'עצמות ומהות בגוף' – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד

בעבר נחשפתי לעובדה מזעזעת לפי דעתי, והיא, שבנוסף למצעד האלילות והתועבה של חסידות חב"ד: בהערצתם רימה ותולעה, בפנייתם אליו גם עתה, ובהתעייתם רבבות אחר ההבל וההזיות האליליות (ראו: "האם מנדל הטמבל יקום לתחייה?"). בנוסף לכך, התברר לי שהם האמינו ומאמינים שה' יתעלה ויתרומם מסכלותם "התלבש" בגופו של מנדל הטמבל. כלומר ה' יתעלה ויתרומם הוא עצמות ומהות בגופו של מנדל הטמבל הטמא. ורק למי שיש לו לב חזק אני ממליץ לשבת (גם בעלי לב חזק עדיף שישבו קודם) ולחפש בגוגל את המלים "עצמות ומהות בגוף", ומכותרות תוצאות החיפוש יעלו עקבות תפישותיהם האליליות.


עובדה זו עוררה אותי לבדוק את הנושא, ואף שהזיותיהם מעוררות בי בחילה עמוקה, הגעתי למסקנה שחובה לעסוק בנושא ולפרסם את שיקוציהם – שהרי לפי התורה-שבעל-פה שקיבלנו ממשה, כל מי שאינו מוחה על עוון אנשי דורו, וכל-שכן כאשר מדובר בעוון עבודה-זרה, הרי שהוא נתפס בעוונם, וזוהמת אליליהם לדורותיהם תדבק גם בו ותשחיר את נפשו.


א. "הצדיק" זקוק לבניו


עד כמה שראיתי, המקור המרכזי שלהם להזיותיהם הללו הוא ב"שיחה" שערך מנדל הטמבל חודשים מספר לאחר הסתלקותו של חותנו – האדמו"ר הנגעל הקודם (מופיעה ב"ליקוטי שיחות", חלק ב, עמ' 509–512). שיחה זו בקיצור ובתרגום לעברית מופיעה בספר שנקרא "על הצדיקים", מאת ברוך הלל פעוֹוזנר. כותרת המשנה של הספר היא: "במעלת הצדיקים בכלל, ובפרט בעניין שהקב"ה שורה בהם", וכבר מכותרת זו אנו למדים על הזיותיהם האליליות, שהרי המחבר לא אמר שהקב"ה משרה שכינתו בהם, אלא שהוא בעצמו ואמיתתו שורה בהם... נעבור עתה לראות את דברי מנדל הטמבל בשיחתו ההיא בקיצור ובתרגום לעברית (הדברים בסוגריים העגולים הם תוספות של מחבר הספר פעוֹוזנר):


"תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי אמר: לבניי אני צריך וכו', נר יהיה דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה" (כתובות קג ע"א).


וברור שרבי קרא לבניו כדי לצוות עליהם לפעול בעניין מסוים ואשר עליו נלמד בהמשך.


מכל מקום, מנדל הטמבל עיוות באופן מחריד את האגדה הברורה הזו, וזה לשונו:


"'פטירת' הצדיק היינו שנעתק ועולה אל 'סדר עבודה' גבוה יותר לאין ערוך, וקא סלקא דעתין [=והיה עולה בדעתנו] שמעתה לא יהיה לו כל שייכות אלינו. אומר רבי [יהודה הנשיא, לפי הבנת מנדל הטמבל] שאין הדבר כן, אלא שגם בעליותיו הגבוהות ביותר – 'לבניי אני צריך'.


[כלומר,] כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו בענייני בני (="מיטה"), חיי (="נר" – "נר ה' נשמת אדם" [מש' כ, כז]), ומזוני (="שולחן") – כן עתה, הכל עומד במקומו, גם בנוגע לבני חיי ומזוני כפשוטם בגשמיות, וגם בנוגע לבני חיי ומזוני ברוחניות ("נר" – מצוות, כמו שכתב "כי נר מצוה" [מש' ו, כג]; "שולחן" – "מזון" דתורה (תניא ספ"ה); "מטה" – עצות בכל הנוגע ל"נפילות" רוחניות בכלל ותיקון פגם הברית בפרט)".


נעצור רגע בדברי מנדל הטמבל כדי להבין מה הוא רוצה מאתנו, הוא מביא קטע מן הגמרא אשר ממנו הוא לומד, שגם לאחר פטירת הצדיק, עדיין הוא-הצדיק צריך לבניו. ואיני מבין איך למד מגמרא זו שהבנים זקוקים לצדיק, שהרי גם לפי פשט הבנתו המעֻוותת הצדיק הוא זה אשר זקוק לבניו, ואין שום זכר בגמרא לכך שהבנים זקוקים לצדיק. מכל מקום הוא מסיק, כי אנחנו זקוקים לצדיק והוא זקוק לנו – ולכן, כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו תלמידיו בענייני יחסי אישות, בענייני מצוות, ובענייני פרנסה, כך גם עתה לאחר מותו, הקשר עמו עדיין שריר ובריר וקיים, ויש לפנות אליו בעניינים אלה, כי אנחנו צריכים אותו והוא צריך אותנו.


המחשבה הראשונה שעלתה במחשבתי היא, כמה עלוב הוא האדם אשר זקוק לחסידים וניזון מהערצתם כלפיו. ומדברים אלה עולה די בבירור, כי מנדל הטמבל היה חולה-נפש אשר מכור להערצת ההמונים, שהרי ברור כשמש שבהחדרת הזיותיו האליליות הללו לחסידיו הפתאים, הוא הכשיר את הקרקע לצמיחתו כאליל ולהערצתו העיוורת גם לאחר מותו.


המחשבה השנייה שעלתה בדעתי, שזו כנראה הדרך ש"גדוליהם" בועלים נשים ונערים. כלומר, כאשר הנשים והנערים פונים אליהם בחולשה גדולה על "נפילות רוחניות" – גדולי האסלה שומעים את דבריהם בשקיקה חולנית בהמית, ו"עוזרים" להם להתמודד עם תשוקותיהם האפלות, ועושים עמם "תיקונים" ב"עליונים", תוך שהם בועלים אותם וממשמשים אותם ושופכים עליהם את שכבת זרעם. וסליחה מכל מי שנגעל מתיאוריי, אבל אין לי ספק שזו המציאות אצל רבים מאותם גדולי האסלה המשוקצים החולים בנפשם.


והמחשבה השלישית שעלתה במחשבתי היא דברי רבנו ביסוד החמישי:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


ומנדל הטמבל דורס במגפיים מסומרים את היסוד החמישי שהוא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ב. האם הרבי הוא "אמצעי" בינינו לבין ה'?


נמשיך עתה בדבריו הנאלחים של מנדל הטמבל:


"ואם ישאל השואל, הרי ידוע שכדי לענות [לשואלים] צ"ל [=צריכה להיות] שייכות לעניין, בדקות שבדקות [...] מה-שאין-כן עתה, לאחר ההסתלקות לכאורה [של האדמו"ר הקודם, והוא אומר "לכאורה", כאילו האדמו"ר הטמא הקודם לא הסתלק והוא מצוי בינינו, ושוב הוא זורע זרעים של מינות] [ולכן] [...] יש מקשים מעיקרא, איך בכלל מבקשים באמצעות רבי, הלא זה על דרך 'ממוצע' (ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו "בידי שמים" כביכול)".


מנדל הטמבל מתמודד עם השאלה הבאה: והלא אדם מת כבר אינו חלק מן העולם-הזה, וכדי להשיב בענייני העולם-הזה, הוא צריך להיות חלק ממנו "בדקות שבדקות". והאמת שהוא צודק בעניין זה, כי לא ניתן להשיב לשואל בענייני העולם-הזה, ללא הכרת המקרה וללא הכרת דרך העולם וללא הכרת נפש האדם שעומד מולך. בהמשך דבריו מנדל הטמבל מחזק את שאלתו לא רק מצד זה, אלא גם מצד נוסף: איך בכלל ניתן לשאול את הרבי לאחר שמת, והלא זה על דרך "ממוצע", כלומר הלא הוא רק בבחינת אמצעי שמעביר את הבקשות לבורא-עולם, והשאלה המתבקשת קמה וניצבה: האמנם מותר לפנות לה' יתעלה בפנייה לאמצעי?


והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


ואף אם מנדל הטמבל היה סבור שפנייה לאמצעי היא עבודה-זרה, הרי שכדי להכשיר את הפנייה למתים, דהיינו את העבודה-הזרה שבידיו, הוא עושה דבר חמור מכך, הוא מתפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם, ואסביר: עובדי האלילים הקדמונים סברו שפסיליהם מתווכים בינם לבין בורא-עולם, ואילו מנדל הטמבל הרשיע הרבה יותר מהם, וכפי שנראה בפרק הבא, כי הפתרון שהוא מציע, וההיתר שהוא מתיר לפיו לפנות למתים, גרוע מסתם עבודה-זרה.


אגב, מחבר הספר שהעתיק את התשובה מוסיף לעיל בסוגריים: "(ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו 'בידי שמים' כביכול)", ותוספת המילה "כביכול" היא כפירה גמורה, שהרי הוא מבטל את דברי חכמים שאמרו מפורשות שיראת השמים של האדם איננה בידי שמים! ובמקום זאת הוא רומז שאין לאדם יכולת בחירה, וכל חטאתו ורשעתו גם הם "בידי שמים", וזו סכלות גמורה והרס חומות התורה, והוצאת לעז על ה' יתעלה כאילו הוא דן דין עוול.


ומכיוון שלא יעלה על הדעת שה' יתעלה יכריח את האדם לעשות עבירות ותועבות חמורות, דברי פעורסקי מבטאים השקפה נוצרית, לפיה האדם מושפע על-ידי כוחות עליונים טמאים אשר מכריחים אותו לבצע עבירות חמורות, ואין לאל ידו להתנגד להם. בכך הכשירו הנוצרים את תועבותיהם, הפיצו בקרבם את הזימתיות ושאר מעשה ארץ מצרים, והתייחסו בסלחנות ואף השתיקו כיסו והתעלמו מרשעים מרושעים אשר ביצעו עבירות מין קשות ואכזריות.


ג. הצדיק וה' יתעלה הם "חד מַמֵשׁ"


ועתה נראה כיצד מנדל גולש מאלילות למינות, וכך הוא מוסיף ומשיב שם לשאלת עצמו:


"אך האמת היא, כשם ש'ישראל אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולה חד', ולא רק מה ש'ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה' – אלא 'חד ממש', כך הוא בעניין ההתקשרות של חסידים עם הרבי, שאינה על דרך שני דברים שמתאחדים בלבד, אלא שנעשים 'כולא חד' ממש. והרבי אינו 'ממוצע המפסיק' אלא 'ממוצע המחבר'. ממילא אצל החסיד [הפשוט, בפנייתו לרבו המת שחיק העצמות], הוא עם הרבי עם השי"ת – הכל דבר אחד".


נראה שהמושגים ההזייתיים שהוא מציג כאקסיומות שניתנו לנו ממשה בסיני יסודן בתורת ה"סוד" והתועבה, ברם הסוד היחיד בתורת ה"סוד" הוא, שהיא עבודת אלילים ברובה הגדול המוחץ והמכריע. והחברים הטיפשים במיוחד ב"מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת", הגדילו לעשות, והקימו מועדון חדש שלא היה קיים בימי הרמב"ם: "מועדון האלילים והאטים טמאי הנפש", ולמכשף מנדל הטמבל שמור מקום של כבוד מפוקפק במועדון המבחיל הזה.


לעצם דבריו, מה זה בכלל ישראל והתורה והקב"ה כולם אחד? וכי הקב"ה הוא מהות ש"מתלבשת" בעם ישראל? וכי הקב"ה תלוי בתורה או בעם-ישראל, האם בהעדר התורה או עם-ישראל חלילה, הקב"ה מפסיק להתקיים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! השקפה רעה זו גם מובילה בקלות להגשמה, כי אם אנחנו אומרים שיש להקב"ה איזה צד של דמיון והשוואה לעולם המוחשי-הגופני-הבהמי