונה למלא את הבטחתו הנ"ל, וכֹה דבריו:


"וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקר ולדבר, שמצרפים איזה אותות שרצו ואומרים זה 'שם' פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני, ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר ין להם קנה-מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעזבונם, ושגו לחשוב שהם אמת, כללו של דבר: פתי יאמין לכל דבר. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך כיוון שהזכרנו את השמות ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצלה ההמון".


ושם קאפח מוסיף:


"שלא כדעת המהבילים, המאמינים שכל היודעו יכול לחולל בו נפלאות ולעשות מופתים [דהיינו כל היודע את השם בן י"ב אותות, והוא הדין לכל השמות המאגיים], כפי שמספרים על אותו האיש, כאילו חלילה עזב ה' את הארץ, וכאילו חלילה כפוף הוא מלכו של עולם לאיזה מין לחש שיש בכחו לפעול בעולם ולשנות טבע המציאות שלא כרצונו ושלא כרצון יראיו".


עוד מבואר בדברי הרמב"ם, שהאמונה והשימוש בשמות מעין אלו, יש בה משום עבודה זרה והליכה בחוקות הגוים, ואלו דבריו בספר המצוות (מצוה ל"ה מלא תעשה): "האזהרה שהוזהרנו מלחבור, והוא שיאמר דברים שמדמה שהם מועילים לכך ומזיקים לכך". והוסיף וכתב שם קאפח בהערותיו: "לחשים וצרופי הברות שקוראים להם בימינו 'שמות קדושים' ועליהם כתב רבנו בהלכות עבודה זרה יא, י".


ושם בהלכות עבודה-זרה (יא, י) פוסק רבנו כך:


"איזה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להם עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין [...] וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים – 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]".


ג.2. דברי רב האי בענייננו והתייחסות רבנו לדבריו


בספר "אוצר הגאונים" (מסכת חגיגה, עמ' 18) מובאת תשובה ארוכה שמשיב רב האי גאון לחכמי קירואן בעניין כוחות מאגיים ושימוש בקמיעות. אף שהוא שלל בתוקף הרבה מהזיות השואלים, עדיין מתוך דבריו עולה שהוא האמין בכוחם של הקמיעות וההזיות, ואף האמין שספרי ההיכלות והמרכבה אכן יצאו מתחת ידם של חז"ל, וז"ל בשתי הפסקות הבאות:


"אבל קמיעין מומחין לרפואות ולחכמה ולשמירה ולדברים אחרים – יש, ורובן תלויים בכותב ואתמחי גברא טפי שכיח מאתמחי קמיעא. ואף-גם-זאת לא לעולם כסדר אחד מועילין, אלא יש עיתות שאין מהנין כלום. וכל מי שיאמר אליכם חוץ ממה שאמרנו – אל תאמינו בו ואל תסמכו על דבריו, כי טענות הרבה יש בדבר זה ודבר אמיתי מועט הוא מאוד, וביותר בדורות הללו שאין הלבבות שלמים [=דברים חמורים מאד, כאילו עשיית הקמיעות "המועילים" היא מעלה גדולה, וכאילו רק בשל "ירידת הדורות" נסתלקו אנשי העלייה שידעו לעשותם].