top of page

'עצמות ומהות בגוף' – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד

עודכן: 26 באפר׳

בעבר נחשפתי לעובדה מזעזעת לפי דעתי, והיא, שבנוסף למצעד האלילות והתועבה של חסידות חב"ד: בהערצתם רימה ותולעה, בפנייתם אליו גם עתה, ובהתעייתם רבבות אחר ההבל וההזיות האליליות (ראו: 'האם מנדל הטמבל יקום לתחייה?'). בנוסף לכך, התברר לי שהם האמינו ומאמינים שה' יתעלה ויתרומם מסכלותם "התלבש" בגופו של מנדל הטמבל. כלומר ה' יתעלה ויתרומם הוא עצמות ומהות בגופו של מנדל הטמבל הטמא. ורק למי שיש לו לב חזק אני ממליץ לשבת (גם בעלי לב חזק עדיף שישבו קודם) ולחפש בגוגל את המלים "עצמות ומהות בגוף", ומכותרות תוצאות החיפוש יעלו עקבות תפישותיהם האליליות.


עובדה זו עוררה אותי לבדוק את הנושא, ואף שהזיותיהם מעוררות בי בחילה עמוקה, הגעתי למסקנה שחובה לעסוק בנושא ולפרסם את שיקוציהם – שהרי לפי התורה-שבעל-פה שקיבלנו ממשה, כל מי שאינו מוחה באנשי דורו החוטאים, וכל-שכן כשמדובר בעוון עבודה-זרה, הרי שהוא נתפס בעוונם, וזוהמת אליליהם לדורותיהם תדבק גם בו ותשחיר את נפשו.


"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים" (יח' כ, ל).


א. "הצדיק" זקוק לבניו


עד כמה שראיתי, המקור המרכזי שלהם להזיה הפרו-נוצרית הזו הוא ב"שיחה" שערך מנדל הטמבל חודשים מספר לאחר התבערותו של חותנו שר"י – האדמו"ר הנגעל הקודם (מופיעה ב"ליקוטי שיחות", חלק ב, עמ' 509–512). שיחה זו בקיצור ובתרגום לעברית מופיעה בספר שנקרא "על הצדיקים", מאת ברוך הלל פעוֹוזנר. כותרת המשנה של הספר היא: "במעלת הצדיקים בכלל, ובפרט בעניין שהקב"ה שורה בהם", וכבר מכותרת זו אנו למדים על הזיותיהם האליליות, שהרי המחבר לא אמר שהקב"ה משרה שכינתו בהם, אלא שהוא בעצמו ואמיתתו שורה בהם... נעבור עתה לראות את דברי מנדל הטמבל השיכור, בשיחתו ההיא, בקיצור ובתרגום לעברית (הדברים בסוגריים העגולים הם תוספות של מחבר הספר פעוֹוזנר):


"תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי [יהודה הנשיא] אמר: לבניי אני צריך וכו', נר יהיה דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה [כתובות קג ע"א]".


וברור שרבי קרא לבניו כדי לצוות עליהם לפעול בעניין מסוים ואשר עליו נלמד בהמשך.


מכל מקום, מנדל הטמבל עיוות באופן מחריד את האגדה הברורה הזו, וכך הוא אומר:


"'פטירת' הצדיק היינו שנעתק ועולה אל 'סדר עבודה' גבוה יותר לאין ערוך, וקא סלקא דעתין [=והיה עולה בדעתנו] שמעתה לא יהיה לו כל שייכות אלינו. אומר רבי [יהודה הנשיא, לפי הבנת מנדל הטמבל] שאין הדבר כן, אלא שגם בעליותיו הגבוהות ביותר – 'לבניי אני צריך'.


[כלומר,] כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו: בענייני בני (='מיטה'), חיי (='נר' – 'נר ה' נשמת אדם' [מש' כ, כז]), ומזוני (='שולחן') – כן עתה, הכל עומד במקומו [ביחס לקשר עם הצדיק הדמיוני], גם בנוגע לבני חיי ומזוני כפשוטם בגשמיות, וגם בנוגע לבני חיי ומזוני ברוחניות ('נר' – מצוות, כמו שכתב 'כי נר מצוה' [מש' ו, כג]; 'שולחן' – 'מזון' דתורה (תניא ספ"ה); 'מטה' – עצות בכל הנוגע ל'נפילות' רוחניות בכלל ותיקון פגם הברית בפרט)".


נעצור לרגע בדברי מנדל הטמבל כדי להבין מה הוא רוצה מאתנו, הוא מעתיק קטע מן המדרש: "לבניי אני צריך" ולאחר-מכן מחליט שלאחר מות הצדיק גם בניו עדיין זקוקים לו. ואיני מבין איך הוא למד מגמרא זו שהבנים זקוקים לצדיק, שהרי גם לפי פשט דברי האגדה, הצדיק הוא זה אשר זקוק לבניו, ואין שום זכר בגמרא לכך שהבנים זקוקים לצדיק. מכל מקום מנדל מסיק, כי אנחנו זקוקים לצדיק והוא זקוק לנו – ולכן, כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו תלמידיו בענייני יחסי אישות, בענייני מצוות, ובענייני פרנסה, כך גם עתה לאחר מותו – הקשר עמו עדיין שריר ובריר וקיים, ויש לפנות אליו בעניינים אלה, כי אנחנו צריכים אותו והוא צריך אותנו.


המחשבה הראשונה שעלתה ברעיוני היא, כמה עלוב הוא האדם אשר זקוק לחסידים וניזון מהערצתם כלפיו. ומדברים אלה עולה די בבירור, כי מנדל הטמבל השיכור היה חולה-נפש אשר מכור להערצת ההמונים – שהרי ברור כשמש שבהחדרת הזיותיו האליליות הללו לחסידיו הפתאים, הוא הכשיר את הקרקע לצמיחתו כאליל ולהערצתו העיוורת גם לאחר מותו.


המחשבה השנייה שעלתה בדעתי היא, שזו כנראה הדרך ש"גדוליהם" בועלים נשים ונערים. כלומר, כאשר הנשים והנערים פונים אליהם בחולשה גדולה בעניין "נפילות רוחניות" – גדולי האסלה שומעים את דבריהם בשקיקה חולנית ובהמית, ו"עוזרים" להם להתמודד עם תשוקותיהם האפלות, ועושים עמם "תיקונים" ב"עליונים", תוך שהם בועלים אותם וממשמשים אותם ושופכים עליהם את שכבת זרעם. וסליחה מכל מי שנגעל מתיאוריי, אבל אין לי ספק שזו המציאות אצל רבים מאותם גדולי האסלה המשוקצים החולים בנפשם.


והמחשבה השלישית שעלתה לנגד עיניי היא דברי רבנו ביסוד החמישי:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


ומנדל הטמבל דורס במגפיים מסומרים את היסוד החמישי שהוא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ב. האם הרבי הוא "אמצעי" בינינו לבין ה'?


נמשיך עתה בדבריו הנאלחים של מנדל הטמבל השיכור:


"ואם ישאל השואל, הרי ידוע שכדי לענות [לשואלים] צ"ל [=צריכה להיות] שייכות לעניין, בדקות שבדקות [...] מה-שאין-כן עתה, לאחר ההסתלקות לכאורה [של האדמו"ר הקודם, והוא אומר 'לכאורה', כאילו האדמו"ר הטמא הקודם לא הסתלק, אלא מצוי בינינו, ושוב הוא זורע זרעים של מינות] [ולכן] [...] יש מקשים מעיקרא, איך בכלל מבקשים באמצעות רבי, הלא זה על דרך 'ממוצע' (ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו 'בידי שמים' כביכול)".


מנדל הטמבל מתמודד עם השאלה הבאה: והלא אדם מת כבר אינו חלק מן העולם-הזה, וכדי להשיב בענייני העולם-הזה, הוא צריך להיות חלק ממנו "בדקות שבדקות". והאמת שהוא צודק בעניין זה, כי לא ניתן להשיב לשואל בענייני העולם-הזה, ללא הכרת המקרה וללא הכרת דרך העולם וללא הכרת נפש האדם שעומד מולך. בהמשך דבריו מנדל הטמבל מחזק את שאלתו לא רק מצד זה, אלא גם מצד נוסף: איך בכלל ניתן לשאול את הרבי לאחר שמת, והלא זה על דרך "ממוצע", כלומר, הלא הוא רק בבחינת אמצעי שמעביר את הבקשות לבורא-עולם, והשאלה המתבקשת קמה וניצבה: האמנם מותר לפנות לה' יתעלה בפנייה לאמצעי?


והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


ואף אם מנדל הטמבל היה סבור שפנייה לאמצעי הינה עבודה-זרה – הרי שכדי להכשיר את הפנייה למתים, דהיינו את העבודה-הזרה שבידיו, הוא עשה דבר חמור מזה, שהרי הוא התפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם, ואסביר: עובדי האלילים הקדמונים סברו שפסיליהם מתווכים בינם לבין בורא-עולם, ואילו מנדל הטמבל הרשיע הרבה יותר מהם, וכפי שנראה בפרק הבא, כי הפתרון שהוא מציע וההיתר שהוא מתיר לפיו לפנות למתים, גרוע מסתם עבודה-זרה.


אגב, מחבר הספר שהעתיק את התשובה מוסיף לעיל בסוגריים: "(ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו 'בידי שמים' כביכול)", ותוספת המילה "כביכול" היא כפירה גמורה, שהרי הוא מבטל את דברי חכמים ע"ה שאמרו מפורשות שיראת השמים של האדם איננה בידי שמים! ובמקום זאת הוא רומז שאין לאדם יכולת בחירה, וכל חטאתו ורשעתו גם הם "בידי שמים", וזו סכלות גמורה והרס חומות התורה, והוצאת לעז על ה' יתעלה כאילו הוא דן דין עָוול.


ולא יעלה על הדעת שה' יתעלה שמו יכריח את האדם לעשות עבירות ותועבות חמורות, אלא, דברי פעורסקי מבטאים השקפה נוצרית, לפיה האדם מושפע על-ידי כוחות עליונים טמאים אשר מכריחים אותו לבצע עבירות חמורות, ואין לאל ידו להתנגד להם. בכך הכשירו הנוצרים את תועבותיהם, הפיצו בקרבם את הזימתיות ושאר מעשה ארץ מצרים, והתייחסו בסלחנות ואף השתיקו, כיסו והתעלמו מרשעים מרושעים אשר ביצעו עבירות מין קשות ואכזריות.


ג. הצדיק וה' יתעלה הם "חד מַמֵשׁ"


עתה נראה כיצד מנדל גלש מאלילות למינות, וכך הוא מוסיף ומשיב שם לשאלת עצמו:


"אך האמת היא, כשם ש'ישראל אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולה חד', ולא רק מה ש'ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה' – אלא 'חד ממש', כך הוא בעניין ההתקשרות של חסידים עם הרבי, שאינה על דרך שני דברים שמתאחדים בלבד, אלא שנעשים 'כולא חד' ממש. והרבי אינו 'ממוצע המפסיק' אלא 'ממוצע המחבר'. ממילא אצל החסיד-[השוטה, דהיינו בפנייתו לרבו המת שחיק העצמות], הוא עם הרבי עם השי"ת – הכל דבר אחד".


נראה שהמושגים ההזייתיים שהוא מציג כאקסיומות שניתנו לנו ממשה בסיני יסודן בתורת ה"סוד" והתועבה, ברם, הסוד היחיד בתורת ה"סוד" הוא, שהיא עבודת אלילים ברובה הגדול, המוחץ והמכריע. והחברים הטיפשים במיוחד ב"מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת", הגדילו לעשות, והקימו מועדון חדש שלא היה קיים בימי הרמב"ם: "מועדון האלילים והאטִּים טמאי הנפש", ולמכשף מנדל הטמבל שמור מקום של כבוד מפוקפק במועדון המבחיל הזה.


ולעצם דבריו, מה זה בכלל ישראל והתורה והקב"ה כולם אחד? וכי הקב"ה הוא מהות ש"מתלבשת" בעם-ישראל? וכי הקב"ה תלוי בתורה או בעם-ישראל, האם בהעדר התורה או עם-ישראל חלילה, הקב"ה מפסיק להתקיים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! השקפה רעה זו גם מובילה בקלות להגשמה, כי אם אנחנו אומרים שיש להקב"ה איזה צד של דמיון והשוואה לעולם המוחשי-הגופני-הבהמי השפל, זה אומר בהכרח שיש בינינו לבינו נקודות דמיון השקה והשוואה, ובמלים אחרות, ה' יתעלה מסכלותם מורכב מחלקים גופניים ומוחשיים.


תוספת המלים של מנדל הטמבל "חד ממש" מזכירים לי רשע אחר שקדם לו, אשר התעקש לפרש את "היד החזקה" של הקב"ה שנאמרה בתורה כמשל ברור ומפורש, כ"יד ממש", וכבר הוכחתי במאמרים הקודמים על טומאת חב"ד, כי אותו פרשן שר"י שימש כהשראה המרכזית לחסידות אלילית וחשוכה זו. וכוונתו של מנדל הטמבל באמרוֹ: "הרבי אינו 'ממוצע המפסיק' אלא 'ממוצע המחבר', ממילא אצל החסיד [בפנייתו לרבו הרי] הוא עם הרבי עם השי"ת – הכל דבר אחד", כוונתו היא: שאלילם הטמא וה' יתעלה הם דבר אחד! שהרי בפנייה לרבו, הפונה כבר ממילא נמצא גם עם ה' יתברך! יתעלה ויתרומם אל אמת מכל תועבותיהם.


אגב, נראים הדברים, שבטענה שאליליהם הטמאים וה' יתעלה חד המה, מנדל הטמבל פתר גם את הקושיה הראשונה: איך ייתכן שהמת יפתור בעיות כאשר הוא אינו חלק מן העולם-הזה? ובכן, אם הוא וה'-אלהים-אמת – חד המה, ברור שאין לו שום בעיה להשיב נכוחה...


ד. היסוד להשקפתו האלילית – תחושתו הרגשית


מדברי מנדל הטמבל הבאים הגעתי למסקנה שהוא היה גם שיכור, וזה לשונו:


"לא ראיתי מדובר כך בפירוש בחסידות, רק זה 'הֶרְגֵשׁ', ממילא הרוצה להרגיש ירגיש, ושאינו רוצה איני רוצה להתווכח אתו, יהי לו אשר לו [=ארבע המלים האחרונות מובאות במקור שם בעברית]".


ואיני מבין על איזה רגש הוא מדבר?! האם השקפות דת משה נקבעות על-פי רגשותיו-הזיותיו? מי הוא חושב שהוא? וְהָרֶגֶשׁ יסודו בכוח המתעורר-החומרי ולא בכוח השכלי-ההגיוני של הנפש. ומנדל השיכור ממשיך את דרכו של רשע גדול אחר שהיה לפניו, אשר אמר כדבריו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב, אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (בר' לג, ט). ואנכי מחויב למסור את נפשי להישאר עם שלי, והוא וחסידיו ימשיכו "להרגיש" ו"להתרגש" מתאוותיהם הבזויות בארצות אדום האליליות, וימשיכו להעתיק מדור לדור את דרכיהם הנלוזות והשקפותיהם הטמאות.


נשים לב כי מנדל השיכור מודע לעובדה שיש בדבריו חידוש עצום, שהרי אם עד עתה האמינו בעולם החסידות שהרבי הטמא הוא "צינור" שמגיע עד לפתניאון של האל, ושגו "רק" במינות מן הסוג החמישי: "וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים" – שגם אלה אין להם חלק לעולם-הבא על גודל רשעם וחטאתם... עתה "חידש" מנדל הרשע שהרבי המת הוא האלהים בכבודו ובעצמו! כלומר הם עברו להיות מינים מן הסוג השני והשלישי יחדיו:


"והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [='רוחניותו' של אלהים שורה בגופו של הרבי המת, כלומר ה' והרבי חולקים יחדיו את מעלת האלוהות – הרי שניים]. והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=גופו של הרבי המת הוא כלי קיבול לה' יתעלה אשר 'מתלבש' בגופו, ועתה יש לה' יתעלה ויתרומם-שמו גוף והוא בעל תמונה]".


ואין זה אלא יש"ו החדש מבית היוצר של מנדל הטמבל הארור, אשר אמנם לא נולד מבתולה חסודה כלל וכלל, אך בדיוק כמו יש"ו, מתעה את הרבים לסבור שה' יתעלה משרה את עצמותו ומהותו בגופו הנרקב והמטונף של המצורע מברוקלין הטמאה. וזכורני שאבי מרי ע"ה נסע למסור כמה הרצאות בניו-יורק, ולאחר כשבועיים חזר לארץ. לאחר שחזר שאילתיו, אבא מרי היקר, איך היית מתאר את ארץ הגויים? והוא ענה לי בשתי מלים חדות: "שממה רוחנית!".


ה. עצמות ומהות השורים בגוף "הצדיק"


חשבתם שלא ניתן להתדרדר למינות חמורה מזאת? ובכן, מצפה לכם הפתעה, כי מנדל הטמבל טרם הגיע ל"שיא" שיחתו או יותר נכון לשפל טומאתו, והוא מוסיף ומסביר שם כך:


"ממילא, אין קושיה הנזכרת לעיל אודות 'ממוצע' שייכת כלל, כיוון שזה [הקב"ה אינו] עצמות ומהות לבדו [הקב"ה אינו נותר עצמות ומהות נפרדת] כפי שהשרה [=שהרי הוא השרה] את עצמו בתוך גוף [=ה' יתעלה השרה כביכול את עצמו בגופו של חותנו הריי"ץ, יוסף-יצחק שניאורסון], ועל דרך מאמר הזוהר (חלק ב, דף לח ע"א): 'מאן פני האדון ה'? – דא רשב"י'".


כלומר, האדמו"ר המת שקדם למנדל הטמבל איננו עוד בגדר אמצעי בינינו לבין הבורא, ולכן אין עוד קושיה של "אמצעי", אלא הוא אלהות ממש! שהרי עצמותו ומהותו של הבורא יתעלה "התלבשו" בתוך גופו של האדמו"ר המת – בדיוק כמו שה' יתעלה "התלבש" בגופו של שיקוץ שמעון בר יוחאי לפי סכלותם, ולכן, מי שפונה לאדמו"ר המת כאילו פונה ישירות להקב"ה! אמור מעתה לפי מנדל הטמבל: "מאן פני האדון ה'? דא יוסף-יצחק שניאורסון", ולאחר שהוא ימות יש לומר לפי העדר-היגיון זה: "מאן פני האדון ה'? דא מנחם-מנדל שניאורסון".


ואלמלא חומרת הדברים הייתי צוחק צחוק גדול על סכלותם מטמטמת הלבבות ומחשיכת הדעות, שהרי כדי "להכשיר" את העבודה-זרה שבפנייה לאמצעי בינינו לבין ה' יתעלה (שהוא בגדר מין ארור שאין לו חלק לעולם-הבא, וכאמור לעיל), עברו לעבודה-זרה חמורה וכעורה עוד יותר – עוון שיתוף הבורא בהוסיפם אלוה על אלוהותו, ועוון המינות ביחסם לו גוף נגוף.


ו. הקשר בין החסידים לרבי המת


עתה פונה מנדל השיכור לייסד ולבסס את הקשר שבין החסידים לרבם המת, ואומר כך:


"וכשם שהקושייה הנזכרת לעיל אודות 'ממוצע' אינה שייכת, כן בעניין השאלה איך עונה [הרבי] על ענייני 'מיטה' וכדומה, שהרי קיים קשר עצמי בין הרבי והחסידים, שעל-כן אמר [רבי יהודה הנשיא בגמרא לעיל]: שבכל מקום שאהיה – 'לבניי אני צריך'".


ותוספת דבריו: "שבכל מקום שאהיה" הם סילוף וזיוף, כי רבי יהודה הנשיא לא אמר דברים אלה כלל, אלא כאמור, הוא התכוון שיקראו לבניו לפני מותו כדי שיצווה עליהם מה שיצווה. בסוף דבריו מנדל הטמבל מגיע למסקנה אשר גררה רבים לעבודה-זרה: "הרבי [=הרבי הקודם של חב"ד] נמצא איתנו ושומע אותנו [גם לאחר מותו]". הוא חתם את דבריו בראיה נוספת לשיקוציו מהזיות מינות שנמצאו ב"ספר חסידים", ובהמשך נתייחס לחתימת דבריו שם.


ז. מסקנה


נראה ברור, כי חסידות חב"ד הושפעה קשות מתפישות נוצריות אליליות מובהקות, בסברם שה' יתעלה "מתלבש" בגוף אדמו"ריהם הטמאים. כך הם למעשה "הכשירו" את הפנייה לאמצעי בינינו לבין ה' יתעלה, בהתעותם שאין כאן עבודה-זרה, כי הרבי המת אינו רק אמצעי כי אם אלוה ממש – שהרי ה' יתעלה "מתלבש" בגוף הצדיק בחייו ומוסיף "להתלבש" בו גם לאחר מותו, ועברו ממינות מהסוג החמישי "בלבד" למינות מהסוג השני והשלישי יחדיו.


ח. צוואת רבי יהודה הנשיא לבניו


לקראת סיום, נדון בדברי חכמים במסכת כתובות (קג ע"א), אשר נזכרו בדבריו של מנדל השיכור לעיל כראיה להזיותיו האליליות, ונראה כיצד יש להבין את דבריהם, וכך נאמר שם:


"תנו רבנן: בשעת פטירתו של רבי אמר: לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו, אמר להם: היזהרו בכבוד אימכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף, חפני, שמעון, אפרתי: הם שמשוני בחיי, והם ישמשוני במותי [=יכינו את גופו לקבורה]".


בגמרא שם הוסיפו ושאלו: מדוע היה צריך רבי יהודה הנשיא להזהיר את בניו שיזהרו בכבוד אמם? והלא זו מצוה מן התורה? כבד את אביך ואת אמך! אלא, משיבים שם חכמים שהיא לא הייתה אמם אלא אשת אביהם, וכל עוד הוא היה בחיים חלה עליהם חובה לכבדה, אך לאחר שמתה לא חלה עוד עליהם חובה זו (וכן פוסק רבנו בהלכות ממרים, ספ"ו), ולכן הזהירם.


נראה ברור, כי מטרת צוואתו של רבי יהודה הנשיא הייתה להזהיר את בניו בכבוד אשתו לאחר מותו, והמשך הדברים "נר יהא דלוק במקומו" וכו', הם פירוט הדברים שהוא מחייב את בניו להמשיך ולכבד בהם את אשתו: כלומר שייתנו לה את כל צרכיה. ובמלים אחרות, שלא ישנו מאומה מתנאי המחייה שיש לה כעת, ויתנו לה את אותם התנאים בדיוק גם לאחר מותו.


בהמשך הגמרא שם מובאים דברי אגדה, לפיה רבי ציווה את בניו בכל הדברים הללו, מפני שהוא בעצמו ידע שהוא עתיד להגיע לביתו כל ערב שבת בעת הקידוש. עד שפעם אחת באה השכנה לשער הבית וקראה לבני הבית, ואמתו של רבי היסתה אותה שלא תצעק מפני כבודו של רבי אשר יושב במקומו. כיוון ששמע זאת רבי שוב לא בא, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, שלא זכו למעלה זו לבוא לבקר את בני המשפחה לאחר מותם מדי ערב שבת.


ויש על פשט אגדה זו כמה תמיהות:


א) וכי יעלה על הדעת שאדם שמת ישוב לעולם-החיים? והלא ישנם פסוקים רבים במקרא שמוֹרים על היסוד הטבעי, המחשבתי והמוסרי, שהאדם לאחר מיתתו לא ישוב לעולם-הזה בשום פנים ואופן (למעט בתחיית המתים לצדיקים). לדוגמה: "אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה?" (איוב יד, יד), "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה" (שם, ז, ט), "בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב" (שם י, כא), "הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (תה' פח, יא), "רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (שם עח, לט), "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה" (שם פט, מט).


ב) אם אכן רבי הפסיק לבוא כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, מדוע הוא החל לבוא לכתחילה? וכי הוא לא חשש שייצא לעז על הראשונים? וכי יעלה על הדעת שיקרה נס עצום שכזה והוא יישמר בסוד רק בתוך משפחת רבי יהודה הנשיא, על כל עבדיו ושפחותיו?


ג) מדוע יש כאן בכלל הוצאת לעז? וכי לא אמרו חז"ל על רבי: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא"? כלומר, גם אם נניח שרבי "זכה" למעלה דמיונית זו, וכי יש בזה הוצאת לעז? והלא מוסכם היה על כל חכמי התלמוד שרבי יהודה הנשיא היה דמות מופלאה ונדירה.


ד) אם רבי יהודה הנשיא אכן "זכה" לחזור מדי ערב שבת לביתו, מדוע ציווה לבניו צוואה כֹּה מפורטת? שהרי אם הוא ידע שהוא עתיד לחזור מדי ערב שבת להשגיח ולפקח על בני ביתו, מה צורך היה אפוא בצוואה, אם ממילא הוא מגיע לביקור משפחתי מדי ערב שבת?


ה) לפי פשט האגדה רבי ציווה את בניו בשלושת הדברים שנזכרו להנאת עצמו. כלומר, רק בגלל שהוא עתיד לבוא מדי ערב שבת הוא ציוום שייזהרו בשלושת הדברים הללו. וכי יעלה על הדעת שרבי יצווה את בניו לעשות את הדברים הללו רק בעבורו? האם הוא היה שוטה? ומה צורך יש לו לאדם מת שבא "לבקר" בערבי שבתות, בנר דלוק בשולחן ערוך ובמיטה מוצעת?


נראה ברור אפוא, שאגדה זו נועדה לתאר את גדולתו של רבי באמצעות תיאור חותמו הגדול על אנשי דורו, עד שמורשתו הרוחנית, שרוממה רבים לעבודת ה', המשיכה להכות גלים ולהטביע חותם גם לאחר מותו – מעין מה שאמרו חז"ל: "צדיקים במיתתם קרויים חיים".


אמנם, במקום אחר חכמים לימדו על גדולתו של רבי גם בדרך ההפוכה, דהיינו בתיאור עוצמת ההעדר לאחר מותו, וכפי שנאמר בגיטין (נט ע"א): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא".


ט. ביטויה של אגדה זו בדברי מנדל הטמבל


לאחר שביארנו אגדה זו, נתבונן בחתימת דבריו של מנחם-מנדל ב"שיחתו" עם חסידיו:


"הרבי [=האדמו"ר הקודם שמת] נמצא איתנו ושומע אותנו. בספר חסידים (סימן תתשכ"ט) מובא, שרבנו הקדוש [=רבי יהודה הנשיא] לאחר הסתלקותו, היה בא לביתו כל ערב שבת בין השמשות בבגדי שבת, קידש על היין ופטר את הרבים".


מנדל הטמבל משכפל את הבנתו המחרידה בסכלותה של "ספר חסידים", אשר ניפח את אגדת חז"ל הזו והוסיף לה הזיות לפי דמיונו הרקוב (באגדה המקורית בתלמוד לא נאמר שרבי בא בבגדי שבת וקידש על היין ופטר את הרבים). ברם, העיקר הוא, ששניהם תפשו את האגדה הזו כפשוטה, ואין לי ספק שכך הם התייחסו גם לשאר אגדות חז"ל, כדרכם של המינים.


מנדל הטמבל ממשיך להתגולל בשכרותו, ואומר שם כך:


"פעם אחת הגיע חסיד של הרבי ממרחקים [כוונתו לחסיד שהגיע לאדמו"ר שקדם לו], וביקש ממנו שיאמר בפניו דבר חסידות. הרבי ענהו שחסידות הינו אומר בשבת. אמר החסיד, שכאשר הוא בא לרבי בשבת – והרי אמר חסידות. גם עתה, על-ידי התקשרות כדבעי [לאדמו"ר המת], בכל יום ובכל עת יכול להיות אצל כל אחד ואחד בשבת, והרבי בא, ופוטר את הרבים. זאת אומרת, ש[הרבי] פועל בהם [בחסידים] כאילו קידשו בעצמם [זה רק כאילו שהם המקדשים, אך הרבי הוא המקדש], ועוד יותר, כאילו קידשו עם כוונותיו הוא, וממילא בקדושתו הוא".


נמצא, שלא רק ה' יתברך "מתלבש" בשוכני בתי חומר: באדמו"רים הנרקבים שחיקי העצמות, גם הרבי המת "מתלבש" בחסידיו השוטים, וכאשר הם מקדשים בשבת, אם הם מִתקשרים ומִתחברים לאדמו"רים המתים "כמו שצריך", כלומר, אם הם אדוקים בעבודת הגילולים – הם-האדמו"רים באים לביתם ו"מתלבשים" בהם, ועולה להם לחסידים, כאילו האדמו"רים המתים מקדשים בעצמם, עם כל כוונות ה"קדושה" שהרבי המת הנגעל היה מקדש בהן בעצמו.


תלות מחרידה זו ברבי מת או חי, הינה עבודת אלילים מובהקת, על האדם לפַנות את מחשבתו מהבלי העולם-הזה, כדי להכניס לתוכה מחשבות על מציאותו וייחודו של בורא עולם. וכל מי שמכניס למחשבתו אלילים משוקצים, מתים או חיים, הוא עובד אלילים והוזה הזיות חמורות ביותר, וכמו שראינו ביסוד החמישי. וכוונות ה"קדושה" שלהם אינן אלא כוונות טומאה, ושחיתותם ונהייתם אחר התאוות הבזויות בכלל ואחר תאוות המין בפרט כבר ידועות לכל.


"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת, אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [=רמז לביאות האסורות לדעת רבנו במורה], אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר [הפרוצים באכילה] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז).


סוף דבר


רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. הוא מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד למנדל הטמבל ולמורו ורבו יש"ו אבי הנצרות הטמאה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):


"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".


לפיכך, כל הרואה מנדל-טמבל עליו לברך כמי שרואה קוף: ברוך משנה הבריות...


נספח א: מכתב לאחד מאוהבי חב"ד


כך כתבתי לאחד שטען שהוא "אוהב מאד" את חסידות חב"ד: לגבי נוסח התפילה, מן הראוי ללכת אחרי הנוסח של רבנו שהוא אביר המחשבה היהודית ועקף את רס"ג בעניינים רבים מאד. אמנם, ניתן לשלב פיוטים מסידור רס"ג, אך כמובן רק לאחר בחינתם במיקרוסקופ ההשקפתי הזך והטהור של רבנו הרמב"ם. לגבי חב"ד, אם קראת את המאמרים שנכתבו בעניינם והוּכח לך שראשיהם הם מינים מתועבים שמתעים את עם-ישראל אחרי ההבל, וששליחיהם הם בגדר צאצאי מינים לכל הפחות – אסור לך באיסור חמור לאהוב אותם, ועבירה גדולה וחמורה היא בידך. ואם לא קראת את המאמרים שמוכיחים את מינותם, לך תלמד, וה' יהיה עמך. ככל שתשׂכיל לאהוב יותר את ה' יתעלה ותבין יותר את טוהר ייחודו, כך נפשך תקוץ באופן טבעי מן ההזיות הפגאניות שחב"ד מפיצים, אשר גורמות לנזקים עצומים לדת משה.


זאת ועוד, שים לב, חובת האהבה לה' יתעלה-שמו נאמרה דווקא בעניינים הללו, דהיינו, כאשר עומדת לפני האדם ברירה ובחירה: האם לבחור לאהוב בשר ודם שהוא נמשך אחריו מאד-מאד אף שמדובר בנביא שקר, או לבחור ולהעדיף את האהבה לה' יתעלה תוך הפניית עורף מוחלטת לאותו בשר ודם – והנה לפניך הפסוקים מספר התורה בעניין זה (דברים יג):


"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת, וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".


בהצלחה רבה לך ולכל החברים שוחרי האמת וטהורי הלבב!


נספח ב: תגובה עצבנית של חסיד חב"ד


וזה לשון התגובה: תתבייש לך, באיזה שפה מכוערת ומזלזלת אתה כותב על הרבי מליובאוויטש מה"מ [=מלך המשיח] שדואג לכל יהודי ויהודייה בעולם במסירות נפש, ואין פינה בעולם שלא הכניס בה אלוקות. תעשה תשובה, הרמב"ם מתבייש בך והרב קאפח מתבייש בך, רבבות יהודים בעולם לומדים רמב"ם כל יום בזכות הרבי קודש קודשים.


הנה לינק לפורום שבו מדברים בדרך ארץ על הנושא שכתבת בהרחבה, תלמד ותשכיל.


תשובתי:


עליך אתה להתבייש! ובמה עליך להתבייש? עליך להתבייש בכך שאתה מעדיף אהבת בשר ודם שפל ארור ושיכור על-פני אהבת ה' יתעלה, ועל-פני ציוויו לבער ולהרוס ולנתץ עבודה-זרה ואלילות כעורה. ואכן, אין פינה בעולם שמנדל הטמבל השיכור לא הכניס בה אלילות.


גם האפיפיור דואג במסירות לכל נוצרי שבעולם "במסירות נפש"... ובזכות האפיפיור מאות מיליונים לומדים תנ"ך! האם העובדה שהאפיפיור דואג לכל נוצרי שבעולם ומפיץ את לימוד התנ"ך הקדוש, יצנן את עונש הגיהינום והכָּרת החמור שמזומן לו? שוטה שבעולם!


והלא מנדל הטמבל השיכור הוא בדיוק כמו האפיפיור, הוא עיוות את דת משה והפיץ אותה "במסירות נפש" לכל באי עולם... והוא וכומריו בדיוק כמו הכומרים הנוצריים הנחמדים כלפי חוץ, שמטרתם להשיג תאוות וזימות ושלטון ושׂררה ועוצמה כלכלית וחברתית. אין אצלם עשייה אמיתית לשם שמים, כי בְּמָקום שחודרת המינות והאלילות חזקה גדולה היא שהשימוש בדת הוא אך ורק אמצעי להשגת מטרות שפלות, בדיוק כמו בנצרות האלילית והזימתית.


ואף יתרה מזאת, אתה כותב לעיל על מנדל הטמבל שהוא "דואג לכל יהודי ויהודייה בעולם במסירות נפש", כלומר, לפי שיטתך מנדל השיכור חי וקיים והוא משגיח על עם-ישראל! ולא שמת לב כיצד מחשבתך סטתה מבורא-עולם למנדל, כלומר, החלפת את בורא-עולם במין שיכור, ובזאת הוכחת את דבריי! "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


גישתך הפגאנית לא מסתיימת אצל השיכור, אלא היא הושחרה במינות לחלוטין, ולכן הנך מוסיף ומתאר את הרמב"ם ולהבדיל את קאפח, כאישים שחיים וקיימים: "הרמב"ם מתבייש בך והרב קאפח מתבייש בך". ובכן, הרמב"ם לא כאן כדי להתבייש ולהבדיל גם לא קאפח הבזוי שחילל-שם-שמים ועיוות את דרך האמת. קצרו של דבר, תפישתך שהרמב"ם ולהבדיל קאפח מצויים כאן ומתביישים, מבטאת את המינות והעבודה-הזרה שרוחשת במוחך החולה, בדיוק כמו עובדי האלילים של חב"ד אשר נדמה להם שהאליל הטמבל שלהם חי וקיים!


והתורה כבר ציוותה עלינו כיצד להתייחס למנדל הטמבל הארור ולדומיו, ואתה הוא זה שצריך לעשות תשובה, כי השלכת אחרי גווך את התורה ואת אהבת ה' יתעלה! ראה פסוקים לעיל.


אז את מי אתה אוהב? את ה' יתעלה או את האליל מנדל הטמבל?


***

אגב, לגבי הלינק ששלחת, ובכן, מדובר שם בערֵמות של בלבולים ובגיבובי הבלים על-גבי הבלים, הנה כמה דוגמאות מייצגות, בתשובה הראשונה של המשיב המרכזי, נאמר כך:


"אחת הנקודות הקשות בתורת חב"ד היא, שעקב שלילת ההגשמה הטוטאלית של הגרש"ז שגרר בעקבותיו שלילת הצמצום כפשוטו, הגיעו חב"ד לדעה קיצונית ביותר, שאת שיאו הלוגי ביטא הרמ"ש כשהוא טען שהאדמו"ר הוא עצמות ומהות מלובש בגוף. יש הוגים רבים ביהדות שהיו סוברים שדברים אלו הם כפירה ממש. [...] השאלה המהותית היא, האם חב"ד צודקים או שלא. אם הם לא צודקים אז יש כאן בעיה חמורה ביותר".


שים לב, המשיב הזה החליט שחב"ד שללו את הגשמות "באופן טוטאלי" ומזה הם הגיעו להגשמה הטוטאלית! האם יש איזה זיק של היגיון בדברים? וזו בדיוק תפישת הנצרות!


ועל המלים הגבוהות והנבובות של המשיב השחצן והנבער (כגון: 'שאת שיאו הלוגי ביטא' וכו', כאילו יש איזו לוגיקה בהזיות האליליות של חב"ד) כבר נאמר בנביא בספר שמואל א (ב, ג): "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת".


כמו כן, שים לב לסכלות המשיב שם, הוא מסתפק בשאלה האם יש אמת בנצרות או לא! שהרי הוא אומר: "השאלה המהותית היא, האם חב"ד צודקים או שלא. אם הם לא צודקים אז יש כאן בעיה חמורה ביותר". טיפש מטופש! האם בכלל יש שאלה האם חב"ד צודקים או לא צודקים? האם יש בכלל שאלה האם אלהים התלבש בגוף? פשוט לקרוא ולא להאמין!


ועל הדיון העלוב והפגאני הזה, אתה מעז לומר שמדובר בדיון נרחב ומושׂכל שמתנהל ב"דרך ארץ"? ועוד אתה מעז לכזב ולפעור את פיך ולומר שעלי ללמוד ולהשכיל? מה בדיוק עלי ללמוד ולהשכיל? שיש ספק האם חב"ד צודקים בהזיותיהם ושיש לה' יתעלה גוף? ומדבריך עולה שאין בך דעת כלל, והנך יותר תועה מהבהמות, כי אינך מסוגל לשקול דברים בשכלך. אלא, כל מה שנראה לך אמת אתה זועק שהוא אמת, ואינך יודע לבחון מאומה בעין השכל.


והנה התשובה השנייה של המשיב בלינק שם, שכולה מקשה אחת של סכלות ובלבול:


"הקב"ה הוא הכל – הקב"ה לא ניתן לתיאור – כל מה שאפשר לומר לגבי בשר ודם אי אפשר לומר לגבי ה' – אי אפשר להקב"ה לצמצם את עצמו – יוצא אם כך שהקב"ה הוא פעם היה הכל, והוא תמיד הכל. ואידך זיל גמור".


ובכן, המשיב פותח בסתירה מיניה וביה: שהרי אם הקב"ה לא ניתן לתיאור, איך אפשר לתארו ולומר עליו שהוא הכל? גם המשך דבריו הבל: "כל מה שאפשר לומר לגבי בשר ודם אי אפשר לומר לגבי ה'", שהרי יש סוג מסוים של תארים שבהחלט ניתן ואף רצוי לתאר בהם את הבורא והם תארי הפעולות, וכמו שהוסבר במאמר: "תורת שלילת התארים – תארי החיוב". אלא, שהמשיב מתחזה לפילוסוף שנזהר מאד ביחסו לאמיתת הבורא יתעלה, אך הוא סכל ושחצן, שהרי הוא אינו יודע האם חב"ד צודקים בהזייתם וה' "התלבש" במנדל הטמבל, או שלא...


זאת ועוד, אם הקב"ה הוא הכל – כולל החפצים והנבראים שביקום הרי שזו הגשמה, ועניין זה הוסבר במאמר: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?". כמו כן, גם הקביעה שהקב"ה "אינו יכול לצמצם את עצמו", היא קביעת מינות, שהרי בבסיסה ניצבת ההשקפה שיש דברים שנשגבים מיכולתו של בורא-עולם, וזאת בדומה מאד לקביעת האתאיסטים שאין הקב"ה יכול להרים אבן שהוא אינו יכול להרים, ומזאת יש ראיה לפי דמיונם, להעדר יכולתו ולהעדרו.


וכבר הזהירו חכמים מהתפרצות המחשבה קמי שמיא ומהשלכת הזיות מינות כלפי ה' יתעלה, וכֹה דבריהם במשנה במסכת חגיגה (ב, א): "וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם", והרחבתי בעניין זה במאמר: "כובד המינות קשה מכובד האבנים".


בקיצור, שתוק! שהרי כל מי שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם!


וכל-שכן וקל-וחומר אלף פעמים שרתוי לו לשתוק!


נספח ג: מי גרוע ממי: חסיד מינות או מתאסלם?


נשאלתי כך:


הייתה לי שיחה עם אשתי בענייני השקפה. תוך כדי שיחה על חסידויות וכדו' נשאלה השאלה: האם עדיף להיות חסיד ברסלב, חב"ד וכדומה או להתאסלם. כלומר מי גרוע יותר? לכאורה הערצת מוחמד, אבל אין אתו אינטראקציה או הערצת קבר או חמור כזה או אחר. מה דעתך?


תשובה:


שניהם כופרים ביסודות מסוימים משלושה-עשר יסודות הדת, ודינם ידוע. אלא, שחסידי ברסלב וחב"ד וכיו"ב מצאצאי המינים כופרים ביסוד העבודה-הזרה הוא היסוד החמישי, ואילו המתאסלמים כופרים ביסוד התשיעי והוא הביטול, דהיינו שתורת משה לא תבטל. וביתר ביאור: המוסלמים לא הפכו את מוחמד המשוגע לאלוה מתווך ומליץ כמו שהמינים הפכו את גדולי-טחורי-האסלה למיניהם לאלוה. המוסלמים אינם רואים במוחמד מתווך או מליץ בינם לבין ריבון העולמים, אלא הוא "רסול אללה", דהיינו השליח מאת הבורא. הנביא החדש.


היסודות האמורים הם היסודות המרכזיים שניתן באמצעותם להבחין בין המתאסלמים לבין חסידי המינות, אף שיש עוד יסודות שאלו ואלו כופרים בהם, אלא שהיסוד התשיעי מגדיר את כפירתם של כל המתאסלמים, והיסוד החמישי מגדיר את כפירתם של כל חסידי המינות.


לאור הדברים האלה חסידי המינות גרועים יותר מן המתאסלמים, מפני שהם כופרים ביסוד יסודי יותר, היסוד שלפיו אסור לאדם מישראל לעבוד עבודה-זרה, יסוד שהוא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – אך הלכה למעשה אין הבדל כאמור, ואלו ואלו מורידין ולא מעלין.


"לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו [...] וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דב' יג, ט–יב).


בתמונת שער הרשומה: הצמח רשע - האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד-ליובאוויטש.


'עצמות ומהות בגוף' – תפיסות נוצריות בחצר חב''ד
.pdf
הורידו את PDF • 292KB

1,403 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentarios


1 1
1 1
01 sept 2021

תתבייש לך באיזה שפה מכוערת ומזלזלת אתה כותב על הרבי מליובאוויטש מה"מ שדואג לכל יהודי ויהודיה בעולם במסירות נפש ואין פינה בעולם שלא הכניס בה אלוקות. תעשה תשובה הרמב"ם מתבייש בך והרב קאפח מתבייש בך רבבות יהודים בעולם לומדים רמב"ם כל יום בזכות הרבי קדש קדשים

הנה לינק לפורום שבו מדברים בדרך ארץ על הנושא שכתבת בהרחבה תלמד ותשכיל

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=18336


Me gusta
Contestando a

עליך אתה להתבייש!


ובמה עליך להתבייש? עליך להתבייש בכך שאתה מעדיף אהבת בשר ודם שפל וארור על-פני אהבת ה' יתעלה ועל-פני ציוויו לבער ולהרוס ולנתץ עבודה-זרה ואלילות.


אין פינה בעולם שמנדל הטמבל לא הכניס בה אלילות.


גם האפיפיור דואג במסירות לכל נוצרי בעולם "במסירות נפש"... ובזכות האפיפיור מאות מיליונים לומדים תנ"ך! האם העובדה שהאפיפיור דואג לכל נוצרי בעולם ומפיץ את לימוד התנ"ך יצנן את עונש הגיהינום החמור שמזומן לו? שוטה שבעולם!


והלא מנדל הטמבל הוא בדיוק כמו האפיפיור, מעוות את דת משה ומפיץ אותה "במסירות נפש" לכל באי עולם... והוא וכומריו בדיוק כמו הכומרים הנוצריים הנחמדים כלפי חוץ, שמטרתם להשיג תאוות וזימות ושלטון ושררה ועוצמה כלכלית וחברתית. אין אצלם עשייה אמיתית לשם שמים, כי במקום שחודרת המינות והאלילות חזקה שהשימוש…


Me gusta
bottom of page