מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים?

אנו שומעים לא מעט באמצעי התקשורת, שהמשטרה חותמת הסכמים עם עדים בפרשיות שונות כדי שישמשו כ"עדי-מדינה". העדים הללו מוסרים למשטרה את כל המידע שיש ברשותם, ובתמורה לכך בתי-המשפט מרכּכים את עונשם. בדרך-כלל, עדי המדינה מוסרים מידע משמעותי שמביא להפללת אנשי ציבור רמי-דרג.


אותם אנשי ציבור בכירים שאנשי אמונם פונים עתה כנגדם, יוצאים למלחמה תקשורתית כדי להשחיר את פניהם של עדי-המדינה, חבריהם לשעבר, שעד לא מזמן חלקו יחד עמם את השלל... נכון הדבר שעדי המדינה אינם אנשים ישרי-דרך, אך אחת הדרכים המרכזיות להשחרת פניהם שגויה מאד. כוונתי לכך שמציירים אותם כ"מלשינים", ואף נוהגים לצטט את נוסח ברכת המינים בתפילת שמונה-עשרה: "ולמלשינים אל תהי תקוה" וכו'.


כלומר, פוליטיקאים אינטרסנטים מגייסים את חז"ל למלחמותיהם הבזויות, ובצטטם את חז"ל שיוחסה להם ברכה זו, הם מוכיחים כביכול שגם חז"ל בכבודם ובעצמם עומדים לימינם ומגַנים את עדי המדינה הללו. להאשמת עדי-המדינה ב"מלשינות" יש משמעות מיוחדת כאשר עד-המדינה הוא אדם שמוגדר כדתי, והוא ובני משפחתו חברים בקהילה דתית, מפני שכוחה של האשמה זו נובע מהנורמות המוסריות שחז"ל תיקנו לנו בעזר אלהי.


כלומר, שימוש בנוסח התפילה שתיקנו חז"ל לצורך התקפות פוליטיות אינטרסנטיות חמור ביותר, מפני שהוא מציב כנגד עדי המדינה האשמה קשה: הם לא רק פוגעים בנורמה חברתית כביכול שאסור "להלשין", אלא גם בנורמה דתית ומוסרית אלהית, שהרי אלהים העניק לחז"ל את הסמכות להסדיר את חיינו המוסריים בהוראות ובתקנות, ובמלים אחרות, נוסח התפילה מלמד אפוא לא רק על רצונם של חז"ל, אלא על רצונו של אלהים חיים!


נמצא, כי לפי נוסח התפילה: "ולמלשינים אל תהי תקוה", אסור להעיד כנגד אדם מושחת שהרי זה בכלל "הלשנה". ומכאן התפתחה נורמה חברתית ומוסרית שגויה נוספת, לפיה כל מי שמלשין, דהיינו מודיע על זממו ונכלוליו של חברו, הוא בגדר "שטינקר" בזוי, ש"לא הייתי רוצה שיתחתן עם הבת שלי" כדברי הפוליטיקאים שוחרי השלמונים וטובות ההנאה (ואם החבר-הנוכל הזה אינו מקבל תוכחה בסתר, חובה להודיע על נכלוליו כדי להזהיר מפניו).


במאמר זה נראה, כי נוסח התפילה "ולמלשינים" וכו' הוא שיבוש מכֻוון, ואל נא נזלזל בנוסח התפילה ונאמר: ומה בכך? שהרי למדנו ונלמד עוד להלן, שהשיבוש הזה גרם לצמיחת נורמה חברתית ומוסרית שגויה, ואף עיוֵות יסוד חשוב בדת משה והוא: חובת הגדת העדות. בהמשך גם נלמד בהרחבה על מקור השיבוש המכֻוון הזה, על המופעים הנוספים שלו בדת משה, ואף נלמד שהוא מקיף עניינים רבים ויסודיים בתורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמים ע"ה.


א. חובת הגדת העדות


נוסח התפילה "ולמלשינים" מתנגש התנגשות חזיתית עם יסוד חובת הגדת העדות. לפי התורה, חובה על כל אדם שיודע עדות בדיני-ממונות ונתבקש להעיד, לבוא לבית-הדין ולמסור את כל המידע והראיות שיש לו בעניין, וכֹה דברי רבנו בהלכות עדות (א, א):


"העד מצֻווה להעיד בבית-דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו, בין בעדות שיזכֵּהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני-ממונות, שנאמר: 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' [ויק' ה, א]".


אם נוסח התפילה "ולמלשינים" היה יוצא מתחת ידיהם של חז"ל, היה עלינו לפרש, שהנוסח הזה נוגע אך ורק לאותם מלשינים יהודים אשר מוסרים מידע לגוים בענייני ממון או בענייני נפשות, וגורמים לגויים לחמוס ולגזול ולעתים אף לרצוח ולטבוח בבני-עמם. ברם, כלל לא מובן מדוע חז"ל יתקינו ברכה בנוסח שעלול להתפרש בקלות כציווי אשר אוסר להפליל את המושחתים שגורמים נזק לחברה? וכ