"עצמות ומהות בגוף" – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

לאחרונה נחשפתי לעובדה מזעזעת לפי דעתי, והיא, שבנוסף למצעד האלילות והתועבה של חסידות חב"ד: בהערצתם רימה ותולעה, בפנייתם אליו גם עתה, ובהתעייתם רבבות אחר ההבל וההזיות האליליות. בנוסף לכך, התברר לי שהם האמינו ומאמינים שה' יתעלה ויתרומם מסכלותם "התלבש" בגופו של מנחם-מנדל. כלומר ה' יתעלה הוא עצמות ומהות בגופו של מנחם-מנדל הטמא. ורק למי שיש לו לב חזק אני ממליץ לשבת (גם בעלי לב חזק עדיף שישבו קודם) ולחפש בגוגל את המלים "עצמות ומהות בגוף", ומכותרות תוצאות החיפוש יעלו עקבות תפישותיהם האליליות.


עובדה זאת עוררה אותי לבדוק את הנושא, ואף שהזיותיהם מעוררות בי בחילה עמוקה, הגעתי למסקנה שחובה לעסוק בנושא ולפרסם את שיקוציהם – כי כל מי שאינו מוחה על עוון אנשי דורו, וכל שכן כאשר מדובר בעוון עבודה-זרה, הרי שהוא נושא בעוונם, וזוהמת אליליהם דבֵקה גם בו ומשחירה את נפשו.


א. "הצדיק" זקוק לבניו


עד כמה שראיתי, המקור המרכזי שלהם להזיותיהם הללו הוא ב"שיחה" שערך מנחם-מנדל חודשים מספר לאחר הסתלקותו של חותנו – האדמו"ר הקודם (מופיעה ב"ליקוטי שיחות", חלק ב, עמ' 509–512). שיחה זו בקיצור ובתרגום מופיעה בספר שנקרא "על הצדיקים", מאת ברוך הלל פעוֹוזנר. כותרת המשנה של הספר היא: "במעלת הצדיקים בכלל, ובפרט בעניין שהקב"ה שורה בהם", וכבר מכותרת זו אנו למדים על הזיותיהם האליליות, שהרי המחבר לא אמר שהקב"ה משרה שכינתו בהם, אלא שהוא בעצמו ואמתתו שורה בהם... נעבור עתה לראות את דברי מנחם-מנדל בשיחתו ההיא בקיצור ובתרגום (הדברים בסוגריים העגולים הם תוספות של מחבר הספר שאיני רוצה לחזור על שמו):


"תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי אמר: לבניי אני צריך וכו', נר יהיה דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה" (כתובות קג ע"א).


אומר מנחם-מנדל על גמרא זו:


"'פטירת' הצדיק היינו שנעתק ועולה אל 'סדר עבודה' גבוה יותר לאין ערוך, וקא סלקא דעתין [=והיה עולה בדעתנו] שמעתה לא יהיה לו כל שייכות אלינו. אומר רבי [יהודה הנשיא, לפי הבנת מנחם-מנדל] שאין הדבר כן, אלא שגם בעליותיו הגבוהות ביותר – 'לבניי אני צריך'.


[כלומר,] כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו בענייני בני (="מיטה"), חיי (="נר" – "נר ה' נשמת אדם" [מש' כ, כז]), ומזוני (="שולחן") – כן עתה, הכל עומד במקומו, גם בנוגע לבני חיי ומזוני כפשוטם בגשמיות, וגם בנוגע לבני חיי ומזוני ברוחניות ("נר" – מצוות, כמו שכתב "כי נר מצוה" [מש' ו, כג]; "שולחן" – "מזון" דתורה (תניא ספ"ה); "מטה" – עצות בכל הנוגע ל"נפילות" רוחניות בכלל ותיקון פגם הברית בפרט)".


נעצור רגע בדברי מנחם-מנדל כדי להבין מה הוא רוצה מאתנו, הוא מביא קטע מן הגמרא אשר ממנו הוא לומד, שגם לאחר פטירת הצדיק, עדיין הוא-הצדיק צריך לבניו. ואיני מבין איך למד מגמרא זו שהבנים זקוקים לצדיק, שהרי גם לפי פשט הבנתו המעוותת הצדיק הוא זה אשר זקוק לבניו, ואין שום זכר בגמרא לכך שהבנים זקוקים לצדיק. מכל מקום הוא מסיק, כי אנחנו זקוקים לצדיק והוא זקוק לנו – ולכן, כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו תלמידיו בענייני יחסי אישות, בענייני מצוות, ובענייני פרנסה, כך גם עתה לאחר מותו, הקשר עמו עדיין שריר וקיים, ויש לפנות אליו בעניינים אלה, כי אנחנו צריכים אותו והוא צריך אותנו.


המחשבה הראשונה שעלתה במחשבתי היא, כמה עלוב האדם אשר זקוק לחסידים וניזון מהערצתם כלפיו. ומדברים אלה עולה די בבירור, כי מנחם-מנדל היה מכור להערצת ההמונים, שהרי ברור כשמש שבהחדרת הזיותיו האליליות הללו לחסידיו הפתאים, הוא הכשיר את הקרקע לצמיחתו כאליל ולהערצתו העיוורת גם לאחר מותו.


המחשבה השנייה שעלתה בדעתי, שזו כנראה הדרך ש"גדוליהם" בועלים נשים ונערים. כלומר, כאשר הנשים והנערים פונים אליהם בחולשה גדולה על "נפילות" רוחניות – ה"גדולים" שומעים את דבריהם בשקיקה חולנית, ו"עוזרים" להם להתמודד עם תשוקותיהם האפלות, ועושים עמם "תיקונים" ב"עליונים", תוך שהם בועלים אותם וממששים אותם ושופכים עליהם את שכבת זרעם. וסליחה מכל מי שנגעל מתיאוריי, אבל אין לי ספק שזו המציאות אצל רבים מאותם ה"גדולים" המשוקצים החולים בנפשם.


ב. האם הרבי הוא "אמצעי" בינינו לבין ה'?


נמשיך עתה בדבריו הנאלחים של מנחם-מנדל:


"ואם ישאל השואל, הרי ידוע שכדי לענות [לשואלים] צ"ל [=צריכה להיות] שייכות לעניין, בדקות שבדקות [...] מה-שאין-כן עתה, לאחר ההסתלקות לכאורה [של האדמו"ר הקודם], [ולכן], [...] יש מקשים מעיקרא, איך בכלל מבקשים באמצעות רבי, הלא זה על דרך 'ממוצע' (ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו "בידי שמים" כביכול)".


מנחם-מנדל מתמודד עם השאלה, והלא אדם מת כבר אינו חלק מן העולם-הזה, וכדי להשיב בענייני העולם הזה, צריך להיות חלק ממנו "בדקות שבדקות". והאמת שהוא צודק בעניין זה, כי לא ניתן לפסוק הלכה או להשיב לשואל, ללא הכרת המקרה וללא הכרת דרך העולם וללא הכרת נפש האדם שעומד מולך. בהמשך דבריו הוא מחזק את שאלתו לא רק מצד זה, אלא גם מצד נוסף: איך בכלל ניתן לשאול את הרבי לאחר שמת, והלא זה על דרך "ממוצע", כלומר הלא הוא רק בבחינת אמצעי שמעביר את הבקשות לבורא עולם, והשאלה המתבקשת קמה וניצבה: מדוע שלא נבקש אפוא מבורא עולם באופן ישיר?


איני יודע אם מנחם-מנדל סבור שפנייה לאמצעי היא בגדר עבודה-זרה, כפי שהיא לדעת רבנו הרמב"ם, ובדחילו ורחימו אני מביא את לשון רבנו הטהור לצד דברי מנחם-מנדל הטמא, והנה לשון רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...]. חמישה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]. והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=הנוצרים]. והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז]. וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]. וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם]. כל אחד מחמשה אלו הוא מין".


וייתכן שמנחם-מנדל היה סבור שפנייה למתים היא רק בגדר "ממוצע", כלומר היא פנייה לאמצעי שאין בה תועלת (וזו כמובן הנחה אותה הוא סותר בהמשך, כי בהמשך הוא אומר שיש בפנייה זו תועלת גדולה מאד), אך גם אין בה משום עבודה-זרה לפי דמיונו. ומכיוון שכל כולו היה ספוג בעבודה-זרה עד לשד עצמותיו, ספק גדול בעיניי אם נותר משהו מנפשו כדי להבין שהוא עובד אלילים. מכל מקום, לאור הלכה זו אין לי שום ספק, שנפשו של מנחם-מנדל (מה שנותר ממנה) אשר חינך ועודד רבבות לעבודה-זרה, מתגוללת עתה ברחבי הריק המוחלט והאינסופי של הנפשות הכרותות, וסובלת ייסורים נוראיים ועצומים.


אגב, מחבר הספר שהעתיק את התשובה מוסיף לעיל בסוגריים: "(ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו 'בידי שמים' כביכול)", ותוספת המילה "כביכול" היא כפירה גמורה, שהרי הוא מבטל את דברי חכמים שאמרו מפורשות שיראת השמים של האדם איננה בידי שמים! ובמקום זאת הוא רומז שאין לאדם יכולת בחירה, וכל חטאתו ורשעתו גם הם "בידי שמים", וזו סכלות גמורה והוצאת לעז על ה' יתעלה.


בנוסף לכך דבריו מבטאים השקפה נוצרית, לפיה האדם מושפע על-ידי כוחות עליונים טמאים אשר מכריחים אותו לבצע עבירות חמורות, ואין לאל ידו להתנגד להם. בכך הכשירו הנוצרים את תועבותיהם, הפיצו בקרבם את הזימתיות ושאר מעשה ארץ מצרים, והתייחסו בסלחנות לרשעים מרושעים אשר ביצעו עבירות מין קשות ואכזריות.


ג. הצדיק וה' יתעלה הם "חד ממש"


נחזור למנחם-מנדל ונראה את תשובתו לשאלת עצמו:


"אך האמת היא, כשם ש'ישראל אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולה חד', ולא רק מה ש'ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה' – אלא 'חד ממש', כך הוא בעניין ההתקשרות של חסידים עם הרבי, שאינה על דרך שני דברים שמתאחדים בלבד, אלא שנעשים 'כולא חד' ממש. והרבי אינו 'ממוצע המפסיק' אלא 'ממוצע המחבר'. ממילא אצל החסיד [הפשוט, בפנייתו לרבי המת], הוא עם הרבי עם השי"ת – הכל דבר אחד".