מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים?

עודכן ב: אוק 27

אנו שומעים לא מעט באמצעי התקשורת, שהמשטרה חותמת הסכמים עם עדים בפרשיות שונות כדי שישמשו כ"עדי-מדינה". העדים הללו מוסרים למשטרה את כל המידע שיש ברשותם, ובתמורה לכך בתי-המשפט מרכּכים את עונשם. בדרך-כלל, עדי המדינה מוסרים מידע משמעותי שמביא להפללת אנשי ציבור רמי-דרג.


אותם אנשי ציבור בכירים שאנשי אמונם פונים עתה כנגדם, יוצאים למלחמה תקשורתית כדי להשחיר את פניהם של עדי-המדינה, חבריהם לשעבר, שעד לא מזמן חלקו יחד עמם את השלל... נכון הדבר שעדי המדינה אינם אנשים ישרי-דרך, אך אחת הדרכים המרכזיות להשחרת פניהם שגויה מאד. כוונתי לכך שמציירים אותם כ"מלשינים", ואף נוהגים לצטט את נוסח ברכת המינים בתפילת שמונה-עשרה: "ולמלשינים אל תהי תקוה" וכו'.


כלומר, פוליטיקאים אינטרסנטים מגייסים את חז"ל למלחמותיהם הבזויות, ובצטטם את חז"ל שיוחסה להם ברכה זו, הם מוכיחים כביכול שגם חז"ל בכבודם ובעצמם עומדים לימינם ומגַנים את עדי המדינה הללו. להאשמת עדי-המדינה ב"מלשינות" יש משמעות מיוחדת כאשר עד-המדינה הוא אדם שמוגדר כדתי, והוא ובני משפחתו חברים בקהילה דתית, מפני שכוחה של האשמה זו נובע מהנורמות המוסריות שחז"ל תיקנו לנו בעזר אלהי.


כלומר, שימוש בנוסח התפילה שתיקנו חז"ל לצורך התקפות פוליטיות אינטרסנטיות חמור ביותר, מפני שהוא מציב כנגד עדי המדינה האשמה קשה: הם לא רק פוגעים בנורמה חברתית כביכול שאסור "להלשין", אלא גם בנורמה דתית ומוסרית אלהית, שהרי אלהים העניק לחז"ל את הסמכות להסדיר את חיינו המוסריים בהוראות ובתקנות, ובמלים אחרות, נוסח התפילה מלמד אפוא לא רק על רצונם של חז"ל, אלא על רצונו של אלהים חיים!


נמצא, כי לפי נוסח התפילה: "ולמלשינים אל תהי תקוה", אסור להעיד כנגד אדם מושחת שהרי זה בכלל "הלשנה". ומכאן התפתחה נורמה חברתית ומוסרית שגויה נוספת, לפיה כל מי שמלשין, דהיינו מודיע על זממו ונכלוליו של חברו, הוא בגדר "שטינקר" בזוי, ש"לא הייתי רוצה שיתחתן עם הבת שלי" כדברי הפוליטיקאים שוחרי השלמונים וטובות ההנאה (ואם החבר הזה אינו מקבל תוכחה בסתר, חובה להודיע על נכלוליו כדי להזהיר מפניו).


במאמר זה נראה, כי נוסח התפילה "ולמלשינים" וכו' הוא שיבוש מכֻוון, ואל נא נזלזל בנוסח התפילה ונאמר: ומה בכך? שהרי למדנו ונלמד עוד להלן, שהשיבוש הזה גרם לצמיחת נורמה חברתית ומוסרית שגויה, ואף עיוֵות יסוד חשוב בדת משה והוא: חובת הגדת העדות.


א. חובת הגדת העדות


נוסח התפילה "ולמלשינים" מתנגש התנגשות חזיתית עם יסוד חובת הגדת העדות. לפי התורה, חובה על כל אדם שיודע עדות בדיני-ממונות ונתבקש להעיד, לבוא לבית-הדין ולמסור את כל המידע והראיות שיש לו בעניין, וכֹה דברי רבנו בהלכות עדות (א, א):


"העד מצֻווה להעיד בבית-דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו, בין בעדות שיזכֵּהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני-ממונות, שנאמר: 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' [ויק' ה, א]".


אם נוסח זה היה יוצא מתחת ידיהם של חז"ל, היה עלינו לפרש, שהנוסח "ולמלשינים" נוגע אך ורק לאותם מלשינים יהודים אשר מוסרים מידע לגוים בענייני ממון או בענייני נפשות, וגורמים לגוים לחמוס ולגזול ולעתים אף לרצוח ולטבוח בבני-עמם. ברם, כלל לא מובן מדוע חז"ל יתקינו ברכה בנוסח שעלול להתפרש בקלות כציווי אשר אוסר להפליל את המושחתים שגורמים נזק לחברה? וכי יעלה על הדעת שחז"ל היו מניחים תקלה כל-כך ברורה וגלויה? ואכן, החשש התממש במהלך ההיסטוריה, ותקלה זו הפכה לאבן נגף ולצור מכשול.


כמו כן, כלל לא מובן מדוע חז"ל לא השתמשו במלה "מוֹסרים" במקום המלה "מלשינים"? והלא בכל רחבי המשנה והתלמודים, המלים "מלשינים" או "להלשין" אינן מופיעות כלל! לעומת זאת המלה "מוסֵר" מופיעה מאות פעמים. ובכמה מקומות היא אף מופיעה בדיוק בהקשר של מסירה למלכות, כלומר לשלטונות הגויים. הנה שתי דוגמאות: 1) "אמר לו: אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחַי אבא ומוסרך למלכות" (פסחים קיב ע"א); 2) "פגע ביה אליהו, אמר ליה: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?" (בבא מציעא פד ע"א).


לשתי התמיהות שקמות וניצבות כנגד מקוריותו ואמינותו של הנוסח "ולמלשינים", יצטרפו לקמן תמיהות נוספות אשר יתעוררו בעקבות עיון נוסף במקורות התלמוד ובפסקי רבנו.


ב. המקור לברכת המינים


טרם שנציג את המקור לברכת המינים, עלינו להגדיר מי הם המינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):


"חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שנים או יותר [=הנוצרים]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמשה אלו הוא מין".


המשותף לכל חמש הקטגוריות הללו הוא שיבוש במושגי האלהות, כלומר, כל שתעייתו קשורה במושגי היסוד של ידיעת האלהות הוא בגדר מין. מכל מקום, המינים הללו הרֵעו מאד לישראל לאחר חורבן בית-שני, ולכן התעורר צורך גדול להוסיף בקשה לתפילת שמונה-עשרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ב, א): "בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל".


נעבור עתה לעיין במקור לברכת המינים שבתלמוד הבבלי (ברכות כח ע"ב): "אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה [...], שמעון הפקולי הסדיר שמונה-עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה". נמצא אפוא, שבתלמוד נקראה ברכה זו בשם "ברכת המינים" ולא "ברכת המלשינים", וכאמור, בכל התלמודים לא נזכרה המלה "מלשינים".


ג. ברכת המינים בימינו


פתיחת ברכת המינים המפורסמת בימינו היא כאמור: "ולמלשינים אל תהי תקוה", אך לא רק בתלמודים, גם בפסקי הרמב"ם לא נזכרה המילה "מלשינים", אלא "מינים". וזה נוסח ברכת המינים לפי הרמב"ם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים והמוסרים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים". וטרם שנמשיך עלינו להבין גם מי הם המשומדים, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, יח):


"שנים הם המשומדים: המשומד לעבירה אחת, והמשומד לכל התורה כולה: המשומד לעבירה אחת, זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עברה בזדון ונתפרסם בה והורגל אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז, או להקיף פאה, ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה משומד לאותו דבר, והוא שיעשה להכעיס; והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגוים בשעה שגוזרין שמד, וידבק בהן ויאמר מה בצע לו להדבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שידבק באלו שידן תקיפה, הרי זה משומד לכל התורה כולה".


לפי הרמב"ם, ברכת המינים עוסקת אפוא באויבי ישראל שיצאו מישראל – ואויבי ישראל שמעבירים מידע לגויים אינם נקראים "מלשינים" אלא "מוסרים". נמצא, שלפי נוסח הרמב"ם המקורי אין מקום לטעוֹת ולחשוב שאסור להעיד בבית-דין כנגד אדם שחטא, אלא המלשינות שנאסרה היא מלשינות המוסרים, כלומר היהודים שנשתמדו ומוסרים לשלטונות מידע, שיאפשר להם לגזול ולחמוס את רכוש בני עמם או אפילו ליטול את נפשותיהם.


לאור כל הראיות והמקורות שהובאו לעיל, ברור אפוא כי נוסח הברכה המקורי שובש, הושמטו ממנו "המינים" שעל שמם נקראה ברכה זו "ברכת המינים", והמשומדים הפכו למלשינים, וזה נוסח השיבוש: "ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הרשעה כרגע תאבד" וכו'. בעקבות שיבוש זה, רבים חושבים בטעות שלהעיד בבית-דין כנגד חוטא פושע וגזלן הוא דבר מגונה ביותר, ואולי אף אסור מהתורה – בעוד שלפי האמת ההיפך הוא הנכון, אסור מן התורה לכבוש עדות, וחובה על כל אדם שיודע עדות בעניין מסוים ונתבקש להעיד, ללכת לבית-הדין ולספר את כל מה שהוא יודע במדויק, כדי לסייע לדיינים להגיע לחקר האמת.


נמצא, כי שיבוש נוסח התפילה גרם לשיבוש חמור בהלכה היהודית, והשיבוש בהלכה פוגע עד היום בחברה ובעקרונות הצדק היושר והמוסר הראויים לדת משה ולדרך האמת.


ד. הסיבה המרכזית לשיבוש הנוסח


נראה לי ברור, שהסיבה המרכזית לכך שצאצאי המינים מחקו את המילה "מינים", היא מפני שהם כפרו בעובדת היותם מינים ופושעים... וכדי להסתיר את עובדת היותם מינים, היה עליהם לשכתב את דת משה. דהיינו, למחוק לעוות ולסלף את כל הראיות אשר שופכות אור על שיטותיהם והזיותיהם, עד שיתאפשר להם להתעות ולתעתע בזולתם, שדרך המינות היא דרך האמת שקיבלנו בהר סיני מפי-הגבורה – וזו הסיבה שהם ביקשו למחוק מסדר התפילה את ברכת המינים! ברם, למחוק ברכה שלמה זה בלתי-אפשרי, שהרי חז"ל תיקנו את הברכה הזאת במפורש, אך לעוות ולסלף את נוסח התפילה זה הרבה יותר קל, וכן עשו.


והנה לפניכם פסקו של רבנו הרמב"ם בעניין המינים, אשר מתאר את כפירתם של המינים בעצם עובדת היותם מינים ופושעים, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט):


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


כלומר, הם אינם עוברים על גופי תורה רק כדי לספק איזו תאווה חומרית דמיונית, אלא מתוך אמונה משובשת המושרשת עמוק בקרבם, שהם-הם אשר הולכים בדרך הישרה והנכונה, וכל בני-ישראל שסביבם הינם חוטבי עצים ושואבי מים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, כופרים ואפיקורוסים אשר מותר לגנוב מהם ולנצל אותם ולתעתע בהם.


דוגמה נוספת אשר מעידה על שאיפתם ומגמתם של צאצאי המינים לשכתב את דת משה, וזאת כאמור על-ידי מחיקת כל זכר להתנגדותה של התורה ומלחמתה במינים בהשקפותיהם ובמעלליהם, הינה השׂגתו של קישקשתא בהלכות תשובה (ג, טו), אך תחילה נחזור שוב על פסק רבנו שם, וכֹה דבריו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".


והנה לפניכם תלונתו של קישקשתא בן דודלי שם, וזה לשונו: "ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


על דברי קישקשתא לעיל, מעיר מָרי יחיא אביץ' בחידושיו שם: "אם להראב"ד גדולים וטובים הם, לדעת חכמים מינים ואפיקורסים הם, עיין בראשית-רבה (ח, ח)". וכוונתו לאמור בבראשית רבה שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?". ובמאמרי "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז – חלק א", הרחבתי בעניין דברי הזעמן הצרפתי ומשמעותם.


ואם יטען הטוען, כי צאצאי המינים סילפו את נוסח התפילה בגלל החשש מ"הצנזורה הנוצרית", יידעו הנבונים כי שקר טענתו, שהרי המינים אינם מקרב הגויים, אלא הם יהודים שהשתבשו במושגי האלהות, ומה אכפת לגויים מה אנחנו פוסקים על יהודים אחרים? והנה פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, ב), וממנו נלמד שהמינים הם מישראל:


"במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין – מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהן 'וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


כמו כן, ראינו את דברי בלעם בן בעור מפושקעיירא שפער את פיו כנגד יסודות הדת הטהורים, והוא מודה בפה מלא, שהסיבה להשגתו אינה צנזורה נוצרית דמיונית, אלא חמלתו על כבוד אבותיו שבחרו מרצונם החופשי וללא שום כפייה ללכת בדרכי המינות והטומאה!


תופעת שִׁכתובה של דת משה והכשרת השקפות המינים לא החלה אצל קישקשתא, היא קדמה לקישקשתא בכתביהם ובפרשנויותיהם של ראשוני אשכנז, והדוגמה המובהקת לכך היא פירוש רש"י אשר מלא וגדוש בהשקפות המינים. מכל מקום, קישקשתא לא היה האחרון אשר קבע שאבותיו המינים לא היו חוטאים ופושעים אלא "גדולים וטובים", כי בפרק הבא נביא דוגמה נוספת אשר מלמדת כיצד צאצאי המינים החריבו את דת האמת: וזאת באמצעות שִׁכתוב התורה, הפיכת המינים ל"קדושי עליון", והפיכת השקפותיהם הנגעלות ליסודות הדת! ולא, לא מדובר בדוגמה עתיקה, אלא דוגמה אשר רוחשת ופושׂה בימינו אנו!


ה. תבשילו הנתעב של קוק


באחד מעלוני השבת הידועים שיצאו בשנת תשע"ח (ששמונים אחוז מהם פרסומות) ראיתי שאחד מהכותבים, בעל תואר רב וד"ר (להלן: רַדַּ"ר), הכשיר את האמונה בהגשמת הבורא, וזו מסקנת מאמרו: "נראים מאד דברי הראי"ה קוק שטען (שמונה קבצים א, ל–לא) שכל עוד אין השלכה לתחום המוסרי, באמת אין זה משנה כיצד אלהים מצטייר בדעתנו, העיקר שהוא שם". כאשר קראתי את דברי הדרדעי האשכנזי נחרדתי והזדעזעתי, כי בתמימותי לא האמנתי שגם בימינו קיימת הצדקה לאמונת ההגשמה, ועוד מרַדַּ"ר אשכנזי אשר יודע ומכיר היטב את משנת רבנו הרמב"ם, ואף נחשב ל"דרדעי" של האשכנזים! ולצערי הרב, ברגע שאדם, משׂכיל ככל שיהיה, נהנה מכבוד תורה – דעותיו נעקמות ונעקשות.


בעקבות טענת המינות של הרדּ"ר, שאין שום השפעה להשקפות המינים על תחום המוסר והמידות, כתבתי מאמר שכותרתו: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ובו הוכחתי את הקשר החזק וההדוק שבין עבודה-זרה לשחיתות מוסרית – "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה – וַהֲרָגוּנִי" (בר' כ, יא): תמצית הדברים היא, שהעדר יראת אלהים גורר עמו בהכרח לשחיתות המוסרית הגדולה ביותר – רצח, והעבודה-הזרה מבטאת את הריחוק המוחלט והסופי מאלהים ומיראת שמים. נעבור עתה לעיין במקורו של הרדּ"ר להצדקת אמונת ההגשמה, והוא הטבח קוק אשר האכילנו בהשקפות מרורות למו.


באחד מתבשיליו הנתעבים, קוק הצדיק את אמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם מתוך המקור שציין המלומד האשכנזי שוחר האמת בעירבון מוגבל ביותר (עד הכיס והכבוד):


"אף-על-פי שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מכל מקום אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה [=כרת], רק כשהוא מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כל זמן שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עיקרית. ובזה הננו קרובים לסברת הראב"ד, שהשיג על הרמב"ם במה שקרא למי שמאמין ההגשמה באלהות – מין, ונוכל להסכים שכל זמן שאדם המגשֵּׁם לא יעשה לו פסל ותמונה, הרי לא גמר את מחשבתו, ונשארה היא עדיין בחוג הרוח, שלא תוכל להיות נכללת בשם עקירה ויציאה מן הדת".


לשונו חלקלקה מאד ומתוחכמת להרע בתכסיסי המלומדים האירופיים, שהרי הוא פותח בקביעה הנכונה כשלעצמה שהשגיאות בתפישות האלהות מזיקות מאד, וזאת כדי להכשיר את מחשבתנו לקבל את דבריו, שהרי בקביעה הזו הוא מחדיר ללבנו את האשליה שהוא בר-סמכא בענייני מדעי האלהות, וכביכול אף נזהר בהם מאד. לאחר שגרם לנו לחשוב שהוא מומחה גדול, ואף מציג את עצמו כמי שנאמן ליסודות הדת, הוא פונה לזהם את מחשבתנו בהריסת אחד מיסודות הדת החשובים ביותר – שלילת הגשמות מבורא-עולם! וכבר הרחבתי בחשיבותו של יסוד זה בחלק א של מאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".


לעצם דבריו, קוק טען, שמי שסבור כמו הנוצרים לדוגמה, שיש לה' יתעלה גוף או שהוא כוח בגוף, אינו חוטא כלל! רק אם הוא יעשה לעצמו פסל ותמונה, רק אז הוא חוטא חטא גדול לאלהים. ברם, אם יִפנה לאלהים בשר ודם ויתפלל אליו יום-יום, הוא אינו חוטא כלל! קוק מגלה לנו בסכלותו זו, שהוא אינו בקי אפילו בפסוקי התורה! שהרי בעשרת הדיברות נאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" – כלומר אסור לנו לעשות אלהים אחרים אפילו ללא עשיית פסל ותמונה, והצדקת אמונת ההגשמה היא עשיית אלהים אחרים, כי מי שמאמין בה עובד אלהים אחרים שאינו קיים במציאות!


לא פחות חמורה מכך היא ההשקפה המעוותת שקוק מנסה להנחיל לנו כאן, והיא שאין כל משמעות להשקפות ולמחשבות! שהרי אם בעבודה-זרה החמורה והכעורה אין כל חטא ועוון בהרהור עבירה, קל-וחומר וכל-שכן בכל התורה כולה! ומותר לשנוא את חברנו כל עוד לא היזקנו לו בפועל, ומותר לנו לזהם את מחשבותינו בזימה כל עוד לא עשינו מעשה בפועל, ומותר לנו אפילו שלא לאהוב ולירוא באמת מפני ה' יתעלה כל עוד אין לדבר ביטוי מעשי בפעולותינו! התעלה על הדעת סכלות חמורה כזאת?!


והנה לפניכם כמה מקורות מדברי רבנו, אשר מוכיחים את טמטומו המחריד של קוק:


"על עניין זה הזהירה התורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות; 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא, אין בו מלקות [שהרי הוא רק במחשבה – שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים]" (עבודה-זרה ב, ו).


והנה גם דברי רבנו בספר המצוות (לאווין מז): "והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה ["וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו)], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ולשון ספרי: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות".


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וגו' [במ' טו, כב]. ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן" (עבודה-זרה ב, ז).


"והיסוד החמישי [משלושה-עשר יסודות הדת], שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות [וכל שכן לאלוה דמיוני וגופני נגעל ואלילי] [...] אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה" (פרק חלק).


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (עבודה-זרה ב, י)". "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות, או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש [ומעלה]-חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה" (מורה א, לו). עד כאן מִקבץ מקורות מדברי רבנו, ויש עוד הרבה מקורות בתורה, בחז"ל, ובכתבי רבנו הרמב"ם וחכמי האמת, שאסור באיסור חמור להפנות את המחשבה אחרי עבודה-זרה מכל סוג שהוא – כי הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, כך רבנו מלמד אותנו במורה, ושם הוא חוזר על היסוד הזה כמעט באותן המלים חמש פעמים, ראו "אפיקים להרמב"ם" (עמ' 108).


ואין די חרפות גידופים ונאצות בשפה העברית אשר יהלמו ויבטאו את שפלותו של קוק. זאת ועוד, הטבח הלז שהקדיח תבשילו ביטל הלכה למעשה את מצוות ידיעת ה' וייחוד ה'! שהרי שתי מצוות אלה נוגעות אך ורק להשקפות ולמחשבות, ובמיוחד ביטל הוא את מצות ייחוד ה', בה נצטווינו לסבור שה' הוא אחד ולא שניים – שהרי כל מי שסובר שה' הוא גוף בהכרח סובר שה' יתעלה אינו אחד, כי הגוף מתחלק לחלקים רבים מאד – והשקפתו זו מעידה כאלף עדים על סכלותו, ועל בערותו ועל בורותו ביסודות הדת ובמשנת רבנו הרמב"ם. וכבר ייחדתי מאמר נפרד שעוסק בתבשיליו הנתעבים, וכותרתו: "קמצוץ מתבשיליו של קוק".


דוגמה נוספת להגשמה בימינו, הפעם מהממסד האשכנזי האקדמי היהיר, נמצאת ב"מילון העברית המקראית" של פרופ' מנחם-צבי קדרי. שם בערך "צלם" (עמ' 912) הוא כותב כך: "צלם – צורה מעוצבת כדמות של אלהים: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' (בר' ט, ו); ושל אדם הראשון 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' (בר' ה, ג)" – ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ולאחר שראיתי כל זאת הבנתי, כי אמונת ההגשמה טרם נתבערה מן הארץ.


קצרו של דבר, הדוגמאות שהבאנו לעיל מעידות על-כך שזרעי הפורענות שזרעו רש"י וחבר-מרעיו המינים הצמיחו במהלך הדורות ברקנים באושים, ואלה הוסיפו להתפתח ולגדול לדת חדשה פרו-נוצרית בעלת ממדים מפלצתיים. הדת החדשה הזו ניסתה במהלך הדורות לטשטש את יסודותיה הבאושים והרקובים, אך כאשר הבינה שהיא לא תצליח לכסות עליהם באופן מוחלט, החליטה לעוות את דת משה כדי שתתאים ליסודותיה האליליים.


אחת מהדרכים הרבות, אך אין ספק מהבולטות שבהן, שבאמצעותן ניסו צאצאי המינים לעוות את דת האמת ולהפוך אותה לדת פרו-נוצרית אשר מכשירה את המינות, הייתה לשבש את ברכת המינים ולהפוך אותה לברכת המלשינים. בדרך זו לא רק שצאצאי המינים העלימו ראיות לחיסולו של עולם המחשבה היהודי בציקלון B (בהחדרת השקפות המינים), אלא הם גם החריבו בדרך זו יסודות תורניים הלכתיים ומוסריים, ושיבשו את נורמות המוסר.


"וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (יר' ב, כא).


ו. מדוע צאצאי המינים מחקו את המשומדים?


נחזור לברכת המינים, מדוע צאצאי המינים מחקו גם את המשומדים? ובכן, נראה לי שהם מחקו אותם משתי סיבות מרכזיות: האחת בגלל קרבתם של המשומדים למינים, שזה נבלה וזה טרפה, וכנראה שהם לא הבינו את ההבדלים ההלכתיים ביניהם, ולפיכך מחקו הכל; והסיבה השנייה נובעת מכך, שהיו כנראה לא מעטים מקרב צאצאי המינים אשר נטו אחר דרכי הגויים והתקרבו להשקפותיהם, ואזכור המשומדים בתפילת שמונה-עשרה גרם להם לתחושת אי-נוחות קשה – כי בתוך-תוכם לא עזבה אותם התחושה המציקה שהברכה הזאת מכֻוונת לחזן אשר לבוש כמו כומר, או לרֵבַּיי שנקרא אצלם צ'פלין או רברנד בדיוק כמו הכומר, או לחלק מהמתפללים או קרוביהם אשר נתדמו לנוצרים בשלל מאפיינים!


ובמלים אחרות, בגלל שצאצאי המינים נטו אחר השקפות המינים ודרכי הנוצרים, התפתחה בקרבם התנגדות להזכרת המשומדים, ואף שהמשומדים שנזכרו הם רק המשומדים אשר חברו לדרכי הגויים בשעת השמד – אזכור המשומדים נוגע בפועל לכל מי שהולך בחוקות הגויים, מפני שעצם זכירתם מהווה פגיעה תדמיתית קשה לכל טמא שמבקש להתדמות לנוצרים, ויחד עם זאת להצטייר כ"קדוש עליון" ו"גאון עולם" שגדול יותר ממשה רבנו...


"הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ – אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש' סה, ה).


ז. השפעות נוספות של הנצרות על צאצאי המינים


הקרבה היתרה שהייתה בין הגויים לצאצאי המינים היא מן המפורסמות, וכמו שכותב יענקלה דודל בשם אביו ראש השועלים, וזה לשונו (יו"ד, שפז): "ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה [לאבלים] לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם". כלומר, צאצאי המינים ביטלו דין תלמודי בגלל שלא היה נעים להם מהגויים! (ולעיון בדינים נוספים שחז"ל קבעו והם ביטלו בגלל קרבתם לגויים, ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", במאמר בעניין דיני האבילות, בפרקים על עיטוף הראש וחליצת כתף).


חייהם המשותפים וההדוקים עם הגויים השפיעו רבות על צאצאי המינים בתחומים שונים: ראו נא את מבנה בתי-הכנסת של צאצאי המינים (ובימינו כולנו הושפענו מסידור זה): ספסלי העץ המסודרים ביישור זה-אחר-זה כמו בכנסיות, חלונות זכוכית מעוטרים בציורים צבעוניים, ניגוני החזנות אשר כמעט זהים לז'אנר הכנסייתי (קוראים לזה בשקר "נשמה יהודית"), וכן לבוש החזנים וכובעיהם הגבוהים אשר כמעט זהים למחלצות הכומרים ומצנפותיהם. ובמלים אחרות, אם תיקחו חזן כזה ותכניסו אותו ללא טלית לכנסיה, הוא ישתלב היטב...


ולא רק בהיבטים החיצוניים, צאצאי המינים הושפעו מאד גם בהיבטים המהותיים, כגון בעניין הפוליטיזציה של הדת ומסחורה: הם למדו מהכנסייה הנוצרית כיצד להפוך את מסחור הדת לאמנות, וכיצד לעוות את הדת ברגע שהדבר נוגע לכיס. כמו כן, ריבוי הכיתות והשיטות הינו התוצאה הטבעית של הפיכת הדת לכלי למסחר, שהרי אם הדת הינה כלי למסחר ולהפקת רווחים וטובות הנאה, אך טבעי שיקומו לסוחרים השונים מתחרים שיתחרו ביניהם זה בזה על הלקוחות... וריבוי השיטות המחריד אצל צאצאי המינים אף עלה על ריבוי השיטות והכיתות שבכנסיה הנוצרית! וזאת הייתה גם דרך העבודה-הזרה הקדומה, וכמו שאומר ירמיה הנביא (ב, כח): "כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה", ולא לחינם לכל עיירה עלובה בפולין יש איזו חסידות שנקראת על-שמה, כי מדובר בשוק מסחרי אשר מתחרה על הלקוחות...


ובמלים אחרות, לאחר שהדת הפכה לכלי למסחר ולכלי להפקת רווחים וטובות הנאה, נפתח הפתח לעוות לעקם ולעקש את הדת לפי צורך התחרות המסחרית! כי אם המטרה המרכזית היא הפקת רווחים, ודיני התורה והלכותיה אינם אלא אמצעים לנצח בתחרות העסקית, אין שום בעיה למחוק לשכתב להמציא ולחדש הזיות על גבי הזיות, ולהחליט שהן "תורה מן השמים", כי המטרה המרכזית היא הפקת רווחים וטובות הנאה. וזאת גם הסיבה שרבו מאד הספרים והחיבורים שיצאו מארצות אדום, ותופעה זו מעידה על עומק המחצבה שחצבו החוצבים בתורת-חיים, ועל ריחוקם שנות אור מדרכי מישרים.


נשים לב, כי ריבוי הכיתות והשיטות אף גרם לנסיגה תרבותית ולחילול ה', ראו: "אפיקים להרמב"ם" (עמ' 79 ואילך), ונצרף בעניין זה רק את דברי רבנו במורה (א, עא):


"וכבר ידעת כי אפילו תורה-שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה 'דברים שאמרתי לך על-פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' [גטין ס ע"א; תמורה יד ע"ב], והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה [...] ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד [כל-שכן בענייני המחשבה שחששו לקבעם בספר]".


זאת ועוד, גם האמונה בגדוילים שהם "בני האלהים" ממש, אשר אינם טועים וכל דבריהם דברי נביאות, נובעת אף היא לדעתי מהשפעת הנצרות, שרואה את ישו ושליחיו כבניו של אלהים, או לכל הפחות כשליחיו הישירים שכל מעשיהם ודבריהם מפי-הגבורה.


ובמאמרים אחרים הסברתי, שצאצאי המינים גידלו וניפחו את עצמם מאד-מאד לא רק בשל תאוותם הבלתי-נגמרת לכבוד, שׂררה ושליטה, אלא לא פחות מכך גם בגלל שללא הפיכתם לאלהים, דתם לא הייתה מחזיקה שעה קלה. כלומר, כדי להחזיק דת שקר מעוותת, אשר מלאה וגדושה בהזיות ובדמיונות מגוחכים, יש הכרח להפוך את מוֹסרי הדת החדשה הזו לאלהים – כי ללא הפיכתם לאלהים, יתאפשר להתייחס לדבריהם וכתביהם בעין ביקורתית, וכל בר-דעת שיתבונן בסכלותם ובטמטומם יבין מיד שהם יותר תועים מן הבהמות. לפיכך, כדי למנוע את חשיפת סכלותם ותעייתם, נוצר הכרח להפוך אותם לאלהים, כי אם הם בגדר אלהים או קרובים אלהים, ואפילו רק בגדר נביאים, כולם חייבים לקבל את דבריהם כדברי אלהים חיים, ללא שום פקפוק וערעור, ואפילו ללא תמיהה קלה או הרמת גבה...


אמנם, הם לא הסתפקו בזאת ויצרו מנגנון הגנה נוסף: שלילת לימודי המדעים ורכישת השׂכלה, וזאת באמצעות הפצת השקר שמדובר בדברי כפירה שאסור לשמוע אותם! ועולם הפוך ראיתי, כי שלל הזיותיהם והשקפות המינות שבידם מותר ומצוה לשמוע, אך רכישת השכלה ולימוד המדעים שבהם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם – זה לדבריהם כפירה! ועל הזיותיהם ראוי לומר: "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים" (מש' ב, יט), ועל לימוד המדעים ראוי לומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו).


נחזור לקרבתם לכנסיה הנוצרית, אשר הכחידה מהשקפת עולמם רבים מיסודות דת משה, ולכן לא נמצא אצלם כמעט שום התייחסות ליסודות התורה והשקפותיה המחשבתיות, כמו שאנו מוצאים לדוגמה אצל הרמב"ם בספר המדע, ואף לא קרוב לכך. ריבוי העיסוק בענייניה הטכניים של הדת (אסור ומותר וכיו"ב) וכן בפלפול הגמרא, נובע מבריחה מעיסוק בהשקפות ובדעות אשר מציב מראה עגומה ביותר כנגד פניהם, ומאפיס את אשליית הגדולה והרוממות ששקעו בה. זאת ועוד, ריבוי העיסוק בענייניה הטכניים של הדת, גרם ברבות השנים לעיסוק-יתר שהוביל לתמורות מחמירות חריפות, עד שגם עולמם ההלכתי שובש לבלי היכר (תוכלו לקרוא על כך בספרי "אפיקים להרמב"ם" במאמר שעוסק בכתיבת חידושי הלכה).


ברם, קרבתם לכנסיה הנוצרית פגעה יותר מכל ביראת השמים שלהם, ואהבת האמת בקרב רבים מהם – נעדרת, רובם המכריע לא יבינו את התימני הקטן המסתפק במועט ועובד את ה' באהבה ובתמימות, ואף ינצלו אותו ויזלזלו בו על-כך שהוא אינו יודע להפיק רווחים וטובות הנאה מן הדת... הם בזים לעבודת הכפיים שחז"ל כה שיבחו כגדר ליראת שמים, ואומנותם (הָמָנוּתָם) היחידה היא תחבול תחבולות כיצד להפוך תורת-חיים לקורדום-חוצבים. סכלותם גרמה להם להתרחק מן האמת עד-כדי-כך, שהם אינם מבינים את העונג שבמושגי האמת וידיעת השם, ולא את העונג שבקיום מצוה או לימוד תורה רק מתוך אהבת השם ותו לא.


"וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דב' ו, ה).


"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא, ח–יג).


תמונת שער הרשומה מאת: Alisdare Hickson; רישיון התמונה: CC BY-SA 2.0

מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים
.p
Download P • 281KB

133 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!