רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יב)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

אחד מתכסיסיו של רש"י הוא שימוש בהטעיות אשר נועדו לטשטש ולהסתיר את מינותו. אחת מההטעיות הללו היא "מלחמתו" במינים, אך כאמור גינויו ואזכוריו את המינים אינם אלא תכסיס כדי להסתיר את עובדת היותו מין – שהרי אם עומד לפנינו אדם שנלחם כנגד השקפות המינים, לא נעלה על הדעת שאותו אדם בעצמו שוגה באותן ההשקפות הרעות!


בדומה לכך אנו מוצאים בימינו אצל תלמידיו חבושי מגבעות עור הארנבות הטמאות ועטויי גלימות הכומרים השחורות, אשר נלחמים מלחמת חורמה עזה ביותר ברפורמים – וכל זאת הטעיה מכוונת שנועדה להסתיר את המציאות הקשה שהם לא פחות רפורמים מהרפורמים, שהרי הם ערכו רפורמות קשות וחריפות בדת משה באלף השנים האחרונות: הם ביטלו קרוב למאה מצוות מן התורה (בשריפת ובמחיקת ספר המדע) וביניהן החשובות והיסודיות בדת משה כגון ידיעת ה' וייחודו והרחקה מעבודה-זרה, ואף גרעו והוסיפו וערכו את שאר מצוות התורה בהתאם למטרתם להפוך את התורה לקרדום חוצבים פרו-נוצרי.


בנקודה מסוימת הרפורמים החרדים אף הגדילו לעשות מאחיהם הרפורמים החילונים, שהרי הרפורמים החילונים אינם מתיימרים להיות "קדושי עליון" ואינם תובעים מונופול על התורה ואף אינם הופכים את התורה לקרדום חוצבים – הם פשוט אנשים שתאוותיהם גברו עליהם ולכן הם מתירים לעצמם חלק מאיסורי התורה, והם אינם מכחישים זאת. לעומתם הרפורמים החרדים, שתאוותיהם גברו עליהם בדיוק כמו מקביליהם הרפורמים החילונים, מתעקשים להציג את עצמם כ"קדושי עליון" ומתעים את עם-ישראל אחר רפורמות הבל מחמירות, ואחר הזיות מאגיות אליליות שאבותיהם הראשונים והאחרונים החדירו לדת משה.


ואולי בגלל צביעותם וגאוותם של הרפורמים החרדים הקב"ה הנחית דווקא על השטעטעל הפולני-ליטאי את מכת האכזרי הגדולה ביותר? שהרי הרפורמים החילונים כמעט לא נרצחו בשואה וגם מי שנרצח מהם סָבַל סֵבֶל מועט יחסית – היטלר לא הגיע כלל לארה"ב ובריטניה, ובגרמניה ובצרפת נרצחו רק כעשרים אחוז מכלל היהודים. לעומתם, יהודי השטעטעל החרדי נרצחו באחוזים גבוהים מאד – כתשעים אחוז מיהודי פולין וליטא נרצחו באלפי מיתות משונות, ובפולין גם היו הסבל והייסורים הגדולים ביותר: בפרעות ובהתעללויות הקשות, בייסורי הרעב בגטאות, ובייסורי הגוף הקשים במחנות הריכוז הנוראיים לסוגיהם – וראוי לשאול, האין עלינו חובה עצומה ללמוד ממהלך ההיסטוריה ולהפיק לקחים?


נחזור עתה לרש"י אשר מזכיר ומגנה את המינים, אך בזאת הוא מתעתע ומסתיר את מינותו, שהרי כאמור, קשה מאד להעלות על הדעת שהנלחם במינים יודה לדרכיהם...


דוגמה ראשונה


בבראשית (א, כו) הוא מפרש כך: "נַעֲשֶׁה אָדָם – אף על פי שלא סייעוהו [המלאכים] ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שיהא מדבר עם בית-דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו 'ויברא אלהים את האדם', ולא כתב 'ויבראוּ'".


נמצא, כי לפי רש"י, השקפת השיתוף שהאלוה הוא שנים או יותר היא בגדר מינות. אולם, באותו פירוש עצמו הוא מגשים: "בצלמנו – בדפוס שלנו; כדמותנו – להבין ולהשכיל; [...] ויברא אלהים את האדם בצלמו – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידיים [...] בצלם אלהים ברא אותו – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא" (וכבר ביארתי את פירושו זה בחלק ג) – ורש"י לא ידע ולא יבין שהגשמה גרועה משיתוף, כי ייחוס גשמות-גופניוּת או ייחוס תארים לבורא (כגון להבין ולהשכיל), הופכת את הקב"ה משניים או שלושה לחלקים רבים מאד, שהרי החומר הגשמי מתחלק לכמעט אינסוף חלקים, וכל תואר מחייב שיש להקב"ה נפש ותכונת נפש מסוימת חוץ מאמיתת עצמותו.


ועתה שמתי לב להגשמה נוספת בפירושו, שהרי רש"י כותב לעיל: "ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שיהא מדבר עם בית-דינו אלא עם עצמו" – כלומר, אם היה כתוב הלשון 'אעשה אדם', רש"י היה לומד שהקב"ה "מדבר עם עצמו", ובמלים אחרות, הקב"ה זקוק לחשוב ולהרהר באיזו דרך לברוא את האדם ואת העולם... ותפישת הקב"ה כישות שזקוקה לזמן כדי לחשוב ולגבש דרכי פעולה היא בגדר הגשמה ברורה, והקב"ה יתעלה ויתרומם מעל כל דרכי האדם ומחשבותיו ותחבולותיו, והוא אינו זקוק להרהר ולחשוב ולמצוא פתרונות.


דוגמה שניה


בפירושו לבראשית (ו, ו) רש"י העתיק את מדרש בראשית רבה (פרשה כז) וזה לשונו: "וזו כתבתי לתשובת המינים: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, אמר ליה: אי אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד? אמר לו: הן. אמר לו: והא כתיב 'ויתעצב אל לבו'! אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: ומה עשית? אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו: בשעת חדותא – חדותא, בשעת אבלא – אבלא. אמר לו: כך מעשה הקב"ה, אף-על-פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם".


נמצא, שלפי רש"י ייחוס אי-ידיעה להקב"ה היא בגדר מינות, אולם, רש"י בעצמו מייחס להקב"ה אי-ידיעה גם בפירושו לפסוק ו וגם בפירושו לפסוק ז שם (ויש ארבע דוגמאות נוספות לכך רק בפרשת בראשית), ואף-על-פי-כן אין הדבר מפריע לו להעתיק דברי אגדה בפירושו לפסוק ו אשר קובעים מפורשות שייחוס אי-ידיעה לה' יתעלה היא בגדר מינות! ובמלים אחרות, רש"י לא שם לב, אך הוא העיד על עצמו שהוא מין! נמצא, כי ממש לצד ייחוס אי ידיעה מפורשת להקב"ה פעמיים, רש"י קובע שאי-ידיעה היא בגדר מינות...


וכבר ביארתי בהרחבה את פירושו האמור כאן במאמר זה בחלק ה (דוג' ה), ושם גם ביארתי מדוע ייחוס אי-ידיעה להקב"ה היא בגדר מינות, ושם גם הבאתי את שש הדוגמאות שהזכרתי לעיל ואשר בהן רש"י מייחס להקב"ה אי-ידיעה.


שבע דוגמאות נוספות


1) בפירושו לדברים (לב, כא) רש"י אומר כך: "בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם – אלו המינים, וכן הוא אומר: 'אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים' [תה' יד, א]". נמצא, שרש"י מגנה את המינים ומכנה אותם "נבלים". כמו כן, לפי רש"י, לא רק משתף הוא בגדר מין אלא גם אתאיסט, וזה אמנם נכון, אך הוא לא ידע שגם מי שסובר את הגשמות אין לו אלהים, כי הוא מדמיין במחשבתו אלהים שלא קיים במציאות, כך שלמעשה אין לו אלוה בפועל.


2) בפירושו למגילה (יז ע"ב) הוא כותב: "המינים – תלמידי ישו הנוצרי", וכבר ראינו לעיל שהוא מודה ששיתוף הוא בגדר מינות, אך ברור שהוא לא היה סבור שהנוצרים נחשבים למינים בגלל שהם מגשימים, שהרי לא רק שהוא בעצמו היה מגשים, רבים מחבריו ורבותיו "הגדולים והטובים" כלשון הראב"ד, היו מגשימים – ואם רש"י היה סבור שהגשמה היא מינות היה עליו להתנער פעמים רבות ובאופן ברור וחד-משמעי מהשקפות חבריו, ובכל התייחסויותיו למינים רש"י אינו כותב ואפילו ברמז שהגשמה היא בגדר מינות!


3) בפירושו לסוטה (מט ע"ב) הוא כותב: "עצה ומחשבה – שהיה [ר' יהושע] זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדאמרינן בחגיגה [ה ע"ב]: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?". כאן אנו רואים גם ערבוב של שני מושגים: אפיקורוסים ומינים, ואולי זהו היסוד לשיבוש דפוסי "משנה תורה": למחיקת המינים ולכתיבת האפיקורוסים במקומם, וכפי שראינו בחלקו הקודם של המאמר.


4) בפירושו למשלי (א, כב) רש"י כותב כך: "עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי – פְּתָיִם, המתפתים על-ידי מסיתים ומינים", כלומר רש"י משווה את המינים למסיתים לעבודה-זרה.


5) בפירושו לגטין (מז ע"א) הוא כותב: "ובמינים הוא דאמרינן מורידים אבל לא מעלין" (ובדומה לזה הוא כותב במסכת חולין יג ע"ב), ואכן, ההלכה התלמודית לגבי המינים היא "שמורידין ואין מעלין". אולם, רש"י וחבר מרעיו החליטו להכשיר את ההגשמה, ולפי דעתי המינים המתחזים ל"קדושי עליון" גרועים בהרבה מהמינים הגלויים שהכל יודעים שהם מינים, מפני שכולם יודעים להיזהר מהם ומהשקפותיהם. וזכורני את אמי ע"ה אשר נהגה ללמד אותי שהנחש שנתגלה לך שהוא נחש – אינך צריך עוד לחשוש ממנו, שהרי תדע להיזהר ממנו מכאן ולהבא, כלומר הנחשים הנסתרים הם המסוכנים ביותר...


6) בפירושו לסנהדרין (לח ע"א) רש"י כותב: "שלא יאמרו המינים שותף היה אדם במעשה בראשית, לפיכך קדמו לו כולם", ושוב אנחנו רואים ביטוי לכך שהמשתף הוא בגדר מין, וכאמור רש"י לא הבין שהמגשים הוא אבי-אבות-המשתפים.


7) עוד הוא כותב בפירושו שם (לח ע"ב): "כדי שתדע להשיב לאפיקורוס – להביא ראיה מן התורה לדברי המינים. [...] שפקרו המינים – שמביאין ראיה מן התורה להפקירן", ושוב אנחנו רואים את ערבוב המושגים בין המינים לאפיקורוסים, אך כאן יש עניין נוסף: רש"י למעשה מלמד שהמינים מביאים ראיות מן התורה להשקפותיהם הרעות, אך