מדוע צאצאי המינים סילפו את ברכת המינים?

אנו שומעים לא מעט באמצעי התקשורת, שהמשטרה חותמת הסכמים עם עדים בפרשיות שונות כדי שישמשו כ"עדי-מדינה". העדים הללו מוסרים למשטרה את כל המידע שיש ברשותם, ובתמורה לכך בתי-המשפט מרכּכים את עונשם. בדרך-כלל, עדי המדינה מוסרים מידע משמעותי שמביא להפללת אנשי ציבור רמי-דרג.


אותם אנשי ציבור בכירים שאנשי אמונם פונים עתה כנגדם, יוצאים למלחמה תקשורתית כדי להשחיר את פניהם של עדי-המדינה, חבריהם לשעבר, שעד לא מזמן חלקו יחד עמם את השלל... נכון הדבר שעדי המדינה אינם אנשים ישרי-דרך, אך אחת הדרכים המרכזיות להשחרת פניהם שגויה מאד. כוונתי לכך שמציירים אותם כ"מלשינים", ואף נוהגים לצטט את נוסח ברכת המינים בתפילת שמונה-עשרה: "ולמלשינים אל תהי תקוה" וכו'.


כלומר, פוליטיקאים אינטרסנטים מגייסים את חז"ל למלחמותיהם הבזויות, ובצטטם את חז"ל שיוחסה להם ברכה זו, הם מוכיחים כביכול שגם חז"ל בכבודם ובעצמם עומדים לימינם ומגַנים את עדי המדינה הללו. להאשמת עדי-המדינה ב"מלשינות" יש משמעות מיוחדת כאשר עד-המדינה הוא אדם שמוגדר כדתי, והוא ובני משפחתו חברים בקהילה דתית, מפני שכוחה של האשמה זו נובע מהנורמות המוסריות שחז"ל תיקנו לנו בעזר אלהי.


כלומר, שימוש בנוסח התפילה שתיקנו חז"ל לצורך התקפות פוליטיות אינטרסנטיות חמור ביותר, מפני שהוא מציב כנגד עדי המדינה האשמה קשה: הם לא רק פוגעים בנורמה חברתית כביכול שאסור "להלשין", אלא גם בנורמה דתית ומוסרית אלהית, שהרי אלהים העניק לחז"ל את הסמכות להסדיר את חיינו המוסריים בהוראות ובתקנות, ובמלים אחרות, נוסח התפילה מלמד אפוא לא רק על רצונם של חז"ל, אלא על רצונו של אלהים חיים!


נמצא, כי לפי נוסח התפילה: "ולמלשינים אל תהי תקוה", אסור להעיד כנגד אדם מושחת שהרי זה בכלל "הלשנה". ומכאן התפתחה נורמה חברתית ומוסרית שגויה נוספת, לפיה כל מי שמלשין, דהיינו מודיע על זממו ונכלוליו של חברו, הוא בגדר "שטינקר" בזוי, ש"לא הייתי רוצה שיתחתן עם הבת שלי" כדברי הפוליטיקאים שוחרי השלמונים וטובות ההנאה (ואם החבר-הנוכל הזה אינו מקבל תוכחה בסתר, חובה להודיע על נכלוליו כדי להזהיר מפניו).


במאמר זה נראה, כי נוסח התפילה "ולמלשינים" וכו' הוא שיבוש מכֻוון, ואל נא נזלזל בנוסח התפילה ונאמר: ומה בכך? שהרי למדנו ונלמד עוד להלן, שהשיבוש הזה גרם לצמיחת נורמה חברתית ומוסרית שגויה, ואף עיוֵות יסוד חשוב בדת משה והוא: חובת הגדת העדות. בהמשך גם נלמד בהרחבה על מקור השיבוש המכֻוון הזה, על המופעים הנוספים שלו בדת משה, ואף נלמד שהוא מקיף עניינים רבים ויסודיים בתורה-שבעל-פה שמסרו לנו חכמים ע"ה.


א. חובת הגדת העדות


נוסח התפילה "ולמלשינים" מתנגש התנגשות חזיתית עם יסוד חובת הגדת העדות. לפי התורה, חובה על כל אדם שיודע עדות בדיני-ממונות ונתבקש להעיד, לבוא לבית-הדין ולמסור את כל המידע והראיות שיש לו בעניין, וכֹה דברי רבנו בהלכות עדות (א, א):


"העד מצֻווה להעיד בבית-דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו, בין בעדות שיזכֵּהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני-ממונות, שנאמר: 'וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' [ויק' ה, א]".


אם נוסח התפילה "ולמלשינים" היה יוצא מתחת ידיהם של חז"ל, היה עלינו לפרש, שהנוסח הזה נוגע אך ורק לאותם מלשינים יהודים אשר מוסרים מידע לגוים בענייני ממון או בענייני נפשות, וגורמים לגויים לחמוס ולגזול ולעתים אף לרצוח ולטבוח בבני-עמם. ברם, כלל לא מובן מדוע חז"ל יתקינו ברכה בנוסח שעלול להתפרש בקלות כציווי אשר אוסר להפליל את המושחתים שגורמים נזק לחברה? וכי יעלה על הדעת שחז"ל היו מניחים תקלה כל-כך ברורה וגלויה? ואכן, החשש התממש במהלך ההיסטוריה, ותקלה זו הפכה לאבן נגף ולצור מכשול.


כמו כן, כלל לא מובן מדוע חז"ל לא השתמשו במלה "מוֹסרים" במקום המלה "מלשינים"? והלא בכל רחבי המשנה והתלמודים, המלים "מלשינים" או "להלשין" אינן מופיעות כלל! לעומת זאת המלה "מוסֵר" מופיעה מאות פעמים. ובכמה מקומות היא אף מופיעה בדיוק בהקשר של מסירה למלכות, כלומר לשלטונות הגויים. הנה שתי דוגמאות: 1) "אמר לו: אם אין אתה מלמדני – אני אומר ליוחַי אבא ומוסרך למלכות" (פסחים קיב ע"א); 2) "פגע ביה אליהו, אמר ליה: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?" (בבא מציעא פד ע"א).


לשתי התמיהות שקמות וניצבות כנגד מקוריותו ואמינותו של הנוסח "ולמלשינים", יצטרפו לקמן תמיהות נוספות אשר יתעוררו בעקבות עיון נוסף במקורות התלמוד ובפסקי רבנו.


ב. המקור לברכת המינים


טרם שנציג את המקור לברכת המינים, עלינו להגדיר מי הם המינים, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


המשותף לכל חמש הקטגוריות הללו הוא שיבוש במושגי האלהות, כלומר, כל שתעייתו קשורה במושגי היסוד של ידיעת האלהות הוא בגדר מין. המינים הללו הרֵעו מאד לישראל לאחר חורבן בית-שני, ולכן התעורר צורך גדול להוסיף בקשה לתפילת שמונה-עשרה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ב, א):


"בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל".

נעבור עתה לעיין במקור לברכת המינים שבתלמוד הבבלי (ברכות כח ע"ב): "אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה [...] שמעון הפקולי הסדיר שמונה-עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה". נמצא אפוא, שבתלמוד נקראה ברכה זו בשם "ברכת המינים" ולא "ברכת המלשינים", וכאמור, בכל התלמודים לא נזכרה המלה "מלשינים".


ג. ברכת המינים בימינו


פתיחת ברכת המינים המפורסמת בימינו היא כאמור: "ולמלשינים אל תהי תקוה", אך לא רק בתלמודים, גם בפסקי הרמב"ם לא נזכרה המילה "מלשינים", אלא "מינים". וזה נוסח ברכת המינים לפי רבנו הרמב"ם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי שובר אויבים ומכניע זדים". טרם שנמשיך עלינו להבין גם מי הם המשומדים, וכֹה דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, יח):


"שניים הם המשומדים: המשומד לעבירה אחת, והמשומד לכל התורה כולה: המשומד לעבירה אחת, זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עברה בזדון ונתפרסם בה והורגל אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז, או להקיף פאה, ונמצא כאילו בָּטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה משומד לאותו דבר, והוא שיעשה להכעיס; והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד, וידבק בהן ויאמר מה בצע לו להִדבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שידבק באלו שידן תקיפה, הרי זה משומד לכל התורה כולה".


לפי חז"ל ורבנו הרמב"ם, ברכת המינים והמשומדים עוסקת אפוא בישראלים אשר נשתבשו בהשקפות ובמושגי האלהות הבסיסיים, וכן באויבי ישראל שיצאו מישראל. כמו כן, כאמור, אויבי ישראל שמעבירים מידע לגויים אינם נקראים "מלשינים" אלא "מוסרים". לפיכך, לפי נוסח הרמב"ם המקורי אין מקום לטעוֹת ולחשוב שאסור להעיד בבית-דין כנגד אדם שחטא, אלא, המלשינות שנאסרה היא מלשינות המוסרים, דהיינו, היהודים שנשתמדו ומוסרים לשלטונות מידע שיאפשר להם לגזול ולחמוס את בני עמם או אפילו ליטול את נפשותיהם.


לאור כל הראיות והמקורות שהובאו לעיל, ברור אפוא כי נוסח הברכה המקורי שובש, הושמטו ממנו "המינים" שעל שמם נקראה ברכה זו "ברכת המינים", והמשומדים הפכו למלשינים, וזה נוסח השיבוש: "ולמלשינים אל תהי תקוה וכל הרשעה כרגע תאבד" וכו'. בעקבות שיבוש זה, רבים חושבים בטעות שלהעיד בבית-דין כנגד חוטא פושע וגזלן הוא דבר מגונה ביותר, ואולי אף אסור מהתורה – בעוד שלפי האמת ההיפך הוא הנכון, אסור מן התורה לכבוש עדות, וחובה על כל אדם שיודע עדות בעניין מסוים ונתבקש להעיד, ללכת לבית-הדין או לבית המשפט ולספר את כל מה שהוא יודע במדויק, כדי לסייע לדיינים להגיע לחקר האמת.


נמצא, כי שיבוש נוסח התפילה גרם לשיבוש חמור בהלכה היהודית, והשיבוש בהלכה פוגע עד היום בחברה ובעקרונות הצדק היושר והמוסר הראויים לדת משה ולדרך האמת.


ד. הסיבה המרכזית לשיבוש הנוסח


נראה לי ברור, שהסיבה המרכזית לכך שצאצאי המינים מחקו את המילה "מינים", היא מפני שהם כפרו בעובדת היותם מינים ופושעים... וכדי להסתיר את עובדת היותם מינים, היה עליהם לשכתב את דת משה. דהיינו, למחוק לעוות ולסלף את כל הראיות אשר שופכות אור על שיטותיהם והזיותיהם, עד שיתאפשר להם להתעות ולתעתע בזולתם, שדרך המינות היא דרך האמת שקיבלנו בהר סיני מפי-הגבורה – וזו הסיבה שהם ביקשו למחוק מסדר התפילה את ברכת המינים! ברם, למחוק ברכה שלמה זה בלתי-אפשרי, שהרי חז"ל תיקנו את הברכה הזאת במפורש, אך לעוות ולסלף את נוסח התפילה זה הרבה יותר קל, וכן עשו.


והנה לפניכם פסקו של רבנו הרמב"ם בעניין המינים, אשר מתאר את כפירתם של המינים בעצם עובדת היותם מינים ופושעים, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט):


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט-בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


כלומר, הם אינם עוברים על גופי תורה רק כדי לספק איזו תאווה חומרית דמיונית, אלא מתוך אמונה משובשת המושרשת עמוק בקרבם, שהם-הם אשר הולכים בדרך הישרה והנכונה, וכל בני-ישראל שסביבם הינם חוטבי עצים ושואבי מים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, כופרים ואפיקורוסים אשר מותר לעשוק ולנצל אותם ואף לגנוב ולכזב ולתעתע בהם.


דוגמה נוספת אשר מעידה על שאיפתם ומגמתם של צאצאי המינים לשכתב ולסלף את דת משה, וזאת כאמור על-ידי מחיקת כל זכר להתנגדותה של התורה ומלחמתה במינים בהשקפותיהם ובמעלליהם, הינה השׂגתו של הפוחז מפוסקיירא בהלכות תשובה (ג, טו), אך תחילה נחזור שוב על פסק רבנו הרמב"ם שם, וכֹה דבריו: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".


והנה לפניכם תלונתו של הפוחז מפוסקיירא שם, וזה לשונו:


"ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


על דברי הפוחז לעיל, מעיר מָרי יחיא אביץ' בחידושיו שם: "אם להראב"ד גדולים וטובים הם, לדעת חכמים מינים ואפיקורסים הם, עיין בראשית-רבה (ח, ח)". וכוונתו לאמור בבראשית רבה שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?". ובמאמריי: