רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יב)

אחד מתכסיסיו של רש"י הוא שימוש בהטעיות אשר נועדו לטשטש ולהסתיר את מינותו. אחת מההטעיות הללו היא "מלחמתו" במינים, אך כאמור גינויו ואזכוריו את המינים אינם אלא תכסיס כדי להסתיר את עובדת היותו מין – שהרי אם עומד לפנינו אדם שנלחם כנגד השקפות המינים, לא נעלה על הדעת שאותו אדם בעצמו שוגה באותן ההשקפות הרעות!


בדומה לכך אנו מוצאים בימינו אצל תלמידיו חבושי מגבעות עור הארנבות הטמאות ועטויי גלימות הכומרים השחורות, אשר נלחמים מלחמת חורמה עזה ביותר ברפורמים – וכל זאת הטעיה מכוונת שנועדה להסתיר את המציאות הקשה שהם לא פחות רפורמים מהרפורמים, שהרי הם ערכו רפורמות קשות וחריפות בדת משה באלף השנים האחרונות: הם ביטלו קרוב למאה מצוות מן התורה (בשריפת ובמחיקת ספר המדע) וביניהן החשובות והיסודיות בדת משה כגון ידיעת ה' וייחודו והרחקה מעבודה-זרה, ואף גרעו והוסיפו וערכו את שאר מצוות התורה בהתאם למטרתם להפוך את התורה לקרדום חוצבים פרו-נוצרי.


בנקודה מסוימת הרפורמים החרדים אף הגדילו לעשות מאחיהם הרפורמים החילונים, שהרי הרפורמים החילונים אינם מתיימרים להיות "קדושי עליון" ואינם תובעים מונופול על התורה ואף אינם הופכים את התורה לקרדום חוצבים – הם פשוט אנשים שתאוותיהם גברו עליהם ולכן הם מתירים לעצמם חלק מאיסורי התורה, והם אינם מכחישים זאת. לעומתם הרפורמים החרדים, שתאוותיהם גברו עליהם בדיוק כמו מקביליהם הרפורמים החילונים, מתעקשים להציג את עצמם כ"קדושי עליון" ומתעים את עם-ישראל אחר רפורמות הבל מחמירות, ואחר הזיות מאגיות אליליות שאבותיהם הראשונים והאחרונים החדירו לדת משה.


ואולי בגלל צביעותם וגאוותם של הרפורמים החרדים הקב"ה הנחית דווקא על השטעטעל הפולני-ליטאי את מכת האכזרי הגדולה ביותר? שהרי הרפורמים החילונים כמעט לא נרצחו בשואה וגם מי שנרצח מהם סָבַל סֵבֶל מועט יחסית – היטלר לא הגיע כלל לארה"ב ובריטניה, ובגרמניה ובצרפת נרצחו רק כעשרים אחוז מכלל היהודים. לעומתם, יהודי השטעטעל החרדי נרצחו באחוזים גבוהים מאד – כתשעים אחוז מיהודי פולין וליטא נרצחו באלפי מיתות משונות, ובפולין גם היו הסבל והייסורים הגדולים ביותר: בפרעות ובהתעללויות הקשות, בייסורי הרעב בגטאות, ובייסורי הגוף הקשים במחנות הריכוז הנוראיים לסוגיהם – וראוי לשאול, האין עלינו חובה עצומה ללמוד ממהלך ההיסטוריה ולהפיק לקחים?


נחזור עתה לרש"י אשר מזכיר ומגנה את המינים, אך בזאת הוא מתעתע ומסתיר את מינותו, שהרי כאמור, קשה מאד להעלות על הדעת שהנלחם במינים יודה לדרכיהם...


דוגמה ראשונה


בבראשית (א, כו) הוא מפרש כך: "נַעֲשֶׁה אָדָם – אף על פי שלא סייעוהו [המלאכים] ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שיהא מדבר עם בית-דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו 'ויברא אלהים את האדם', ולא כתב 'ויבראוּ'".


נמצא, כי לפי רש"י, השקפת השיתוף שהאלוה הוא שנים או יותר היא בגדר מינות. אולם, באותו פירוש עצמו הוא מגשים: "בצלמנו – בדפוס שלנו; כדמותנו – להבין ולהשכיל; [...] ויברא אלהים את האדם בצלמו – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידיים [...] בצלם אלהים ברא אותו – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא" (וכבר ביארתי את פירושו זה בחלק ג) – ורש"י לא ידע ולא יבין שהגשמה גרועה משיתוף, כי ייחוס גשמות-גופניוּת או ייחוס תארים לבורא (כגון להבין ולהשכיל), הופכת את הקב"ה משניים או שלושה לחלקים רבים מאד, שהרי החומר הגשמי מתחלק לכמעט אינסוף חלקים, וכל תואר מחייב שיש להקב"ה נפש ותכונת נפש מסוימת חוץ מאמיתת עצמותו.


ועתה שמתי לב להגשמה נוספת בפירושו, שהרי רש"י כותב לעיל: "ואם כתב 'אעשה אדם' לא למדנו שיהא מדבר עם בית-דינו אלא עם עצמו" – כלומר, אם היה כתוב הלשון 'אעשה אדם', רש"י היה לומד שהקב"ה "מדבר עם עצמו", ובמלים אחרות, הקב"ה זקוק לחשוב ולהרהר באיזו דרך לברוא את האדם ואת העולם... ותפישת הקב"ה כישות שזקוקה לזמן כדי לחשוב ולגבש דרכי פעולה היא בגדר הגשמה ברורה, והקב"ה יתעלה ויתרומם מעל כל דרכי האדם ומחשבותיו ותחבולותיו, והוא אינו זקוק להרהר ולחשוב ולמצוא פתרונות.


דוגמה שניה


בפירושו לבראשית (ו, ו) רש"י העתיק את מדרש בראשית רבה (פרשה כז) וזה לשונו: "וזו כתבתי לתשובת המינים: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, אמר ליה: אי אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד? אמר לו: הן. אמר לו: והא כתיב 'ויתעצב אל לבו'! אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו: הן. אמר לו: ומה עשית? אמר לו: שמחתי ושימחתי את הכל. אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו: בשעת חדותא – חדותא, בשעת אבלא – אבלא. אמר לו: כך מעשה הקב"ה, אף-על-פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן, לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם".


נמצא, שלפי רש"י ייחוס אי-ידיעה להקב"ה היא בגדר מינות, אולם, רש"י בעצמו מייחס להקב"ה אי-ידיעה גם בפירושו לפסוק ו וגם בפירושו לפסוק ז שם (ויש ארבע דוגמאות נוספות לכך רק בפרשת בראשית), ואף-על-פי-כן אין הדבר מפריע לו להעתיק דברי אגדה בפירושו לפסוק ו אשר קובעים מפורשות שייחוס אי-ידיעה לה' יתעלה היא בגדר מינות! ובמלים אחרות, רש"י לא שם לב, אך הוא העיד על עצמו שהוא מין! נמצא, כי ממש לצד ייחוס אי ידיעה מפורשת להקב"ה פעמיים, רש"י קובע שאי-ידיעה היא בגדר מינות...


וכבר ביארתי בהרחבה את פירושו האמור כאן במאמר זה בחלק ה (דוג' ה), ושם גם ביארתי מדוע ייחוס אי-ידיעה להקב"ה היא בגדר מינות, ושם גם הבאתי את שש הדוגמאות שהזכרתי לעיל ואשר בהן רש"י מייחס להקב"ה אי-ידיעה.


שבע דוגמאות נוספות


1) בפירושו לדברים (לב, כא) רש"י אומר כך: "בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם – אלו המינים, וכן הוא אומר: 'אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים' [תה' יד, א]". נמצא, שרש"י מגנה את המינים ומכנה אותם "נבלים". כמו כן, לפי רש"י, לא רק משתף הוא בגדר מין אלא גם אתאיסט, וזה אמנם נכון, אך הוא לא ידע שגם מי שסובר את הגשמות אין לו אלהים, כי הוא מדמיין במחשבתו אלהים שלא קיים במציאות, כך שלמעשה אין לו אלוה בפועל.


2) בפירושו למגילה (יז ע"ב) הוא כותב: "המינים – תלמידי ישו הנוצרי", וכבר ראינו לעיל שהוא מודה ששיתוף הוא בגדר מינות, אך ברור שהוא לא היה סבור שהנוצרים נחשבים למינים בגלל שהם מגשימים, שהרי לא רק שהוא בעצמו היה מגשים, רבים מחבריו ורבותיו "הגדולים והטובים" כלשון הראב"ד, היו מגשימים – ואם רש"י היה סבור שהגשמה היא מינות היה עליו להתנער פעמים רבות ובאופן ברור וחד-משמעי מהשקפות חבריו, ובכל התייחסויותיו למינים רש"י אינו כותב ואפילו ברמז שהגשמה היא בגדר מינות!


3) בפירושו לסוטה (מט ע"ב) הוא כותב: "עצה ומחשבה – שהיה [ר' יהושע] זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדאמרינן בחגיגה [ה ע"ב]: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?". כאן אנו רואים גם ערבוב של שני מושגים: אפיקורוסים ומינים, ואולי זהו היסוד לשיבוש דפוסי "משנה תורה": למחיקת המינים ולכתיבת האפיקורוסים במקומם, וכפי שראינו בחלקו הקודם של המאמר.


4) בפירושו למשלי (א, כב) רש"י כותב כך: "עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי – פְּתָיִם, המתפתים על-ידי מסיתים ומינים", כלומר רש"י משווה את המינים למסיתים לעבודה-זרה.


5) בפירושו לגטין (מז ע"א) הוא כותב: "ובמינים הוא דאמרינן מורידים אבל לא מעלין" (ובדומה לזה הוא כותב במסכת חולין יג ע"ב), ואכן, ההלכה התלמודית לגבי המינים היא "שמורידין ואין מעלין". אולם, רש"י וחבר מרעיו החליטו להכשיר את ההגשמה, ולפי דעתי המינים המתחזים ל"קדושי עליון" גרועים בהרבה מהמינים הגלויים שהכל יודעים שהם מינים, מפני שכולם יודעים להיזהר מהם ומהשקפותיהם. וזכורני את אמי ע"ה אשר נהגה ללמד אותי שהנחש שנתגלה לך שהוא נחש – אינך צריך עוד לחשוש ממנו, שהרי תדע להיזהר ממנו מכאן ולהבא, כלומר הנחשים הנסתרים הם המסוכנים ביותר...


6) בפירושו לסנהדרין (לח ע"א) רש"י כותב: "שלא יאמרו המינים שותף היה אדם במעשה בראשית, לפיכך קדמו לו כולם", ושוב אנחנו רואים ביטוי לכך שהמשתף הוא בגדר מין, וכאמור רש"י לא הבין שהמגשים הוא אבי-אבות-המשתפים.


7) עוד הוא כותב בפירושו שם (לח ע"ב): "כדי שתדע להשיב לאפיקורוס – להביא ראיה מן התורה לדברי המינים. [...] שפקרו המינים – שמביאין ראיה מן התורה להפקירן", ושוב אנחנו רואים את ערבוב המושגים בין המינים לאפיקורוסים, אך כאן יש עניין נוסף: רש"י למעשה מלמד שהמינים מביאים ראיות מן התורה להשקפותיהם הרעות, אך הוא לא שם לב שהוא בעצמו מביא ראיות מן התורה להגשמתו ומינותו, וכפי שמעיד הראב"ד על רש"י וחבריו בהשגתו להלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא [הרמב"ם] לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


המינים – גלחים


פירוש נוסף מצאנו בפירושו למסכת סנהדרין (ק ע"ב), שם רש"י כותב שהמינים הם גלחים: "מינים – גלחים", ואולי כוונתו לכומרים שהיו מגלחים את מרכז ראשם ומשאירים "כתר" של שיער. עוד הוא מפרש במסכת שבת (קלט ע"א): "בטולי אמגושי – יבטלו המינים גלחים המשניאים אותנו", והנה לנו דוגמה נוספת למלחמתו של רש"י במינים. עוד הוא פירש שם (קיא ע"ב): "כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן", וכוונתו כנראה לאופני התספורת של הכומרים. ברם, ניתן לומר זאת בהיבט הפרשני גם על רש"י, שיש לו לשונות רבים שניתן לפרשם כמשל וניתן לפרשם כהגשמה, אך הופעתם בתוך פירוש פשטני מוצהר, לצד פירושי הגשמה ברורים ומפורשים, ולצד העובדה שרבים מחבריו ורבותיו היו מגשימים – כל אלה מביאים בהכרח למסקנה שהוא היה מגשים. וכל מי שנמצא בסדום ומדבריו עולה שהוא סדומי – הוא בגדר סדומי עד שלא יודה על האמת שוב-ושוב-ושוב, אך כאמור, בכל המקומות שרש"י מזכיר את המינים הוא לא אומר אפילו פעם אחת שהגשמה היא בגדר מינות!


והנה פירוש נוסף שרש"י כותב שם (קטז ע"א) בעניין הגלחים: "ספרים שכתבו להם הגלחים להתווכח עם ישראל" – וגם פירושיו של רש"י יצרו מחלוקת בישראל על מהות מצוות ידיעת השם וייחודו ועל אמיתת המיסטיקה וההזיות. כלומר, רש"י למעשה ייסד את ספרות הקבלה והמיסטיקה אשר עמוסה וגדושה בהזיות ובהשקפות רעות, שהרי הוא הנחיל לעם-ישראל את השיטה האשכנזית של לימוד אגדות חז"ל כפשוטן, ושיטה זו הביאה לצמיחת ספרות הקבלה המיסטיקה וההזיות אשר מרחיקות אותנו מאל אמת (אפשר גם לעיין בשני מקומות נוספים שבהם רש"י הזכיר את "הגלחים": סוכה יז ע"א, ונדה ל ע"ב).


קצרו של דבר, רש"י בפירושיו מתנער מן המינים ואף תוקף אותם, אך יחד עם זאת הוא מזהם את דת משה בפירושי הגשמה רבים, ובאינסוף הזיות מאגיות אליליות. ולעתים, מי שמתיימר להיות המגן של הדת או ההשקפה הוא זה אשר למעשה מחריב ומחלל אותה במו-ידיו, וכמו שלעתים מתגלה ש"הרבנים" ו"משגיחי הצניעות", בבתי-הספר לבנות או לבנים, גרועים מאנשי סדום ועמורה, כי כלפי חוץ הם "קדושים וטהורים" אך בחדרי-חדרים הם גרועים מחיות טרף אכזריות. ואם לא היו מתרחקים מדרכי מישרים בהשקפותיהם, ואם לא היו נוטים אחר הדת החדשה רוויית ההזיות המאגיות האליליות, קרוב לוודאי שהקב"ה לא היה נעדר ממחשבתם ויראת השמים הייתה מונעת מהם להחריב נפשות ולחלל את דת האמת.


ט. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת לך לך – המשך


בבראשית (יז, כב) נאמר כך: "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם", ושם רש"י מפרש: "מֵעַל אַבְרָהָם – לשון נקיה הוא כלפי המקום [=כך בדפוס ראשון, ולפנינו "כלפי השכינה"]". ויש לשאול ולהבין: מדוע מדובר כאן בלשון נקיה? מה אירע שם שהיה צורך לשנות מן הלשון כדי לדבר "בלשון נקיה"? נראה אפוא שכוונתו לומר, שהקב"ה ניצב ועמד לפני אברהם, אך משום מה לפי דמיונו אין זה "לשון נקיה" לומר על הקב"ה שהוא עלה מלפני אברהם, ולכן שינה הכתוב ואמר שהקב"ה עלה מעל אברהם. "זהירותו" זו בכבודו של מקום אינה אלא השפלה, שהרי אין צורך לשנות ל"לשון נקיה" במקום שמדובר במשל, והנחתו שהתורה דיברה ב"לשון נקיה", מבטאת למעשה את ההשקפה שלא מדובר כאן במשל אלא בעמידה והתייצבות ממש – שהרי רק אם מדובר בהתייצבות מוחשית יש צורך לדבר ב"לשון נקיה", כדי שלא לתאר את הקב"ה ואברהם אבינו כשווים או כקרובים זה לזה במעלה.


נצרף דוגמה ל"לשון נקיה" ממקום אחר בפירושו של רש"י, במשלי נאמר (ל, כ): "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן", ושם פירש רש"י: "וּמָחֲתָה – כופה פיה למטה כדכתיב: 'כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ' [מ"ב כא, יג]; אָכְלָה – לשון נקיה דבר הכתוב". כלומר, כאשר יש לנוסח הדברים השפעה מוסרית שלילית, יש צורך לשנות מלשון הכתוב ולדבר ב"לשון נקיה". אולם, בתוך פירושו הזה שבו הוא מטיף לדבר ב"לשון נקיה", הוא בעצמו מעביר מלשון נקיה ללשון שאינה נקיה! שהרי הוא מפרש כתוב שנאמרה בו לשון נקיה: "וּמָחֲתָה פִיהָ", ומעבירו ללשון שאינה נקיה: "כופה פיה למטה". אגב, פירושו הזה לא מופיע בשום מקום בספרות חז"ל, ואיני יודע איך הוא למד שמדובר בפי האשה שלמטה, והלא מדובר בכתוב זה במשל! אך רש"י הבין את הפסוק הזה כפשוטו, והחדיר לנו פירוש מעוות אשר מעורר דמיונות והזיות מיניות.


נעיין עתה בפירושו הטהור של רס"ג שם, ואתם מוזמנים למצוא את ההבדלים:


"ובאור הדבר, אומֵר [שלמה המלך] לנואף ולפושע, אל תדמה כי בראותך את עצמך עושה את הפשעים הללו, ואינם עושים בך רושם ולא מכתימים אותך בשום כתם שאין להם השפעה בפועל [=על הנפש], [...] כך בדומה לזה אל יתפתה האדם בראותו כי בנגעו באיסור אינו עושה שום רושם בנפשו, כי באמת יש לפעולתו רושם שהוא נתבע בו ועליו, מפני שעשה מה שהזהירו ה' ממנו, [...] ואל תתפתה האשה בראותה שבעת הישמעה להיבעל באיסור לא עשה בה רושם, אלא היא כאוכֵל אוכֶל ומקנח פיו ולא ייראה בפיו רושם, אלא יש למעשיה אלה תוצאה שהיא נענשת עליה בעשותה מה שהוזהרה עליו".


נחזור לפירוש רש"י בבראשית, רש"י כנראה חשב שאם נֹאמר שהקב"ה עלה מלפני אברהם הדבר שגוי מבחינה מחשבתית, אך אם נאמר שהוא עלה מעל אברהם הדבר תקין מבחינה מחשבתית. ולפי האמת אין שום הבדל בין שתי האמירות, ובמקומות רבים בתורה נאמר "לפני השם", כך שדבריו אינם אלא התחסדות מיותרת ואף סכלות גדולה שיש בה הוצאת לעז על התורה – כביכול בכל המקומות בתורה שנאמר בהם לפני ה' יש בדבר מגרעת ושגיאה מחשבתית (וליתר דיוק, הביטוי "לפני השם" נאמר בתורה כ-160 פעמים! ובנביאים ובכתובים עוד כ-120 פעמים!).


זאת ועוד, נראה שרש"י סבר שלא מדובר שם במראה הנבואה, וה' "דיבר" עם אברהם אבינו באופן פיזי וגשמי, כי אם מדובר בחזון נבואי, מדוע יש להניח שהקב"ה עלה מלפני אברהם ורק משום "לשון נקיה" נאמר מעל אברהם? ואם רש"י היה סבור שמדובר במראה הנבואה, הוא היה יכול להימנע מלהתייחס לפשוטו של מקרא שהרי הקב"ה לא עלה מלפני אברהם ולא מעליו ולא מצדדיו ולא מאחוריו – שהרי מדובר במראה הנבואה, והלשונות "ירד" ו"עלה" נאמרו מסיבה מסוימת שנראה לקמן. כלומר, כל הדיוקים הללו של רש"י מתאימים להבנה מגשימה פרימיטיבית וילדותית את פסוקי התורה, הבנה אשר רואה בהקב"ה ישות שיורדת ועולה ומדברת עם אברהם אבינו כמו שמלך בשר ודם מדבר עם עבדו.


"דקדוק לשוני" דומה מאד מצאנו בפירוש רש"י כמה פסוקים לאחר מכן, שם נאמר (יח, ב): "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה", ושם הוא פירש: "נִצָּבִים עָלָיו – לפניו, כמו 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה' [במ' ב, כ]. אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים". כלומר, שלושת המלאכים ניצבו פיזית לפני אברהם אבינו, אך משום מה לפי דמיונו לא היה ראוי לומר עליהם שהם עומדים לפניו, אולי כדי לא לרמוז שהם שווים או קרובים לאברהם אבינו במעלה, ולכן נאמר בתורה "ניצבים עליו". ואם יקשו עלי ויאמרו: מאין לי לדעת שלפי רש"י המלאכים עמדו פיזית לפני אברהם אבינו? ובכן, התשובה טמונה בפסוק שרש"י מביא לנו כראיה: "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה", וביאר שם אונקלוס: "וְדִסְמִיכִין עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְּמְנַשֶּׁה" – כלומר, כמו שהמלה "עליו" אצל שבט מנשה מבטאת סמיכות פיזית למטה אפרים, כך המלה "עליו" אצל שלושת המלאכים מבטאת סמיכות פיזית. ואגב למדנו כי כל החיזיון של שלושת המלאכים התרחש לפי רש"י במציאות הגשמית.


נמצא, כי המלאכים שנאמר בהם "ניצבים עליו", ניצבו התייצבות פיזית לפני אברהם אבינו, ועל התייצבות זו אומר רש"י שנקט הכתוב ב"לשון נקיה". עוד למדנו, שהתייחסותו של רש"י למלאכים זהה להתייחסותו להקב"ה רק כמה פסוקים לפני כן, שהרי גם ביחס להקב"ה שנאמר בו שעלה "מעל אברהם" אומר רש"י שנקט הכתוב ב"לשון נקיה"! ובמלים אחרות, כמו שהמלאכים התייצבו התייצבות פיזית לפני אברהם אבינו, כך לפי רש"י גם הקב"ה התייצב התייצבות פיזית לפני אברהם אבינו – ונקט הכתוב בשניהם ב"לשון נקיה".


מדברים אלה עולה אפוא, כי "הלשון הנקיה" של רש"י אינה אלא השפלה חירוף וגידוף כלפי שמיא וכלפי המלאכים, כי היא למעשה מבטאת את ההשקפה שהקב"ה והמלאכים ניצבו באופן פיזי וגשמי לפני אברהם אבינו, ורק בגלל שלא היה ראוי לתאר אותם כעומדים זה לפני זה כאילו הם שווים במעלה וברוממות, התורה שינתה את הלשון ועיקמה את המציאות.


וכדי להשלים את התמונה נעבור מן הטמא אל הטהור, ונעיין באופן שבו הבין רבנו הרמב"ם את הלשונות "ירד" ו"עלה" שנאמרו בכתבי-הקודש, וכֹה דבריו במורה (א, י):


"ולפי שאנחנו מקהלות בני האדם בשפל השפלים במקום ובמעלת המציאות ביחס לסובב אותנו, והוא יתעלה נעלה על כל נעלה באמיתת מציאות וגדולה ורוממות לא עליונות מקום, ורצה יתעלה במה שרצה להגיע מדע מאיתו ושפע נבואה על אחדים ממנו – אז קרא ניחת [=ירידת] החזון על הנביא או השראת השכינה במקום מסוים 'ירידה', וקרא הסתלקות אותו המצב הנבואי מן האדם או סילוק השכינה מן המקום 'עליה', אם-כן, כל ירידה ועליה שתמצאם מיוחסים לבורא יתעלה אין הכוונה בהם אלא עניין זה".


כלומר, כדי לחנך אותנו להשקפת רוממותו של הקב"ה לעומת אפסיות האדם והעולם השפל, נאמרו בספרי הנבואה לשונות של "ירידה" ו"עליה" ביחס אליו: כאשר הוא משרה את שכינתו במקום מסוים או כאשר הוא משרה את החזון הנבואי על אדם מסוים.


נמשיך עתה לעיין בפירוש רש"י שם, כי "תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (קה' י, יג), וזה לשונו: "מֵעַל אַבְרָהָם – לשון נקיה הוא כלפי המקום, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום". בפירושו זה רש"י מתאר את הקב"ה כאלוה שיש לו מרכבה, ואין דבריו דברי נבואה או משל, אלא דבריו אלה מובאים בתוך חיבור פרשני פשטני מוצהר, ואף כהמשך טבעי לפירוש מקומי לשוני-פשטני מובהק! המשמעות המעשית של דבריו היא הגשמה, שהרי ייחוס מרכבה להקב"ה מייחסת לו בהכרח גוף גשמי שנמצא ומונח בתוך או מעל המרכבה, ובדיוק כמו שייחוס כיסא או כתר להקב"ה בפירוש פשטני היא בגדר הגשמה (להבנת העניין ראו חלק ב, דוג' ב; וכן ראו מאמרי: "כתר או נקדישך?").


אמנם, במדרש בראשית רבה (מז, ו) נאמר: "האבות הן-הן המרכבה", אך גם שם לא נאמר שהאבות הן "מרכבתו של מקום" אלא מרכבה סתם, וברור שמדובר במשל לכך שהאבות הם שליחיו הנאמנים של הקב"ה, כמו שהמלאכים הם שליחיו הנאמנים עושי רצונו. ובמלים אחרות, אפילו במדרש נזהרו שלא לייחס להקב"ה את המרכבה באופן מפורש! ואילו רש"י לא רק שחטא בהבנת המדרש כפשוטו, ולא רק שחטא בהחדירו את פשט לשון המדרש לתוך פירוש פשטני לפשטי פסוקי התורה, הוא הגדיל לעשות והחדיר בשרירות לבו מלים מגשימות לתוך לשון המדרש! ובזאת הוא לא רק עיוות את המשל המובא במדרש, אלא חמור מכל, הוא חירף וגידף את בורא-עולם בייחסו לו הגשמה.


נשים לב לעיוות נוסף שרש"י החדיר לנו בפירושו הרע הזה, במדרש נאמר: "האבות הן-הן המרכבה", ואילו רש"י כתב: "הצדיקים הם מרכבתו של מקום". בפירושו הזה רש"י למעשה הניח את היסודות לעבודת אלילים בשר ודם, כי הוא למעשה מרומם את כל "גדולי הדור" למעמד של אבות האומה, כלומר למעמד של נביאים וקדושים. ונראה לי ברור שפירושו זה הוא אחד היסודות להשקפת הערצת "הגדולים" ו"קדושי העליון" באלף השנים האחרונות, כלומר להפיכתם לעבודת אלילים, ולייחוס חשיבות רבה להזיותיהם אפילו יותר מן התורה שניתנה מפי הגבורה. והאמת היא שהם וכל הגיגיהם "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים" (יר' י, טו), כי כולם הפכו את התורה לקרדום חוצבים, אם במשכורות מנופחות מממסד הרבנים השכירים, ואם בטובות הנאה וכספים רבים שעוברים דרכם ובעבורם.


זאת ועוד, כאשר קראתי את פירושו של רש"י בפעם הראשונה עלתה בי המחשבה שכוונתו לפרש באופן שונה, ואפילו יותר חמור ממה שכתבתי לעיל. כלומר, ניתן להבין בקלות את פירושו: "שהצדיקים מרכבתו של המקום", שהצדיקים הם מעין כלי קיבול שבתוכו הקב"ה שוהה, כמו שהאדם יושב בתוך המרכבה בעת שהוא נוסע ממקום למקום. ואם אכן כך, מדובר בהשפעה נוצרית מובהקת, שהרי אחד מיסודות הדת הנוצרית הוא האמונה שהאלהים "התלבש" בגופו של ישוע, ושימש למעשה "כלי קיבול" גופני לבורא-עולם.


ואל נא תתמהו על השערתי, שהרי מצאנו שגם בימינו ישנם יהודים אשר מאמינים שהקב"ה "מתלבש" בגופות הצדיקים, ועל כך תוכלו לקרוא במאמרי: "עצמות ומהות בגוף – תפישות נוצריות בחצר חב"ד". וכידוע, מנחם-מנדל היה מגדולי מעריציו של רש"י ונהג לכנות את פירושו "יינה של תורה", ואכן פירושו של רש"י משבש ומחריב את הדת והדעת – "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (מש' כ, א). אגב, עתה שמתי לב, שמשלו של מנחם-מנדל מוזר מאד ואף יש בו כפירה בתורה, שהרי איך ניתן למשול את התורה בענבים גולמיים ולעומתה את פירוש רש"י ליין? כאילו פירושו של רש"י לתורה משובח מן התורה! (וראו ברכות לה ע"ב שבגלל שהיין "אשתני למעליותא" קבעו לו ברכה מיוחדת) אך כדי להחדיר את פירושי המינים של רש"י ולהנחיל דת חדשה לעם-ישראל, יש צורך להפוך את רש"י או כל "גדול תורה" או "קדוש עליון" או "קדוש מעונה" לגדולים יותר ממשה רבנו...


מכלל פירושי המינות הללו של רש"י עולה, שהוא מחרף ומגדף את השם הגדול והנכבד בייחסו לו הבל והגשמה, והוא אף מתעה את עם-ישראל אחר הבלי פשטי המדרשים. התוצאה היא הרת אסון, כי לא רק שרש"י הנחיל הבל והגשמה בפירושים רבים, הוא הנחיל לעם-ישראל את שיטת הפרשנות המאגית אשר מסבירה את אגדות חז"ל כפשוטן, ובזאת הוא פתח את השער לחדירת הזיות מאגיות אליליות רבות נוספות לדת משה.


י. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וירא


דוגמה ראשונה


בבראשית (יח, א) נאמר כך: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם", רש"י פירש שם: "יושב – 'יֹשֵׁב' כתיב, ביקש [אברהם] לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד". במדרש בראשית רבה (מח, ז) שהוא המקור למדרש זה נאמר כך: "רבי ברכיה משום ר' לוי אמר: 'ישב' כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא שב", ולא נזכר במדרש שם המשך דברי רש"י "ואני אעמוד". כלומר, רש"י הוסיף מעצמו על דברי המדרש פעולת הגשמה מפורשת ביחס לבורא-עולם, כי ייחוס עמידה לה' יתעלה מתארת את הבורא למעשה כבעל רגליים או כלים גופניים שבהם הוא יושב או עומד.


בשני מקומות נוספים בפירוש רש"י מצאנו הגשמה בעניין פעולת העמידה או הקימה, הראשון בפירושו לתהלים (ט, כ): "קוּמָה יְיָ אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ", ושם פירש רש"י: "קומה ה' – דוד היה מתפלל לפני הקדוש-ברוך-הוא שיקום וימהר לעשות זאת". ואין שום צורך להוסיף בפירוש שדוד היה מתפלל לפני הקב"ה שיקום, שהרי ברור שמדובר במשל, והחדרת המשל לתוך פירוש פשטני הופכת למעשה את דברי דוד המלך, שהם משל ומליצה, לתפילה פשטנית שהקב"ה יקום באופן פיזי וגשמי. וברור שרק מי שאוחז בתפישות מגשימות יחדיר את המשל הזה לתוך דברי פירוש פשטניים, וכל פרשן שיודע רק מעט על חשיבותה של הרחקת הגשמות היה נזהר בכך.


המקום השני הוא בפירושו לברכות (סא ע"ב), שם הוא מפרש את הכתוב בתהלים (קט, לא): "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ", והנה פירושו: "כי יעמוד – הקדוש-ברוך-הוא". ושוב, אין שום צורך להוסיף שהקב"ה יעמוד, כי הדברים ברורים שהכתוב הזה מתאר את פעולות הצדק והשפיטה של הקב"ה, וכל ילד קטן שהשכיל מעט יבין זאת. לעומתו, רס"ג פירש שם כך: "כי יעמיד ניצחונו לימין האביון ויושיענו מן המתדיינים עמו על נפשו", וזה פירוש נאה מאד אשר מרחיק מן ההגשמה. לאור דברים אלה, המסקנה המתבקשת מן התוספת שרש"י הוסיף היא, שהוא ניסה להחדיר למחשבתנו את תפישותיהם המגשימות של חבר מרעיו מבית-המדרש האשכנזי באותה התקופה.


כדי להוסיף ולהבין עד כמה חמור לייחס עמידה להקב"ה בפירוש פשטני ללא שום הערה שמדובר במשל, ראו נא את דברי רבנו במורה (א, יג–טו):


"עמידה, שם משותף: [א] יהיה בעניין הקימה וההתייצבות [...]; [ב] ויהיה בעניין החידלון וההפסק [...]; [ג] ויהיה בעניין היציבות והקיום. [...] וכל עמידה שנאמרה בה' יתעלה היא מן העניין הזה האחרון. [...]


ניצב [...] זה שם משותף: [א] יש שהוא בעניין העמידה וההתייצבות [...]; [ב] ויהיה בעניין הקיום והתדירות 'דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם' [תה' קיט, פט], כלומר יציב וקיים. וכל מה שנאמר מן השם הזה כלפי הבורא הרי הוא מן העניין הזה. [...] כי 'נִצָּב עָלָיו' [בראש הסולם, בחלומו הנבואי של יעקב (בר' כח, יג)] – יציב ותמידי וקיים, לא שהיא עמידת גוף".


דוגמה שניה


בבראשית (יח, ד) נאמר כך: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ", רש"י פירש שם כך: "וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם – כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה-זרה לביתו".


דומני שכל ילד בישראל ששמע על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, למד ששלושת המלאכים נדמו לאברהם אבינו כערבים, ומכיוון שהערבים עובדי עבודה-זרה, אברהם אבינו הקפיד שירחצו את רגליהם... אולם, למרבה הפתעתי לא נזכר במדרשים שקדמו לרש"י שמדובר בערבים! והנה לשון מדרש בראשית רבה (נ, ד): "אל בית עבדכם ולינו ורחצו – אברהם מקדים רחיצה ללינה ולוט מקדים לינה לרחיצה, אלא אברהם מקפיד על טינופת עבודה-זרה לפיכך הקדים רחיצה". זאת ועוד, במדרש שם (נ, ב) נאמר במפורש שהמלאכים נדמו בדמות אנשים: "אברהם שהיה כוחו יפה [=מעלתו הרוחנית] נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט על-ידי שהיה כוחו רע נדמו לו בדמות מלאכים".


רק בשני מדרשים מאוחרים, האחד הוא "מדרש לקח טוב" (בר' שם) שחובר במקדוניה (יוגוסלביה לשעבר) בערך בשנת 1090 (רש"י חי בין השנים 1040–1105), והאחר הוא "מדרש ילקוט שמעוני" (וירא, רמז פב) שלדעת החוקרים חובר בפרנקפורט שבגרמניה בתחילת המאה הי"ג – רק בשני מדרשים אלה, שאין ספק שהם ינקו מפירוש רש"י ובית-מדרשו, נזכר שמדובר בערבים! ורק במדרש ילקוט שמעוני המאוחר נאמר שהערבים הם גם עובדי עבודה-זרה ובדיוק כלשונו של רש"י!


ובמלים אחרות, רש"י או פרשן שוטה אחר החליט על דעת עצמו שמדובר בערבים, ואף שגה לחשוב שמה שהערבים משתחווים לאבק רגליהם כאשר הם כורעים בתפילתם, שמדובר בעבודה-זרה! והנה לנו עוד תכסיס מתכסיסי בית-המדרש האשכנזי: מצד אחד הם מחדירים לנו את השקפות הגויים הנוצרים, שהרי רש"י למעשה טוען שהם אינם עובדי-אלילים באמונת ההגשמה ובשלל ההזיות המאגיות האליליות שלהם; ומצד שני, הם מציגים את המוסלמים המייחדים כעובדי-אלילים מן הסוג הגרוע ביותר.


וידועה ומפורסמת תשובת רבנו בעניין הישמעאלים (סימן תמח), והנה מעט מדבריו:


"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה-זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומליבם והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי, [...] וטעותם וטיפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל [שמגבעתם אמה וזקנם אמה ומדברים מחציין], אבל בייחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל".


בנוסף לשגיאותיו של רש"י ביסודות הדת, יש כאן לפי דעתי השקפה גזענית מובהקת, מפני שרש"י למעשה מציג את הערבים כיצורים הנחותים ביותר עלי-אדמות, וממילא היהודים אשר מגיעים מארצות האסלאם הם היהודים הנחותים ביותר מקרב כלל אחיהם היהודים, ובמיוחד ביחס ליהודים שמוצאם מארצות אירופה. ביטוי להשקפה הגזענית הזאת מצאנו גם בדבריה של ראש-הממשלה לשעבר גולדה מאירסון, אשר אמרה על העולים מארצות האסלאם, שהם "הביאו את הקיפוח והאפליה אתם במזוודותיהם" – כאילו נחיתותם נובעת מעצם העובדה שהם באים מארצות נחותות מבחינה טכנולוגית וחברתית.


דוגמה שלישית


בבראשית (יח, טז) נאמר כך: "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם", ושם פירש רש"י: "וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם – כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מ'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ' [דב' כו, טו; ושם בפסוק דובר על מתנות עניים], שגדול כוח מתנות עניים שהופך מידת רוגז לרחמים".


פירושו הזה של רש"י לפסוק הנדון אינו מופיע בשום מקום בספרות חז"ל! הוא אמנם מופיע במדרש אגדה (בובר) שם, אך מדרש זה חובר בסביבות המאה הי"ג, וברור שהוא הושפע מפירוש רש"י. מכל מקום, ייחוס "התהפכות" להקב"ה ממידת רוגז למידת רחמים בפירוש פשטני מוצהר היא בגדר הגשמה ברורה, וכבר עסקתי בעניין ייחוס שינויים נפשיים-אנושיים להקב"ה בחלקו הראשון של מאמר זה (בפרק ג שם: "ייחוס תכונות נפשיות לבורא היא הגשמה"), וביתר הרחבה במאמרי: "לעורר רחמי שמים?".


"כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!