top of page

חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם (חלק ד)

ז. איגרת בר-המן הארוכה


בחלק ב של מאמר זה ראינו את איגרתו הקצרה של בר-המן. מניתוח האיגרת הקצרה עלה, שרובם המכריע של דבריו נוטים כלפי חכמי-יועצי-צרפת במנעד הבא: מדברים מטושטשים שרק "נוטים" לכיוון המינים, דרך הצהרה מפורשת שהוא-הרמב"ן חולק על רבנו, ועד דברי כניעה ושעבוד מפורשים כלפי המינים הצרפתים. כמו כן, לא רק שהרמב"ן לא הוקיע את שלמה המין ממונפלייה ושאר המינים הצרפתים, אלא שהוא רומם מאד את חכמי-יועצי-צרפת המינים למיניהם, כרע והשתחווה והשתעבד להם באופן מוחלט, ואף הביע התנגדות מפורשת להשקפות רבנו הטהורות, עד כדי הטלת רפש וטיט ועליו אומר שלמה במשלי (כו, כד–כה): "בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה, כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ".


קצרו של דבר, דברי המוציא לאור, לפיהם הרמב"ן כתב את האיגרת הקצרה במטרה "לנדות ולהחרים את רבי שלמה ושני תלמידיו עד שישובו מדרכם הרעה אשר העזו מצחם לעמוד כנגד רבנו משה זצ"ל", הם שקר וכזב! ולא רק שהרמב"ן לא נידה ולא החרים את המינים הצרפתים, ההיפך הגמור, הוא רוממם לעילא-לעילא, ושילב באיגרתו דברי ביקורת קשים כנגד רבנו.


בחלק זה נעסוק באיגרתו הארוכה של הרמב"ן וממנה נלמד שגישתו הנרצעת והמחניפה כלפי חכמי-יועצי-צרפת נשמרת ואף מתחזקת מאד, עוד נלמד מדברי הרמב"ן שהוא כלל וכלל אינו מגן ואינו נחלץ להוכיח את צדקת רבנו בספר-המדע ובמורה-הנבוכים, להיפך! הוא מצדיק באופן מפורש את תיעובם של המינים כלפי ספרי רבנו הללו. קו ההגנה שלו כולל טענה אחת מרכזית אחרת לחלוטין: יהדות ספרד הבהמית עמדה בפני "שמד פילוסופי", ולכן הרמב"ם נאלץ ואף נאנס לכתוב את הספרים הללו במטרה להציל את יהדות ספרד מהפילוסופים. אולם, לפי הרמב"ן, הרמב"ם טעה והטעה בחיבור המורה, וטעה באופן חלקי בחיבור ספר-המדע.


עד כאן תקציר איגרתו בפִּסקה אחת, ובפְּסקות הבאות ארחיב מעט בתקציר האיגרת:


המוטיב המרכזי שחוזר על עצמו לכל אורך האיגרת הוא כניעה ושעבוד מוחלטים כלפי המינים, עד-כדי התרפסות וחנופה מן הסוג השפל והמחליא ביותר. הרמב"ן הנרצע מתאר את עצמו כתלמיד שרועד כמו עלה נידף לפני המינים, כמתפלש בעפר רגליהם, ואף מתארם כמלאכי השרת. החנופה ההתרפסות וההתפלשות באופנים הללו מעידים כאלף עדים על מינותו של הרמב"ן, על סטייתו אחרי השקפות מינות, ועל-כך שמורי דרכו היו המינים הצרפתים.


בנוסף להתגוללותו בעפר רגליהם הטמא של המינים, הרמב"ן גם מצהיר שוב-ושוב שהוא אינו חולק על עצם דינם ופסקם, דהיינו עצם החרמות והנידויים לספר מורה-הנבוכים וספר-המדע נכונים, צודקים וראויים ביותר לפי דעתו, עד שהוא מתארם כ"משפט צדק" וכ"דין אמת": "והדין אשר דנוהו, ידעתי כי בצדק שפטוהו"; "בצדק גזירתכם, ותשמיעוני משפט-אמת אשר חרצתם, ואם צדקתכם כשמש בחצי השמים, ומתוק האור וטוב לעיניים"; "בראותי עצתכם הטהורה נסכמת [=מוסכמת], עדתכם הקדושה חותמת [...] וניצוץ מהמדורה הגדולה אשר לא תכבה"; "קושט אמריכם"; "והנה אנחנו קיבלנו גזירתכם [של המינים], וניזהר מחרב פיכם [...] כי אין סביבותינו פחים [אין בקרבנו אנשים שיוצאים כנגד השקפותיכם], אין בארצותינו נודד כנף ומצפצף כנגד קבלתינו [כלומר, כנגד קבלת הרמב"ן שנובעת מקבלתם של המינים], אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו [כולם עבדים ממושמעים, משועבדים ונרצעים לדרכם של הצרפתים]"; "רבותינו הקדושים [...] אם באתם לגדור גדר ולהרים מדרכם מכשול ופוקה, יצא מפיכם צדקה"; "להגיח ירדן קבלתכם אל פינו [כלומר להטות את זרם המים של הירדן, שהוא משל לפי הרמב"ן לקבלה ולתורה שיוצאות מפיהם של המינים, לתוך פיו השותה בצמא ובשקיקה של הרמב"ן], ולא ניטה מן הדרך ימין ושמאל" – ורק מין גמור וכעור יעז לומר על המינים הארורים והשקפותיהם הרעועות שהוא לא נוטה מדרכם הרעה ימין ושמאל.


בנוסף להודאתו המפורשת ב"צדקת דינם" של המינים, הרמב"ן מדגיש שוב-ושוב, שדבריו לא נועדו לחלוק על המינים, אלא הם כדברי התלמיד הקטן שמבקש לידע ולהבין את דעת רבותיו: "אנכי היום כקטן אשר שואל מפי מלמד, וכתלמיד אשר לעמוד על דעת רבותיו חומד, ולא הביישן למד"; "ורוחי רוח נדיבה, נושבת ממקום אהבה, לא רוח זרה ותלונת מחשבת, רק כשואל אזני למלמדַי קשבת"; "הורוני רבותי [=בבקשה לַמְּדוּ אותי חכמי המינים] ואני אחריש [=אקבל את מוסרכם], מוסר שפתותיכם לא אמיש, כי תלמדוני דינכם"; "נצפה לדעת קושט אמריכם, מפי ספריכם נתחנן [כלומר, ספריכם חוננים אותי בחכמה מופלאה]"; "רבותינו הצרפתים [המינים, להזכירכם], תלמידיכם אנו ומימיכם אנו שותים, הגיעוני דבריכם ונדון בהם, ואין אנו כחולקים עליהם"; "ומחסדכם רבותינו הודיעונו מה לכם ולספר ההוא [=לספר המדע], כי תורה היא וללמוד אנו צריכים [עוד ביטוי לתלותם ולכפיפותם של הפרענקים למינים]"; "וכך הוא בעיניי אני הצעיר תלמידכם"; "החפץ בכבודכם, ומתפלל בעד שלוותכם"; "תלמידכם הצעיר אשר לכל מצוותכם מזומן, ועמכם נאמן"; ואלה רק מעט מני רבים.


מאפיין מרכזי נוסף באיגרת זו, הוא העדר דיון עניינִי במהות החרם, הרמב"ן נמנע מלפתח דיון בעצם השקפות המינים, ותחינתו למינים שיסירו את החרם באופן חלקי נשענת על טענות נסיבתיות או על טענות שאינן קשורות כלל לעצם הדיון בהשקפות שעוררו את החרמות. הטענה המרכזית של הרמב"ן לביטול חלקי של החרם היא, שהרמב"ם אכן נטה מקו הצדק והיושר בכתיבת ספריו – המדע והמורה – אלא שהוא נזקק לכך בשל כסילותם של יושבי ארץ ספרד. כלומר, חולשתם, בהמיותם ואפסותם המחשבתית של יהודי ספרד אילצה ואף אנסה את רבנו לכתוב ספרים אשר חורגים מקו הצדק והיושר, כדי להציל את יהדות ספרד מכליה.


כלומר, לפי הרמב"ן ספרי המחשבה של רבנו נכתבו בעיקר כתשובה למינים ואפיקורוסים פרענקים, אשר התנשאו והתייהרו ועינו את ההולכים בתורת משה – ושוב דבריו שקר וכזב, שהרי ספרי רבנו נועדו בראש ובראשונה כדי להנחות את עם-ישראל התועה לדרך האמת.


ויתרה מזאת! הרמב"ן אומר למינים הצרפתים מפורשות, שחרמותיהם ונידוייהם ושמתותיהם מגבירים את כוחם של ההולכים בתורת משה ובדרך האמת. ושאלה אדירה קמה וניצבה: מדוע אפוא הוא התנגד לחרמות ולנידויי המינים? והלא לפי דבריו הנואלים (ובמקרה הזה דבריו גם נכונים) החרמות והנידויים מגבירים את כוחם של ההולכים בתורת משה ובדרך האמת! אלא ברור כשמש, שהוא היה מין כעור וגמור, ומטרתו הייתה לנתוץ ולהאביד ולהרוס את דרך האמת, ולכן הוא יועץ לחכמי המינים, שדרך ההתנגדות הישירה והחריפה מזיקה לדרך המינות ומועילה מאד לדרך האמת. ובמלים אחרות, הרמב"ן התנגד לחרמות ולנידויים, לא בשל רדיפת הצדק, אלא מפני שהם חיזקו מאד את דרך האמת, והחלישו וטלטלו מאד את דרך המינות!


בנוסף, הרמב"ן מתאר בהערצה את שלמה המין ממונפלייה: "והנה הרב רבי שלמה, שֵׁם ישר נוכח עַמּוֹ"; מעליל על רבנו שהוא היה מתופשי אגדות חז"ל כפשוטן; מבטל לחלוטין את הספר מורה-הנבוכים וקורא ללומדיו "פוסחים על שתי הסעיפים" דהיינו עובדי עבודה-זרה; מזייף את השקפות רבנו בעניין עונש הכרת והגיהינום; קובע שיש למינים "זכות וחלק לעולם-הבא"; רומז ברמז עבה מאד שיש בספרי רבנו השקפות רעות רבות, שהרי הוא מתאר את דבקותם של הספרדים ברבנו במלים הבאות: "כי בהם [בספרי רבנו] ילמדו, ובהם יעלו וירדו"; מסית את המינים להחרים ולנדות ולשמת את מתנגדי פשטי האגדות; מסית את המינים לתקוף את לומדי המורה, ואף נותן בידי המינים הצרפתים שקרים וכזבים שבהם הם יתקפו וישפכו את דמם של תלמידי רבנו; ומסית את המינים להחרים באופנים קשים מאד את לומדי המורה.


באיגרת זו הרמב"ן גם חושף את מינותם וגודל כיעורם של חכמי אדום: "ואחרים שמעתי אומרים, שאתם תופשים על ספר-המדע באמרו שאין למעלה צורה ותבנית". כלומר, הרמב"ן מבין היטב שחכמי צרפת שקעו בהגשמה גסה, ואף-על-פי-כן הוא מתעפר בעפר רגליהם! ורק מין יקבל את השקפות המינות ועוד יעז לכרוע ולהשתחוות בפישוט ידיים ורגליים למינים. ולא רק בעניין היסוד השלישי של שלילת ההגשמה, הרמב"ן חושף שחכמי המינים הצרפתים כפרו גם בשאר יסודות הדת: "כי ראינו שלא הסכמתם עם הרב בעיקרי האמונות [ביסודי הדת]".


כמו כן, הרמב"ן מצטט תשובה מאד מפוקפקת שכתב האיֵ גם כדי להציג את לומדי מורה-הנבוכים כאפיקורוסים אשר ניערו את עצמם ממצוות התורה, גם כדי להוציא שם-רע על הספר מורה-הנבוכים שהוא כביכול מדרדר את בני האדם לנטוש את מצוות התורה שניתנו לנו בהר סיני, ואף לדרכי מינות ומדוחים, וגם כדי להראות מרוח דבריו המרכזית של האיֵ שאין ללמוד כלל וכלל את ספרי המדעים והפילוסופיה, ויש להתמקד אך ורק במשנה ובתלמוד.


על כל זאת ועוד תוכלו ללמוד לקמן בפרקים שבהם אנתח את איגרתו של הרמב"ן למינים.


נוסח האיגרת הועתק מויקיטקסט, ובספר "אגרות קנאות" היא מופיעה בעמ' 21–26.


ז.1. חנופתו הבלתי נתפשׂת של בר-המן למינים הצרפתים


הרמב"ן פותח את איגרתו בדברי חנופה ארוכים מאד כלפי המינים הצרפתים, ומהם ניתן ללמוד שהוא היה מין גמור וכעור אשר ראה בחכמי-יועצי-צרפת את אבותיו ורבותיו ומורי דרכו המובהקים! שהרי הוא משלב בדברי חנופתו ביטויי פחד ויראה יוצאי-דופן, כגון: "ולבי מפני היראה מתמוגג", "והקולמוס והמגילה ינועו [ירעדו] בין הידיים, כאשר ינוד הקנה במים", ועוד רבים מאד-מאד כפי שתראו לקמן. כמו כן, הרמב"ן מתאר את המינים הצרפתים בשלל דימויים אדירי כוח, כגון אריות ולביאים, שואגים רועמים ומריעים, מכים במקלות ומנופפים בחרבות, וכו'. אך מעל לכל הוא מדמה אותם למלאכי השרת! כגון: "ודמות רקיע נטוי על ראשיהם, וגובה להם ויראה להם, וכבוד ה' אלהי ישראל עליהם", "ואדע כי כרובים הם הפורשים על המונָי [...] המה הפנים הנראים במרכבה", ועוד-ועוד דברי חנופה והתרפסות, למי? למינים הארורים!


והנה לפניכם דברי הרמב"ן בראש איגרתו (בשלוש הפְּסקות הבאות):


"טרם אענה אני שוגג, עוד אדבר ולבי מפני היראה מתמוגג. ינָּתקו [מרוב חיל ואימה] מורשי [=הרהורי] המחשבה וארשת השפתים, והקולמוס והמגילה ינועו [=ירעדו] בין הידיים, כאשר ינוד הקנה במים. בשמעי אריות שואגים ממעונותיהם, לביא וליש מהם, רעם שירים ותרועה, חובטים במקל ומכים ברצועה. לכבוש כל באי עולם תחת רגלי כבודם, ליטול מקל ולהך [=ולהכות] על קדקדם [של כל באי עולם כדי שיסורו למשמעתם], ובעופפם חרבם על פנינו, חרדו רעיונינו, ונבהלו עשתונותינו. ואיך יוכל [=הרמב"ן] לדבר נכוחות, ומה ישיב על תוכחות, עבד נבזה בעיניו ונמאס, ולבו בקרבו הִמֵּס יִמַּס, פן תאכלנו האש הגדולה, והשלהבת העולה, כי דברי תורה שמחים בהם כנתינתן מסיני בעסקן בהן לשמן [לפי הרמב"ן, המינים הצרפתים הם צדיקים וחסידים אשר עוסקים בתורה לשמה, וזו מעלה גדולה מאד], ובאתר דזיקוקין דנורא וביעורין דאשא מאן מעייל פתיא אוכמא [הרמב"ן מדמה את עצמו לפני חכמי-יועצי-צרפת ככלי חרס שחור לעומת חכמי-יועצי-צרפת אשר נדמים בעיניו לשלהבות אש בוערות בעוצמה, ואלה דימויים שמבטאים הכנעה ושפלות והתרפסות גדולה מאד כלפי המינים] לתמן [=לפני המינים האדומיים]. ואם אמנם יסתיר פניו מהכינו רעיוניו [=כעמידת משה רבנו לפני האלהים בסנה, כך מדמה הרמב"ן את עמידתו לפני המינים]. אחרי המראה נגהים גדולים בערו מהם [אש גדולה של קדושה בוערת מחכמי המינים לפי דמיונו], ודמות רקיע נטוי על ראשיהם [כמלאכי השרת המה], וגובה להם ויראה להם, וכבוד ה' אלהי ישראל עליהם [=על חכמי המינים].


ואדע כי כרובים הם הפורשים על המונָי [חכמי המינים בעיני הרמב"ן הינם ככרובים, דהיינו כמלאכי השרת], ראיתי עמהם המונים-המונים [כלומר, הם רבים מאד], רובי התחכמונים [רוב החכמים שבעולם כולו נמצאים בקרב חכמי המינים], המה הפנים הנראים במרכבה [כלומר המינים הם כמלאכי השרת], והמה האותיות אשר בצבא, המה ראשי העמודים, המה נשיאי המטות, המה העומדים על הפקודים. מי מכלכל את יום בואם, מי העומד בהֵרָאוֹתָם, ואף כי אנכי אענם, אייסרם בשמעָם [כלומר, בחנופתו על גדולתם הוא ייסרם], ודרך תבונות אודיעם. ואני כנמלה, ואין בלשוני מלה, בזוי-עם ותולעת, לא למדתי חכמה ודעת. ואיכה על האיתנים מוסדי ארץ אגביר חיילַי, ואפילו תורת חברות אין עלינו [כלומר, הרמב"ן אפילו אינו בגדר תלמיד חכמים שקיבל על עצמו להיות חבר], רק לפקוח עיניים [לחכמתם של המינים], ולהטות למוסרם אזנים, ולבי וכליותי אשתונן, ועדיהם אתבונן, רוח מפיהם תורה, מפי ספריהם מוסר, מפי כתבם מורה [=רמז עבה שבו הרמב"ן מעדיף את כתביהם על הספר מורה-הנבוכים].


והנני הקטן בשבטי הדל באלפי, לא אמנע עטי לא אחשוך פי. לובש אימה רתת וזיע כורע על ברכיים, קידה על אפיים, השתחוויה זו פישוט ידים ורגלים [כמו שמשתחווים לפני ה'-אלהים-אמת בבית-המקדש]. אדון לפניהם בקרקע [כלומר הוא מתגולל ומתפלש בעפר רגלי המינים], אשיבה כהלכה, אשאל כעניין, ואם ידעתי גדולתם בחכמה ובמניין, והדין אשר דנוהו, ידעתי כי בצדק שפטוהו, ומה התלמיד אשר יבוא אחריהם את אשר כבר עשוהו. רק אנכי היום כקטן אשר שואל מפי מלמד, וכתלמיד אשר לעמוד על דעת רבותיו חומד, ולא הביישן למד".


שימו לב לפסקה האחרונה בדבריו לעיל, שהרי בנוסף לכך שהרמב"ן כורע ומשתחווה בפישוט ידיים ורגליים על הקרקע, לפני המינים הצרפתים הארורים הולכי החשֵׁכים, הרמב"ן קובע באופן מפורש שדינם להחרים ולנדות את רבנו וספריו הינו דין אמת! שהרי הוא אומר: "והדין אשר דנוהו, ידעתי כי בצדק שפטוהו". כלומר, לגופו ולמהותו של העניין, דינם דין צדק ואמת! כמו כן, כל דבריו הינם בגדר של "וכתלמיד אשר לעמוד על דעת רבותיו חומד", כלומר הוא אינו בא לחלוק על עצם דבריהם, אלא כל מטרתו היא לעמוד על דעת רבותיו המינים הארורים.


בהמשך דבריו באיגרתו, הרמב"ן מוסיף עוד ועוד לשקוע בטומאת החנופה למינים הארורים, ועל-כל-זה הוא מוסיף שהוא אוהב אותם כתלמיד שאוהב את רבו, אהבה עזה ושׂוֹרפת:


"והסירותי מסווה הבושה מעל פני, ואשים דברי רבני צרפת נגד עיני, בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, אשר בם כל תלמיד עולפה [=הוגה ומשכיל ומתרומם לדרגות החכמה הנשגבות ביותר, לפי דמיונו], להשיב קושיות, ולהרבות הוויות, ולשאול אותיות, ובהקשות על גזירותיהם, ובהשיב על דבריהם, אשאל מה ואיך ולמה. ורוחי רוח נדיבה, נושבת ממקום אהבה, לא רוח זרה ותלונת מחשבת, רק כשואל אזני למלמדַי קשבת, והחפץ בליבי להבה ושלהבת, פנים מצרבת [=תשוקתו לחכמי-יועצי-צרפת היא כלהבה ושלהבת שצורבת את פניו]. כי מלאתי מלים, וכאובות חדשים נבקעתי [כלומר, הרמב"ן מדמה את עצמו לכלי חרס חדש שרק יוּבָּשׁ ולא נשרף בכבשן האש, ולכן הוא נבקע בקלות במגע עם מים, וכוונת הכסיל הזה לומר שהוא אפס מאופס לעומת רבותיו המינים], ולשוני תדבק בחכי, ולא תטיף מלתי, ולא ידעתי".


הרמב"ן אומר לעיל: "והסירותי מסווה הבושה מעל פני", ונכשל בלשונו, כי אכן הוא הסיר את מסווה הבושה מעל פניו בקנאתו ובאהבתו ובתשוקתו למינים הכעורים – ובזאת הוא נמנה גם על הכופרים בתורה, וגם על מחטיאי הרבים, וגם על העושים עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והנה לפניכם פסקי רבנו בעניינו של הרמב"ן ודומיו בהלכות תשובה פרק ג:


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] והכופרים בתורה [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...] שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה והיא תורה-שבעל-פה, והמכחיש מגידיה [מי שכופר במסורת התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל] כגון צדוק ובייתוס [...] מחטיאי הרבים: אחד שהחטיא בדבר גדול, כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה. ואחד האונס אחרים [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע [או כגדולי האסלה המינים למיניהם שמסיתים ומדיחים] [...] העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא, וזה הוא הנקרא 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".


ובחנופתו הבלתי-נתפשׂת למינים הארורים הרמב"ןגם כפר במסורת התורה-שבעל-פה, גם החטיא בדבר הגדול ביותר: ביסודי הדת, גם הטעה רבים מאד מקרב עמֵּנו והדיחם ללכת בדרכי המינות, וגם עשה עבירות ביד רמה כיהויקים, בהליכתו אחרי השקפות המינים שמחריבות את יסודות דתנו. קצרו של דבר, הרמב"ן רוצץ במגפיים מסומרים את כל יסודות הדת המחשבתיים שניתנו לנו בהר סיני ובראשם את יסוד שלילת הגשמות, וכפי שנראה לקמן.

בהמשך דבריו הרמב"ן חוזר ומדגיש שדינם של המינים להחרים ולנדות את רבנו וספריו הוא דין אמת! ומעתה ואילך אשתדל לקצר בהערותיי על חנופתו, כי רבה היא, וזה לשונו:


"הורוני רבותי [=בבקשה למדו אותי חכמי המינים] ואני אחריש [=אקבל את מוסרכם], מוסר שפתותיכם לא אמיש, כי תלמדוני דינכם, בצדק גזירתכם, ותשמיעוני משפט-אמת אשר חרצתם. ואם צדקתכם כשמש בחצי השמים, ומתוק האור וטוב לעיניים, וטח מראות עיני ולבי מהשכיל, קטן מהכיל חכמתכם הגדולה, אשר רחבה ונסבה למעלה [ולא חכמתם אלא טומאתם היא זו שבוקעת למעלה]. אל נא רבותי כבהמות תחשבוני [למה לא?], כתבנית שור אוכל עשב אל תראוני, כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, לא לאוסופי אדינייכו [=לא להוסיף על דיניכם], אלא כגון דא ודאי צריך לאודועי [אלא רק להסביר את דינכם ולהודיע את כוונתו]. ומאחר שלא זכינו פה-אל-פה לתשובתכם, נצפה לדעת קושט אמריכם, מפי ספריכם נתחנן [כלומר, ספריכם חוננים אותי בחכמה מופלאה], שהמדינה הזאת משובשת בגייסות ולא אפשר למייתי קדם רבנן [=הרמב"ן טען שאין לו אפשרות לבוא אליהם באופן אישי]".


זאת ועוד, בקטע האחרון הרמב"ן מכין את הקרקע לאפשרות שדבריו לקמן לא ימצאו חן בעיניהם של המינים הצרפתים, ולכן הוא מראש אומר להם שדבריו אינם בגדר תוכחה אלא בגדר של דברי תלמיד אשר מבקש מרבו שיורה לו את הדרך הנכונה: "אל נא רבותי כבהמות תחשבוני, כתבנית שור אוכל עשב אל תראוני, כתבו לי מאיזה טעם דנתוני [...] נצפה לדעת קושט אמריכם, מפי ספריכם נתחנן". נמצא, שהוא כבר מכין את הקרקע לחזור בו מכל מה שהוא יכתוב לקמן, במידה וחכמי-יועצי-צרפת המינים הארורים לא יתרצו בדברי חנופתו.


והוא ממשיך בדברי חנופתו, וממשיך להדגיש שהוא אינו בא לחלוק חלילה, אלא הוא תלמידם של המינים הצרפתים ושותה את מימיהם, וכל מטרתו היא "לאפוקי עובדא מינייהו", דהיינו לברר את דבריהם היטב, כתלמיד קטן לפני רבו, וזה לשונו של העבד הנרצע והנגעל הזה:


"רבותינו הצרפתים [המינים, להזכירכם], תלמידיכם אנו ומימיכם אנו שותים, הגיעוני דבריכם ונדון בהם, ואין אנו כחולקים עליהם, אבל כמו שאמרו בירושלמי: 'לית ריש לקיש מתרס לקביל רבי יוחנן בגין למפלג עליה, אלא בגין לאפוקי עובדא מינייהו' [שם גטין ג, א]".


בהמשך דבריו הרמב"ן חוזר ומדגיש שדינם של המינים הצרפתים הוא דין אמת, ואף מחזק את דינם באמירה שדינם הוא דין טהור וקדוש! דין אשר יצא מאש גדולה אשר לא תכבה!


וזה לשונו של המין הכעור ששמו בר-המן:


"ועל הדרך הזה ועל העניין אשאל מפני כבודכם, אאזין עֲדֵי [=אֶל] תבונתכם, אחרי הדברים והאמת, בראותי עצתכם הטהורה נסכמת [=מוסכמת], עדתכם הקדושה חותמת, כל ארץ צרפת רבנים ושׂרים, פינות שבטים, כולם הסכימו לנדות ולהחרים, כל איש אשר ידו ירים, להגות בספר מורה-נבוכים וספר-מדע, וקרנו יגדע, עד אשר יגנזו גניזה עולמית. זה טופס דבריכם מעט מהרבה, וניצוץ מהמדורה הגדולה אשר לא תכבה".


ואגב למדנו, כי לפי הרמב"ן, כל חכמי-יועצי-צרפת ללא יוצא מן הכלל נידו והחרימו את ספרי רבנו, עד אשר ייכרת זכרם לחלוטין מעיניהם ומפיהם של ישראל: "כל ארץ צרפת רבנים ושׂרים, פינות שבטים, כולם הסכימו לנדות ולהחרים [...] עד אשר יגנזו גניזה עולמית" וכו'.


ז.2. קו ההגנה הרעוע והמסוכן של בר-המן


"וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְיָ יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל, בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם" (יח' כט, ו–ז).


בהמשך האיגרת הרמב"ן פורשׂ את קו ההגנה שלו לפני רבותיו המינים. כאמור, הרמב"ן הִצְדיק באופן מפורש את התנגדותם של המינים הארורים לספר-המדע ולמורה-הנבוכים, והוא אף מרבה להיכנע למינים ולהתרפס ולהחניף להם כעבד כנעני נרצע לפני אדונו הפריץ. קו ההגנה של הרמב"ן אינו נוגע לדיון עניינִי בחרם ובנידוי, אלא, לעניינים שונים לחלוטין, כגון:


א) החרם גורם לבני ספרד לביזיון, לגזילת רכושם, ולשאול את נפשם למות! בקיצור, תרחמו עלינו, על תלמידיכם הפרענקים הנרצעים, אנחנו כל-כך אוהבים ומעריצים אתכם המינים הצרפתים הנעלים והמרוממים, עד שאם אתם מחרימים אותנו, טוב מותנו מחיינו... קצרו של דבר, החרם פוגע בתשוקתם של הספרדים לשתות את מימיהם של חכמי-יועצי-צרפת...


ב) הרמב"ם היה נאמן לתלמוד.


ג) מטרתו של הרמב"ם בספריו הייתה להציל אנשים מלשקוע במינות של הפילוסופיה. כלומר, הרמב"ן הציג את הפילוסופיה כדברי מינות באופן גורף מוחלט וכולל, וכמובן שהוא משקר כדי להחניף למינים הארורים, אשר שנאו דעת וחכמה ויראת אלהים, ובחרו בתעלוליהם הרעים.


ד) הרמב"ם היה אנוס לכתוב את ספרו כדי להציל את בני האדם מאריסטו. כלומר, בני ספרד הגיעו לשפל השפלות וכמעט שיצאו למינות! ולכן, לא הייתה ברירה והרמב"ם נאלץ לכתוב ספרים שיצילו את התועים מכסילותם ומשחיתותם: "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו, כי גלו בנים מעל שולחן אביהם, ויתגאלו בפת בג המלך וביין משתיהם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, אף כי חרב השמד, אשר בעוונותינו שרד, בגלות ירושלים אשר בספרד".


ובמלים אחרות, דברי הרמב"ם אינם מיועדים ל"קדושי העליון" המינים הארורים, הם אינם זקוקים לספרי רבנו, אלא ספריו מיועדים אך ורק לבני ספרד הפרענקים עמי הארצות, אשר בלעדי ספרי רבנו היו אובדים בכסילותם ובמינותם: "ומקדש להמונָי, המון עם הארצות, העולים בפרצות. ובית תלמודנו השמם, שממות עולם יקומם". ולכן, על חכמי-יועצי-צרפת לרחם על הספרדים הפרענקים כי סכלותם גרמה ואילצה את הרמב"ם לכתוב את ספריו...


קצרו של דבר, הרמב"ן מתחנן למינים הצרפתים שירחמו על כסילותם של הספרדים!


ה) לפי הרמב"ן, הרמב"ם יצא מקו האמת והצדק כדי להציל את יהדות ספרד מכליה. כלומר, הרמב"ן מגלה שוב את דעתו האישית לפיה עצם ומהות החרם והנידוי הינם אמת וצדק, אלא שנסיבות חברתיות ודתיות קשות מאד הכריחו את הרמב"ם לסטות מקו היושר, כדי להציל את יהדות ספרד החולה והתועה מללכת אחרי הגויים ומלסטות אחרי המינים. והנה לפניכם דברי הרמב"ן שיובאו לקמן: "והנראה לכם מן הספר ההוא בפרקיו וחלקיו, כי לקרב רחוקים נטה מן הקו. בעקבי הפילוסופיא יצא על דלתי חכמה נקש, קשה בעיניכם שדחה את אויביו בקש".


ואף חמור מכך, לפי הרמב"ן כתבי הרמב"ם הללו הינם שקר ופלסתר! שהרי הרמב"ן אומר על הרמב"ם שהוא "דחה את אויביו בקש", דהיינו שהוא הציל את יהדות ספרד בדברי שקר. ובמלים אחרות, במציאות רגילה אין מקום לכתבי רבנו, אלא שנסיבות חברתיות ודתיות קשות מאד הכשירו את כתביו, מפני שהם הצילו את הספרדים מכליה ומללכת אחרי עבודה-זרה.


והנה לפניכם דבריו הללו של בר-המן, בשלוש הפְּסקות לקמן:


"ולמה קדושי עליון [=שוב הוא מחניף למינים הטמאים] פרשׂתם לרב הקהילות רשת החרם, לקטוף עוללות ואשכול, להשחית את הכל. כי תתנו הארץ הזאת לבוז ולמשיסת רכושם, ולשאול באלה נפשם. ולא נתתם כבוד להרב הגדול, אשר בנה בתלמוד מגדול, מגדול עוז לשם ה', ומקדש להמונָי, המון עם הארצות, העולים בפרצות. ובית תלמודנו השמם, שממות עולם יקומם [=כמה עלובים אנחנו הספרדים, דהיינו לעומתכם חכמי-יועצי-צרפת]. בכל גלות החל הזה בספרד ובארץ המערב, ואל המזרח ואל הצבי היה מושיע ורב [=הרמב"ם הציל אותנו מכליה רוחנית]. כמה נידחי אמונה קיבץ, כמה בתי מדרשות ריבץ, לכמה רעבי תושייה לחמו נתן מימיו נאמנים, וכמה אפיקורוסים ומגלי כנגד תלמודנו פנים השיב בדבריו הנבונים.


ואם אתם בחיק אמונה אמונים, שתולים בחצרות הקבלה[=קבלת מינותם] דשנים ורעננים, הלא תשימו לב ליושבי הקצוות [=לפרענקים העלובים היושבים בספרד], כי השיב לבצרון אסירי התקוות, ומוכרחי התאוות [=הלא המה בני ספרד אשר מצבם הרוחני כמצבי הבהמות], השׂביעם, באמונתנו ובקבלתנו נפשותם רוות, תחת אשר מילאו כריסם מהבלי היוונים והאכילו בטנם הוות. ועלינו בפיהם היה חוטר גאוה, ילעיגו בשפה לנפשות הבוטחות ולנשמות המקוות, יניעו ראש לתורה, כי אין טעם לעבירה, ואין ריח למצווה [=בעקבות הפילוסופיה חכמי ספרד יצאו לתרבות רעה בחושבם שאין תועלת והפסד בעבירות ובמצוות]. בדברי תורתנו לא יעמיקו [=חכמי ספרד אינם מעמיקים בדברי תורה, לעומת חכמי-יועצי-צרפת הגאונים, כמובן], ובילדי נכרים יספיקו. ולולי מדברי הרב ומפי ספריו חיו, ונפשם מדשן חכמתו ירוויו, ובאהלי תעודתו ישליו, כמעט רגליהם נטיו [כלומר, הרמב"ם הציל את הספרדים מלהילכד ב רשת המינות] [...] והוא כמוכרח ואנוס, לבנות ספר מפי פילוסופי יוון שמה לנוס, לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס.


השמעתם דבריהם? אם טעיתם אחרי ראיותיהם? [של הפילוסופים] לא אליכם רבותינו [דברי הרמב"ם אינם מיועדים לחכמי-יועצי-צרפת 'קדושי העליון', הם אינם זקוקים להצלה], הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו, כי גלו בנים מעל שולחן אביהם, ויתגאלו בפת-בג המלך וביין משתיהם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, אף כי חרב השמד, אשר בעוונותינו שרד, בגלות ירושלים אשר בספרד. והותר לקרובי מלכות ללמוד חכמה יוונית, להבין בחכמת הרפואה, לשער כל מדה ולדעת כל תכנית, ויתר החכמות ותחבולותם, להחיות נפשם בחצרות המלכים וטירותם. אף כי אלה חכמות מותרות, ורבותינו ז"ל הזהירונו בהן, וציוונו עליהן. וכאשר אבדו ספרי חכמותינו, באבדן מולדתנו, והוצרכנו ללמוד בהם מספרי היוונים, והעמים השונים, נמשכו הלבבות אחרי המינות, התחילו בשבח וסיימו בגנות. והנה שָׂם הרב ספריו כתריס בפני פורענות, מגן הוא לחצי קשת בני יוון, החוקקים חקקי אוון, להעלות הטובעים בבור שאונם מטיט היון. והנראה לכם מן הספר ההוא בפרקיו וחלקיו, כי לקרב רחוקים נטה מן הקו. בעקבי הפילוסופיא יצא על דלתי חכמה נקש, קשה בעיניכם שדחה את אויביו בקש".


שימו לב למשפט שהדגשתי בסמוך, אשר גם ממנו עולה שהרמב"ן התנגד באופן כולל גורף ונחרץ לכל לימודי הפילוסופיה באשר הם – ובשתיים הוא מתעתע: 1) רבנו כלל לא כתב את מורה-הנבוכים כדי להציל את עמֵּנו משגיאותיו של אריסטו, אלא כדי להציל את עמֵּנו משגיאות המינים הצרפתים ודומיהם! 2) רבנו לא התנגד לפילוסופיה באופן גורף ומוחלט כפי שהרמב"ן מתאר, אלא קבל האמת ממי שאמרו, ובדבריהם התואמים לדתנו – קיבלם ואף רוממם.


ויש בקטעים לעיל תעתועים נוספים: 3) אכן הרמב"ם השיב "בדבריו הנבונים" לאפיקורוסים ול"מגלי כנגד תלמודנו פנים", אך דבריו הופנו כנגד חכמי-יועצי-צרפת! כגון בדבריו ב"מאמר תחיית המתים" או בהקדמתו לפרק חלק או בפירושו לאבות (ד, ז) – ולא כלפי חכמי ספרד; 4) לפי הרמב"ן עיקר ספרי המחשבה של רבנו נכתבו כתשובה למינים ואפיקורוסים מקרב חכמי ספרד, אשר התנשאו והתייהרו ועינו את ההולכים בתורת משה, ושוב דבריו שקר וכזב, שהרי ספרי רבנו נועדו בראש ובראשונה כדי להנחות את עם-ישראל התועה לדרך האמת.


ועל התנגדותו הנחרצת של הרמב"ן לפילוסופיה כבר אמר רבנו במורה (ג, כט):


"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה'צאבה'] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד [=סיפורי 'נסים ונפלאות'], המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".


נמצא, שהריחוק מן הפילוסופיה הוא תכלית הסכלות. וזו הסיבה שרבנו פותח את ספרו "משנה תורה" ב"ספר המדע", כלומר בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, לעוררו לחשיבות לימוד המדעים והחכמות, להנחילו את אהבת ה', יראתו, ידיעתו וייחודו, להאירו בהשקפות אמת ישרות, ובקיצור: להדריכו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.


אדלג מעט עתה באיגרת הנדונה, ואצרף את המשך דברי הרמב"ן שנוגעים לפרק זה:


"והנני מעיד עלי לפני רבותי שמים וארץ, כי שמענו ממגידי אמת, שבכל ארצות מלכות תימן, קהילות רבות עוסקים בתורה ובמצוות לשמן [=ללא הפיכת תורת-אלהים לקורדום-חוצבים כמנהג הפרו-נוצרים], והיו מזכירים שֵׁם הרב בכל קדיש וקדיש: 'בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון', אשר האיר עיניהם בתורה, והעמידן בקרן אורה, לבטל מהן גזירות קשות וכובד המס, כי היו כטיט חוצות מרמס, ומעליהם עול הרים, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים".


קצרו של דבר, הואיל ולהרמב"ם יש זכויות רבות, והואיל והוא הציל את הפרענקים הבהמיים למיניהם מחושך הדעת ומ"גזירות קשות וכובד המס" וכיו"ב, לא ראוי להחרימו ולנדותו. כלומר, עצם החרמות והנידויים הם אמת וצדק לפי הרמב"ן, וכמו שראינו ונראה בדבריו, אך בשל סיבות ונסיבות נסיבתיות חלושות וקלושות, ראוי לבטל באופן חלקי מאד את החרם: להכשיר באופן זהיר מאד את ספר-המדע תוך חיזוק החרם הקשה כנגד המורה, וכפי שנראה לקמן.


ז.3. בר-המן משבח את הרמב"ם


לאחר כל הדברים האלה, הרמב"ן מותח ביקורת על חכמי-יועצי-צרפת, אף שלאחר כל דברי ההתרפסות וההכנעה וההשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים ונישוק וליקוק עפר רגלי המינים – כל דבריו לקמן הינם בגדר מעשה פלסתר צביעות ותעתועים: שהרי מי שמשבח את הרמב"ם, ויחד עם זאת מרומם ומעריץ ורוצע את אזנו למינים, מכשיר הלכה למעשה את המינות.


והנה דבריו של הרמב"ן כנגד חכמי-יועצי-צרפת:


"ולמה פלילי צדק [שוב הוא מחניף למינים בקראו להם 'שופטי צדק'] לא תתנו מחסום לפי סופריכם [כאילו רק הסופרים הם שידם במעל], ולא תשלחו רסן ענוותכם על פני אמריכם, ללמד אתכם [את הסופרים הכותבים את החרמות והנידויים] דבריכם. 'זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן?' [שבת לד ע"א]. כי אמרתם באוזנינו בגאווה ובוז מלין דלא נשמע, להם עין קהילתנו דמוע תדמע. הוצאתם עתק מפיכם, דברים הנראין לקנאה ושנאה נאמרין, אסור לשמעם, אף כי לכתבם, ומכל שכן לאמרם. שכתבתם ואמרתם על האיש הקדוש ההוא, אשר בכל גלות צרפת וספרד לא קם כמוהו, המורה יורה, מי כמוהו מורה, ובכל מיני חכמות בקי, משנתו קב ונקי. פערתם פה לבלי חוק, והעתרתם בדברים דנשמעים למרחוק, באמרכם על הגאון יש לנו גדול ממנו שנעשה צדוקי. הנה זאת לא צדקתם במענכם, לא דברתם נכונה בעבד ה', ואוכיחכם ואערכה לעיניכם, כי לא אשא פני איש, ולהשיב על זה אמהר ואחיש, ואל אדם לא אכנה, אל הגאון ומוראו אקנא. מדוע את הרב ממעשהו תפריעו, וצדיק כביר תרשיעו. הלא שאלתם עוברי דרך, המאריכים לשון המפליגים מליצה נושאים משל בערך, בתהילת הרב הגדול, במעלת חסידותו, בתוקף אמונתו, בעוצם ענוותו, בגדולת ייחוסו, בנדבת כיסו, במעשיו הנפלאים, במיליו הנוראים, בהיותו ביראת אלהיו דבק וחושק, ובתלמודנו נושק, אוהב דברי חכמים ומחבקן, הם מחמד עיניו ומחמד לנפשו, עטרת לראשו. אם ראיתם ספריו, אם דקדקתם בחיבוריו, השמעתם אותו מבעט באיסורין, בקלין וחמורין, אם השמיט כל תקנה וגזירה, ולא עשה סייג לתורה, אם העלים עיניים מעירובין וידיים, אם שכח עומר בגורן, ועוף וגבינה הנאכלים באפיקורן, הלא החמיר בהן ויותר מן הדין. לא לכם רבותינו להקל ראש כנגד מזרח. מי היכה הצדוקים אשר היו כגיבורים בוסים, מי נתן הבייתוסים לשוסים, הלא הרב ז"ל כי ה' עמו. והוביש רוכבי סוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתייהדים, כי נפל פחד הרב עליהם, ונתחזק מוראו על כולהם".


מדברים אלה עולה, שהרמב"ן היה רב שכיר, כי רק רב שכיר שנתעוור מן הבצע כותב איגרת שיש בה דבר והיפוכו, כמנהג הפוליטיקאים רודפי הבצע, השׂררה, הכבוד, התאוות והזימות.


וראו נא את גינויו החריף של רס"ג לכומרים השכירים המתעתעים והמתועבים הללו – בפירושו למשלי (ב, טו) לפסוק: "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", אומר רס"ג כך:


"ועוד ממעשיהם [של הרשעים אשר תוארו בפירושו של רס"ג שם, נרמזו ברישא של הפסוק:] 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים', [ופירושו:] עניין העיקשות והנלוזות, והוא, שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".


ולאחר כל דברי ההתרפסות וההתפרכסות למינים הארורים, באיגרת זו וגם באיגרת הראשונה, אסור לשבח את הרמב"ן על דבריו האחרונים, ואף חובה לחשוד בו שכוונתו אינה לשם שמים, אלא להשיג מטרות זרות, וכך הורה לנו הרמב"ם בעניין הרשעים, בפירושו לאבות (א, ו):


"וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


ועוד בעניין האיסור לדון לכף זכות את המינים ראו: "כל המינים כרגע יאבדו" (בפרק ח).


ז.4. בר-המן מציע למינים לומר דבריהם בניחותא


הרמב"ן חוזר מהר מאד לסורו, ובהמשך איגרתו הוא קובל כנגד חכמי-יועצי-צרפת שהם כתבו את כתביהם בלשון חריפה מדי, כלומר, אין רע בעצם ובמהות דבריהם, אלא שלשונם חדה וחריפה מדי. חריפות לשונם עלולה לגרום לעם-ישראל בגלות להיפרד לשתי חבורות:


האחת, חבורת מתנגדי המינים הצרפתים, וכך הרמב"ן מתאר את חבורת אנשי האמת הנאמנים לדרכו של רבנו: "יפרקו עול המורא, ויגלו פנים בתורה, להתריס כנגד רבני צרפת ידברו, ואיש את רעהו יעזורו, לחזק מתנים ולאמץ כוח על דברי הרב הגדול, וללומדי ספריו יקראו 'חזק' [...] לחזק ידיים ולהוסיף ישיבה עוד, ואמץ מאד [...] וְאֵלּוּ יבורו ונחו [=יגזרו על עצמם בורות וכסילות בישיבתם ובחנייתם] בנחלי הבתות [לצד נחלי המים הרעים, שהרי 'בתה' היא צמחיית פרא שגדלה באדמה שאינה מעובדת], ושתֹה ישתו אשר אין משפטם לשתות [וישתו מן המים הרעים אשר אין לשתות מהם] [...] ואלה לא יחושו על מעלת תורתכם", וכו'.


מדברי הרמב"ן הללו עולה בבירור שיחסו לתורתו של רבנו שלילי מאד, שהרי הוא מתאר את ההולכים בדרכו של רבנו כפורקי "עול המורא", דהיינו כפורקי יראת שמים, וכ"מגלים פנים בתורה", וכמתריסים כנגד חכמים. כמו כן, לפי הרמב"ן, ההתחזקות בלימוד תורת רבנו היא דבר רע מאד, עד-כדי-כך שהוא ממשילו בשתיית המים הרעים, דהיינו מי המינות הרעים.


והחבורה השנייה, הם חבורת תלמידי המינים הצרפתים, וכך הרמב"ן מתאר אותם:


"אלה ישפטו בעמק יהושפט [...] אלה יעמדו על גזירתכם".


והנה דברי הרמב"ן בעניין זה במלואם:


"וקהילות האלה בשמעם את דברי האלה היוצאת הלא יפרקו עול המורא, ויגלו פנים בתורה, להתריס כנגד רבני צרפת ידברו, ואיש את רעהו יעזורו, לחזק מתנים ולאמץ כוח על דברי הרב הגדול [=וכי דבר רע הוא להתחזק בלימוד תורת רבנו?], וללומדי ספריו יקראו 'חזק', והברק כמראה הבזק, לחזק ידיים ולהוסיף ישיבה עוד, ואמץ מאוד. ותיעשה התורה כשתי תורות, וכל ישראל שתי חבורות. אלה ישפטו בעמק יהושפט, ואלו יבורו ונחו בנחלי הבתות, ושתֹה ישתו אשר אין משפטם לשתות, אלה יעמדו על גזירתכם, ואלה לא יחושו על מעלת תורתכם".


ואם הרמב"ן לא היה מין כעור וגמור, מדוע הוא מתנגד לחרמות ולנידויי המינים? והלא לפי שיטתו חרמות ונידויים אלה מגבירים את כוחם של ההולכים בתורת משה ובדרך האמת! אלא ברור כשמש, שהוא היה מין כעור וגמור, ומטרתו הייתה לנתוץ ולהאביד ולהרוס את דרך האמת, ולכן הוא יועץ לחכמי המינים, שדרך ההתנגדות הישירה והחריפה מזיקה לדרך המינות ומועילה מאד לדרך האמת. ובמלים אחרות, הרמב"ן התנגד לחרמות ולנידויים, לא בשל רדיפת הצדק, אלא מפני שהם חיזקו מאד את דרך האמת, והחלישו וטלטלו מאד את דרך המינות!


בהמשך דבריו, הרמב"ן מביא ראיה לכך שעל המינים הצרפתים לדבר בנחת, ומהי ראייתו? מכך שחז"ל ציוו על האדם לדבר בנחת "אפילו לאנשי ביתו ולעבדיו ולשפחותיו הכנעניים". ובמלים פשוטות, הוא מחניף לחכמי-יועצי-צרפת כאילו הם "בעלי הבית" או "מנהיגי האומה", אשר חובה עליהם לדבר בנחת למעריציהם הפרענקים אשר שותים בצמא את דבריהם, ואשר בוכים מאד כמו שראינו לעיל ('עין קהילתנו דמוע תדמע') כאשר המינים הצרפתים מדברים אליהם בלשון קשה – ואיזו נחיתות עלובה ומחרידה יש בדבריו הללו, מקומם ביותר!


ובסוף דברי חנופתו הללו כלפי המינים הוא אומר: "ולמה רבותי וגאונָי תבַלעו את נחלת ה'?".


והנה דבריו הללו במלואם:


"והלא אפילו לאנשי ביתו של אדם, עבדיו ושפחותיו הכנעניים, ציוו רבותינו ז"ל שלא להטיל אימה יתירה עליהם שמא יאכילוהו דבר איסור. ואפילו בשלושה דברים המוטלים חובה על הבית, הצריכו למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. זהו קל-וחומר שאין עליו תשובה, על-אחת-כמה-וכמה להזהיר את הרבים ולייסר קהילות גדולות, אשר בהם כמה חסידים וכמה חכמים שהכל חייבים בכבודם, הרבה משתים-עשרה ריבוא אדם, כל-שכן וכל-שכן שהיה צריך לבוא במטו [=בנועם] ולייסר בנחת, ולוואי שיהא בדור ראוי לקבל תוכחת, כי העזות פורחת, שובֵבה העם הזה משובה ניצחת. ואם תגזרו דברים שלא יהיו מקובלים בחיבה, לא יחושו לחרם מניינכם ויאמרו לעיניכם אדרבה, ויהיה לרגלם רשת ולמכשול סיבה, ואין גוזרין גזירה על הציבור אלא-אם-כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ולמה רבותי וגאונָי, תבלעו את נחלת ה'?".


ושוב עולה מדברי הרמב"ן שעצם החרמות והנידויים טובים ורצויים בעיניו, אלא שנסיבות נסיבתיות גרמו לכך שהחרמות אינם מועילים, כגון: החרמות נאמרו בלשון קשה, העם עז פנים ואינו מסוגל לקבל תוכחה, הציבור אינו יכול לעמוד בגזרות החרמות והנידויים, וכיו"ב.


אגב, המין הטיפש והאפל הזה, הרמב"ן, לא ידע ולא יבין, שבענייני ביעור מינות ועבודה-זרה אין לדבר בנחת ולא ברכות, ואין כאן שום קל-וחומר, כל-שכן קל-וחומר "שאין עליו תשובה".


ז.5. בר-המן מקבל את גזירת המינים


למרות קבילתו של הרמב"ן בעניין סגנון הדברים הקשה של אדוניו ופטרוניו המינים הצרפתים, הוא מקבל את גזירתם באופן מפורש שאינו משתמע לשני פנים – ולא רק שהוא מקבל את גזירתם, אלא שהוא מצהיר שהוא נאמן להם ולשיטותיהם, ואף קובע שאין בכל קהילות ספרד מאן-דהו שיוצא, אפילו בקול ענות חלושה, כנגד קבלתם של המינים חכמי-יועצי-צרפת. ובמלים אחרות, קבלתם – קבלתו. והנה לפניכם דבריו בהמשך איגרתו של הרמב"ן הזה:


"והנה אנחנו קיבלנו גזירתכם [של חכמי המינים], וניזהר מחרב פיכם, עד תחקרון מילין ותשמעו אמרים נכוחים, כי אין סביבותינו פחים [אין בקרבנו אנשים אשר יוצאים כנגד השקפותיכם], אין בארצותינו נודד כנף ומצפצף כנגד קבלתינו [כלומר, כנגד קבלת הרמב"ן שנובעת מקבלתם של המינים], אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו [כולם עבדים ממושמעים, משועבדים ונרצעים לדרכם של הצרפתים]. ואמנם כי מבין ההרים, מרכבה יוצאת אשר בה הסוסים שחורים, וחרב המחלקות בתוכם חזיתי, מעלה עשן כנגדי ראיתי".


במשפט האחרון הרמב"ן מוסיף ומחזק את נאמנותו למינים הצרפתים, באמרוֹ, שאף שמבין ההרים, כלומר גאוני וקדושי צרפת שמשולים להרים, יצאה מרכבה של חרמות ונידויים ומחלוקות – למרות זאת, "מעלה עשן כנגדי ראיתי", כלומר, קטורתם של המינים – רצויה.


ז.6. בר-המן מעריץ את שלמה המין ממונפלייה ומעליל על הרמב"ם


בהמשך דבריו, הרמב"ן קורא לשלמה המין ממונפלייה "הרב רבי", "חכם" ו"ישר", ואף משקר באמרוֹ שהרמב"ם ('הרב הגדול') היה מתופשי אגדות חז"ל כפשוטן! והנה לפניכם דבריו:


"והנה הרב רבי שלמה, שֵׁם ישר נוכח עַמּוֹ, כי ריב לחכם עם חבריו [כלומר היה למין ממונפלייה וויכוח פנימי עם מיעוט מחכמי-צרפת, בעניין כתבי החרמות והנידויים], ועם חכמי ארץ יתווכח [וכמובן שהרמב"ן לא מחמיץ שום הזדמנות להחניף לצרפתים, וקורא להם 'חכמי ארץ']. ואנחנו לא ידענו דבר מי יקום ממנו ומהם. ואמת שמענו את הרב הגדול מחזיק במדרשי רבותינו ז"ל ובהגדתן, שכל הדברים יהיו בהוויתן, בסעודה העתידה ביין המשומר ולוויתן, בגהינם וגינת ביתן, המחכה יראה, והמכחיש [כלומר, מי שמכחיש שכל האגדות הללו הינן כפשוטן, וכמנהג המינים תופשי האגדות כפשוטן] לא יזכה לראותן, ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן".


וראו נא את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, ורק כסיל גמור ובער נבער יעז לשקר שרבנו היה מתופשי אגדות חז"ל כפשוטן: "ואמת שמענו את הרב הגדול מחזיק במדרשי רבותינו ז"ל ובהגדתן, שכל הדברים יהיו בהוויתן" וכו', וכסילותו של הרמב"ן הסגירה את מינותו ורשעוֹ.


"אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח, ח).


ז.7. בר-המן מתנער באופן מפורש מדרכו של הרמב"ם במורה


בהמשך דבריו, הרמב"ן הטיפש והנבל מוסיף להחניף למינים הצרפתים ומוסיף להצדיק את חרמותיהם: "רבותינו הקדושים [...] יצא מפיכם צדקה" וכו', כלומר אין לו שום בעיה עם עצם החרם והנידוי, אז מה כן מפריע להרמב"ן? מפריע לו שחכמי-יועצי-צרפת כללו גם אותו בחרם ובנידוי, ולכן הרמב"ן מתנער באופן מפורש וחד-משמעי מדרכו ותורתו של הרמב"ם: "ומה לנו ולהם? וגבול נתן ה' בינינו וביניהם". והרמב"ן מוסיף, שאין במקומו מחלוקת בעניין זה, ובמלים אחרות, כולם מודים לחכמי-יועצי-צרפת, ואף-לא-אחד מהם הולכים בדרכו של רבנו הרמב"ם: "ואחרי שאין במקומנו מחלוקת ולא שוד ושבר בגבולנו, אין אחריות חרמכם עלינו".


והנה דבריו הללו במלואם:


"ואתם רבותינו הקדושים, קובלים עליכם פרושים. אם באתם לגדור גדר ולהרים מדרכם מכשול ופוקה, יצא מפיכם צדקה, כי אולי ראיתם צורך השעה, להניח מקום לשלוח דברכם מהר, כאשר הראה אתכם בהר [הר סיני?!], הוא מגדל מונפיליי"ר המר והנמהר – למה כללתם אותנו עמהם? להכניס ארצנו בגזירת החרם והאלות ההם, ומה לנו ולהם? וגבול נתן ה' בינינו וביניהם. ואחרי שאין במקומנו מחלוקת ולא שוד ושבר בגבולנו, אין אחריות חרמכם עלינו".


ויתרה אף מזאת, בהמשך דבריו הרמב"ן מבטל לחלוטין את הספר מורה-הנבוכים וקורא ללומדיו "פוסחים על שתי הסעיפים", דהיינו עובדי עבודה-זרה! וזה לשונו של הנבל:


"והנה קהילתנו חסים על כבוד הרב הגדול ומקנאים לו קנאה גדולה, כבוד תורתו וחסידותו, ואת יקר תפארת גדולתו. לא מהיותנו פוסחים על שתי הסעיפים [כלומר, לא בגלל שאנחנו מאמינים והולכים בדרכו שהתווה במורה], לסור מני אורח רבותינו היפים [כלומר, חלילה לנו לסור מאורח רבותינו היפים – חכמי-יועצי צרפת המינים], לפנות אל הבלי הפילוסופים".


ז.8. בר-המן מציע למינים להבחין בין המורה לבין ספר-המדע


בהמשך דבריו, לאחר שהרמב"ן מצדיק את החרמות והנידויים באופן כללי גם למורה וגם לספר המדע, הוא מנסה להכשיר את ספר-המדע. הרמב"ן טוען לפני פטרוניו המינים, שגם אם יסכימו חלק מהספרדים הנרצעים לקבל את גזירתם ויחרימו את המורה, אין בזה תועלת רבה. כי לפי הרמב"ן, ממילא הפרענקים הטיפשים אינם מבינים מאומה במורה, "כי ליבם כמחט סדקית, לא ידעו דרכיו ובנתיבותיו לא העמיקו", ולכן אין תועלת בחרם על מורה-הנבוכים.


זאת ועוד, גם החרם על ספר-המדע שגוי אך לא מן הטעם של כסילות הפרענקים, אלא מפני שמדובר בספר שיש בו מצוות מעשיות חשובות מאד. אמנם, הרמב"ן מבטל מיד את דבריו בפני המינים, וחותם את דבריו הללו בתחינה נכנעת ומתרפסת שיאירו את עיניו מדוע הם מתנגדים לספר-המדע: "ומחסדכם רבותינו הודיעונו מה לכם ולספר ההוא [=לספר המדע], כי תורה היא וללמוד אנו צריכים [עוד ביטוי לתלותם ולכפיפותם של הפרענקים למינים]".


והנה דבריו במלואן:


"ואם יעלה על לב מקצתן [על לב מקצת מהספרדים הנבערים] מגזירתכם, ועל-כן ספר המורה ירחיקו, ו[הלא ממילא הרמב"ם] מדבר בעניינים שפתותם ידביקו, כי ליבם כמחט סדקית, לא ידעו דרכיו ובנתיבותיו לא העמיקו – מה יאמרו לספר המדע, והמכתב מכתב אלהים אשר העתיקו, מפתח לספרי הרב ז"ל בתלמוד ומבוא לכל חיבוריו, סוֹפֵר מצוות ה', עשה ולא תעשה, מלמד לתלמידים כבוד ומורא, בהלכות תלמוד תורה, יורה חטָּאים דרך בהלכות תשובה, בנחת ושובה, ובלי קושיות והוויות, מפיק מרגליות. כי לא מצינו דברי תשובה בתלמוד רק מפורדים ומפוזרים, בין ההלכות וההגדות בלי [דברים] ברורים, ובכל חיבורי הגאונים הראשונים והאחרונים, לא מצאנו אותם עניינים, דרושים לכל חפציהם ומזומנים, כאשר המה מפורשים ומבוארים בספר ההוא [ספר המדע] המלא בפנינים, המיוחס בספרים מבחוץ ומבפנים. ומחסדכם רבותינו הודיעונו מה לכם ולספר ההוא, כי תורה היא וללמוד אנו צריכים".


ז.9. בר-המן מזייף את השקפת רבנו בעניין הגהינום


חכמי-יועצי-צרפת העלילו על רבנו הרמב"ם שהוא כפר בעונש לרשעים בעולם-הבא, דהיינו הם החליטו שלפי הרמב"ם הרשעים נכרתים ואובדים לתוך שיממון ההעדר וחוסר המודעות, כמו נפשות החיות והבהמות. כמובן שמדובר בעלילה של מינים כסילים, וכבר הסברתי את דרך האמת היא דרכו של רבנו הרמב"ם, במאמר: "מהו עונש הכרת ועל מי הוא חל?".


אין צורך לומר שלפי הזיות המינים: תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, הגיהינום הוא מקום שיוקדת בו אש כבירה ואף יש בו משרפות סיד לוהטות, ובאש הזו נשרפות גופות הרשעים, וכבר הרחבתי בהזיות המינים האירופים הללו במאמר: "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהינום?".


מדברי הרמב"ן עולה שגם הוא אחז בהזיות הפרו-נוצריות הנחותות הללו, שהרי הוא אומר:


"וחס ושלום מלכפור [במציאות הגיהינום], כי יש גהינום ותָפתה וכפור, וכל אדם בידו ידליק אורו ובורו יחפור, כי המכחיש בזה קורע מעיל האמונה וכסות הקבלה בל יתפור, וייעשה האדם כדגי הים רמש וצפור. אבל אמת ואמונה ונכון וקיים, כי לאלהים יקידת נור בציון ואור לו בירושלים [שיבש את הפסוק בישעיה לא, ט], תנור מעלה עשן, כקיטור הכבשן".


כמו כן, מדברי הרמב"ן עולות מסקנות חשובות ביחס לתפישתו את אגדות חז"ל כפשוטן וביחס לתפישתו את עונש הרשעים בגיהינום, ואסביר: לפי הרמב"ן, הרשעים חייבי הכרתות יורדים לגיהינום לתקופה של שנים-עשר חודש, ולאחר-מכן, לאחר שנים-עשר חודש של שריפה במשרפות הסיד, הם נכרתים ואובדים לשממת העדר-המודעות כחיות וכבהמות. וכבר הסברתי במאמר: "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית", שההשקפה שעונש הרשעים הוא זמני היא השקפה רעה מאד. זאת ועוד, ההשקפה שמושג הזמן חל בגיהינום מחייבת את ההנחה לפיה הגיהינום הוא מקום חומרי שבו נשרפות גופות (ראו במאמר בעניין הגיהינום).


לעומת חייבי הכרתות, כל אלה שנאמר עליהם ש"אין להם חלק לעולם-הבא", דהיינו כלל המינים והכופרים והמשומדים והאפיקורוסים למיניהם שנזכרו בהלכות תשובה פרק ג, כל אלה לפי הרמב"ן נשרפים בגיהינום לנצח נצחים, "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".


אולם, ביחס למינים ולכופרים הרמב"ן הארור סותר את עצמו מיניה וביה, שהרי מעט לפני שהוא אומר שהם נדונים "לעולמים" הוא אומר כך: "ועל-כן אמר הרב הגדול ז"ל 'נידונין כפי רשעם' [=הלכה זו ששיבש נאמרה על המינים] ואחר-כך יש להם זכות וחלק לעולם-הבא, אלמא אית דין ואית דיין, נושא בחשבון ונותן במניין, מוריד ומעלה הורס ומקיים הבניין".


נמצא אפוא לפי הרמב"ן, שהמינים הארורים נידונים כפי רשעם ובסופו-של-דבר הם עוברים לחיי העולם-הבא! והמסקנה לכל חייבי הכרתות: תשקעו גם במינות כדי שתזכו בסופו-של-דבר לחיי העולם-הבא! ואין לי ספק שמינותו פרצה החוצה, ומשאלת ליבו התגלעה והתגלתה, כי רק מין יסבור ואף יעז לכתוב שהמינים הארורים מגיעים בסופו-של-דבר לחיי העולם-הבא!


הבה נחזור עתה לזיופיו של הרמב"ן את דרכו של רבנו הרמב"ם היא דרך האמת הישרה:


הרמב"ן טוען אפוא לפני חכמי-יועצי-צרפת, שהכרתת הנפש שנזכרה בהלכות רבנו נוגעת לאובדן ולכרת של חייבי-הכרתות לאחר שנים-עשר חודש, וכמובן שאלה דברי הבל גמורים, ואין זכר לחילוק דמיוני ושרירותי שכזה בדברי רבנו, או לעניין שנים-עשר חודש בגיהינום. ולא אתעכב עתה להוכיח את כסילותו, שהרי השקפות האמת הוכחו במאמרים שכבר צוינו.


והנה לפניכם דברי הרמב"ן בהמשך איגרתו, בשתי הפְּסקות לקמן:


"כי שמענו שאתם אומרים כי הוא [=הרמב"ם] כופר בדינה של גהינום, מפני שאמר: 'הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה היא שתיכרת הנפש (ותאבד)' [הלכות תשובה ח, ח], ואנכי הצעיר לא האמנתי לשמועה כי קראתם אחריו מלא [כלומר דיברתם עליו סרה, עדה"כ בירמיה יב, ו], על-פי הדברים האלה, שהרי רבותינו ז"ל באותו לשון אמרו בספרא: 'לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא, למד על הכרת שאינו אלא אבדן' [שם פרשת אמור, יא]. וחס ושלום מלכפור, כי יש גהינום ותפתה וכפור, וכל אדם בידו ידליק אורו ובורו יחפור, כי המכחיש בזה קורע מעיל האמונה וכסות הקבלה בל יתפור, וייעשה האדם כדגי הים רמש וצפור. אבל אמת ואמונה ונכון וקיים, כי לאלהים יקידת נור בציון ואור לו בירושלים [שיבש את הפסוק בישעיה לא, ט], תנור מעלה עשן, כקיטור הכבשן.


וכך הוא בעיניי אני הצעיר תלמידכם, שכל חייבי כריתות יורדין לגיהינום ונידונין בה שנים-עשר חודש, נפשם כלה, מתוך דין שֶׁלָּה, ומתבטלת והולכת לה. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: 'לאחר שנים-עשר חודש גופן כולה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים'. כלומר, שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג, אלא בטלה ואובדת. וזהו שאמרו ז"ל 'אין כרת אלא אבדון'. ונמצאו דברי הרב ז"ל קיימים שאמר: 'הנקמה שאין אחריה נקמה הוא האבדון', שהוא וודאי סוף הנקמה ותכליתה. וחלילה שלא כפר בדין הראשון שבתחילתה [בשנים-עשר החודש של שריפת הגיהינום, אף שרבנו לא ציין זאת], שהרי הרב הגדול אומר כן באותן ההלכות 'ונידונין על חטאותיהם' וכו' [שם ג, יד] וזהו הדין בוודאי במקום ההוא [וודאי? וכי הדין שם הוא שריפה במשרפות? וכי יש ללמוד את אגדות חז"ל כפשוטן?], ואותו קרא 'גהינום' [וכי רבנו הזכיר שם גהינם?] או 'תפתה' או 'עלוקה', שהוא על כל פנים מקום המשפט שמה הרשע, אשר שׂם שׁם אלהים לכלות הפשע, ולהתם חטאת העוברים, מקום אשר אסירי המלך שמה אסורים, ועל-כן אמר הרב הגדול ז"ל 'נידונין כפי רשעם', ואחר-כך יש להם זכות וחלק לעולם-הבא, אלמא אית דין ואית דיין, נושא בחשבון ונותן במניין, מוריד ומעלה הורס ומקיים הבניין. וכן פירש הרב ז"ל באחרים: 'ונידונין כפי גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים, כגון המינין והאפיקורסין' [שם], הרי שהפריש הרב ז"ל בין חייבי כריתות ובין הנידונין לעולמים, לפי שאלו אובדין ואלו נידונין לעולמים, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".


אגב, הרמב"ן אומר: "שהוא [הגיהינום] [...] מקום המשפט שמה הרשע", ובזה הוא מפקפק ביסוד צדקת השכר והעונש ואף מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, כביכול דינו דין רֶשע.


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט).


בהמשך, הרמב"ן מסביר מדוע רבנו לא הזכיר את עניין שנים-עשר חודש בגיהינום: ובכן, לפי הרמב"ן, רבנו לא ציין את הזמן הזה, מפני שיש אנשים שחייבים בעוונם בכרתות רבות, ולכן לא שייך בעניינם שנים-עשר חודש. ובמלים אחרות, לפי הטמבל הזה, על כל כרת וכרת האדם נדון בגיהינום שנים-עשר חודש, ועל ההבל הכפול והמכופל הזה הוא אומר: "זהו דעת הרב".


והנה לפניכם דברי הרמב"ן בעניין זה:


"ואמת שלא ראינו בכל דברי הרב זֵכֶר לשנים-עשר חודש שהזכירו [באגדות] במסכת ראש השנה ובמקומות אחרים, ונראה לי שהוא ז"ל סבר דלא דווקא קצבה נקט, שאין שווה דין החייב כרת אחד לחייב שלושים ושש כריתות, אלא סימנא בעלמא הוא, ומאן סליק לעילא ואמר דדווקא הוא, זהו דעת הרב ז"ל. ובוודאי מתניתין דמסכת עדיות הויא תיובתא [ספ"ב, שם נאמר במדרש שמשפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש דווקא], מכל מקום המפרש כן, אם אמת ואם שקר, לא כפר ברבותינו ולא פקר, אבל בין טוב לרע כפי דעתו ביקֵּר, איזן וחיקר. ומה שלא הזכיר הרב דרכי הגהינום [דהיינו שהרשעים נשרפים שם במשרפות סיד וכיו"ב מן ההזיות], מפני שהוא אצלו מן הדברים המופתיים בהעלם עניינם, והוא תופס דרכי התורה, בביאור הדברים המתבארים בהכרח וראיה גמורה, זו היא דעתנו בדברי הספר הזה ברורה, לכן נשאנוהו על כתפים, ושמנוהו בים העיניים, ולא דחינו [את דבריו] ככם בשתי ידים".


כלומר, לפי הרמב"ן, רבנו הרמב"ם היה מתופשי אגדות חז"ל כפשוטן, וסבר שיש להבין את כל ענייני משרפות הסיד כפשוטן, ורק בגלל שאין לדברים אלה ראיות ברורות – השמיטן.


ז.10. בר-המן טוען שספר-המדע התקבל על חכמי-יועצי-צרפת


בטענתו הבאה של הרמב"ן לפני חכמי המינים, הוא מביא ראיה לכך שספר-המדע הוא ספר כשר, מכך שחכמי צרפת וכן חכמים נוספים (אם הם חכמים באמת ספק גדול), נשאו ונתנו בספר-המדע ולא פצו פה כנגדו במאומה. ובמלים אחרות, הרמב"ן העלוב מביא ראיה לצדקתו של ספר-המדע מכך שכל מיני חכמים מפוקפקים לא יצאו נגדו! היש עליבות גדולה מזו? היש כסילות גדולה מזו? וכי לא ניתן להביא עוד ראיות מן הספר עצמו כדי להראות שהוא נאמן לאמת? או לטעון בעוז כנגד המינים שעליהם להביא ראיות כדי לשלול את ספר-המדע?


והיה ראוי להשיב להם: ארורים אתם ומינים כעורים כולכם, "הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן" (יש' נ, יא).


והנה דבריו העלובים של הרמב"ן אשר השקפות המינות לא הותירו משכלו מאומה:


"וכבר ראו כל בני לוני"ל והרב הגדול ר' אברהם בר' דוד ז"ל הספר ההוא [ספר המדע], ולא ציוו לגונזו, ולא קראו אחריו תגר, ואין אחד מהם על לומדיו חרבו חוגר, אבל כולם איוו לו, וחזו בו, ופתחו ואין סוגר. והרב רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל השיב על מקצת דבריו, ולא אמר שיש בו קצת מינות וצד כפירה חס וחלילה. וראיתי לרבינו הצרפתי ז"ל בתשובותיו במצוות הנוהגות עתה בארץ ישראל, שהגיעו ספרי הרב הגדול לידו, והיה מתברך בהם, ומביא ראיות מדברי הספרים ההם, בשפה ברורה ובלשון מהודרת, ומזכיר שם הרב לשם ולתפארת".


ז.11. בר-המן חושף את מינותם של חכמי-יועצי-צרפת


בקטע הבא באיגרתו, הרמב"ן חושף את מינותם של כסילי צרפת, וכך הוא אומר: "ואחרים שמעתי אומרים, שאתם תופשים על ספר המדע באמרו שאין למעלה צורה ותבנית". כלומר, המינים הצרפתים החרימו את ספר-המדע בגלל פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים] [...] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


וכבר ראינו במאמר: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז", את השגתו של הפוחז מפוסקיירא כנגד רבנו שם באותו עניין בדיוק, וניתחנו אותה ואת תשובתו של רבנו בהרחבה רבה.


והנה לפניכם דברי רבנו בראש הפרק הראשון במורה, על המינים האשכנזים הללו:


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב [כלומר, מי שאינו סובר את הגשמות הוא כופר!], ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם".


והנה לפניכם גם מקצת מדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא–עב):


"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה-לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו. וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות [גדולי האסלה], וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה".


והכינוי "יותר תועים מן הבהמות" נאמר על המסופקים כמו הפוחז הידוע, ואם המסופקים כך, מה ראוי לומר על ראשוני רשעי אשכנז וצרפת המינים, כגון רש"י-שר"י וחבר מרעיו? ולעיון נרחב בכל העניינים הללו ודומיהם ראו גם: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)".


נחזור לאיגרתו של הרמב"ן, אשר כלל אינו טוען שהשקפת הצרפתים היא השקפת מינות!


כלומר, הרמב"ן מודע היטב למינותם של חכמי צרפת הארורים ואף-על-פי-כן הוא רואה בהם את רבותיו הקדושים והגאונים, וקושר להם כתרי שבח בלתי נתפשׂים ובלתי נגמרים וכפי שכבר ראינו. אין צל של ספק אפוא, שהרמב"ן היה מין בעצמו, בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כי רק מין ארור ושפל ביותר, יקשור את כל הכתרים הללו למינים הארורים ויכרע וישתחווה להם בפישוט ידיים ורגליים, וככל המחזה המביש והמחפיר שראינו לעיל בדבריו – וזאת ביודעו היטב שהם מינים ומגשימים. ובהמשך נראה שהרמב"ן רומז ברמז עבה לאמונתו בגשמות.


נמצא, שטענתו של הרמב"ן כנגד המינים הצרפתים כלל איננה על מינותם, שהרי הוא אפילו לא רומז שהם מינים ארורים, אלא על-כך שהרחקת הגשמות היא השקפה שרבים הלכו בה, כלומר, טענתו היא: מדוע חכמי המינים ראו לנכון לתקוף בעניין זה דווקא את הרמב"ם?


והנה לפניכם דברי הרמב"ן:


"ואחרים שמעתי אומרים, שאתם תופשים על ספר המדע באמרו שאין למעלה צורה ותבנית. ולמה רבותינו [המינים] תפשתם עליו בדבר הזה? שהרי כל הגאונים בחיבוריהם. וכל חכמינו הקדמונים בפיוטיהם, בספרד ובבבל, יחשבו הנוטה מזה כהולך אחרי ההבל [לא אחרי ההבל אלא אחרי המינות], וקראו הסובר חלוף [=גשמות הגופניות החולפת] 'נרגן מפריד אלוף', ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ומפורש בהגדות ובמדרשים הנעימים והנאהבים, כי עילת כל העילת, יתברך על כל ברכות ותהילות, אין לתארו בגשם ותבנית, ולא ישיגוהו גבולות, ואיכה מקום וגבול יתארהו, והנה השמים ושמי השמים לא יכלכלהו".


אמנם, כאמור, הרמב"ן פותח פתח למינות, והנה דבריו בהמשך שם: "ואמנם כי קצת ההגדות הטהורות, יבקעו יאורים בצורות, ולהן סנסנים ופארות, עושים פירות ופירי פירות, וסודם כאשר יבחן, ינעם ליודעים חן". כלומר, הוא רומז שבמקצת האגדות יש רמזים לגשמות הבורא! ובמלים אחרות, הוא "מחליק סוד" עם חכמי המינים, כאילו הם שותפים לאיזו "ידיעה עמוקה" בהבנת הבורא – כביכול השקפות הגשמות הינן "סתרי תורה" שידועים רק ליודעי הח"ן.


וכבר הראיתי במאמר: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", כיצד הרמב"ן תוקף את רבנו הרמב"ם על אמרוֹ שאונקלוס קידש את הרחקת הגשמות – שהרי ההגשמה פשטה מאד בקרב המינים האירופים, והרמב"ן היה עבד נרצע ומשועבד למינים האשכנזים. הרמב"ן ביקש שם לקצץ בנטיעות אך מעז יצא מתוק, כי דווקא מתוך התקפות הרמב"ן על הרחקת הגשמות עלתה מינותו במלוא כיעורה, וכידוע, נחש שנתגלה כבר יודעים להיזהר מצפעונו... לא היה להרמב"ן אפילו את מעט השכל לשתוק ולא לתקוף ישירות את הרחקת הגשמות הטהורה, כדי שלא לחשוף את מינותו, אך הוא לא היה מסוגל, הוא היה עבד נרצע לפטרוניו המינים האירופים.


על-כל-פנים, הרמב"ן ממשיך באיגרת הנדונה לשבח את הרחקת הגשמות, ומשלב ציטוטים מכתבים שונים:


"סוף דבר הכל נשמע, כי על זאת האמונה אומתנו אומנה [=הורגלה], גם לחכמי צרפת אשר אמרתם צרופה, דעתם יפה, מצאנו שכתבו כן בחיבוריהם. וכן ראיתי בחיבור הרב החסיד רבי אליעזר מגרמיזא ז"ל, בספר גדול שחיבר, והגיע לידי ממנו, 'שער הסוד והיחוד והאמונה', וכתוב בו בלשון הזה: 'ומהו ה' אחד? אחד כל אשר בו, אין קצה לחכמתו, אין חקר לתבונתו, וליכולתו אין קצה, וליסודו אין לו התחלה ולא סוף, יוצר הכל, ויודע הכל אמת. אין לו פנים ולא אחור וגובה, כי אין קץ ותכלית לכל אשר יש בו. ואין לו גבול ולא איברים לבורא העולמים. ומה שכתוב בקראים [=במקראות] עניינים גשמים, ולא נכתבו כי אם להבין לבני אדם. וכבר הזהירנו בתורתנו, שלא נחשוב עליו דמות וצורה, דכתיב: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' [ע"כ].וכתב [אליעזר מגרמיזא]: 'תמונה בגימטריא פרצוף אדם, ומה שכתב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, לא שיש לבורא דמות וצלם בריותיו, אלא בצלמינו שאנו חפצים להתראות לנביאים, פרצוף החמוד הוא פני אדם, דמיון הנראה לנו מכובד ויקר, זהו בצלמינו כמכובד בעיניו [ולפי זה 'בצלם אלהים' הוא בדמות מכובדת], בצלם שמלאכי השרת נראין בו, זהו בדמותנו [האמנם המלאכים הם בדמות האדם?!], על דרך היקר והכבוד שחפץ באדם, כן פירש רבינו סעדיה הגאון ז"ל [ורס"ג לא אמר מאומה מההבלים הללו שייחס לו הגרמני הזה, אדרבה, רס"ג תקף בחריפות רבה מאד, אף יותר מרבנו, את הסוברים שהמלאכים גופניים כבני האדם]. וכל הסובר על הבורא יוצר הכל שיש לו צלם ודמות ואיברים, אין לו אלוה כלל. תראה המתרגם [אונקלוס:] 'פי יי' – מימרא דיי; 'בעיני יי' – קדם יי, זהו לשונו ואלו דבריו.


[וממשיך ואומר גרמיזא הגרמני:]


ועוד אמרו רז"ל באמת ובשבועה שאין ליוצר הכל יתברך שמו לא דמות ולא צורה, ובזה היו אבותינו הקדושים מאמינים. וכל מה שכתוב בשיר השירים 'ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים' – אינו אלא משל. תראה במדרש חזית... [הדילוג במקור] וכל הרבנים ורבינו חננאל ורבינו נסים ורבינו נתן ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא ית"ש, וקללוּ המאמינים בזה, ואברהם אבינו ע"ה הבין וידע זה, על-כן אני אומר באמת שהמאמין באלהותו יבין שכמו שאין אברים לנשמה שיוצאת מכסא קדשו, כך אין לבורא ב"ה גוף וצורה ודמות כלל, המאמין אשריו, ומי שלא, יידון באש לא נופח, כי הבורא היות בכל וקרוב לגוף יותר מן הנשמה לגוף ואין דמיון לו ב"ה'".


עד כאן דברי גרמיזא שהעתיק הרמב"ן, והוא המשיך לצטט אותו, אך אדלג מעט על המשך ציטוטיו, מפני שהם דברים עקושים ויקושים, עילגים ומתעתעים, אשר עלולים להילמד מהם שגגות ומכשולים, ועלולים להסית ולהדיח את האדם מדרכי ישרים ונברים, לפחים ומהמורים. ואין אמונה בגרמנים ולא מפיהם אנו שותים, וחשודים הם מאד ללכת בדרכי החתחתים.


והנה לפניכם רק כמה תעתועים מתוך המשך דברי הגרמני שמצטט בר-המן:


"כי אם ביוצר הכל, אשר אין לו דמות ואין לו קץ [אין לו קץ? וכי הוא אינסופי כאינסופיות הסימון המתמטי?], הוא בהווייתו ובייחודו בתוך לעולם [האל הוא בתוך העולם? אם כך הוא גוף], ואין מחיצות ורקיעים והארצות והימים מקיפים אותו [=ואין בזה שלילת הגשמות, אלא רק שלילת היותו יתעלה מוקף על-ידי המחיצות והרקיעים והארצות והימים] ולא נודעים ממנו [הרקיעים והימים 'לא נודעים ממנו'? וכי השגחתו לא מגיעה אליהם? וכי ידיעתו לא כוללת אותם?]".


"והבורא המנהיג והממלא כל העולמים", ואם הבורא "ממלא את העולמים" הרי שהוא גוף.


"וזהו 'ושכינת עוזו בגבהי מרומים', הוא אלהינו הבורא", ואם "שכינת עוזו בגבהי מרומים" היא-היא הבורא, שהרי שיש לו מקום במרומים, ואם יש לו מקום הרי שהוא בהכרח גוף.


"הצדיקים רואים פני השכינה כנגדם [...] וכשהם עולים נשרפים באש שלפני הכיסא הכבוד, ואחר-כך הם מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה". ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? וכי הצדיקים נשׂרפים באש שלפני כיסא הכבוד? ורק לאחר מכן הם מונחים בצרור החיים?!


ולא התייחסתי לעילגות לשונו של הגרמני, וקצתי כבר בחיי מרוב עילגותם המבחילה.


ז.12. בר-המן ככלב השב על קיאו


בהמשך דבריו הרמב"ן שב על קיאו, דהיינו שב להלל ולרומם ולהחניף למינים הצרפתים, כאילו לא הספיקו כל החנופות הנגעלות והמלוקקות שבהן החליק בלשונו הטמא לפני המינים לעיל. הרמב"ן מוסיף וקורא ליועצי-צרפת: "בני האלהים" וחוזר ואומר שהוא לא נטה מהשקפותיהם של המינים ימין ושמאל: "להגיח ירדן קבלתכם אל פינו [כלומר להטות את זרם המים של הירדן, שהוא משל לפי הרמב"ן לקבלה ולתורה שיוצאות מפיהם של המינים, לתוך פיו השותה בצמא ובשקיקה של הרמב"ן], ולא ניטה מן הדרך ימין ושמאל" – ורק מין גמור וכעור יעז לומר על המינים הארורים והשקפותיהם הרעועות שהוא לא נוטה מדרכם הרעה ימין ושמאל.


הרמב"ן גם מתחסד מאד, באמרוֹ: "כי האלוהים יודע בהעלותי דברים אלו על ספר, ארכובתי [=ברכיי] דא לדא נקשן, ולבבי ורעיוני נעים, כנוע עצי יער מפני רוח גדולה וחזקה, מפרק הרים ומשבר סלעים". כלומר, הוא מתחסד משקר ומכזב שהוא אדם ירא אלהים מאד-מאד. והוא אף מוסיף שהוא מבקש סליחה ומחילה מה' יתעלה על-כך שהעז לכתוב את הדברים שהוא כתב: "ממנו אדרוש סליחתי וכפרתי, כי עת לעשות לשמו הפרו תורתו". אגב, בהחלט גם ניתן להפנות את הרעד הגדול של הרמב"ן כלפי חכמי-אדום המינים, ונראה לי מאד שכוונתו כפולה, גם להתחסד ולהתהדר בטלפיו הכשרות, אך לא פחות מכך להחניף ולהתרפס קמי המינים, כאילו להתקומם (אף בלשון רפה ומתרפסת) נגד המינים הוא עוון גדול מאד! וכאמור, המוטיב המרכזי באיגרתו אינו התקוממותו כנגדם אלא חנופתו והתבטלותו המוחלטות לרגליהם.


והנה דבריו לפניכם:


"וידעתי כי הספר ההוא [של גרמיזא] מצוי אצלכם, ועוד בו האריך, אבל לקצר אני צריך [קיצר בהרחקת הגשמות אך לא בדברי החנופה למינים], כי האלוהים יודע בהעלותי דברים אלו על ספר, ארכובתי דא לדא נקשן, ולבבי ורעיוני נעים, כנוע עצי יער מפני רוח גדולה וחזקה, מפרק הרים ומשבר סלעים [=הוא מתחסד משקר ומכזב שהוא אדם ירא אלהים]. אמנם מחשבותיי צופיות לפתח שֶׁכָּל העיניים [אליו] תלויות, ממנו אדרוש סליחתי וכפרתי, כי עת לעשות לשמו הפרו תורתו. ואנחנו תמהים עליכם בני האלהים [=יועצי-אדום], כי ראינו שלא הסכמתם עם הרב בעיקרי האמונות [ביסודי הדת], וציוויתם לגנוז ספריו באגרות הראשונות, ובשמענו דבריכם בצפייתנו צפינו, להגיח ירדן קבלתכם אל פינו, ולא ניטה מן הדרך ימין ושמאל".


ז.13. בר-המן חושף את כפירתם של חכמי-יועצי-אדום ביסודות הדת


בסוף דבריו האחרונים הרמב"ן אומר משפט חשוב לענייננו: "כי ראינו שלא הסכמתם עם הרב בעיקרי האמונות [ביסודי הדת]". כלומר, לא רק שחכמי-יועצי-צרפת היו מינים מגשימים, אלא שהם גם כפרו בשלושה-עשר יסודות הדת, בחלקם או בכולם! וכך אומר רבנו שם בעניינם:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ז.14. בר-המן מודע לכך שחכמי-אדום כופרים ביסודות הדת


בהמשך דבריו, הרמב"ן מזכיר את האיגרות השניות שיצאו מחלק מחכמי-צרפת, אשר התנגדו לחרם ולנידוי. והרמב"ן שואל את המחרימים: מי גרם לאותם חכמי-צרפת להתנגד? על-כל-פנים, בסוף דבריו הרמב"ן אומר: "והלא אין דינינו אלא בעיקרי הקבלה [ביסודי הדת]". ובמלים אחרות, הרמב"ן מבין היטב שחכמי-אדום כופרים ביסודות הדת, ואף-על-פי-כן הוא שותה את מימיהם וקורא להם "בני האלהים", ומתאבק בעפר רגליהם הטמאות כמו פרענק מצוי.


והנה דבריו:


"ועתה התודה השנית ההולכת למואל [האיגרות השניות שנאמרו בקול ענות חלושה, ואשר התנגדו לחרם ולנידוי], ומקצת שריכם ורבניכם אחריה, והם כתובים על הגזירה הראשונה וחוזרים בדבריה, מה ראו ועשו, מי פייסם ונתפייסו, וכי משוא פנים יש בדבר, שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חברו למחר שומעין דבריו, והלא אין דינינו אלא בעיקרי הקבלה".


ואגב למדנו כי רק "מקצת" מחכמי-יועצי-אדום התנגדו לחרם ולנידוי של המינים.


"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה).


ז.15. בר-המן מתחנן למינים לבטל את החרם שמא הפרענקים ייצאו מן הדת


בהמשך דבריו הרמב"ן מסביר מדוע הוא מתחנן לרבותיו המינים: "ועתה רבותינו הגדולים, המגדלים והפינות ושרי המדינות", שיבטלו את החרם – וזאת לא בגלל שהם כופרים ביסודות הדת ולא בגלל שהם מגשימים את הבורא ודינם מורידין ולא מעלין, אלא בגלל שהפרענקים עלובי החיים לא יצליחו להישאר בדת ללא ספרי רבנו! כלומר, עת לעשות לה' הפרו תורתיך, גם אם המינים צודקים בעצם החרם והנידוי, הרי שיש לבטלו משום החשש הגדול שמא יצאו מן הדת, לא האשכנזים (שהרי הם אינם זקוקים לספרי רבנו), אלא הספרדים הפרענקים, אשר טרם השכילו להתנתק מספרי רבנו וטרם התרוממו לידע את הדת כחכמי-יועצי-אדום.


אגב, הרמב"ן רומז ברמז עבה מאד שיש בספרי רבנו השקפות רעות רבות, שהרי הוא מתאר את דבקותם של הספרדים הפרענקים במלים הבאות: "כי בהם [בספרי רבנו] ילמדו, ובהם יעלו וירדו". כלומר, יש בספרי רבנו עניינים שעולים בהם ויש עניינים שיורדים בהם שאולה.


והנה דברי הרמב"ן הללו לפניכם:


"לכן רבותי, שימו דעתכם להיות בהסכמה, ותהי לכם לחכמה, כי עיני כל ישראל עליכם, לקחת קל-וחומר ממכם, להודיע דעתכם לציבור, הראוי ברמז – ברמז, הראוי בדיבור – בדיבור, והראוי לחכם – לחכם, והראוי לבור – לבור, פן תצא דבריכם במחלוקת, ותרעו ותשחיתו בכל הר קדשינו, פן תֵּקע נפשינו משלשלת הקבלה, והשרשרת תנתק, וחבל הכסף ירתק, כי יבררו רבים דרך לעצמן, כי תביאו בלבבם מורך, נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך. ועתה רבותינו הגדולים, המגדלים והפינות ושרי המדינות, יחזור לבם על הראשונות, וכל-שכן על האחרונות, וידעו תדעו באמת ובבירור, כי לא ישמעו הקהילות לחרם ומרור, ופני כולם קבצו פארור, בגזירתכם לגנוז ספרי הרב הגדול לעזוב כל איש מאווייו, והפורש מהם כפורש מחייו, כי בהם ילמדו, ובהם יעלו וירדו, ועל מי יסודות תורתו, וספרי חמדתו, ייקח מהם עמדתו".


ז.16. בר-המן מסית את המינים להחרים ולנדות את מתנגדי פשטי האגדות


בד בבד עם תחינתו לרבותיו המינים לחזור בהם מהחרם והנידוי לספר-המדע, הרמב"ן מנסה להסית את המינים להחרים ולנדות ולשמת את מתנגדי פשטי האגדות! וזה לשונו: "להחרים לנדות ולשמת, כל לשון מדברת גדולות, אשר האלהים יצמת, המלעיג על האגדות". כלומר, כל מי שאינו מוכן לקבל את האגדות כפשוטן, מוגדר בפי הרמב"ן כ"מלעיג על האגדות":


"לכן רבותינו חושו למניינכם, והוו מתונים בדינכם, החרם יוּתָּר, והאלה היוצאת תופר, בתרועת שופר. השמתא במניין אחר תבטל, והנידוי לכל רוח יזרה. טוט אסר וטוט שרי. וייצא דבר מלכות מלפניכם, ותהיו לאגודה וקשר של קיימא, לאבד זרוע רמה, להחרים לנדות ולשמת, כל לשון מדברת גדולות, אשר האלהים יצמת, המלעיג על האגדות, או מרחיב פה על האסמכתות [=וייתכן שכוונתו של הרמב"ן במשפט האחרון היא למי שמתנגד לקבלה הפגאנית של חכמי-יועצי-צרפת ותלמידם הנרצע הרמב"ן, בענייני המאגיה והזיות המינות למיניהן. כלומר, כנגד כל מי שכופר בהשקפותיהם ובגישתם הפרשנית אשר נסמכת על 'אסמכתות' דמיוניות]".


ז.17. בר-המן מסית את המינים לתקוף את לומדי הספר מורה-הנבוכים


בהמשך דבריו, הרמב"ן מסית ומדיח את המינים לתקוף את לומדי מורה-הנבוכים: "תשימו יד מוראכם אל פיהם", ואף מעז לקרוא ללומדי המורה: "עוכסי ספר המורה". טענתו של הרמב"ן כנגדם לומדי המורה היא, שהם השחיתו וקלקלו את דרכו של רבנו וזייפו אותה! כאילו רבנו מכשיר את ההגשמה וכאילו רבנו לא הרים על נס את שלושה-עשר יסודות דתנו! ומהי הראיה של הרמב"ן לטענה ההזויה הזו? ובכן, הוא מצטט את דברי רבנו בהקדמתו למורה שהזהיר את תלמידיו שלא יפַרשו את ספרו ככל העולה על רוחם. ברם, הרמב"ן השקרן מתעתע כמנהגו, שהרי אזהרתו של רבנו אינה נוגעת לעניינים שמסורים באומה עד משה רבנו ע"ה, כמו יסוד שלילת הגשמות או שאר יסודות דתנו, שהרי עניינים אלה כבר נתפרשו במקומות רבים, בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, ורבנו לא חידש בהם מאומה רק ביארם והאירם.


ורבנו אף אומר מפורשות באזהרתו זו לתלמידיו, שהיא איננה נוגעת לעניינים שכבר נתפרשו ונמסרו באומה, כל-שכן וקל-וחומר לענייני שלילת הגשמות ושאר יסודות דתנו, אשר נתפרשו היטב בתורה-שבכתב, במסורת התורה-שבעל-פה ובמסורת הפרשנות של החכמים ע"ה.


והנה לפניכם המשך דברי הרמב"ן ובתוך דבריו ציטוט דברי רבנו:


"ועל עוכסי ספר מורה-הנבוכים כתות-כתות תשימו יד מוראכם אל פיהם, כי מצות הרב הגדול המחברו, היא לאמר: לא תפרסמהו [=והיכן אומר רבנו שלא לפרסם את ספרו מורה-הנבוכים? וזה שקר וכזב מבית היוצר של המין הפרענק הזה] ולא תפרשהו. וכך אמר בתחילת ספרו: 'אני משביע באל יתברך לכל הקורא בזה הספר, לבל יבאר ממנו אפילו אות אחת ולא יבאר לזולתו אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שהקדימני מחכמי תורתנו אשר נקבו בשמות, אך ללמד מה שלא אמר אחר זולתי מגאוננו ז"ל אל ילמדוהו לזולתו', זהו טופס דברי הרב ז"ל".


וברור כשמש שיסוד שלילת הגשמות ושאר יסודות הדת הם דברים מבוארים ומפורשים.


זאת ועוד, לא רק שהרמב"ן מסית ומדיח את המינים הארורים להתיר את דמם של ההולכים בדרך האמת, לומדי מורה-הנבוכים, אלא שהוא גם נתן בידי המינים הצרפתים שקרים וכזבים שבהם הם יתקפו וישפכו את דמם של תלמידי רבנו! ואין-לי-צל-של-ספק שהוא רצה שהמינים הצרפתים יעשו בעבורו את העבודה, ויסייעו לו במלחמתו כנגד אנשי האמת ששופכים אור על פסולת הסיגים אשר בידיו. ופעולתו זו היא לא פחות מפעולת המוסרים שמסרו לגויים.


בהמשך דבריו הוא מוסיף להסית ולהדיח את המינים הכסילים, ולתת לפני המינים העיוורים מכשולים, לשפוך את דמם של אנשי האמת והצדק הנאמנים, ושימו לב ללשונות החריפים שבהם הוא מסית ומדיח את חכמי המינים לשפוך את דמם של לומדי מורה-הנבוכים:


"ואף אתם רבותינו הַסכימו עם חכמי פרובינציה וגם אנחנו נצא בעקבותיהם, תחזקו הדבר הזה [=את החרם כנגד לומדי המורה, דהיינו כנגד כל מי שיפרסם או יפרש את המורה ואפילו בענייני יסודי הדת היסודיים!] בחרם ואלה ברעם וברעש ובקול המולה גדולה, ולהב אש אוכלה, ובמלחמות תנופה, עבדיתו הרדפה, הן למות הן לשרושי, הן לענוש נכסין ולאסורין".


כלומר, מצוה לרדוף את לומדי מורה-הנבוכים באכזריות רבה עד כיליון נחרץ ומוחלט! ולשם כך כל האמצעים כשרים: חרם ואלה, רעם ורעש וקול המולה גדולה, להב אש אוכלה, מלחמות תנופה, רדיפה, הרג ומיתה, שירוש, הפקעת נכסים, וכן לאסור אותם בבית הכלא. ולאחר שחכמי המינים יעשו כבקשתו של האגגי, המן הרע הזה, להשמיד להרוג ולאבד את היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז, יבואו השלום והאהבה לקהילות ישראל...


ולאחר שיכָּרתו כל אנשי האמת לומדי מורה-הנבוכים, על חכמי המינים להוסיף ולהטיף, הפעם בנחת, לאנשי שלומם, להיזהר שלא להתקרב עוד ללימוד הספר מורה-הנבוכים. והנה דבריו המתעתעים אשר בהם כל השקרים הללו האחרונים:


"הלא זה די תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן, ובנאות האהבה תרביצו העדר [כלומר, לאחר שיכריתו את אנשי האמת לומדי מורה הנבוכים, עם-ישראל יגיע ל'מרעה שלום' ול'נאות האהבה']. [ולאחר שתכריתו את היהודים לומדי מורה-הנבוכים:] ועוד ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל, להניח העסק מכל וכל [דהיינו שלא להתקרב כלל לספר מורה-הנבוכים], ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה [=הרמב"ן רומז לכך שלימוד המורה מסית ומדיח מלימוד התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה], כי היא בית חיינו ובזה מעלתינו תגדל, השומע ישמע והחדל יחדל, שאי אפשר לכם להוכיח לכל ישראל להיות חסידים [כמו חכמי המינים הצרפתים כמובן], ובזה נהגו אבות העולם לייסר מזה חכמים גדולים, אף כי למנוע מן ההיגיון התלמידים, המתחילים ללמוד [כלומר למנוע מהם ללמוד את המורה]".


מהמשפט האחרון עולה, שגם "חכמים גדולים" וגם "תלמידים מתחילים" אינם רשאים ללמוד את הספר מורה-הנבוכים! והרמב"ן אף מתעתע ש"אבות העולם" הזהירו זאת, דהיינו מללמוד מחשבה ודעת – וכמובן שדבריו שקר וכזב, שהרי הקב"ה מצוה עלינו לידע אותו ככל יכולתנו, ולכן חובה על כל אדם ללמוד את מורה-הנבוכים באופן הדרגתי, ומה שהזהירו מפניו הוא "סתרי תורה" – אך החרם הנדון כלל לא עוסק ב"סתרי תורה" אלא ביסודות דת האמת!


קצרו של דבר, מטרתו הברורה של הרמב"ן היא להשמיד ולהכרית את מורה-הנבוכים מעם-ישראל, תוך שהוא מסלף ומזייף את ספר-המדע במקומות שאינם נוחים לו, וכמו שראינו לעיל בעניין השקפות עונש הכרת, והגהינום וחיי העולם-הבא – ורק מין יפעל להכרית את לימוד מורה-הנבוכים מעם-ישראל, ורק מין ארור ורשע במיוחד, יעשה זאת בתעתועים נכלוליים, כגון תוך מתן מעט שבחים להרמב"ם, ותוך הודאה רפה ומהוססת בחצי-פה ביסודות הדת.


ז.18. בר-המן מצטט את תשובתו של האיֵ הידוע בציבור


בהמשך דבריו, וכהוכחה לכך שיש לבער את לימוד מורה-הנבוכים מקרב עם-ישראל, הרמב"ן מצטט לפני המינים הצרפתים תשובה שכתב האיֵ לשמואל הנגיד. כפי שנראה, מדובר בתשובה מתעתעת ומעורבבת ומסוכנת מאד, אחלק אותה לקטעים ואנתחה לנתחים:


א) תחילה האיֵ אומר שלימוד המשנה והתלמוד לבדם הוא התכלית היחידה: "תיקון הגוף ויישור הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד, ואשר טוב לישראל, כי לימוד התורה מועיל לעצמו ולחכמים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדברי המצות והתורה". ואם לימוד המשנה והתלמוד לבדם הוא "אשר טוב לישראל", ברור שאין צורך ללמוד מדעים ומחשבת ישראל.


ב) בהמשך דבריו האיֵ קובע שלימוד המדעים והפילוסופיה לבדם מוציאים את האדם מן הדת לחלוטין! והוא אף מעז לקרוא לספרי המדעים והפילוסופיה בשם של ספרי מינות: "ספרים חיצוניים". ובמלים אחרות, לימוד המדעים והפילוסופיה גורר את האדם לכפירה ולמינות! וזה לשונו של האיֵ בעניין זה: "ואשר יסור לבו מזה [מלימוד המשנה והתלמוד], ויתעסק בדברים ההם בלבד [בלימוד המדעים והפילוסופיה], יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד עצמו באותן העניינים הכתובים בספרים החיצונים [ספרי המדעים והפילוסופיה], ויסירו מעליו כל דבר לגמרי, ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפילה".


ומעט מגוחך להזכיר את עזיבת התפילה, שהרי אם האדם הזה עוזב את הדת, וכי יש לגנותו על עזיבת התפילה? והלא יש לגנותו על עזיבת יסודות הדת ועזיבת ה'-אלהים-אמת!


ברם, בתוך כל בליל ההתנגדות ללימודי המדעים והפילוסופיה האיֵ מחדיר מלה אחת שסותרת את רוח דבריו הרעים: "ויתעסק בדברים ההם בלבד", כלומר כן יש להתעסק בלימודי המדעים והפילוסופיה? רק לא להזניח את לימוד התורה ויראת השמים? אך אין זו רוח דבריו כאמור. וכנראה שהרמב"ן קיווה שהמינים הצרפתים הכסילים וכן כל קוראי איגרתו לא ישימו לב למלה הבודדת הזו של האיֵ המעורבב והמערבב, ויתמקדו ברוח דבריו שמגנה מאד את המדעים, וכפי שהרמב"ן אומר לעיל: "ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה".


ג) בהמשך דבריו האיֵ שוב מערבב אותנו, דהיינו שעל האדם לאחוז אך ורק בתורה וביראת שמים ולהפנות עורף גמור ומוחלט ללימודי המדעים והפילוסופיה, וזה לשונו: "אבל אשר ימסרו עצמם לתורה וליראת שמים ייצא להם מזה כי ינהיגו כל ההמון לאחרית טובה בלי פקפוק, ולא ישימו שום פקפוק בהקב"ה". כלומר, על האדם למסור את עצמו אך ורק "לתורה וליראת שמים", ורק בדרך זו, דהיינו בהפניית עורף מוחלטת למדעים ולפילוסופיה "ייצא להם מזה כי ינהיגו את כל ההמון לאחרית טובה בלי פקפוק". בסוף דבריו האיֵ אף מוסיף דברי גינוי כנגד לימודי המדעים והפילוסופיה: "ולא ישימו שום פקפוק בהקב"ה", כאילו מי שאינו מתמסר אך ורק ל"תורה וליראת שמים" ומשלב גם לימודי מדעים ופילוסופיה, מפקפק בבורא-עולם.


ד) בסוף דבריו האיֵ מודה ואומר שיש לשלב את לימודי המדעים והפילוסופיה, אך הוא עושה זאת בקול ענות חלושה, ולאחר שהוא כבר החדיר היטב את ההזיה שיש להתמסר אך ורק ללימודי המשנה והתלמוד, וזה לשונו: "ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקין באותן הדברים [=במדעים] ודרכי הפילוסופיא [=מחשבת ישראל] יאמרו לך שהיא דרך סלולה, ושבזה ישיגו לידיעת הבורא, לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת חטא וענווה וקדושה אלא באותם המתעסקים במשנה ובתלמוד ובחכמה יחד, לא בדברי חכמה לבד".


ומי שכותב תשובה מעורבבת שכזאת ומתעתע בעם-ישראל באופנים שכאלה, חשוד לדעתי גם על המינות. שהרי מדרכם של המינים להחדיר מעט אמת לתוך בליל של תעתועים, גם כדי לטשטש ולכסות את מינותם, וגם כדי שדברי האמת המעטים שבהם ישמשו כ"תעודת הכשר" לכללות דבריהם. ובפרק האחרון אוסיף משהו בעניין שיטתם הזו של המינים: שיטת החזיר.


ועל הזיות נוספות מבית סכלותו של האיֵ המפוקפק, ראו: "מאסף לזיופי ספרות הגאונים".


קצרו של דבר, הרמב"ן נעזר בתשובתו המעורבבת של האיֵ גם כדי להציג את לומדי מורה-הנבוכים כאפיקורוסים אשר ניערו את עצמם ממצוות התורה, גם כדי להוציא שם-רע על הספר מורה-הנבוכים שהוא כביכול מדרדר את בני האדם לנטוש את מצוות התורה שניתנו לנו בהר סיני, ואף לדרכי מינות ומדוחים, וגם כדי להראות מרוח דבריו המרכזית של האיֵ שאין ללמוד כלל וכלל את ספרי המדעים והפילוסופיה, ויש להתמקד אך ורק במשנה ובתלמוד – וכפי שהרמב"ן אומר לעיל: "ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה".


וכמובן, מי שילמד רק משנה ותלמוד ויפרש את אגדות חז"ל כפשוטן כפי שאיפתו של הרמב"ן, אין ספק שלא יבחין במינותו של הרמב"ן ואין ספק שהוא ימשיך לשקוע בשוחת המינות.


ז.19. בר-המן מתעתע שדבריו מקובלים על ר' אברהם בן הרמב"ם


לקראת סוף איגרתו אומר הרמב"ן כך:


"ואתם גודרי פרץ [חכמי המינים הם גודרי פרץ? והלא הם-הם פורצי הפרצות!], העומדים על אדון כל הארץ [המינים הם כמלאכי השרת העומדים לפני ה' יתעלה שמו?], ראוי לכם להזהיר בזה, ולייסר בכיוצא בזה [שאין ללמוד את הספר מורה-הנבוכים]. ואם תראו בעצתכם הטהורה, להוביל שי למורא, הבו עוז לאלהינו ותנו כבוד לתורה, יעמדו נא שרינו, לכל הקהל אשר בעירנו, ונמָּלך תחלה, ביסוד המעלה, בנן של קדושים הארז האדיר, אשר בין עבותים צמרתו, זרע קודש מצבתו, הרב רבי אברהם בנו של רבינו ז"ל, ותהיה הסכמת כולכם עמו הסכמה אחת, והעובר מקול פחדיכם יֵחת, הנס לכם מן הפח ילכד בפחת, ופָרְשׂוּ [=וחתכו] כאשר בסיר, וכבשר בקלחת [ובמקור (מי' ג, ג) הפסוק הזה הינו תוכחה למנהיגים עושקי דלים, והוא מתאים מאד למינים], בזה תאירו בנתיב השלום כצהרים, ולזה יטו הקהילות אזנם וסרה קנאת אפרים".


כלומר, אם אתם המינים הצרפתים תסכימו להחרים ולנדות את הספר מורה-הנבוכים בלבד, ולחזור בכם מלהחרים את ספר-המדע, הרמב"ן מתחייב שהוא וכל חכמי ספרד ילכו לחלות את פניו של ר' אברהם בן הרמב"ם, ויביאו להסכמה בין המינים הצרפתים לבין בנו של רבנו! הייתכן כדבר הרע הזה?! ובהמשך סדרה זו נראה את איגרתו של ר' אברהם בן הרמב"ם. על-כל-פנים, ברור שהרמב"ן מתעתע כאילו כל דבריו מוסכמים על ר' אברהם בן הרמב"ם.


ז.20. בר-המן מבקש שהמינים יכבדו את חברו שלמה ברצלוני


בסוף איגרתו הרמב"ן מפציר בחכמי המינים לנהוג כבוד באחד מחבריו הרשעים:


"ואל חברי הרב החסיד ר' שלמה מברצילוני, שלומכם כנהר הטו, ותצוו עליכם בבקשה ובמטו, לירא את מוראו, להיזהר בכבודו, ולהזדרז ולשמוע בתוכחתו, להיזהר מגחלתו, להחזיק בדתו, וללמד תורתו, היקרה מפנינים, ולסבול פצעיו הנאמנים.


כי שמענו בבעלי המחלוקת, המבעטים בכבודו, ופורקים במוראו, חיללו בקודש חמסו תורה, ועליכם רבותינו המצוה הזאת, כי תלבישו קנאות ותצבאו צבאות, שרי אלפים ושרי מאות, לבא באדירים, לעזרת ה' בגיבורים, עד אשר אימת הרב עליהם, כי ככפיר ינהם, ולא יעמדו אליו בגובהם, והוא גם הוא ישמע למוסרכם, ויזהר בכבודכם, ויהא מקבל בשמחה את כל האדם, למען תהיה מחלקתו עם חכמי עירו כמחלוקת בית שמאי עם בית הלל הנוהגים אהבה ורעות זה בזה, לקיים מה שנאמר 'האמת והשלום אהבו'. וצור ישראל יכתת חניתותיהם למזמרות, לאיתים חרבותם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".


והבאתי את הדברים הללו רק כדי להראות שהמינים הצרפתים הארורים היו קולגות של הרמב"ן, שהרי הוא מבטיח להם שאם הם יכבדו את חברו, הוא ישיב להם כבוד.


ז.21. חתימת האיגרת


הרמב"ן חותם את איגרתו בברכות חמות ומרוממות מאד למינים הצרפתים הארורים:


"וייקל מעליכם רבותינו ומעל גבולכם, עול מלכותכם וכובד גלותכם, וישכן אתכם במשכנות מבטחים, ובמנוחות שאננים כבודכם יחנה. ויוסיף כל אשר לכם למשנה, ינחילכם ביש הצפון ובתוחלת הערוכה. והייתם ברכה כחפציכם וכחפץ תלמידכם, החפץ בכבודכם, ומתפלל בעד שלוותכם. לגזירותיכם יקרע ליבו לכמה קרעים, יחרד לרגעים, ונושא נפשו אל גואל ישראל וקדושו, כי יקיים בכם מה שכתב: 'כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ' [זכ' ח, יב] וגו'.


הכותב לפני כבודכם, כורע לכבוד ומשתחווה למורא, תלמידכם הצעיר אשר לכל מצוותכם מזומן, ועמכם נאמן [=המין הפרענק נאמן למינים הצרפתים]. משה ב"ר נחמן ז"ל".


סוף דבר


"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).


אחתום מאמר זה בהערה על תעתועיו של הרמב"ן באיגרתו זו, דהיינו בהערה על המקומות המעטים והבודדים יחסית שבהם הרמב"ן אומר דברי אמת למחצה לשליש ולרביע, מפני שתעתועיהם הללו של המינים משמשים כלי ניגוח בידי התועים להרוס את דרך האמת.


ואסביר: המינים מחדירים ערֵמות גדושות של השקפות מינות ומדוחים, תוך שהם מבינים היטב שלאחר שהחדירו אותן עמוק, טשטושן המועט והאפסי בדברי אמת, לא יערער במאומה את השקפות המינות שהוחדרו – ההיפך הגמור! החדרת זיק של אמת לתוך בליל של השקפות מינות מטונפות מועילה להחדרתן ללבבות! שהרי אותם זיקי אמת מגומגמת ומסולפת ישמשו בידי הכסילים כ"תעודת הכשר" שבה יוכלו לנפנף כנס בפני אנשי האמת ואף לנגחם בה – ו"להוכיח" להם בזה שהרמב"ן ושאר שיקוציהם היו נאמנים לתורת משה! קצרו של דבר, אותם זיקים של דברי אמת, מקלים על המינים הארורים להחדיר את השקר לעם ה' צבאות.


לפיכך, בכל מקום שתמצאו דברי מינות לצד דברי אמת, דעו כי מינים אורתודוקסים כתבום. וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, וכך הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


וחז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו בעניין זה, ראו נא פסקם בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט):


"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


כלומר, גם כאשר המין יתעתע שמחשבתו לשמים, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו.


לסיכום, דרך המינים הזו היא דרך הטומאה המגונה ביותר: דרך החזיר. החזיר הפך להיות לסמל הטומאה והתיעוב אף שיש לו סימן טהרה, וזאת מפני שהוא נראה כלפי חוץ כטהור. כלומר, מכך שדווקא החזיר הפך להיות לסמל הגיעול אנו למדים, שהטומאה הגדולה ביותר והמינים הרשעים והמסוכנים ביותר הם אלה שפושטים את טלפיהם כלפי חוץ: "טהורים אנו". מפני שכך הם מדיחים ומפילים המונים ברשת המוות והמינות. אולם, עיון נוסף בדברים חושף שמדובר בהתעיות מסוכנת, כי מאחורי "דברי האמת" מסתתרת מינות אפלה ורצוצה.


"כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה).


"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג).

חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב''ם ושריפתם (חלק ד)
.pdf
הורידו את PDF • 516KB

100 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page