top of page

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יב)

אחד מתכסיסיו של רש"י הוא שימוש בהטעיות אשר נועדו לטשטש ולכסות על מינותו. אחת מן ההטעיות הללו היא "מלחמתו" במינים, אך כאמור גינויו ואזכוריו את המינים אינם אלא תכסיס והטעיה כדי להסתיר את עובדת היותו מין – שהרי אם עומד לפנינו פרשן שנלחם כנגד השקפות המינים, לא נעלה על הדעת שאותו פרשן בעצמו שוגה באותן ההשקפות הרעות!


בדומה לכך אנו מוצאים בימינו אצל תלמידיו חבושי מגבעות עור הארנבות הטמאות ועטויי גלימות הכומרים השחורות, אשר נלחמים מלחמת חורמה עזה ביותר ברפורמים – וכל זאת הטעיה מכֻוונת שנועדה להסתיר את המציאות הקשה שהם לא פחות רפורמים מהרפורמים, שהרי הם בעצמם ערכו רפורמות קשות וחריפות מאד בדת משה באלף השנים האחרונות: הם ביטלו קרוב למאה מצוות מן התורה (בשריפת ובמחיקת ספר המדע) וביניהן החשובות והיסודיות בדת משה כגון ידיעת ה' וייחודו והרחקה מעבודה-זרה, ואף גרעו והוסיפו וערכו את שאר מצוות התורה בהתאם למטרתם להפוך את התורה לקורדום חוצבים פרו-נוצרי.


בנקודה מסוימת הרפורמים החרדים אף הגדילו לעשות מאחיהם הרפורמים החילונים, שהרי הרפורמים החילונים אינם מתיימרים להיות "קדושי עליון" ואינם תובעים מונופול על התורה ואף אינם הופכים את התורה לקורדום חוצבים – הם פשוט אנשים שתאוותיהם גברו עליהם ולכן הם מתירים לעצמם חלק מאיסורי התורה, ואף אינם מכחישים זאת. לעומתם, הרפורמים החרדים, שתאוותיהם גברו עליהם בדיוק כמו מקביליהם החילונים, מתעקשים לנהוג בצביעות בשחצנות ובדורסנות: הם מתחזים ל"קדושי עליון", מתעים ומתעתעים, תובעים מעם-ישראל לרומם ולממן הזיות ורפורמות מינות משחיתות שאבותיהם הראשונים והאחרונים זיהמו בהן את דת משה, ואף מתפשטים ומשתלטים בכוחנות על עם-ישראל כמו גרורות סרטניות.


ושמא בגלל צביעותם וגאוותם של הרפורמים החרדים הקב"ה הנחית דווקא על השטעטל הפולני-ליטאי את מכת האכזרי הגדולה ביותר? שהרי הרפורמים החילונים נרצחו במספרים קטנים יחסית – היטלר כלל לא הגיע לארה"ב ובריטניה, ובגרמניה ובצרפת נרצחו רק כעשרים אחוז מכלל היהודים. לעומתם, למעלה מתשעים אחוז מיהודי פולין וליטא נרצחו באלף-אלפי מיתות משונות, ובפולין גם היו הסבל וייסורי האימים הנוראיים ביותר: בפרעות ובהתעללויות הקשות, בייסורי הרעב והמחלות בגטאות, ובייסורי הגוף במחנות הריכוז הנוראיים למיניהם – וראוי לשאול, האין עלינו חובה עצומה ללמוד ממהלך ההיסטוריה ולהפיק לקחים?


"מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר, מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים? הֲלוֹא יְיָ זוּ חָטָאנוּ לוֹ! וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ, וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו [על עם-ישראל] חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה, וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב" (יש' מב, כג–כה).


נחזור עתה לרש"י אשר מזכיר ומגנה את המינים, אך בזאת הוא מתעתע ומסתיר את מינותו, שהרי כאמור, קשה מאד להעלות על הדעת שמי שנלחם במינים מפיץ את השקפותיהם…


דוגמה ראשונה


בבראשית (א, כו) רש"י מפרש כך:


"נַעֲשֶׁה אָדָם – [...] אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות [...] אף-על-פי שלא סייעוהו [המלאכים] ביצירתו [אך כן סייעוהו במתן עצה כאמור] ויש מקום למינים לרדות [דהיינו לומר שיש שתי רשויות בשמים] לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענווה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שיהא מדבר עם בית-דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' [בר' א, כז], ולא כתב 'ויבראוּ'".


נמצא, שרש"י סבר שהמלאכים לא סייעו לה' יתעלה ביצירתו של אדם, אבל כן סייעו לה' יתעלה במתן ייעוץ והדרכה, שהרי רש"י מדגיש שלא סייעוהו "ביצירתו", דהיינו ביצירתו בלבד. נמצא שוב, שגם כאשר רש"י כותב דברי אמת, הוא מחדיר בהם דברי מינות. כמו כן, רש"י כותב לעיל: "ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שיהא מדבר עם בית-דינו אלא עם עצמו", ומדברי רש"י עולה שהקב"ה מדבר ומשוחח עם עצמו, ועילגותו האירופית הבל מהובל היא.


ועתה נעבור לעיין במקור דברי רש"י במדרש בראשית רבה (תיאודור, פרשה ח):


"בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיוון שהגיע לפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם' וגו' [בר' א, כו] אמר: 'רבונו שלעולם מה אתה נותן פתחון פה למינים?', אמר לו: 'כְּתוֹב! והרוצה לטעות יטעה'. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: 'משה, האדם שאני בורא לא גדולים ולא קטנים אני מעמיד ממנו? שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, הוא אומר: מה אני ליטול רשות מן הקטן? והן אומרים לו: למד מבוראך שברא העליונים והתחתונים, וכיוון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת'".


שימו לב! לפי המדרש הקב"ה אומר: "כְּתוֹב! והרוצה לטעות יטעה", ואילו רש"י אומר בפירושו: "ויש מקום למינים לרדות". כלומר, לפי הנאמר במדרש רק מי שרוצה להטעות את עצמו וללכת בדרכי המינות – יטעה וישתף שם-שמים עם דבר אחר, וביתר ביאור: אין שום מקום לדון לכף זכות את המינים, שהרי נאמר במפורש שהם מטעים את עצמם ללכת בדרכי המוות והמינות. לעומת זאת, ניתן ללמוד מפירוש רש"י שיש לדון לכף זכות את המינים, שהרי לפי רש"י, "יש מקום למינים לרדות", דהיינו הקב"ה בניסוחו, הוא זה אשר פָּתח למינים את השער למינות! וברור לנבונים שההשקפה הזו שהוא מנחה אליה הינה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.


כמו כן, מצוה רבה לחשוד ברש"י שהוא זייף את המדרש כדי שלא לחשוף את האמת הנוקבת והיא: שהמינים הארורים הם-הם האשמים היחידים במינותם, וזו בבחירתם ללכת אחרי התהו. אך מדברי רש"י עולה כאמור, שהקב"ה באופן ניסוחו את התורה הוא זה שפָּתח את הפֶּתח למינים. וכבר ראינו את השקפתו זו של רש"י בהשגת הפוחז הצרפתי (הל' תשובה ג, טו):


"ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו [גדולים מרבנו לפי דמיונו] הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות [כאילו הקב"ה בניסוח הפסוקים אשם בסכלותם], ויותר [מזו] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


מפירוש רש"י הנדון למדנו גם על כסילותו, שהרי שיתוף-שם-שמים ביצירת האדם פחות חמור מן ההגשמה, ואסביר: ההגשמה היא התפרצות ישירה קמי אמיתת עצמותו יתעלה שמו, ואף השיתוף מן הסוג הגרוע ביותר: שהרי בייחוס הגשמוּת מייחסים לו את ריבויו של החומר, אשר מתחלק לכמעט אינסוף חלקים ומחלקות. קצרו של דבר, רש"י מכזב ומתעתע שהוא מקפיד שלא לשתף-שם-שמים כביכול, אך מחדיר השקפה חמורה ממנה – את ההגשמה הגסה. ולעיון נרחב בפירושי התועבה של רש"י לבראשית פרק א פס' כו–כז, ראו לעיל חלק ד.


דוגמה שניה


בבראשית (ו, ז) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם", ושם פירש רש"י: "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם – חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים".


כמו בפירושו לפסוק הקודם שם, שבו כתב: "עלה במחשבה לפניו מה לעשות", גם בפירושו זה רש"י מייחס לבורא אי-ידיעה, שהרי רק עתה הבורא יתעלה-שמו חושב מה לעשות עם מין האדם... וכבר הוסבר שייחוס אי-ידיעה לה' מבטא שינוי ומגרעת, כביכול קודם היה הקב"ה תוהה ובוהה, ועתה נצנץ רעיון במוחו ועלה במחשבה לפניו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה. וייחוס מגרעת או שינוי לה' הינו הגשמה, שאין מגרעת או שינוי אלא לשוכני-בתי-חומר.


אולם, למרות שגם בפסוק ו וגם בפסוק ז רש"י מייחס להקב"ה אי-ידיעה (ויש דוגמות רבות בפירושו לייחוס מגרעת והעדר ידיעה לבורא-עולם), אין הדבר מפריע לו להעתיק דברי אגדה בפירושו לפסוק ו אשר קובעים חד-משמעית שייחוס אי-ידיעה לה' יתעלה היא בגדר מינות! ובמלים אחרות, רש"י הכסיל חושף את רשעותו, כי למעשה הוא מעיד על עצמו שהוא מין!


והנה לפניכם פירושו, המלים "וזו כתבתי לתשובת המינים" הן של רש"י, והשאר מועתקות על-ידו בשינויים ממדרש בראשית רבה (פרשה כז): "וזו כתבתי לתשובת המינים: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, אמר ליה: אי אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד? אמר לו: הן. אמר לו: והא כתיב 'ויתעצב אל לבו'! אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: ומה עשית? אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו: בשעת חדותא – חדותא, בשעת אבלא – אבלא. אמר לו: כך מעשה הקב"ה, אף-על-פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם".


נמצא, כי ממש לצד ייחוס אי-ידיעה מפורשת להקב"ה פעמיים, רש"י מצטט את דברי חכמים ע"ה בעניין ההשקפה שהכל גלוי וידוע לפניו יתעלה, ומוסיף וקובע שייחוס אי-ידיעה לבורא היא בגדר מינות... נמצא שרש"י היה כסיל ויחד-עם-זאת גם צבוע, שהרי הוא מראה עצמו כמי שמתנגד למינים ונלחם בהם, כדי שלא נגלה שהוא מין ונשרוף את פירושו כפי ההלכה – בעוד שהוא-הוא אבי-אבות-הטומאה, הוא זה שהחדיר לדת משה מאות רבות של פירושי מינים והשקפות פגאניות. התנהגותו זו של רש"י מזכירה אפוא מאד את טבע החזיר: "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויק' יא, ז) – מראה שהוא כביכול משיב על המינים, ובקרבו ובמהותו אינו אלא מראשיהם ומממשיכי דרכם.


ואחתום באונקלוס וברס"ג, אונקלוס תרגם: "וַאֲמַר יְיָ אַמְחֵי יָת אֱנָשָׁא דִּבְרֵיתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא, מֵאֲנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחְשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשׁמַיָּא, אֲרֵי תַּבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּינוּן". כלומר, אונקלוס מעביר את עניין השינוי מאמיתת עצמותו יתעלה לשינוי בפקודתו ובפעולתו. ורס"ג פירש: "כִּי נִחַמְתִּי – כי גזרתי עליהם כמו שבראתים". כלומר, רס"ג שלל את קיומה של תכונת נפש אנושית להקב"ה, בהעבירו את עניין ההִתהפכות הרגשית לגזרה שיצאה מלפניו.


שבע דוגמות נוספות


1) בפירושו לדברים (לב, כא) רש"י אומר כך: "בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם – אלו המינים, וכן הוא אומר: 'אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים' [תה' יד, א]". נמצא, שרש"י מגנה את המינים ומכנה אותם "נבלים", ובדרך זו הוא מכסה על מינותו. כמו כן, לפי רש"י, לא רק משתף הוא בגדר מין אלא גם אתאיסט, וזה אמנם נכון, אך הוא לא ידע שגם מי שסובר את הגשמות אין לו אלהים, כי הוא מדמיין במחשבתו אלהים שלא קיים במציאות, כך שלמעשה אין לו אלוה בפועל.


2) בפירושו למגילה (יז ע"ב) רש"י כותב: "המינים – תלמידי ישו הנוצרי", וכבר ראינו לעיל שרש"י מודה ששיתוף הוא בגדר מינות, אך ברור שהוא לא היה סבור שהנוצרים נחשבים למינים בגלל שהם מגשימים, שהרי לא רק שהוא בעצמו היה מגשים, רבים מחבריו ורבותיו "הגדולים והטובים" כלשון הפוחז מפוסקיירא, היו מגשימים – ואם רש"י היה סבור שהגשמה היא מינות היה עליו להתנער פעמים רבות ובאופן ברור וחד-משמעי מהשקפות חבריו, ברם, בכל התייחסויותיו למינים רש"י-שר"י אינו כותב ואפילו ברמז שהגשמה היא בגדר מינות!


3) בפירושו לסוטה (מט ע"ב) הוא כותב: "עצה – שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדאמרינן בחגיגה כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים? [ה ע"ב]". בפירושו זה רש"י מערבב בין שני מושגים: אפיקורוסים ומינים, ואולי זהו היסוד לשיבוש דפוסי משנה-תורה: למחיקת המינים ולכתיבת האפיקורוסים במקומם (ובעניין זה ראו: לקמן חלק כב; ו'מדוע צאצאי המינים סילפו את נוסח תפילתם של חז"ל להשמדת המינים?').


4) בפירושו למשלי (א, כב) רש"י כותב כך: "עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי – פְּתָיִם, המתפתים על-ידי מסיתים ומינים", כלומר רש"י משווה את המינים למסיתים לעבודה-זרה.


5) בפירושו לגיטין (מז ע"א) הוא כותב: "ובמינים הוא דאמרינן מורידים אבל לא מעלין" (ובדומה לזה הוא כותב במסכת חולין יג ע"ב), ואכן, ההלכה התלמודית לגבי המינים היא "שמורידין ולא מעלין". אולם, המינים המתחזים ל"קדושי עליון" גרועים בהרבה מהמינים שהכל יודעים שהם מינים, מפני שכולם יודעים להיזהר מהם ומהשקפותיהם. וזכורני את אמי ע"ה אשר נהגה ללמד אותי שהנחש שנתגלה לך שהוא נחש – אינך צריך עוד לחשוש ממנו, שהרי תדע להיזהר ממנו מכאן ולהבא, כלומר הנחשים הנסתרים הם המסוכנים ביותר…


6) בפירושו לסנהדרין (לח ע"א) רש"י כותב: "שלא יאמרו המינים שותף היה אדם במעשה בראשית, לפיכך קדמו לו כולם", ושוב אנחנו רואים ביטוי לכך שרק המשתף-שֵׁם-שמים עם דבר אחֵר הוא בגדר מין, וכאמור רש"י לא רצה להבין שהמגשים הוא אבי-אבות-המשתפים.


7) עוד הוא כותב בפירושו שם (לח ע"ב): "כדי שתדע להשיב לאפיקורוס – להביא ראיה מן התורה לדברי המינים. [...] שפקרו המינים – שמביאין ראיה מן התורה להפקירן", ושוב אנחנו רואים את ערבוב המושגים בין המינים לאפיקורוסים, אך כאן יש עניין נוסף: רש"י מגלה שהמינים מביאים ראיות מן התורה להשקפותיהם הרעות, וחשף בזה את מינותו שהרי הוא בעצמו מביא ראיות מן התורה להגשמתו ומינותו, וכך גם מעיד הפוחז מפוסקיירא על רש"י-שר"י וחבר-מרעיו בהשגתו להלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא [הרמב"ם] לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


8) המינים – גלחים: מצאנו כמה פירושים שבהם רש"י מגנה את "הגלחים", דהיינו הכומרים או המינים: בפירושו לסנהדרין (ק ע"ב), רש"י כותב שהמינים הם גלחים: "מינים – גלחים", ונראה שכוונתו שם לכומרים שהיו נוהגים לגלח את מרכז ראשם ומשאירים "כתר" של שיער. עוד הוא מפרש בעניינם במסכת שבת (קלט ע"א): "בטולי אמגושי – יבטלו המינים גלחים המשניאים אותנו", והנה לנו דוגמה נוספת ל"מלחמתו" במינים. עוד הוא פירש שם (קיא ע"ב): "כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן", וכוונתו כנראה לאופני התספורת של הכומרים. ברם, ניתן לומר זאת בהיבט הפרשני גם על רש"י, שהרי יש לו לשונות רבים שניתן לכאורה לפרשם כמשל וניתן לפרשם כהגשמה – אך הופעתם בתוך פירוש פשטני מוצהר, לצד פירושי הגשמה ברורים ומפורשים, ולצד העובדה שרבים מחבריו ורבותיו היו מגשימים – כל אלה מביאים בהכרח למסקנה שהוא היה מגשים. וכל מי שנמצא בסדום ומדבריו עולה שהוא סדומי – הוא בגדר סדומי עד שלא יודה על האמת אלף פעמים, אך כאמור, בכל המקומות שרש"י מזכיר את המינים למיניהם הוא לא אומר אפילו פעם אחת שההגשמה היא בגדר מינות!


והנה פירוש נוסף שרש"י כותב שם (קטז ע"א) בעניין הגלחים: "ספרים שכתבו להם הגלחים להתווכח עם ישראל" – וגם פירושיו של רש"י יצרו מחלוקת בישראל על מהות מצוות ידיעת ה' וייחודו וכן סביב השאלה האם יש אמת במאגיה ובפשט אגדות חז"ל. כלומר, רש"י למעשה ייסד את ספרות הקבלה והמאגיה אשר עמוסה וגדושה בהזיות ובהשקפות רעות, שהרי הוא החדיר לעם-ישראל את השיטה האשכנזית של לימוד אגדות חז"ל כפשוטן, ושיטה זו הביאה לצמיחת ספרות הקבלה, המאגיה, וההזיות הפגאניות שמרחיקות אותנו מאל אמת (אפשר גם לעיין בשני מקומות נוספים שבהם רש"י הזכיר את 'הגלחים': סוכה יז ע"א, ונדה ל ע"ב).


קצרו של דבר, רש"י בפירושיו מתנער מן המינים ואף תוקף אותם, אך יחד עם זאת הוא מזהם את דת משה בפירושי הגשמה רבים, ובאינסוף הזיות מאגיות אליליות. ולעתים, מי שמתיימר להיות המגן של הדת או ההשקפה הוא זה אשר למעשה מחריב ומחלל אותה במו-ידיו, וכמו שמתגלה לעתים ש"הרבנים" ו"משגיחי הצניעות", בבתי-הספר לבנות או לבנים, גרועים מאנשי סדום ועמורה, כי כלפי חוץ הם "קדושים וטהורים" אך בחדרי-חדרים הם גרועים מחיות טרף אכזריות. ואם לא היו מתרחקים מדרכי מישרים בהשקפותיהם, ואם לא היו נוטים אחרי הדת האורתודוקסית רוויית ההזיות המאגיות האליליות, קרוב לוודאי שהקב"ה לא היה נעדר ממחשבתם ויראת-השמים הייתה מונעת מהם להחריב נפשות ולחלל את דת האמת.


דוגמה צא


בבראשית (יז, יד) נאמר כך: "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר", ושם פירש רש"י: "אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל – משיגיע לכלל עונשין ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת אבל עובר בעשה; וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ – הולך ערירי ומת קודם זמנו". וכן רש"י אומר בפירושו למסכת שבת (כה ע"א): "מיתה בידי שמים – ימיו נקצרים, אבל אינו הולך ערירי", ובעמוד הבא שם הוא מוסיף: "כרת [...] דאית בה תרי חומרי: ימיו נכרתין, והולך ערירי". כלומר, לפי רש"י ההבדל שבין מיתה בידי שמים לבין כרת הוא שמי שנידון בכרת מת ערירי. נמצא אפוא לפי רש"י, שדין כרת הוא מיתה בעולם-הזה ללא צאצאים ובקיצור ימים.


פירושיו הללו של רש"י מנוגדים לחלוטין למסורת-התורה-שבעל-פה שבידי חז"ל, לפיה עונש הכרת כלל אינו שייך לעולם-הזה אלא אך ורק לעולם-הבא, וכֹה דברי חכמי האמת מעתיקי השמועה (מתוך דברי רבנו בהלכה שיבואו לקמן): "שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא] – מפי השמועה למדו 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא". כלומר, רש"י בפירושו הרע הזה חותר למעשה תחת יסודות דת האמת, שהרי אם הכָּרת הוא עונש מיתה בקיצור ימים בעולם-הזה, הרי שבפועל נמחק מיסודי הדת עונש הכרת הנצחי של הנפש!


כמו כן, ממחיקת עונש הכרת של הנפש מיסודי הדת, עולות שתי מסקנות נוספות:


1) אם אין עונש נצחי לנפש הרי שהעונש לאדם בעולם-הבא הוא בהכרח עונש גופני (ובעניין זה ראו: 'האם יש תנורים ומשרפות בגיהינום?'), ואם העונש שבעולם-הבא הוא עונש גופני ברור שגם השכר ששמור לצדיקים בעולם-הבא הוא שכר של הנאות גופניות. ואין זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בהזיה הזו אצל רש"י, דהיינו שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים, שהרי כבר מצאנו זאת עד כֹּה בארבעה מקומות נוספים, ראו: במבוא לחלק כו, ובמבוא לחלק מא, ובמבוא לחלק נה. וכן במבוא לחלק נט (שם העולם-הבא הוא ימות המשיח).


ועל הוזי ההזיות הללו אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק, וכֹה דבריו:


"וכת שלישית חושבת כי האושר המיוחל הוא תחיית-המתים, והוא שיחיה האדם אחרי מותו ויחזור עם משפחתו וקרוביו ויאכל וישתה ולא ימות עוד. והנקמה שלא יחיה. ולומדים גם על זה במאמרי חכמים ובמקצת פסוקים מן המקראות המתאימים לטענה זו".


נמצא, כי הכת הזו שגתה לחשוב, שהאושר, כלומר השכר בעבור קיום המצוות, הוא תחיית-המתים, והנקמה, כלומר העונש על אי-קיום המצוות, הוא שהחוטא לא יקום בתחיית-המתים (ונדון לייסורי גיהינום). ומכאן עולה המסקנה המטלטלת: לפי רש"י העולם-הבא הוא עולם גשמי וחומרי. כלומר, רש"י הבהמי לא היה מסוגל להבין את רוממות חיי העולם-הבא אשר הינם עונג נפשי נצחי נשׂגב, ולכן הוא נכלל אפוא בקבוצת בעלי-החיים הבהמיים ההולכים על שתיים, אשר אינם מסוגלים להעלות על דעתם שחיי העולם-הבא הינם חיים בלא הנאות גופניות וחושניות! וכבר ביארתי את סכלותם זו של "חכמי ישראל" התועים והמינים במאמר: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", ואצרף כמה שורות מן האמור שם:


העדר ידיעת ה' והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם ובהזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשׂוּ את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם. עד כאן משם.


והוא הדין לרש"י – ראש הוזי ההזיות, אשר ערבב בין חיי העולם-הבא לתחיית-המתים, כך שחיי העולם-הבא לשיטתו הינם חיים גופניים ומוחשיים של הנאות ותענוגות. ובמלים אחרות, ניתן ללמוד מהשקפתו זו על ריחוקו מיסודות הדת, על סכלותו במחשבת-ישראל, ועל רדיפתו אחרי התאוות והעינוגים הגופניים – עד שהוא לא היה מוכן לקבל בשום פנים שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולי הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם וזימותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי-שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפֵלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמר: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".


2) אם העולם-הבא הוא עולם של עונג חומרי-גופני – הרי שנמחק הלכה למעשה העולם-הבא האמיתי מן המציאות! שהרי העולם-הבא הוא עולם של תענוגות נפשיים נצחיים! כלומר, הסובר שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים – ביטל למעשה את העולם-הבא!


ובמלים אחרות, רש"י למעשה כופר באמיתת חיי העולם-הבא, ורבנו כבר לימדנו שזו הייתה אחת מהשקפותיהם היסודיות של המינים הראשונים, וכֹה דבריו בפיהמ"ש לברכות (ט, ז):


"כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור קלקלו, השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות לזיוף ולסילוף השקפות האמת, כדרכם של המינים וצאצאיהם]".


כמו כן, ההשקפה באמיתת חיי העולם-הבא ועונש הכָּרת מעוגנים ביסוד מיסודות דתנו! והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו, בשתי הפְּסקות לקמן:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...]


וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ועוד בעניין עונש הכרת ראו: "מהו עונש הכרת ועל מי הוא חל?", ואצרף גם כמה הלכות בעניין חיי העולם-הבא, מתוך פסקי רבנו בהלכות תשובה פרק ח:


"הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם-הבא [...] ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו [...] וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא] – מפי השמועה למדו 'הִכָּרֵת' בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' לעולם-הבא: כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה, אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתה".


ועל העולם-הבא ושׂגב רוממותו תוכלו לעיין בהרחבה בהלכות תשובה פרק ח שם. ואחתום בהִלכת רבנו בעניין התופשים את חיי העולם-הבא כחיים של תענוגות גופניים.


וכֹה דבריו בהלכות תשובה (ח, ט–י) בשתי הפְּסקות לקמן:


"שמא תֵּקַל בעיניך טובה זו [טובת חיי העולם-הבא], ותדַמֶּה שאין שכר המצוות והווית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באוהלי-שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה [=וכן המינים האירופיים כרש"י וחבריו].


אבל החכמים ובעלי הדעה [השרידים אשר ה' קורא] יידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהם תוחלת. ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם-הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה, וכל הדברים האלו צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטלים".


"לְמַעַן יִיטַב לָךְ [=בעולם-הזה] וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים [=לעולם-הבא]" (דב' כב, ז); "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" (תה' לא, כ); "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תה' כז, יג); "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


דוגמה צב


בבראשית (יז, כב) נאמר: "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם", ושם פירש רש"י: "מֵעַל אַבְרָהָם – לשון נקיה הוא כלפי המקום [כך בדפוס ראשון, ולפנינו 'כלפי השכינה']". ויש לשאול ולהבין: מדוע מדובר כאן בלשון נקיה? מהי המציאות שיש להסתירה ב"לשון נקיה"?


ובכן, נראה ברור שרש"י סבר שהקב"ה עמד והתייצב ממול אברהם, אך כדי שלא לתאר את הקב"ה ואברהם אבינו כשווים או כקרובים זה לזה במעלה, שינה הכתוב ואמר שהקב"ה עלה מעל אברהם. רש"י חוזר על הפרשנות הזו כמה פסוקים לאחר-מכן ביחס למלאכים (יח, ב): "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה", ושם הוא פירש: "נִצָּבִים עָלָיו – לפניו, כמו 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה' [במ' ב, כ]. אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים". כלומר, שלושת המלאכים ניצבו פיזית כנגד אברהם אבינו, אך משום מה לפי דמיונו לא היה ראוי לומר עליהם שהם עומדים לפניו, אולי כדי לא לרמוז שהם שווים או קרובים לאברהם אבינו ע"ה במעלה, ולכן נאמר בתורה "נִצָּבִים עָלָיו". ואם יַקשוּ עלי ויאמרו: מאין לי לדעת שלפי רש"י המלאכים עמדו פיזית לפני אברהם אבינו? ובכן, התשובה טמונה בפסוק שרש"י מביא לנו כראיה: "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה", ושם הסביר אונקלוס: "וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְּמְנַשֶּׁה" – כלומר, כמו שהמלה "עליו" אצל שבט מנשה מבטאת סמיכות פיזית למטה אפרים, כך המלה "עליו" אצל שלושת המלאכים מבטאת סמיכות פיזית-גופנית.


נמצא, כי המלאכים שנאמר בהם "נִצָּבִים עָלָיו", ניצבו התייצבות פיזית-גופנית כנגד אברהם אבינו, ועל התייצבות זו אומר רש"י-שר"י, שנקט הכתוב ב"לשון נקיה" ובמקום לומר "לפניו" או "ממולו" או "כנגדו" נאמר – "עָלָיו". ואם זו פרשנותו ביחס למלאכים בפסוק סמוך, אין ספק שכך היא גם פרשנותו ביחס לה'-אלהים-אמת, דהיינו: כמו שהמלאכים התייצבו התייצבות פיזית לפני אברהם אבינו, כך לפי רש"י גם הקב"ה התייצב התייצבות פיזית לפני אברהם אבינו – ונקט הכתוב בשניהם ב"לשון נקיה": במלאכים נאמר "עָלָיו", ובהקב"ה נאמר "מֵעַל".


קצרו של דבר, רש"י מרומם כביכול את הכתוב בטענה שדוּבר בו ב"לשון נקיה", אך למעשה הוא מחרף ומגדף את ה'-אלהים-אמת, מפני שמִן "הלשון הנקייה" הזו עולה שהקב"ה ניצב והתייצב באופן פיסי-וגופני לפני-ממול-כנגד אברהם אבינו, ורק בגלל שלא היה ראוי לתאר את ה' ואברהם כשווים במעלה וברוממות, התורה שינתה את הלשון ועיקמה את המציאות.


זאת ועוד, נראה ברור שרש"י סבר שלא מדובר במראה נבואה, אלא ה' "דיבר" עם אברהם אבינו באופן גופני, ולא רק מפני שהוא פירש באופן זהה את התגלות המלאכים לאברהם – אלא גם מפני שרק כאשר מדובר בהתגלות פיזית-גופנית, יש מקום לפרש שהכתוב שינה את הלשון ל"לשון נקיה", דהיינו שהכתוב הסתיר את המציאות לפיה ה' התייצב בעמדה שווה כנגד אברהם, ושינה ונקט ב"לשון נקייה" לפיה הקב"ה התייצב "מעל אברהם". וביתר ביאור, אם מדובר במראה-נבואה אין חשש ל"פחיתות כבוד" קמי שמיא, שהרי מדובר במראה נשׂגב ומרומם, מה-שאין-כן במראה גופני-חומרי לעיני הבשר. וחשוב להוסיף ולציין שגם זו הזיה רעה מאד, דהיינו שהקב"ה נראה במראה הנבואה, כי אין לו גוף ודמות הגוף, לא לעיני הבשר ולא לעיני המחשבה, כי לא ראיתם כל תמונה, ואפילו לא במעמד הר סיני שבו רבים מעם-ישראל ומשה רבנו בראשם, התעלו במעלות הנבואיות, ובעניין זה ראו: "המכשף שמוט המגבעת".


ולפי האמת מדובר בפסוק במראה הנבואה, והלשונות "ירד" ו"עלה" נאמרו מסיבה מחשבתית מסוימת שנראה לקמן. כלומר, כל "הדיוקים הלשוניים" הללו של רש"י הכסיל מעידים על הבנה נחותה, מגשימה, פרימיטיבית וילדותית את פסוקי התורה, הבנה אשר רואה בהקב"ה ישות שיורדת ועולה ומדברת עם אברהם אבינו ע"ה כמו שמלך בשר-ודם מדבר עם עבדו.


וכך רבנו מבאר במורה (א, י) את הפעלים "ירד" ו"עלה" שנאמרו בכתבי-הקודש:


"ולפי שאנחנו מקהלות בני האדם בשפל השפלים במקום [=בעולם-הזה] ובמעלת המציאות ביחס לסובב אותנו [ביחס למלאכים וכו'], והוא יתעלה נעלה-על-כל-נעלה באמיתת מציאות וגדולה ורוממות לא עליונות מקום, ורצה יתעלה במה שרצה [כלומר, רצה ברצון שאינו דומה לרצון בני האדם, אלא ברצון שנשׂגב מהבנתנו לעילא לעילא] להגיע מדע מאיתו ושפע נבואה על אחדים ממנו – אז קרא ניחת [=ירידת] החזון על הנביא או השראת השכינה במקום מסוים 'ירידה', וקרא הסתלקות אותו המצב הנבואי מן האדם או סילוק השכינה מן המקום 'עליה', אם-כן, כל ירידה ועליה שתמצאם מיוחסים לבורא יתעלה אין הכוונה בהם אלא עניין זה".


כלומר, כדי לחנך אותנו להשקפת רוממותו של הקב"ה לעומת אפסיות האדם והעולם החומרי השפל, נאמרו בתורה ובספרי הנבואה לשונות של "ירידה" ו"עליה" ביחס אליו: כאשר הוא משרה את שכינתו במקום מסוים, או כאשר הוא משרה את החזון הנבואי על אדם מסוים.


ולסיום דוגמה זו אצרף עוד דוגמה ל"לשון נקיה" בפירושו של רש"י, במשלי נאמר (ל, כ): "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן", ושם פירש רש"י: "וּמָחֲתָה – כופה פיה למטה כדכתיב: 'כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ' [מ"ב כא, יג]; אָכְלָה – לשון נקיה דבר הכתוב". כלומר, כאשר יש לנוסח הדברים השפעה מוסרית שלילית, יש צורך לשנות מלשון הכתוב ולדבר ב"לשון נקיה". אולם, בתוך פירושו הזה שבו הוא מטיף לדבר ב"לשון נקיה", הוא בעצמו מעביר מלשון נקיה ללשון שאיננה נקיה! שהרי הוא מפרש כתוב שנאמרה בו לשון נקיה: "וּמָחֲתָה פִיהָ", ומעבירו ללשון שאינה נקיה: "כופה פיה למטה". יתר-על-כן, פירושו הזה לא מופיע בשום מקום בספרות חז"ל, ואיני יודע איך הוא למד שמדובר בפי האשה שלמטה, והלא מדובר בכתוב במשל! אך רש"י הבין את הפסוק באופן פשטני, דהיינו שהאשה מתהפכת לאחר ניאופה כדי שלא תתעבר, והחדיר בזה פרשנות כעורה וזימתית.


והנה לפניכם פירושו הטהור של רס"ג שם, ואתם מוזמנים למצוא את ההבדלים:


"ובאור הדבר, אומֵר [שלמה המלך] לנואף ולפושע, אל תדמה כי בראותך את עצמך עושה את הפשעים הללו [=פשעים באופן כללי], ואינם עושים בך רושם ולא מכתימים אותך בשום כתם – שאין להם השפעה בפועל [=על הנפש] – [...] כך בדומה לזה אל יתפתה האדם בראותו כי בנגעוֹ באיסור אינו עושה שום רושם בנפשו, כי באמת יש לפעולתו רושם שהוא נתבע בו ועליו, מפני שעשה מה שהזהירוֹ ה' ממנו [...] ואל תתפתה האשה בראותה שבעת הישמעה להיבעל באיסור לא עשה בה [המעשה שום] רושם, והיא כמי שאוכֵל אוכֶל ומקנח פיו ולא ייראה בפיו רושם – אלא יש למעשיה אלה תוצאה שהיא נענשת עליה בעשותה מה שהוזהרה עליו".


דוגמה צג


טרם סיימנו לעיין בפירושו של רש"י לבראשית (יז, כב), כי "תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (קה' י, יג), וזה לשונו של רש"י שם: "מֵעַל אַבְרָהָם – לשון נקיה הוא כלפי המקום, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום". ובכן, במדרש בראשית רבה (מז, ו) נאמר: "האבות הן-הן המרכבה", כלומר רש"י עיוות את המדרש בשני עניינים: האחד, ייחוס המרכבה למקום; והשני, שלא רק האבות הן-הן המרכבה, אלא כל הצדיקים הם "מרכבתו של מקום".


ייחוס המרכבה לבורא-עולם מובילה להזיה שהצדיקים הם מעין כלי קיבול שבתוכו הקב"ה שוהה, שהרי הם מרכבתו, והוא כמו אדם שיושב במרכבה בעת נסיעתו ממקום למקום. ואין צורך לומר שמדובר בהשפעה נוצרית מובהקת, שהרי אחד מיסודות הנצרות הוא ההזיה שהאלהים "התלבש" בגופו של ישוע, ושימש למעשה "כלי קיבול" גופני לבורא-עולם.


ואל נא תתמהו על זאת, שהרי אפילו בימינו ישנם יהודים אשר מאמינים שהקב"ה "מתלבש" בגופות הצדיקים, ראו: "עצמות ומהות בגוף – תפישות נוצריות בחצר חב"ד". וכידוע, מנחם-מנדל היה מגדולי מעריציו של רש"י ונהג לכנות את פירושו "יינה של תורה", ואכן פירושו של רש"י מחריב את הדת והדעת – "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (מש' כ, א). אגב, משלו של מנדל הטמבל מוזר מאד ואף יש בו כפירה בתורה, שהרי איך ניתן למשול את התורה בענבים גולמיים ולעומתה את פירוש רש"י ליין? כאילו פירושו של רש"י לתורה משובח מן התורה! (וראו ברכות לה ע"ב שבגלל שהיין 'אשתני למעליותא' קבעו לו ברכה מיוחדת) אך כדי להחדיר את פירושי המינים של רש"י ולהנחיל דת חדשה לעם-ישראל, יש צורך להפוך את רש"י או כל "גדול תורה" או "קדוש עליון" או "קדוש מעונה" לגדולים יותר ממשה רבנו…


כמו כן, בתוספתו זו לפיה כל הצדיקים הם "מרכבתו של מקום" ולא רק האבות, רש"י הניח את היסודות לעבודת אלילים בשר ודם, כי למעשה הוא מרומם את כל גדולי האסלה למעמד של אבות האומה, כלומר למעמד של נביאים וקדושים. ונראה לי ברור שפירושו זה הוא אחד היסודות להשקפת הערצת "הגדוילים" ו"קדושי העליון" באלף השנים האחרונות – דהיינו להפיכתם לעבודת אלילים, ולייחוס חשיבות רבה להזיותיהם ולמלמוליהם ולפליטותיהם אפילו יותר מן התורה שניתנה לנו מפי-הגבורה. והאמת היא, שהם וכל הגיגיהם "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים" (יר' י, טו), כי כולם הפכו את התורה לקורדום חוצבים, אם במשכורות מנופחות מממסד הכומרים השכירים, ואם בטובות הנאה וכספים רבים שעוברים דרכם ובעבורם.


ואם תשאלו, ומהו המסר של המדרש: "האבות הן-הן המרכבה"? ובכן, מדובר במשל לכך שהאבות היו שליחיו הנאמנים של הקב"ה, כמו שהמלאכים הם שליחיו הנאמנים עושי רצונו. אגב, מפירושו של רש"י עולה גם תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי הוא מעתיק את פשטי אגדות חז"ל לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת, ודי בזה כדי להוציאוֹ מדת משה ולהגדירו כמין ואפיקורוס – כל-שכן שהוא מזייף ומסלף את דברי חכמים במדרש, כדי שיתאימו למינותו.


דוגמה צד


הדוגמה הבאה לקוחה מתוך הסרטון המצוין של דוד אקסלרוד בעניינו של רש"י, שכותרתו: "רש"י את נעמן בע"מ הארץ", והנה תמלול הדברים מתוך הסרטון (דקה 22:50 ואילך):


נציג את פירוש רש"י המבוסס על מדרש חז"ל בעניין מילת אברהם וישמעאל, תחילה נביא את הפסוקים: "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (בר' יז, כד–כה). המדרש מתייחס למילת היחס "אֵת" בפסוק השני אשר לכאורה מיותרת: "הכא אמר: 'בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', ולהלן אמר: 'אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', אלא, אברהם על-ידי שנתמעך על-ידי אשה: 'בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', ישמעאל שלא נתמעך על-ידי אשה: 'אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'" (בראשית רבה, מהד' תיאודור, לך-לך, פרשה מז). מה רצו ללמד אותנו חז"ל במדרש הזה? הנה דוגמה לפרשנות אפשרית על-ידי הוספת מילה אחת "יצר": "אברהם על-ידי שנתמעך [יצרו] על-ידי אשה: 'בְּשַׂר עָרְלָתוֹ', ישמעאל שלא נתמעך [יצרו] על-ידי אשה: 'אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'", לרבות יצרו, וניתן להבין, כי על-פי מדרש זה המִּילה מרסנת את הייצר.


ולהלן פרשנות רש"י: "בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ – באברהם לא נאמר 'אֵת', לפי שלא היה חסר אלא חִתוך בשר, שכבר נתמעך על-ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר בו 'אֵת'".


ובכן, רש"י, אשר הצהיר על דבקותו לפשוטם של המקרא והאגדה, ראה לנחוץ לפרש לנו את הביטוי במדרש: "נתמעך על-ידי אישה" כיחסי אישות, פן לא נבין את כוונת חז"ל. לדעת רש"י, מטרת המדרש הייתה לגלות לנו שפעילות אברהם באותו התחום גרמה לשינויים פיזיולוגיים עד-כדי-כך שמעשה ברית-המילה אצלו היה שונה מהותית מאשר בגופו של ישמעאל בנו.


אגב, הפיזיולוגיה המתוארת ברש"י סותרת את דברי חז"ל במסכת יבמות (עא ע"ב):


"אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר: 'בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית' [יהו' ה, ב], [כלומר משמע שהיה צריך למול אותם בשנית, ויש ללמוד מכך לגבי חובת הפריעה]. ודלמא הנך דלא מהול [ושמא הפסוק הזה עוסק באלה שלא מלו כלל, דהיינו בעם שנולדו במדבר בדרך?] דכתיב: 'כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים, וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ' [שם ה, ה]. אם-כן, מאי 'וְשׁוּב'? [למה נאמר שנימולו שוב?] אלא לאו, לפריעה [ללמד על חובת הפריעה]".


ממאמר זה לומדים שני דברים לענייננו: 1) אברהם לא נצטווה על הפריעה אלא היא החלה בכניסת ישראל לארץ בתקופת יהושע; 2) קבוצת האנשים מבני-ישראל אשר נימולו ביציאה ממצרים ונכנסו לארץ לאחר 40 שנים הוצרכו לבצע פריעה בכניסתם לארץ-ישראל. כלומר, דברי רש"י אינם נכונים, אברהם לא פרע לישמעאל, ומבוגרים אף הם צריכים פריעה.


אך זו בעיה קטנה של פירושו, הבעיה הגדולה היא הסבת דברי חז"ל מתחום המוסר לתחום הפורנוגרפיה, הלא זה אשר כתב רמב"ם: "הם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה". ולא רק את החכמים רש"י מגמֵּד גם את חכמת שלמה וכו'.


עד כאן דברי אקסלרוד בסרטון, ראו: youtube.com/watch?v=t1WBdSrEw8w


ובעניין החלשת ייצר לב האדם במצות המילה אומר רבנו במורה (ג, מט):


"וכן המִּילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האיבר הזה כדי שיְּמַעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר. [...] ואין המצוה הזו להשלמת חסרון הבריאה, אלא להשלמת חסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באיבר זה הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההזרעה, אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך. והיות המִּילה ממעטת כוח הקישוי ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האיבר, כאשר הוּטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו, אין ספק שהוא נחלש. ובפירוש אמרו חכמים ז"ל: 'הנבעלת מן הערל קשה לפרוש' [ב"ר פ, י]. וזוהי הגדולה בסיבות המילה לדעתי. ומי החל במעשה זה? הלא אברהם, אשר נתפרסם מפרישותו מה שכבר הזכירו חכמים ז"ל, באמרוֹ: 'הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ' [בר' יב, א]".


דוגמה צה


טרם שננתח את פירושו של רש"י לבראשית (יח, א) עלינו ללמוד על הרחקת הגשמות בעניין הפועל "עמד", וכך אמרו חכמים ע"ה במסכת חגיגה (טו ע"א): "גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי", ובעקבותיהם פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יב):


"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד [=התקרבות לדבר והתרחקות ממנו, שהרי אין לה' יתעלה שום יחס למקום], ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל [שהרי ימין ושמאל קובעים יחס למקום, וכאמור אין להקב"ה לא מקום ולא מידה], ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה".


וכן כותב רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א), ביסוד השלישי:


"והיסוד השלישי – שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. [...] ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' וכו' [יש' מ, יח–כה]. ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאָלה, וכמו שאמרו [חז"ל, בברכות לא ע"ב]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] זה היסוד השלישי, הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: '[וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה [במעמד הר סיני המרומם], לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


כמו כן, בפירושו לסנהדרין שם (י, א), ביסוד השלישי, רבנו מבאר את דברי חז"ל שפסק לעיל בהלכות יסודי התורה (א, יג), דהיינו שאין לפניו: "לא עורף ולא עיפוי", וכֹה דבריו:


"ולפיכך, [מכיוון שאין לו גוף ואינו כוח בגוף], שללו ממנו [חכמים] עליהם-השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי', כלומר לא פירוד והוא עורף; ולא חיבור, כי עיפוי [הוא] מן: 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם [דהיינו יתחברו יחדיו לפעולה צבאית, שהרי המשך הפסוק הוא: 'יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב' וכו', וההתחברות בכתף הינה משל ומליצה, וכמו שאומרים 'כתף אל כתף']".


וכאמור, חז"ל קבעו במסכת חגיגה (טו ע"א): "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עפוי", וכן פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יג): "וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עפוי". ברם, בגמרא ווילנא נאמר כך: "גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי", כלומר במקום "ולא עמידה" נאמר שם: "ולא תחרות", ומי לדעתכם שיבש את הנוסח ומחק את העמידה? ובכן, לא ליפול מהכיסא, כי שוב זהו רש"י הטמא, מפני שהוא אומר שם: "לא עמידה – לא גרסינן; לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים; עיפוי – עייפות", ובמלים אחרות, רש"י מוחק ומשבש את התלמוד, ומקרב אל ההגשמה.


ויתרה מזאת, רש"י לא רק מקרב מאד אל ההגשמה, הוא למעשה מחריב את השקפת הרחקת הגשמות לחלוטין! כי לא רק שהוא מוחק את המלים "ולא עמידה", הוא למעשה מוחק את כל המאמר הזה של חכמים ע"ה, אשר הינו כל-כך חשוב ויסודי להרחקת הגשמות, ואסביר מדוע: חז"ל התכוונו להרחיק את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, ואילו רש"י העביר את כל המאמר הזה מן הקב"ה  למלאכים! שהרי הוא מפרש שם בגמרא: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", וברור שכוונת רש"י למלאכים וכפי שהם תוארו בפרק הראשון בנבואת יחזקאל ע"ה, כבעלי פנים מארבעת צדי ראשיהם.


זאת ועוד, המאמר הזה של חז"ל: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" וכו', הינו אולי מאמרם היסודי והחשוב ביותר בעניין הרחקת ההגשמה! ולא רק שרש"י הטמא ביטל את מאמרם הנעלה והיסודי הזה אשר נוגע בהרחקת הגשמות מה' יתעלה שמו, הוא גם החדיר לנו את ההשקפה הרעה שיש למלאכים מאפיינים גופניים מובהקים, ואף ברור מדבריו שהוא הבין את נבואת יחזקאל בפרק א כפשוטה, כלומר שיש למלאכים פני חיות בכל ארבעת צדדי ראשם!


ראיה נוספת לכך שרש"י העביר את המאמר הנפלא והמופלא הזה של חז"ל מהקב"ה – למלאכים, עולה מעצם המצאת הנוסח "ולא תחרות" על-ידי צאצאי המינים ממשיכי דרכו. כלומר, אמנם רש"י היה זה אשר מחק את הנוסח "ולא עמידה" אך לא הוא היה זה שהוסיף את הנוסח "ולא תחרות", שהרי הוא אומר בפירושו "ולא עמידה – לא גרסינן", ותו לא. ובמלים אחרות, צאצאי המינים שבאו אחריו הוסיפו את הנוסח "ולא תחרות" כי הבינו מדברי אלילם רש"י-שר"י בפירושו לעיל: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", שמדובר במלאכים.


אגב, ממה שרש"י מפרש עיפוי – עייפות, עולה בבירור שהוא כלל לא הבין את האמור בישעיה (יא, יד): "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם", וכך תרגם שם יונתן: "וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חַד לְמִמְחֵי יָת פְּלִשְׁתָּאֵי דִּבְמַעְרְבָא, כַּחְדָּא יִבְּזוּן יָת בְּנֵי מַדְנְחָא, בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשְׁטוּן יַדְהוֹן וּבְנֵי עַמּוֹן יִשְׁתַּמְעוּן לְהוֹן". ובאותה הסכלות ממשיכים גם צאצאי המינים לובשי השחורים, מעריציו וממשיכי דרכו של רש"י בימינו, אשר אינם יודעים אפילו לקרוא את פסוקי התנ"ך ללא שגיאות, ואפילו אם לא יקראו בעגת היידיש המבחילה שלהם, כלומר, אפילו אם הם יתאמצו לקרוא בעברית צריך לתקן אותם שוב ושוב.


"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


***

עתה ניתן לעבור לבראשית (יח, א) שם נאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם", ושם פירש רש"י: "יושב – 'יֹשֵׁב' כתיב, ביקש [אברהם] לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב, ואני אעמוד". ברם, במדרש בראשית רבה (מח, ז), שהוא המקור שממנו העתיק רש"י הכסיל את פירושו לעיל נאמר כך: "רבי ברכיה משום ר' לוי אמר: 'יֹשֵׁב' כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: שב", ולא נזכר במדרש שם המשך דברי רש"י "ואני אעמוד". כלומר, רש"י הוסיף על דברי המדרש פעולת הגשמה מפורשת ביחס לבורא-עולם, כי ייחוס עמידה לה' יתעלה מתארת את הבורא כבעל רגליים או כלים גופניים שבהם הוא יושב או עומד.


בשני מקומות נוספים בפירוש רש"י מצאנו הגשמה בעניין פעולת העמידה או הקימה, הראשון בפירושו לתהלים (ט, כ): "קוּמָה יְיָ אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ", ושם פירש: "קומה ה' – דוד היה מתפלל לפני הקב"ה שיקום וימהר לעשות זאת". ואין שום צורך להוסיף בפירוש שדוד היה מתפלל לפני הקב"ה "שיקום", שהרי ברור שמדובר במשל, והחדרת המשל לתוך פירוש פשטני הופכת את המליצה של דוד המלך, לבקשה פשטנית שהקב"ה יקום באופן פיזי וגופני. וברור שרק מי שאוחז בתפישות מגשימות יחדיר את המשל הזה לתוך דברי פירוש פשטניים, וכל פרשן שיודע רק מעט על חשיבותה של הרחקת הגשמות היה נזהר בכך.


המקום השני הוא בפירושו לברכות (סא ע"ב), שם הוא מפרש את הכתוב בתהלים (קט, לא): "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ", והנה פירושו: "כי יעמוד – הקב"ה". ושוב, אין שום צורך להוסיף שהקב"ה יעמוד, כי ברור שהכתוב מתאר את פעולות הצדק והשפיטה של הקב"ה, וכל ילד שהשׂכיל מעט יבין זאת. לעומתו, רס"ג פירש שם: "כי יעמיד ניצחונו לימין האביון ויושיענו מן המתדיינים עמו על נפשו", וזהו פירוש נאה אשר מרחיק מן ההגשמה.


לאור דברים אלה, המסקנה המתבקשת מן התוספות שרש"י הוסיף היא, שהוא ניסה להחדיר למחשבתנו את השקפות המינות המגשימות של חבר מרעיו מבית-המדרש האשכנזי-צרפתי שרחשו ופשטו באותה התקופה. וכדי להוסיף ולהבין עד כמה חמור לייחס עמידה להקב"ה בפירוש פשטני ללא שום הערה שמדובר במשל, ראו נא את דברי רבנו במורה (א, יג–טו):


"עמידה, שם משותף: [א] יהיה בעניין הקימה וההתייצבות [...]; [ב] ויהיה בעניין החידלון וההפסק [...]; [ג] ויהיה בעניין היציבות והקיום. [...] וכל עמידה שנאמרה בה' יתעלה היא מן העניין הזה האחרון [...]. ניצב [...] זה שם משותף: [א] יש שהוא בעניין העמידה וההתייצבות [...]; [ב] ויהיה בעניין הקיום והתדירות 'דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' [תה' קיט, פט], כלומר יציב וקיים. וכל מה שנאמר מן השם הזה כלפי הבורא הרי הוא מן העניין הזה. [...] כי 'נִצָּב עָלָיו' [בראש הסולם, בחלומו הנבואי של יעקב (בר' כח, יג)] – יציב ותמידי וקיים, לא שהיא עמידת גוף".


דוגמה צו


עוד רש"י מפרש בבראשית (יח, א) וזה לשונו (לפי הנוסח שלפנינו ולפי כת"י לייפציג): "וירא אליו – לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" – האמנם הקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו ע"ה? ולא הייתי מתעכב על הזיית הכסילים הזו, מפני שמדובר במדרש שמובא בגמרא (ב"מ פו ע"ב), וברור שכל מטרתו ללמד על חשיבות מצות ביקור חולים וכמו שנאמר במדרש אחֵר (סוטה יד ע"א): "הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא' [בר' יח, א], אף אתה בַּקֵּר חולים", ושם מובאים עוד ועוד עניינים שבהם יש להתדמות לדרכיו של הקב"ה, כמו ניחום אבלים וקבירת מתים וכו'.


ברם, מן הפסוק הסמוך לזה עולה שאכן, לפי רש"י הקב"ה בא ושאל בשלומו של אברהם, ועל-פי שניים עדים יקום דבר, וכך רש"י-שר"י מפרש בסמוך, שם בפסוק ג: "והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים". כלומר, לא רק התגלות המלאכים לאברהם הייתה התגלות גופנית-גשמית, אלא התגלותו של ה'-אלהים-אמת לאברהם אף היא הייתה התגלות גופנית גשמית, וזו כבר הגשמה וכפירה בתורה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו). "מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו).


כמו כן, מעבר להגשמה מדובר בסכלות ובטמטום מוחלטים! שהרי איך יעלה על הדעת לומר על אברהם אבינו שהוא יאמר להקב"ה "להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים"? הייתכן שאברהם אבינו יניח את כבודו של מקום מפני כבודם של שלוחיו המלאכים? ותפישה שכזו מתאימה מאד לעובדי האלילים האילמים אשר מרוממים את המתווכים והמליצים ושוכחים את בורא-העולמים. וכמעשה המינים האורתודוקסים, אשר מרוממים את גדולי-טחורי-האסלה הנגעלים למיניהם, ומפנים עורף למוסר וליראת האלהים, ופושטים את ידיהם בזימותיהם.


דוגמה צז


בבראשית (יח, ד) נאמר כך: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ", רש"י פירש שם כך: "יֻקַּח נָא – על-ידי שליח, והקב"ה שילם לבניו על-ידי שליח, שנאמר: 'וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע' [במ' כ, יא]". כלומר, רש"י רומז לכך שאברהם אבינו ע"ה התרשל במצוה!


והעיון במדרש שממנו רש"י העתיק (ב"מ פו ע"ב) מוכיח שזו אכן הייתה כוונתו של שר"י:


"אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש-ברוך-הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על-ידי שליח, עשה הקדוש-ברוך-הוא לבניו על-ידי שליח: [א] 'וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם' [בר' יח, ז] – 'וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְיָ' [במ' יא, לא]; [ב] 'וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב' [בר' יח, ח] – 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם' [שמ' טז, ד]; [ג] 'וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ' [בר' יח, ח] – 'הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר' וגו' [שמ' יז, ו]; [ד] 'וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם' [בר' יח, טז] – 'וַייָ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם' [שמ' יג, כא]; [ה] 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם' [בר' יח, יד] – 'וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם' [שמ' יז, ו]".


נמצא, שרש"י השמיט את כל ארבעת המקומות שבהם אברהם אבינו פעל בעצמו, והעתיק אך ורק את המקום היחידי שבו הוא פעל על-ידי שליח – ומדוע רש"י בחר וברר דווקא את העניין הזה? והואיל וכבר נמצאו מקומות שבהם רש"י מערער על מעלתם של גדולי האומה כמו משה רבנו ואברהם אבינו, אין לי ספק שגם במקום הזה זו הייתה כוונתו, מפני שמלחמתו של אברהם אבינו במינות ובשיתוף ובעבודה-הזרה, כורתת את הענף הרעוע והרקוב שהוא עמד עליו.


יתר-על-כן, כל המדרש הזה נדחה על-ידי חכמים, שהרי מיד בהמשך נאמר שם "ופליגא", וכלל הפסיקה המפורסם של הגאונים הוא, שבכל מקום שנאמר "ופליגא" יצא הנפלג מן ההלכה:


"ופליגא דרבי חמא ברבי חנינא, דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלושה זכו לשלושה: בשכר 'חֶמְאָה וְחָלָב' [בר' יח, ח] – זכו למן; בשכר 'וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' [שם] – זכו לעמוד הענן; בשכר 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם' [בר' יח, ד] – זכו לבארה של מרים".


נמצא, שדרשתו של רב יהודה משמו של רב נדחתה. כלומר, חכמים מתחו ביקורת על סגנון המדרש ודחוהו והוציאוהו מעולם האגדה! ומזאת יש ללמוד, שחכמים ע"ה נזהרו שלא לומר דבר-מה שיש בו אפילו רמז של גנאי כלפי אברהם אבינו ע"ה, ואפילו שיש במדרש גם ארבעה עניינים נעלים מאד אשר לכאורה מוכיחים שאין זו הכוונה חלילה – בכל זאת החליטו חכמים ע"ה לדחות את דרשתו של רב יהודה משמו של רב מעולם האגדה. ורש"י לא ידע ולא יבין.


דוגמה צח


טרם סיימנו עם ניתוח פירושו של רש"י לפסוק בבראשית (יח, ד), שבו נאמר כך: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ", ושם רש"י הוסיף ופירש כך: "וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם – כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה-זרה לביתו".


מְעניין הדבר שרש"י העדיף לפרש את הפסוק לפי הדברים המובאים בתלמוד (בבא מציעא פו ע"ב), ולא לפי המובא במדרש-רבה ממנו הוא מפרש בדרך כלל, וכך נאמר בתלמוד שם:


"'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם' – אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל: אמרו לו [המלאכים]: וכי בערביים חשדתנו שהם משתחווים לאבק רגליהם? כבר יצא ממנו ישמעאל".


רש"י מוסיף ומפרש בתלמוד שם: "וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ – שלא יכניס עבודה-זרה בתוך ביתו, שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן, והן נדמו לו כערביים; כבר יצא ממנו ישמעאל – [אמרו המלאכים לאברהם:] ממך יָצָא [ישמעאל] הָרָגִיל לעשות כן".


טרם שנמשיך, נעיר על פירושו של רש"י למדרש, מפני שהוא מדהים בסכלותו! לפי רש"י, יש להבין את המדרש הזה כפשוטו, דהיינו אברהם אבינו חשד במלאכים שהם ערבים, והמלאכים התרעמו עליו על-כך והוכיחו אותו: "וכי בערביים חשדתנו שהם משתחווים לאבק רגליהם?", ולא רק שהם התרעמו והוכיחו אותו על-כך, הם גם הכלימו את אברהם אבינו ע"ה באופן מחריד ביותר! שהרי לפי רש"י המלאכים אומרים לאברהם אבינו: איך העזת לחשוד בנו? והלא דווקא ממך יצא ישמעאל אשר רגיל להשתחוות לאבק רגליו! וזוהי פרשנות מינות בהתגלמותה, שהרי רש"י חותר בבירור להשפיל את אברהם אבינו, ראש וראשון ללוחמים במינות ובאלילות!


כמו כן, רש"י כלל לא הבין את התלמוד! שהרי כוונת חכמים באמרם: "כבר יצא ממנו ישמעאל" היא לדון את אברהם לכף זכות על-כך שכביכול הוא חשד במלאכים שהם ערבים, דהיינו שכבר יצא ממנו ישמעאל והוא ראה מקרוב את מנהגי הערבים ולכן חשש ביחס למלאכים – הפוך מרש"י, שהרי לפי רש"י המשפט הזה נועד לגנות ואף לחרף את אברהם אבינו. ואין צורך לומר שכל המדרש הזה אינו מתאר עובדות היסטוריות, ואין להשתמש בו לפרש פשט פסוקים, אלא, מטרתו ללמד שאברהם היה ראש וראשון ללוחמים בעבודה-זרה, ועל-כן זהירותו הרבה.


נחזור לפסוק, מדוע רש"י מתעקש לפרש את הפסוק על-פי האמור בתלמוד ולא על-פי מדרש רבה, שהוא מדרש שנועד לפסוקי התורה יותר מאשר מדרשים אקראיים שבתלמוד? ויתרה מזו, במדרש רבה שנראה להלן נאמר שמדובר באנשים דבר שמתאים מאד לפשוטו של מקרא: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" וכו' (בר' יח, ב).


ובכן, כאמור, במדרש בראשית רבה הנדון כלל לא נזכר שמדובר בערביים, והנה לשון המדרש (נ, ד): "אל בית עבדכם ולינו ורחצו – אברהם מקדים רחיצה ללינה ולוט מקדים לינה לרחיצה, אלא אברהם מקפיד על טינופת עבודה-זרה לפיכך הקדים רחיצה". זאת ועוד, במדרש שם (נ, ב) נאמר במפורש שהמלאכים נדמו בדמות אנשים: "אברהם שהיה כוחו יפה [=מעלתו הרוחנית] נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט על-ידי שהיה כוחו רע נדמו לו בדמות מלאכים".


לפיכך, בנוסף להשקפות המינות המחרידות של רש"י ביחס לאברהם אבינו, יש כאן לדעתי גם עדות להשקפה גזענית ומתנשֵּׂאת, שהרי לא רק שרש"י בחר לרומם דווקא את המדרש האקראי שבתלמוד אשר מתאר את הערביים הקדמונים כיצורים הנחותים ביותר עלי-אדמות, וזאת למרות שנאמר מפורשות גם בתורה וגם במדרש בראשית-רבה שמדובר באנשים! אלא שרש"י מוסיף לעשות דבר חמור בהרבה: רש"י טען שגם הערביים בימיו משתחווים לאבק רגליהם, דהיינו שגם בימיו הם היצורים הנחותים ביותר עלי-אדמות – שהרי רש"י אומר בלשון הווה על הערבים המוסלמים שהיו בימיו: "שהערביים רגילים להשתחוות לאבק רגליהם". מדוע אפוא רש"י מכזב ומתעתע ומתעקש להציג את נחיתותם של הערבים המוסלמים?


ובכן, אם הערבים המוסלמים שהיו בימיו הינם היצורים הנחותים ביותר עלי-אדמות, ממילא היהודים אשר מגיעים מארצות האסלאם הינם היהודים הנחותים ביותר מקרב כלל אחיהם היהודים, ובמיוחד ביחס ליהודים המתרברבים שמוצאם מטומאת אירופה. ביטוי להשקפה המתנשאת הזו מצאנו גם בדבריה של ראש-הממשלה גולדה מאירסון, אשר אמרה על העולים מארצות האסלאם שהם "הביאו את הקיפוח והאפליה איתם במזוודותיהם". כלומר, הקיפוח ואפליית המזרחים מוצדקת, מפני שמוצאם מארצות נחותות מבחינה מדעית וחברתית.


לעומת דברי רש"י וגולדה מאירסון, ידועה ומפורסמת תשובת רבנו בעניין הישמעאלים (סימן תמח), והנה מעט מדבריו: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה-זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומליבם והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי [...] וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא שאי-אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל [שמגבעתם אמה וזקנם אמה ומדברים מחציין], אבל בייחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל".


אגב, בהמשך פירושו שם רש"י אומר: "תַּחַת הָעֵץ – תחת האילן". פשש... איזו הברקה!


דוגמה צט


בבראשית (ח, יד) רש"י אומר: "הֲיִפָּלֵא [מֵיְיָ דָּבָר] [...] וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני" – מדוע רש"י אומר ביחס לה': "וכי שום דבר [...] מופרד [...] ממני"? וכי יש עניינים שמחוברים לה'-אלהים-אמת? ואם הוא לא היה מין הוא היה נזהר מלייחס לה' את החיבור.


דוגמה ק


בבראשית (יח, טז) נאמר: "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם", ושם פירש רש"י: "וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם – כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מ'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ' [דב' כו, טו; ושם דוּבר על מתנות עניים], שגדול כוח מתנות עניים שהופך מידת רוגז לרחמים". ופירושו הזה לפסוק הנדון אינו מופיע בספרות חז"ל, הוא מופיע במדרש אגדה (בובר) שם, אך מדרש זה חובר במאה הי"ג וברור שהוא הושפע מפירוש רש"י. מכל מקום, ייחוס "התהפכות" להקב"ה ממידת רוגז למידת רחמים בפירוש פשטני מוצהר הינו הגשמה ברורה, וכבר עסקתי בעניין ייחוס שינויים נפשיים-אנושיים להקב"ה בחלק א בפרק ח, ובהרחבה במאמר: "לעורר רחמי שמים?". "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).


רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יב)
.pdf
הורידו את PDF • 362KB

322 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


תלמיד-משה
תלמיד-משה
Jul 07, 2019

1) בבקשה תעזור לי להבין. אם האמונה באלוהים גשמי היתה מקובלת באותה עת בצרפת ובאשכנז, מדוע רש"י היה צריך - באמצעות טענות הפוכות נגד מינים - להסתיר את העובדה שיש לו אמונה זו?


2) יתר על כן, אם רש"י רק רמז שהוא מאמין באלוהים הגשמי, אז אני יכול לשמוע אותך טוען כי הוא ניסה להסתיר את השקפתו האמיתית על ידי ביצוע טענות הפוכות בגלוי. אבל אם, כפי שהראית, רש"י כותב בגלוי בבראשית א' כו' שאלוהים הוא גשמי, אין ספק שזה לא יהיה הגיוני בשבילו עכשיו לבצוע טענות הפוכות בגלוי, כי כולם כבר היו יודעים שהוא כבר אמר בגלוי שאלוהים הוא גוף!

Like
Replying to

1) לפי דעתי רש"י ידע כי אמונת הגשמות לא הייתה מקובלת בקרב הגאונים ובקרב חלקים נרחבים מיהדות ספרד הקדומה והנאמנה, שהמשיכה את מסורת הגאונים בקידוש יסוד ייחוד ה'. לפיכך, כדי שפירושו לא יהפוך להיות "מוקצה מחמת מיאוס" (כמו שקרה לשאר חבריו באותה התקופה) הוא התאמץ מאד להסתיר את מינותו ולא כתב דברים ברורים ומפורשים ביחס לשאר חבר-מרעיו המגשימים (ודרכו היא דרך הפוליטיקאים שאינם אומרים את דעתם במפורש כדי שלא לעורר מתנגדים), אלא, הוא החדיר את פירושי המינים בדרך חמקמקה ומתעתעת אשר מאפשרת למי שמתעקש להטעות את עצמו, לטעון שהוא לא היה מגשים.


2) יש מקומות בפירושו שרש"י רק רומז, ויש מקומות בפירושו שהוא אומר בגלוי. ברם, באמרי "בגלוי" אין הכוונה שהוא אומר שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף, אלא לדוגמה שהוא אומר שהקב"ה…


Like
bottom of page