top of page

ארבל: מחלל שם שמים ביד רמה (ח"ב)

בהמשך שיעורו ארבל מתחיל להביא "ראיות" לכך שמותר ליהנות מדברי תורה:


"הרשב"ץ האריך [...] לחלוק מאד על הרמב"ם וכתב כמה סימנים נגד מה שכתב הרמב"ם. בתחילה האריך הרשב"ץ להוכיח מהש"ס והביא עשרות-עשרות של ראיות: מהש"ס, מהמדרש, מדברי רבותינו, מדברי הראשונים, הגאונים, שאין זה נכון מה שאומר הרמב"ם שלא היה הרגל בישראל, [כלומר] הוא [=הרמב"ם] כתב שלא היה דבר כזה בש"ס שנתנו אספקה לתלמידי חכמים, הדבר הזה הוא אסור וברור לאסור – ואין הדבר כן, הרשב"ץ האריך מאד בראיות נגד הרמב"ם, ראיות מכריעות מאד מכל הש"ס. [...] אנחנו רואים בבירור שהמנהג הפשוט היה שנותנים לראש הישיבה ולתלמידי חכמים, מספקים להם מזונות בעושר וכבוד [...] שוב פעם רואים שהמנהג הפשוט הוא בישראל להעשיר לגדֵּל לתת ממון לתלמידי חכמים. [...] וכן האריך הרשב"ץ בעשרות-עשרות של ראיות שבאמת הן ראיות מכריעות ואי-אפשר לדחוק אותם ולהסכים עם מה שכתב הרמב"ם שזה אסור ושלא נהגו בזה מעולם".


ובכן, עיון אמיתי ב"ראיות המכריעות" הללו של ארבל ורבותיו מעלה שמדובר בראיות קלושות מאד-מאד, וכדברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג): "ונתלו בראיות קלושות", וכֹה דבריו:


"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר, שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


יתר-על-כן, המעיין בראיות המדומות הללו לעומק יגלה שאפילו ראיות קלושות אין כאן!


א. שקא דדינרי


התעתוע הראשון שארבל מזכיר מדברי התשר"ץ הוא האמור בחולין קלד ע"ב. וזו מסקנתו של ארבל מן הגמרא שם: "זה שיושב בראש הישיבה צריך שיהיה עשיר מכולם ולכן הוא יכול לקחת בידו, וסוף סוף ראינו שהוא מקבל אספקה מכספי הציבור עבור זה שהוא יושב בראש הישיבה". כלומר, לפי ארבל יש להעשיר את ראשי הישיבות, לא די שתהיה להם משכורת ממוצעת, אלא יש לתת להם משכורות כמו שנוטלים עשירי הארץ. ובכן, כבר חשפתי את התעתוע הזה במאמר: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים" (חלק ג), שם בתירוץ התשיעי.


ב. האגדה על אִלפא ורבי יוחנן


בעקבות אגדה זו (תענית כא ע"א) אומר ארבל: "אנחנו רואים בבירור שהמנהג הפשוט היה שנותנים לראש הישיבה ולתלמידי חכמים, מספקים להם מזונות בעושר וכבוד". ובכן, מאגדה זו לומד ארבל שלא רק ראשי ישיבות, גם "תלמידי חכמים" יש להעשיר... וכבר ניתחתי גם את האגדה הזו בהרחבה, ראו בפרק ד במאמר: "ערוסי מכחיש את האמת!", ושם יגלה הלומד הנבון כי לא רק שמדובר באגדה, אלא שבאגדה עצמה לא נאמר מאומה בעניין ההנאה מדברי תורה, ומי שהתעה מן האגדה הזו שמותר ואף מצוה ליהנות מדברי תורה הוא רש"י-שר"י.


ג. מינויו של ר' אבא


התעתוע השלישי של תשר"ץ וארבל לפיו מותר לבעלי שׂררה תורנית להתעשר מן הציבור לקוח מן הגמרא בסוטה מ ע"א. סוגיה קלושה זו נותחה במאמר: "קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת", וגם שם אין הכרח לפרש כדברי המינים, וגם שם שר"י הוא מקור הזוהמה. ואף-על-פי שמדובר בסוגיה קלושה שנשענת בעיקר על פירוש שר"י הצרפתי, ארבל לומד מן הסוגיה הזו שחובה על הציבור להעשיר את ראשי הישיבות ובעלי השׂררות התורניות.


ד. מצֻווין לעשות לו מלאכתו


תעתועם הרביעי של ארבל והתשר"ץ הוא ממסכת שבת קיד ע"א, ומשם לומד ארבל ש"אפילו התלמידים העוסקים בתורה כל ימיהם אף-על-פי שאינם ראשי ישיבות, חייבים הציבור לפרנסם". כלומר, ראשי ישיבות חובה להעשירם מאד ואילו יושבי ישיבות חובה לפרנסם.


ובכן, הנה האמור בגמרא שם (קיד ע"א): "ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצֻווין לעשות לו מלאכתו? זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים, והני מילי – למיטרח בריפתיה". וכן מובא ביומא (עב ע"ב): "רבי יוחנן רמי: כתיב 'וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ' [דב' י, א], וכתיב 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים' [שמ' כה, י] – מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצֻווין לעשות לו מלאכתו".


ומעצם דברי הגמרא עולה שלכל תלמידי החכמים יש מלאכה שהם מתפרנסים ממנה, כלומר גם לפי המינים שמסלפים את דברי רבי יוחנן, אין ללמוד ממדרש זה אלא שיש למצוא מחליף שיבצע את מלאכתו של תלמיד החכמים, ולא חלילה שמותר לממנוֹ בעבור שהוא ילמד תורה. יתר-על-כן, שאלה קמה וניצבה: אם אכן מותר ליהנות מדברי תורה, מדוע אמרו חכמים ע"ה שבני העיר "מצֻווין לעשות לו מלאכתו"? יאמרו שעליהם לפרנסו ולתת לו משכורת! וביתר ביאור: היעלה על הדעת שימַנּוּ מחליף לכל תלמיד חכמים כדי שיבצע את מלאכתו? ואיֵּה ההיגיון? כלומר, אם מותר ליהנות מדברי תורה מדוע צריך שתהיה מלאכה לתלמידי החכמים מעיקרא? ויתרה מזאת, מדוע בכלל שימַנּוּ להם מחליף וישלמו למחליף, וכל זאת כדי שהמחליף יעשה את מלאכתו של תלמיד החכמים ויעביר לו את הרווחים?! מדוע שלא ישלמו באופן ישיר לתלמידי החכמים, וכפי שנוהגים בימינו המינים האורתודוקסים וצאצאיהם.


אלא ברור, שהביטוי "לעשות לו מלאכתו", אין משמעוֹ שיש למנות אדם שיעשה את מלאכת החכם ויעביר לחכם את הרווחים שהרי כאמור מדובר בסכלות מוחלטת, וכל-שכן שאין משמעוֹ שיש לממן את החכם שהרי אם דבר זה היה מותר היה נאמר היתר זה במפורש – אלא משמעוֹ שחובה על בני העיר לסייע לתלמיד החכמים לעשות את מלאכתו בזריזות כדי שהוא יסיים את מלאכתו קל-מהרה, וישוב לביתו לעסוק בתורה ולהדריך את בני עירו לדרכי צדק ומישרים.


והנה דברים שפורסמו בעניין זה, מתוך המאמר: "כבוד תלמידי החכמים האמיתיים":


וכֹה דברי רבנו בסוף פירושו המקיף למשנה המפורסמת באבות (ד, ז): "אבל הדבר שהתירה אותו התורה לתלמידי חכמים הוא [...] [ב] וכן למכור סחורתם תחילה לכל הנמכרים, ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח. כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן והמעשרות ללוי, כפי שבא בקבלה [=מסורת התורה-שבעל-פה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה]. כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו".


מה הטעם ומהי הסיבה שהתורה הֵטיבה עם תלמידי החכמים ופטרה אותם מן החובות שנזכרו לעיל? ובכן, התשובה לכך נעוצה בדברי רבנו בפירושו: "כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו". כלומר, כל הטבה אשר נעשית לעתים גם עם בני אדם המכובדים ואף-על-פי שאינם חכמים, מותר ואף רצוי להיטיב בה לתלמידי החכמים, וההצדקה להטבות ולפטורים הללו היא: "ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו".


עד כאן מן המאמר, והרחבתי שם בעניין זה והבאתי לפניכם רק מעט.


אגב, בגמרא בשבת מחמירים ומסייגים את ההטבה הזו לתלמידי החכמים, שהרי שם נאמר: "והני מילי – למטרח בריפתיה", דהיינו רק כאשר תלמיד החכמים דחוק במזונותיו והוא חייב לעבוד כדי לכלכל את עצמו, יש לסייע לו לעשות את מלאכתו. ברם, אם תלמיד החכמים עובד בשוק כדי לחסוך או כדי לקנות לעצמו כלים חדשים או כדי לממן את חתונת בתו – אין לסייע לו, שהרי לא מדובר בעניינים שנוגעים לפרנסתו הבסיסית הנדרשת לו כדי לקיים את נפשו.


ויתרה מכולן, הראיה הקלושה הזו פשוט זועקת לשמים, שהרי ארון עצי השיטים האמור הוא ארון הברית! כלומר כלל לא מדובר במלאכה שמתפרנסים ממנה, אלא בציווי ה' לעשות ארון עצי שיטים ללוחות הברית, ולא יעלה על הדעת שמשה רבנו התפרנס במדבר מעשיית ארונות עצי שיטים, וברור שכל כלי המשכן נעשו בהתנדבות על-ידי משה וישראל. קצרו של דבר, מפשט הפסוקים אין שום ראיה לכך שיש לסייע לחכמים למכור את סחורתם, אלא, שיש לסייע להם כאשר הם עוסקים במלאכת שמים בחינם, כגון שהם עוסקים בצרכי ציבור לשם שמים, אז יש לעזור להם ככל שניתן. נמצא, שחכמים הפליגו מאד בדרשתם מארון העדות, כדי ללמד שיש לסייע לחכמים לסיים את מלאכתם, ותו לא. ואגב, גם משיטת המינים שהמדרש עוסק בהנאה מדברי תורה, עולה, שאפילו יהיה החכם כמשה רבנו, אין נותנין לו אלא כדי חייו.


ה. ההוא שיפורא דבי רב יהודה


כדי להבין את תעתועם הבא של התשר"ץ וארבל, נעיין תחילה במשנה גיטין (ה, ח): "מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום", ושם פירש רבנו: "ואם כבר נמשך המנהג לקבץ את הערוב באחד מבתי החצר, אמר [התנא] שלא יתנוהו תמיד אלא באותו בית שכבר נהגו לפָנים ליתן בו, מפני שיש להם בכך הנאה, לפי שבית שמניחין בו את הערוב אינו צריך ליתן את הפת" וכו'.


וכך נאמר בגמרא שם (ס ע"ב) בעניין משנה זו: "מאי טעמא? אילימא משום כבוד, והא ההוא שיפורא [תיבת צדקה שהייתה כמין שופר, כתיבות שקלי המקדש] דהוה מעיקרא בי רב יהודה, ולבסוף בי רבה, ולבסוף בי רב יוסף, ולבסוף בי אביי, ולבסוף בי רבא! אלא משום חשדא". שואלים בגמרא: מדוע מערבין בבית ישן? ומשיבים: אולי משום הכבוד? ומקשים: והלא אותו השופר, דהיינו תיבת הצדקה שהייתה בבית רב יהודה, הועברה בין החכמים! כלומר, אין עניין לכבד במצוה שנוגעת לצרכי-ציבור דווקא בית אחד בלבד, ומשיבים: הסיבה שתיבת הצדקה הועברה מבית לבית ומחכם לחכם, היא כדי שלא יהיה חלילה חשד כלפי החכמים ע"ה.


והנני שואל: האם יש איזו ראיה בדברי חכמים שבגמרא גיטין לכך שמותר ליהנות מדברי תורה? לכך שמותר להעשיר את ראשי הישיבות? לכך שמותר לממן את יושבי הישיבות? אין בה שום ראיה ואפילו לא קלושה, אלא ששוב, חכמי-יועצי-המינים החליטו שיש ראיה בדברי חכמים לעיל להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, והנה לפניכם דברי שר"י בגיטין שם:


"והא שופר – [...] ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו: שיפורא שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה כמו י"ג שופרות היו במקדש [שקלים ח]".


ובאגרת שרירא (פסקה צז) נאמר כך:


"ובתר רבה בר נחמני מלך רב יוסף בפומבדיתא תרתין שנין ופלגא ושכיב בשנת תרל"ד. ובתריה מלך אביי תליסר שנין ושכיב בשנת תרמ"ט שנה. והכי מפורש [...] האי שיפורא הוה מעיקרא בי רב יהודה, ולבסוף בי רבה, ולבסוף בי רב יוסף, ולבסוף בי אביי, כלומר דהני הוו רישי מתיבתא. ושיפורא היא קופה דרבנן דמתיבתא, דמאי דאתי להון מישראל מותבי לגוה, כדתנן בשקלים: 'י"ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהון תקלין חדתין ותקלין עתיקין' [ו, ה]".


והנני שואל שוב: וכי יש לסרירא הלז איזו ראיה מן הגמרא להזייתו שמדובר בקופה לחכמים? והנה לפניכם מסורת הגאונים האמיתית שבידי רס"ג (הנבחר באמונות ובדעות, עמ' שיד):


"כל מה שתיארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים, וכאמרו: 'וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים' [קה' ט, טז]".


בהמשך דבריו בשיעורו, ארבל מזכיר שוב את הגאונים: "גם בימות הגאונים הייתה קופה מיוחדת לישיבות, כמו שכותב רע"ג על הקופה הזו שהיו מחלקים בה לישיבות, ועוד מאריך הרשב"ץ מאד". ואיני יודע היכן רב עמרם גאון כתב שהייתה קופת צדקה שממנה חילקו כסף ליושבי הישיבות, מה שאני כן יודע הוא, שסדר רב עמרם גאון זויף והושחת לבלי היכר על-ידי המינים הצרפתים, ולא רק סדר רב עמרם גאון, כל ספרות הגאונים זויפה באופנים קשים ומתוחכמים מאד. ולעיון בזיופו של סדר רע"ג ראו: "כתר או נקדישך?", וכן ראו: "מאסֵּף לזיופי ספרות הגאונים". קצרו של דבר, לא מדובר בראיות מהימנות כלל ועיקר, אלא בראיות שהן חשודות על המינות. ולזיופי המינים את ספרות חז"ל ראו: "מסכת סופרי המינים", ועוד.


ו. מדרש תנחומינותא


שלוש הראיות הבאות של תשר"ץ ארבל ושות' הם ממדרש תנחומא, והאמת שלא הייתי צריך להתייחס למדרש הזה, כי מדובר במדרש מינות מאוחר ומשובש שכבר נמצאו בו הזיות וזיופים ומדרשי מינות למכביר. מכל מקום, המדרש הראשון שארבל מציין כבר נותח במאמר: "קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת", שם בפרק "סיפורי מעשיות". ובקיצור נמרץ: הראיתי שם שיש לאגדה שם שני נוסחים, לפי נוסח א אין זכר לעניין הנאה מדברי תורה, ובנוסח ב נאמר: "התחילו לכבד אותו ולפרנס אותו". ולמרות חולשת הראיה הזו וקלישותה, ארבל מסיק בשקר ממדרש זה "שהמנהג הפשוט בישראל הוא להעשיר ולגדֵּל ולתת ממון לתלמידי חכמים".


מדרש תנחומא השני שארבל מציין בעקבות התשר"ץ, הוא בפרשת תצווה (סימן י) ובל נשכח שמדרש זה לפי הערכות חוקרי היהדות האוכלין מן התורה הוא מן המאה התשיעית – ולא אתפלא אם הוא מאוחר יותר, כי מגמת חוקרי היהדות האירופים היא לרומם את יהדות המינות הפרו-נוצרית, וכל הערכותיהם בעניינים אלה הן לדעתי הערכות-חסר אשר נובעות משאיפות-שחץ זרות לטשטש את האמת. בין כך ובין כך, אין ספק שבמשך מאות רבות בשנים חלו ידיים זרות במדרש הלז גם לאחר חיבורו או עריכתו, כדרכם של המינים זייפני דת האמת.


והנה לכם ראיה: כנגד הקטע שנראה לקמן שאלה קמה וניצבה: נאמר במדרש שר' יונתן בן אלעזר חי בתקופת בית-המקדש, דהיינו בשלהי בית-המקדש הראשון. ברם, ר' יונתן בן אלעזר הינו אמורא, דהיינו הוא חי מאות שנים לאחר החורבן, איך ייתכן אפוא שהוא יראה בעיניו את השפע שתואר במדרש ויאמר: "וכל-כך [=כל השפע הזה] למה? שהיו הקרבנות קריבין"?


ולאחר כל הדברים האלה, הבה ונראה את האמור במדרש תנחומינותא שם:


"למה נקרא שמו מזבח? [...] שהוא ברכה לישראל [...] לחם המצות ולחם הפנים היו מברכין את הלחם, וביכורים היו מברכין את פירות האילן, מעשה בר' יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות, ירד טל והיו התאנים שואבים דבש, והיה הרוח מגבלן בעפר, באתה עז אחת [שכנראה אכלה מן התאנים שנפלו לארץ מן הרוח] והיתה מנטפת חלב בדבש [מדדיה], וקרא לתלמידים ואמר להם: בואו וראו דוגמא מעין העולם-הבא, וכל-כך [=כל השפע הזה] למה? שהיו הקרבנות קריבין [כלומר שהיה בית-המקדש עומד על תילו]. מעשה בסוֹפֵר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה ושנה, והכירו אותו בני ירושלים שהיה גדול בתורה, אמרו לו: טול לך חמישים זהובים בכל שנה ושנה ושב לך אצלינו, אמר להם: יש לי גפן אחת והיא יפה לי מכולן, והיא עושה לי שלש דיפריאות בכל שנה [דהיינו כמו עצומה של יבול וכפי שיתואר], ושש מאות חביות היא עושה בכל שנה, הראשונה היא עושה שלש מאות, ושניה מאתים ושלישית מאה, ואני מוכר אותם בדמים יקרים הרבה, וכל השבח הזה לירושלים, בשביל ניסוך היין שהיו מקריבין, כיוון שביטלו נמנעו כל הטובות הללו".


ובכן, תשר"ץ וארבל לומדים מן המדרש הזה שמותר להעשיר תלמידי חכמים. ברם, המעיין במדרש הזה יגלה, שלא רק שסיפורי המעשיות הללו נאמרו במדרש מפוקפק, אלא שעניין המדרש המסוים הזה כלל אינו הנאה מדברי תורה, אלא עניינוֹ שבח המקדש – ונאמרו בו דברי גוזמא כדי לרומם את בית-המקדש ולעורר את חשקו וכָספו של עם-ישראל לשוב לדרך האמת ולבנות את בית-המקדש. ולכן, כמו שנאמרו בו דברי גוזמא בעניין הברכה שהייתה שורה בגפן, כך וודאי נאמרו בו דברי גוזמא ביחס לזהובים שהוצעו לאותו סופר. ויתרה מזאת, יש ראיה גדולה במדרש עצמו שלא מדובר בהנאה מדברי תורה – שהרי מדובר בו בסוֹפֵר דהיינו מלאכתו של אותו חכם הייתה כתיבת ספרי-תורה וכו', והציעו לו שכר שנתי לעבודתו, לא ללימודו.


וביתר ביאור: הסכום הדמיוני שהוצע לאותו סופר באגדה לא נועד ללמד שמותר להעשיר חכמים גדולים, אלא ללמד שאפילו שהציעו לו סכום כל-כך גדול בעבור שירותיו כסופר סת"ם, אפילו הכי הוא סירב להצעתם בשל השבח הגדול שהיה לו בזכות בית מקדשנו ותפארתנו. ובמלים אחרות, הדרשן הפליג בסכום שהוצע לסופר כדי ללמד על שבח הארץ והמקדש!


עוד למדנו מדברי המדרש, שאף שאותו חכם היה "גדול בתורה", הוא התפרנס גם מחקלאות, דהיינו מגידול גפנים ומעשיית יין ומכירתו, ומזאת הייתה פרנסתו בשפע. קצרו של דבר, שוב מדובר בראיה קלושה מאד ובמדרש קלוש ומפוקפק מאד, אשר ספק אם יש להתייחס אליה בכלל, וגם אם נתעקש להתייחס אליה, ניתן בהחלט לפרשהּ באופנים ישרים ומושׂכלים.


בהמשך דבריהם תשר"ץ וארבל מביאים ראיה שלישית ממדרש תנחומא (ראה, יח), וכך נאמר שם: "'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' [דב' יד, כב] – עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי-ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה". מדברי המדרש הלז עולה שחז"ל פסקו הלכה פשוטה לפיה על כל "מפרשי הימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה", והיכן מצאנו הלכה שכזו?! ואין שום הלכה שכזו בכל ספרות חז"ל, האמיתית או המזויפת. יתר-על-כן, "הלכה" זו עוסקת אך ורק ב"מפרשי ימים", כלומר כל השאר פטורים מלחלל-שם-שמים...


ז. מדרש קניין תורה


הראיה הבאה של תשר"ץ וארבל היא מן הפרק השישי המאוחר שהוסיפו למסכת אבות. יש לציין שרבנו לא פירש את הפרק הזה, וזאת כדי ללמדנו שמדובר בשיבוש ובזיוף שאין להתייחס אליו. על-כל-פנים, הבה נעיין במדרש שם (ו, ט) שממנו מביאים המינים ראיה לשיקוציהם:


"אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני [שוב חוזר המוטיב של חכמים וסופרים]. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר: 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ' לעולם-הבא [מש' ו, כב], וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל: 'טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף' [תה' קיט, עב], ואומר: 'לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת' [חגי ב, ח]".


וברור שמדרש ההבאי הזה לא נועד ללמד מאומה בעניין הנאה מדברי תורה, אלא מטרתו ללמד שלעולם ידור האדם במקום תורה, ואפילו מנסים לפתות ולמשוך אותו באוצרות. יתר-על-כן, במדרש הודגש שאותו חכם היה גם סופר, כלומר ניתן בהחלט לפרש שהממון הגדול שהוצע לאותו חכם היה בעבור כתיבת ספרי תורה וכו' – אך אין צריך להגיע לכך כלל, כי אין מקשין על הדרשן, ואין מקשין בהגדה. כלומר מלכתחילה אין לחפש בהגדות, וכל-שכן המאוחרות, ראיות לעניינים הלכתיים מפורשים, וכל-שכן לעניינים חמורים אשר נוגעים לכרת ולחילול-השם.


ח. כל המהנה תלמידי חכמים מנכסיו


בתעתועם הבא של תשר"ץ ארבל ושות', האחרון מזכיר את הגמרא בכתובות (קיא ע"ב), שם נאמר שכל המהנה תלמיד חכמים מנכסיו "מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה". וכבר הוסברו כל המדרשים שם בהרחבה בראש המאמר: "ארבל: פרזיט מפריס פרסה (ח"ד)". כמו כן, ארבל מנפנף גם במדרש שבסנהדרין (קב ע"ב), שם נאמר שאחאב "שקול היה", וגם מדרש זה כבר הוסבר בהרחבה, ראו בראש המאמר: "ארבל: פרזיט מפריס פרסה (ח"ה)".


ט. מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים


בתעתועם הבא של התשר"ץ וארבל, ארבל מביא ראיה ממסכת פסחים (נג ע"ב):


"איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה, או בעל אגרופין הוה? [...] רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה, דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים – זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: 'כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף' [קה' ז, יב]".


התשר"ץ וארבל למדו מן הגמרא הזו שכל מי שמעשיר את תלמידי החכמים (ולא רק את ראשי הישיבות הגדוילים), זוכה לחיי העולם-הבא ואף נוהגים "בו כבוד כאילו הוא גדול בתורה" (ארבל שם). ועניין "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים" כבר הוסבר היטב במאמר: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", וכן במאמר: "כבוד תלמידי החכמים האמיתיים", ועוד.


אגב, צאצאי המינים מנפנפים תדיר בפסוק הזה מקהלת כדי לפתות את הכסילים לממנם. ולכן, אעתיק מן המאמר הראשון את הרעיון שספון בו: "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קה' ז, יב). ובכן, כך לדעתי יש לפרשוֹ: המסתופף בצילה של החכמה טוב ממי שמסתופף בצילו של הכסף, מפני שהחכמה היא הרכוש והנכסים האמיתיים שיש לו לאדם, ולכן נאמר בהמשך הפסוק שיש יתרון לידיעת החכמה, מפני שהיא תחייה אותו גם בעולם-הזה וגם לעולם-הבא בחיי האמת הנצחיים... "כֹּה אָמַר יְיָ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי [=הדעת והתבונה הן-הן האוצר האמיתי] כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ", "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם" (יר' ט, כב–כג; כד, ז). "לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה, כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ, אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה [כלומר, רק אם החכמה תהיה בעיניך חשובה כאוצרות], אָז תָּבִין יִרְאַת יְיָ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" (מש' ב).


י. שותפות יששכר וזבולון


בתעתועם הבא התשר"ץ וארבל מנפנפים באמור במסכת סוטה כא ע"א, וארבל למד משם שניתן "לחלוק את זכות התורה" כלשונו, עם האדם שמממן את היושב בישיבה. עוד למד משם ש"כל שבט יששכר נתפרנס ממלאכתו של שבט זבולון כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה". וגם דבריו הללו הבל מהובל ושקר וכזב, וארבל וכל רבותיו המינים אינם יודעים ללמוד גמרא, כי כבר הפכוהָ בידם לקורדום לחצוב בו משכורות ותרומות ופטורים וטובות-הנאה, ולכן עיניהם נתעוורו לחלוטין מדרך האמת, ושכלם כבר עוקם ועוקש ונתעוות ואינו מסוגל לראות נכוחה. ולא אחזור כאן על ניתוח האמור בסוטה שם, כי כבר ייחדתי מאמר לעניין זה: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?", ורק מי שאוכל מן התורה מסוגל לשגות ולשקוע בכל-כך הרבה הזיות.


יא. הייתה כאניות סוחר


הראיה האחרונה שארבל מביא מהתשר"ץ היא מאגדה בבבא מציעא (פד ע"ב). שם סופר על רבי אלעזר ברבי שמעון ש"קיבל עליו ייסורים": בערב היו מציעים תחתיו 60 מצעות ולבוקר היו מוציאים אותם מתחתיו כשהם מלאים דם ומוגלה. בבוקר הייתה מכינה לו אשתו 60 מיני לפתן והיה אוכלם ומבריא, אך אשתו לא הייתה מניחה לו ללכת לבית-המדרש. בערב, היה רבי אלעזר אומר לייסוריו: "אחי ורעי – בואו", ובבוקר היה אומר להם: "לכו מפני ביטול תורה". יום אחד שמעה אשתו שהוא מביא על עצמו את הייסורים, אמרה לו: "כילית ממון של בית אבא" ומרדה בו והלכה לבית אביה, והשאירה את רבי אלעזר ללא כסף וללא טיפול רפואי. בהמשך מסופר שבאו ששים ספנים והם הביאו לר' אלעזר ששים עבדים שנושאים ששים ארנקי כסף, ועשו לו ששים מיני לפתן ואכל והבריא. יום אחד אמרה אשתו לבתה: לכי וראי מה עושה אביך, באה, ואמר רבי אלעזר לבתו: לכי ואמרי לאימך: "שלנו גדול משלהם, קרי אנפשיה: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד]". אכל ושתה והבריא והלך לבית המדרש, וכו'.


ובכן, רבנו כבר התייחס לראיה זו בפירושו לאבות (ד, ז) והנה מקצת מדבריו שם: "וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [כל בעלי המרדעות תופשי התורה בימינו אשר כבר נתטנפו מוחותיהם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".


כמו כן, כל האגדה הזו לא נועדה ללמד מאומה בעניין הנאה מדברי תורה, אלא מטרתה להזהיר מפני ביטול תורה ובמיוחד את הנשים, כדי שיניחו לבעליהן ללמוד וללמֵּד תורה. והראיה מסוף המדרש, שם סופר שרבי אלעזר חזר לבית-המדרש כאמור, וטיהר 60 מראות דמים וריננו אחריו חכמים, והצהיר שאם צדק בטיהוריו – יהיו כולם זכרים, ואם לאו – תהיה נקבה אחת ביניהם, והיו כולם זכרים ונקראו על שמו. ואז מגיעה המסקנה: "תניא, אמר רבי: כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל", דהיינו אשתו של ר' אלעזר שלא הניחה לו ללכת לבית-המדרש.


והגדולה מכולן לדעתי היא שמדובר באגדה! ואיך ייתכן לבטל את פסקי חכמים המפורשים בעניין ההנאה מדברי תורה ואף להתעלם מאיומיהם החמורים, על סמך אגדות קלושות?! ואם חלילה נשגה להבין ולפרש אגדה זו כפשוטה, נאלץ לאמץ לחיקנו הזיות והשקפות רעות:


וכי אדם חכם יחליט לייסר את עצמו כשהבורא אינו מייסרו? וכי הוא יסבור שהוא יודע טוב יותר מבורא-עולם אימתי וכיצד לייסר ולמרק? וכי הציעו מתחתיו 60 מצעות? וכי בבוקר כולם היו ספוגים בדם ומוגלה? וכי בבוקר אשתו הייתה מכינה לו 60 סוגי לפתן? וכי הוא היה מבריא בבוקר וחוזר ונהיה חולה אנוש בערב? וכי היה כוח לאשתו למנעו מללכת לבית-המדרש? ואם כל-כך חשוב היה ביטול תורה בעיניו של ר' אלעזר, מדוע הוא קרא לייסורים לשוב אליו בערב, שהרי הדבר גרם לכך שלא ילך למחרת לבית-המדרש? וכי ר' אלעזר היה גזלן? שהרי איך יעלה על הדעת שהוא יביא על עצמו ייסורים שיכַלו את ממונם של אחרים? ולפי האמת אשתו צדקה בכך שעזבה אותו, והיה עליו לפייסה. וכי באו אליו 60 ספנים? וכי הביאו לו ששים עבדים שכל אחד נושא ארנק כסף? וכי שוב אירע נס ואכל 60 לפתנים והבריא? ומדוע לא קרא לייסורים באותו ערב לשוב אליו? ומדוע פתאום הוא החליט לחזור לבית-המדרש? והלא יש לו עתה כסף לממן את ייסוריו? וגם ההמשך הזיה מוחלטת בעניין 60 מראות הדמים וכו', ודי בזה...


***

חשוב לציין שארבל הבין את כל האגדה הזו כפשוטה, שהרי הוא אומר עליה בשיעורו:


"גם בבבא מציעא במעשה של ר' אלעזר בר' שמעון שנראה בהמשך, גם שם שלחו לו וההנו אותו מנכסים, שלחו לו צדקה, נתנו לו צדקה אם הם יינצלו, ושלחו לר' אלעזר בר' שמעון, הבן של ר' שמעון בר יוחאי, שלחו לו בעבור שהיה תלמיד חכם, והוא דרש על זה את המקרא, 'הייתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה' על התורה שהיא מפרנסת את לומדיה".


כלומר, לפי ארבל כך היה וכך אירע בדיוק, שהרי הוא מוסיף שהספנים "נתנו לו צדקה אם הם יינצלו", ועניין זה כלל אינו מופיע באגדה, כלומר הוא מוסיף הרחבה אשר מוכיחה שהוא הבין ופירש את כל האגדה הזו כפשוטה! ואם תתמהו: ומי הוא המקור לסכלותו ולהזיותיו של ארבל, דהיינו להבנת אגדות חז"ל כפשוטן? ובכן, זהו רש"י-שר"י שם, שמפרש את האגדה כך:


"עיילו ליה שיתין עבדי – לפי שעמד עליהן נחשול של ים, והתפללו להינצל בזכותו של ר' אלעזר, וניצולו בזכותו, וכשעלו מן הים שלחו לו דורון".


ולא רק תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, גם השקפת מינות מצאנו בפירוש רש"י כאן, שהרי לפי שר"י הספנים הודו לר' אלעזר ואף הביאו לפניו תקרובות! כלומר, הם, או יותר נכון שר"י, ביטא הלכה למעשה את ההשקפה שלא הקב"ה הוא זה שהושיע את שישים הספנים, אלא ר' אלעזר – שהרי הספנים הודו והיללו והביאו תקרובות לר' אלעזר! והמסקנה: הוא זה שהצילם ממוות, ולעומתם, המלחים שנזכרו בספר יונה לא התפללו שזכותו של יונה הנביא תושיע אותם, והודו ונדרו נדרים וזבחו זבחים אך ורק לה' יתעלה לאחר שניצולו ממוות בסערת הים.


והנה הדברים בספר יונה שם:


"וַיִּקְרְאוּ אֶל יְיָ וַיֹּאמְרוּ: אָנָּה יְיָ אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה יְיָ כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ, וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יְיָ וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַייָ וַיִּדְּרוּ נְדָרִים" (א, יד–טז).


ועוד שיבוש יש בדברי שר"י שם, וזה לשונו: "היתה כאניות סוחר – על התורה נאמר". ואיך אפשר לומר שר' אלעזר דרש זאת על התורה, כאשר נאמר במפורש שר' אלעזר "קרי אנפשיהּ: הייתה כאניות סוחר" וכו', כלומר ר' אלעזר אומר שנעשה לו נס כאילו הוא היה כאוניות סוחר. ולא נאמר במפורש במדרש שזה היה בזכות תורתו, ונראה לי ברור שר' אלעזר לא דרש באופן מפורש שמדובר בתורה גם משום צניעות שלא ישתמע שהוא רואה את עצמו כגדול, וגם שלא לתת פתחון פה למינים אשר יבקשו ללמוד מפסוק זה שהתורה היא ככל המלאכות והסחורות, דהיינו שניתן להפוך אותה לכלי לפרנסה ולמסחר – שהרי קל מאד לשגות בזה בפסוק הנדון שבו נאמר: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר", ואם על התורה נאמר הרי שהיא כמו כל סחורה ומלאכה.


וכך פירש שר"י בבבא מציעא שם (פד ע"ב): "היתה כאניות סוחר – על התורה נאמר". ושר"י התדרדר מסכלות לסכלות, דהיינו מתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן הוא התדרדר גם להשקפת מינות כאמור וגם לחילול-השם בהשוואת התורה לסחורה, אף שנאמר: "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ, יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (מש' ג). וזהו עונשם של המינים על שבחרו במינות – שילכו מדחי אל דחי בכסילותם, וכמו שאומר ישעיה הנביא:


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' הוא הטמטום ואיבוד הדעת...


וגם חכמים ע"ה הזהירו מפני עיוות התורה והפיכתה לסם המוות והמינות (יומא עב ע"ב):


"רבי יוחנן רמי: כתיב 'זר' וקרינן 'זֵר' [ונאמר בתורה בשמונה מקומות 'זֵר זָהָב'], זכה – נעשית לו זֵר [דהיינו כתר], לא זכה – זרה הימנו. [...] אמר רבא: כל תלמיד חכמים שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכמים. אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב, שנאמר: 'אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה' [איוב טו, טז]. [...] אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה' [דב' ד, מד], לַמַּימִינִים בה – סמא דחיי, לַמַשְׂמְאִילִים בה – סמא דמותא [נראה שזו הגרסה המדויקת, וכדלקמן]. והיינו דאמר רבא: דאומן לה – סמא דחיי, דלא אומן לה – סמא דמותא. אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי: כתיב 'פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' [תה' יט, ט] וכתיב 'אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה' [תה' יח, לא], זכה – משמחתו, לא זכה – צורפתו. ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא, זכה – צורפתו לחיים, לא זכה – צורפתו למיתה".


אחתום בשבח ארבל לראיותיו: "ראיות מכריעות מאד [...] ראיות שבאמת הן ראיות מכריעות". ולא ראיות ולא מכריעות, אלא ראיות מינות מתעתעות אשר רובן הגדול הוא עיוות של אגדות חז"ל, ובשיעורו הוא מדקלם אותן בשטף מהיר מאד, אולי כדי שלא ישימו לב לאפסותן. "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).


ארבל מחלל שם שמים ביד רמה (ח''ב)
.pdf
הורידו את PDF • 243KB

90 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


נתי500
נתי500
May 24

חזק וברוך מאמר מדהים!

נראה שעוד בימי הגאונים התחילו לעוות את דברי חז"ל כמו שרירא גאון


Like
bottom of page