"עצמות ומהות בגוף" – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד

עודכן ב: 13 יונ 2019

לאחרונה נחשפתי לעובדה מזעזעת לפי דעתי, והיא, שבנוסף למצעד האלילות והתועבה של חסידות חב"ד: בהערצתם רימה ותולעה, בפנייתם אליו גם עתה, ובהתעייתם רבבות אחר ההבל וההזיות האליליות. בנוסף לכך, התברר לי שהם האמינו ומאמינים שה' יתעלה ויתרומם מסכלותם "התלבש" בגופו של מנחם-מנדל. כלומר ה' יתעלה הוא עצמות ומהות בגופו של מנחם-מנדל הטמא. ורק למי שיש לו לב חזק אני ממליץ לשבת (גם בעלי לב חזק עדיף שישבו קודם) ולחפש בגוגל את המלים "עצמות ומהות בגוף", ומכותרות תוצאות החיפוש יעלו עקבות תפישותיהם האליליות.


עובדה זאת עוררה אותי לבדוק את הנושא, ואף שהזיותיהם מעוררות בי בחילה עמוקה, הגעתי למסקנה שחובה לעסוק בנושא ולפרסם את שיקוציהם – כי כל מי שאינו מוחה על עוון אנשי דורו, וכל שכן כאשר מדובר בעוון עבודה-זרה, הרי שהוא נושא בעוונם, וזוהמת אליליהם דבֵקה גם בו ומשחירה את נפשו.


א. "הצדיק" זקוק לבניו


עד כמה שראיתי, המקור המרכזי שלהם להזיותיהם הללו הוא ב"שיחה" שערך מנחם-מנדל חודשים מספר לאחר הסתלקותו של חותנו – האדמו"ר הקודם (מופיעה ב"ליקוטי שיחות", חלק ב, עמ' 509–512). שיחה זו בקיצור ובתרגום מופיעה בספר שנקרא "על הצדיקים", מאת ברוך הלל פעוֹוזנר. כותרת המשנה של הספר היא: "במעלת הצדיקים בכלל, ובפרט בעניין שהקב"ה שורה בהם", וכבר מכותרת זו אנו למדים על הזיותיהם האליליות, שהרי המחבר לא אמר שהקב"ה משרה שכינתו בהם, אלא שהוא בעצמו ואמתתו שורה בהם... נעבור עתה לראות את דברי מנחם-מנדל בשיחתו ההיא בקיצור ובתרגום (הדברים בסוגריים העגולים הם תוספות של מחבר הספר שאיני רוצה לחזור על שמו):


"תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבי אמר: לבניי אני צריך וכו', נר יהיה דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה" (כתובות קג ע"א).


אומר מנחם-מנדל על גמרא זו:


"'פטירת' הצדיק היינו שנעתק ועולה אל 'סדר עבודה' גבוה יותר לאין ערוך, וקא סלקא דעתין [=והיה עולה בדעתנו] שמעתה לא יהיה לו כל שייכות אלינו. אומר רבי [יהודה הנשיא, לפי הבנת מנחם-מנדל] שאין הדבר כן, אלא שגם בעליותיו הגבוהות ביותר – 'לבניי אני צריך'.


[כלומר,] כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו בענייני בני (="מיטה"), חיי (="נר" – "נר ה' נשמת אדם" [מש' כ, כז]), ומזוני (="שולחן") – כן עתה, הכל עומד במקומו, גם בנוגע לבני חיי ומזוני כפשוטם בגשמיות, וגם בנוגע לבני חיי ומזוני ברוחניות ("נר" – מצוות, כמו שכתב "כי נר מצוה" [מש' ו, כג]; "שולחן" – "מזון" דתורה (תניא ספ"ה); "מטה" – עצות בכל הנוגע ל"נפילות" רוחניות בכלל ותיקון פגם הברית בפרט)".


נעצור רגע בדברי מנחם-מנדל כדי להבין מה הוא רוצה מאתנו, הוא מביא קטע מן הגמרא אשר ממנו הוא לומד, שגם לאחר פטירת הצדיק, עדיין הוא-הצדיק צריך לבניו. ואיני מבין איך למד מגמרא זו שהבנים זקוקים לצדיק, שהרי גם לפי פשט הבנתו המעוותת הצדיק הוא זה אשר זקוק לבניו, ואין שום זכר בגמרא לכך שהבנים זקוקים לצדיק. מכל מקום הוא מסיק, כי אנחנו זקוקים לצדיק והוא זקוק לנו – ולכן, כשם שבחייו של הצדיק פנו אליו תלמידיו בענייני יחסי אישות, בענייני מצוות, ובענייני פרנסה, כך גם עתה לאחר מותו, הקשר עמו עדיין שריר וקיים, ויש לפנות אליו בעניינים אלה, כי אנחנו צריכים אותו והוא צריך אותנו.


המחשבה הראשונה שעלתה במחשבתי היא, כמה עלוב האדם אשר זקוק לחסידים וניזון מהערצתם כלפיו. ומדברים אלה עולה די בבירור, כי מנחם-מנדל היה מכור להערצת ההמונים, שהרי ברור כשמש שבהחדרת הזיותיו האליליות הללו לחסידיו הפתאים, הוא הכשיר את הקרקע לצמיחתו כאליל ולהערצתו העיוורת גם לאחר מותו.


המחשבה השנייה שעלתה בדעתי, שזו כנראה הדרך ש"גדוליהם" בועלים נשים ונערים. כלומר, כאשר הנשים והנערים פונים אליהם בחולשה גדולה על "נפילות" רוחניות – ה"גדולים" שומעים את דבריהם בשקיקה חולנית, ו"עוזרים" להם להתמודד עם תשוקותיהם האפלות, ועושים עמם "תיקונים" ב"עליונים", תוך שהם בועלים אותם וממששים אותם ושופכים עליהם את שכבת זרעם. וסליחה מכל מי שנגעל מתיאוריי, אבל אין לי ספק שזו המציאות אצל רבים מאותם ה"גדולים" המשוקצים החולים בנפשם.


ב. האם הרבי הוא "אמצעי" בינינו לבין ה'?


נמשיך עתה בדבריו הנאלחים של מנחם-מנדל:


"ואם ישאל השואל, הרי ידוע שכדי לענות [לשואלים] צ"ל [=צריכה להיות] שייכות לעניין, בדקות שבדקות [...] מה-שאין-כן עתה, לאחר ההסתלקות לכאורה [של האדמו"ר הקודם], [ולכן], [...] יש מקשים מעיקרא, איך בכלל מבקשים באמצעות רבי, הלא זה על דרך 'ממוצע' (ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו "בידי שמים" כביכול)".


מנחם-מנדל מתמודד עם השאלה, והלא אדם מת כבר אינו חלק מן העולם-הזה, וכדי להשיב בענייני העולם הזה, צריך להיות חלק ממנו "בדקות שבדקות". והאמת שהוא צודק בעניין זה, כי לא ניתן לפסוק הלכה או להשיב לשואל, ללא הכרת המקרה וללא הכרת דרך העולם וללא הכרת נפש האדם שעומד מולך. בהמשך דבריו הוא מחזק את שאלתו לא רק מצד זה, אלא גם מצד נוסף: איך בכלל ניתן לשאול את הרבי לאחר שמת, והלא זה על דרך "ממוצע", כלומר הלא הוא רק בבחינת אמצעי שמעביר את הבקשות לבורא עולם, והשאלה המתבקשת קמה וניצבה: מדוע שלא נבקש אפוא מבורא עולם באופן ישיר?


איני יודע אם מנחם-מנדל סבור שפנייה לאמצעי היא בגדר עבודה-זרה, כפי שהיא לדעת רבנו הרמב"ם, ובדחילו ורחימו אני מביא את לשון רבנו הטהור לצד דברי מנחם-מנדל הטמא, והנה לשון רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...]. חמישה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]. והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=הנוצרים]. והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז]. וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]. וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם]. כל אחד מחמשה אלו הוא מין".


וייתכן שמנחם-מנדל היה סבור שפנייה למתים היא רק בגדר "ממוצע", כלומר היא פנייה לאמצעי שאין בה תועלת (וזו כמובן הנחה אותה הוא סותר בהמשך, כי בהמשך הוא אומר שיש בפנייה זו תועלת גדולה מאד), אך גם אין בה משום עבודה-זרה לפי דמיונו. ומכיוון שכל כולו היה ספוג בעבודה-זרה עד לשד עצמותיו, ספק גדול בעיניי אם נותר משהו מנפשו כדי להבין שהוא עובד אלילים. מכל מקום, לאור הלכה זו אין לי שום ספק, שנפשו של מנחם-מנדל (מה שנותר ממנה) אשר חינך ועודד רבבות לעבודה-זרה, מתגוללת עתה ברחבי הריק המוחלט והאינסופי של הנפשות הכרותות, וסובלת ייסורים נוראיים ועצומים.


אגב, מחבר הספר שהעתיק את התשובה מוסיף לעיל בסוגריים: "(ובפרט בענייני יראת שמים שאינם אפילו 'בידי שמים' כביכול)", ותוספת המילה "כביכול" היא כפירה גמורה, שהרי הוא מבטל את דברי חכמים שאמרו מפורשות שיראת השמים של האדם איננה בידי שמים! ובמקום זאת הוא רומז שאין לאדם יכולת בחירה, וכל חטאתו ורשעתו גם הם "בידי שמים", וזו סכלות גמורה והוצאת לעז על ה' יתעלה.


בנוסף לכך דבריו מבטאים השקפה נוצרית, לפיה האדם מושפע על-ידי כוחות עליונים טמאים אשר מכריחים אותו לבצע עבירות חמורות, ואין לאל ידו להתנגד להם. בכך הכשירו הנוצרים את תועבותיהם, הפיצו בקרבם את הזימתיות ושאר מעשה ארץ מצרים, והתייחסו בסלחנות לרשעים מרושעים אשר ביצעו עבירות מין קשות ואכזריות.


ג. הצדיק וה' יתעלה הם "חד ממש"


נחזור למנחם-מנדל ונראה את תשובתו לשאלת עצמו:


"אך האמת היא, כשם ש'ישראל אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולה חד', ולא רק מה ש'ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה' – אלא 'חד ממש', כך הוא בעניין ההתקשרות של חסידים עם הרבי, שאינה על דרך שני דברים שמתאחדים בלבד, אלא שנעשים 'כולא חד' ממש. והרבי אינו 'ממוצע המפסיק' אלא 'ממוצע המחבר'. ממילא אצל החסיד [הפשוט, בפנייתו לרבי המת], הוא עם הרבי עם השי"ת – הכל דבר אחד".


נראה שהמושגים ההזייתיים שהוא מציג כאקסיומות שניתנו לנו ממשה בסיני יסודן בתורת ה"סוד", ברם הסוד היחיד בתורת ה"סוד" הוא, שהיא עבודת אלילים ברובה הגדול המוחץ והמכריע. והחברים האליליים במיוחד ב"מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת", הגדילו לעשות, והקימו מועדון חדש שלא היה קיים בימי הרמב"ם: "מועדון האלילים והאטים טמאי הנפש", ולמכשף מנחם-מנדל שמור מקום של כבוד מפוקפק במועדון המבחיל הזה.


לעצם דבריו, מה זה בכלל ישראל והתורה והקב"ה כולם אחד? וכי הקב"ה הוא מהות ש"מתלבשת" בעם ישראל? וכי הקב"ה תלוי בתורה או בעם-ישראל, האם בהעדר התורה או עם-ישראל חלילה, הקב"ה מפסיק להתקיים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! השקפה רעה זו גם מובילה בקלות להגשמה, כי אם אנחנו אומרים שיש להקב"ה איזה צד של דמיון והשוואה לעולם המוחשי-הגופני השפל, זה אומר בהכרח שיש בינינו לבינו נקודות דמיון השקה והשוואה, ובמלים אחרות ה' יתעלה מסכלותם מורכב מחלקים גופניים ומוחשיים.


תוספת המלים של מנחם-מנדל "חד ממש" מזכירים לי רשע אחר שקדם לו, אשר פירש את היד החזקה של הקב"ה שנאמרה בתורה כ"יד ממש", וכבר הוכחתי במאמרי הקודם על טומאת חב"ד, כי אותו פרשן שר"י שימש כהשראה מרכזית לחסידות אלילית זו. וכוונתו של מנחם-מנדל לומר, שכמו שהתקשרותם של החסידים לאלילם המת היא "חד ממש", כך התקשרותו של האליל המת לה' יתברך היא "חד ממש", כי לפי דבריו: "הרבי אינו 'ממוצע המפסיק' אלא 'ממוצע המחבר', ממילא אצל החסיד [הפשוט, בפנייתו לרבי הרי] הוא עם הרבי עם השי"ת – הכל דבר אחד".


ולאחר בקשת הסליחה והמחילה מה' יתעלה שאני מעלה על הכתב את הזיותיו האליליות, כוונתו לומר שאלילם הטמא וה' יתעלה הם דבר אחד! שהרי בפנייה לרבי, החסיד כבר ממילא נמצא גם עם ה' יתברך! יתעלה ויתרומם אל אמת מכל תועבותיהם.


ד. היסוד להשקפתו האלילית – תחושתו הרגשית


מנחם-מנדל מוסיף ואומר שם:


"לא ראיתי מדובר כך בפירוש בחסידות, רק זה 'הֶרְגֵשׁ', ממילא הרוצה להרגיש ירגיש, ושאינו רוצה איני רוצה להתווכח אתו, יהי לו אשר לו [=ארבע המלים האחרונות מובאות במקור בעברית]".


ואיני מבין על איזה רגש הוא מדבר?! האם השקפות דת משה נקבעות על-פי רגשותיו-הזיותיו?! מי הוא חושב שהוא?! וְהָרֶגֶשׁ יסודו בכוח המתעורר-החומרי ולא בכוח השכלי-ההגיוני של הנפש. ומנחם-מנדל ממשיך את דרכו של רשע גדול אחר שהיה לפניו, אשר אמר כדבריו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב, אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" (בר' לג, ט). ואני מחויב למסור את נפשי להישאר עם שלי, והוא וחסידיו ימשיכו "להרגיש" ו"להתרגש" מתאוותיהם הבזויות בארצות אדום האליליות, וימשיכו להעתיק מדור לדור את דרכיהם הנלוזות והשקפותיהם הטמאות.


נשים לב כי מנחם-מנדל מודע לעובדה שיש בדבריו חידוש עצום, שהרי אם עד עתה האמינו בעולם החסידות שהרבי הטמא הוא "צינור" לבורא, ושגו "רק" במינות מן הסוג החמישי: "וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים" – שגם אלה אין להם חלק לעולם הבא על גודל רשעם וחטאתם... עתה "חידש" מנחם-מנדל שהרבי המת הוא האלהים בכבודו ובעצמו! כלומר הם עברו להיות מינים מן הסוג הראשון והשני יחדיו:


"והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [="רוחניותו" של אלהים ששורה בגופו של הרבי המת, כלומר ה' והרבי חולקים יחדיו את מעלת האלוהות]. והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=גופו של הרבי המת הוא כלי קיבול לה' יתעלה אשר "מתלבש" בגופו, ועתה יש לו גוף והוא בעל תמונה]".


ואין זה אלא יש"ו החדש מבית היוצר של מנחם-מנדל, אשר אמנם לא נולד מבתולה חסודה, אך בדיוק כמו יש"ו, ה' יתעלה משרה את עצמותו ומהותו בגופו הנרקב והמטונף של המצורע מברוקלין הטמאה. וזכורני שפעם אחת אבי מורי נסע למסור כמה הרצאות בניו-יורק, ולאחר כשבועיים חזר לארץ. לאחר שחזר שאילתיו, אבא מרי היקר, איך היית מתאר את ארץ הגויים? והוא ענה לי בשתי מלים: "שממה רוחנית!".


ה. עצמות ומהות השורים בגוף הצדיק


מנחם-מנדל טרם הגיע ל"שיא" שיחתו, הוא ממשיך ואומר שם כך:


"ממילא, אין קושיה הנזכרת לעיל אודות 'ממוצע' שייכת כלל, כיוון שזה עצמות ומהות לבדו כפי שהשרה את עצמו בתוך גוף [=ה' יתעלה השרה כביכול את עצמו בגופו של חותנו הריי"ץ – יוסף-יצחק שניאורסון], ועל דרך מאמר הזוהר (חלק ב, דף לח ע"א): 'מאן פני האדון ה'? – דא רשב"י".


כלומר, האדמו"ר המת איננו עוד בגדר אמצעי בינינו לבין הבורא, אלא הוא אלהות ממש! שהרי עצמותו ומהותו של הבורא יתעלה "התלבשו" בתוך גופו של האדמו"ר המת – בדיוק כמו שה' יתעלה "התלבש" בגופו של ר' שמעון בר יוחאי לפי סכלותם, ולכן מי שפונה לאדמו"ר המת כאילו פונה ישירות להקב"ה! אמור מעתה לפי מנחם-מנדל: "מאן פני האדון ה'? דא יוסף-יצחק שניאורסון", ולאחר שהוא ימות יש לומר לפי היגיון זה: "מאן פני האדון ה'? דא מנחם-מנדל שניאורסון".


ואלמלא דברים אלה מזעזעים ומחרידים את נפשי, הייתי צוחק צחוק גדול על סכלותם מטמטמת הלבבות ומחשיכת הדעות. וכדי "להכשיר" את העבודה-זרה שבפנייה לאמצעי בינינו לבין ה' יתעלה (שהוא בגדר מין שאין לו חלק לעולם הבא, כפי שראינו לעיל), עברו לעבודה-זרה חמורה וכעורה עוד יותר – כפירה באלהי אמת ועשיית אלהים אחרים.


ו. הקשר בין החסידים לרבי המת


עתה פונה מנחם-מנדל לייסד ולבסס את הקשר שבין החסידים לרבי המת, ואומר כך:


"וכשם שהקושיה הנזכרת לעיל אודות 'ממוצע' אינה שייכת, כן בעניין השאלה איך עונה [הרבי] על ענייני 'מיטה' וכדומה, שהרי קיים קשר עצמי בין הרבי והחסידים, שעל כן אמר [ר' יהודה הנשיא בגמרא לעיל]: שבכל מקום שאהיה – 'לבניי אני צריך'".


ותוספת דבריו: "שבכל מקום שאהיה" הם סילוף וזיוף, כי רבי יהודה הנשיא לא אמר דברים אלה כלל, אלא הוא התכוון שיקראו לבניו לפני מותו כדי שיצווה עליהם מה שיצווה. בסוף דבריו מנחם-מנדל מגיע למסקנה אשר גררה רבים לעבודה-זרה: "הרבי [=הרבי הקודם של חב"ד] נמצא אתנו ושומע אותנו [גם לאחר מותו]". הוא חותם את דבריו בראיה נוספת לשיקוציו מהזיות שנמצאו ב"ספר חסידים", ובהמשך נתייחס לחתימת דבריו שם.


ז. מסקנה


נראה ברור, כי חסידות חב"ד הושפעה קשות מתפיסות נוצריות אליליות, בסברם שה' יתעלה "מתלבש" בגוף אדמו"ריהם הטמאים. כך הם למעשה "הכשירו" את הפנייה לאמצעי בינינו לבין ה' יתעלה, בהתעותם שאין כאן עבודה-זרה, כי הרבי המת אינו רק אמצעי כי אם אלוה ממש, שהרי ה' יתעלה "מתלבש" בגוף הצדיק בחייו ומוסיף "להתלבש" בו גם לאחר מותו. ועברו ממינות מהסוג החמישי "בלבד" למינות מהסוג הראשון והשני יחדיו.


ח. צוואת רבי לבניו


לקראת סיום, נדון בסוגית הגמרא במסכת כתובות (קג ע"א), אשר נזכרה בדבריו של מנחם-מנדל לעיל כראיה להזיותיו האליליות, ונראה כיצד יש להבין אותה, וכך נאמר שם:


"תנו רבנן: בשעת פטירתו של רבי אמר: לבניי אני צריך, נכנסו בניו אצלו, אמר להם: היזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה, יוסף, חפני, שמעון, אפרתי – הם שמשוני בחיי, והם ישמשוני במותי".


בגמרא שם שאלו: מדוע היה צריך ר' יהודה הנשיא להזהיר את בניו שיזהרו בכבוד אמם? והלא זו מצוה מן התורה? ומשיבים שהיא לא הייתה אמם אלא אשת אביהם, וכל עוד הוא היה בחיים חלה עליהם חובה לכבדה, אך לאחר שמתה לא חלה עוד עליהם חובה זו (וכן פוסק רבנו בהלכות ממרים, ספ"ו), ולכן הזהירם.


נראה ברור, כי מטרת צוואתו של רבי היא להזהיר את בניו בכבוד אשתו לאחר מותו, והמשך הדברים "נר יהא דלוק במקומו" וכו', הם פירוט הדברים שהוא מחייב את בניו להמשיך ולכבד בהם את אשתו: כלומר שייתנו לה כל צרכיה. ובמלים אחרות, שלא ישנו מאומה מהתנאים שיש לה כעת, שיתנו לה את אותם התנאים בדיוק גם לאחר מותו.


בהמשך הגמרא שם מובאים דברי אגדה, לפיה רבי ציווה את בניו בכל הדברים הללו, מפני שהוא בעצמו הגיע לביתו כל ערב שבת בעת הקידוש. עד שפעם אחת באה השכנה לשער הבית וקראה לבני הבית, ואמתו של רבי היסתה אותה שלא תצעק מפני כבודו של רבי אשר יושב במקומו. כיוון ששמע זאת רבי שוב לא בא, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, שלא זכו למעלה זו לבוא לבקר את בני המשפחה לאחר מותם מדי ערב שבת.


ויש על פשט אגדה זו תמיהות גדולות:


א) וכי יעלה על הדעת שרבי יהודה הנשיא יבוא בעצמו לאחר מותו? וכי יש תחיית מתים לצדיקים מסוימים בלבד?! וכי רבי יהודה הנשיא היה גדול ממשה רבנו שלא זכה לתחיית המתים, ואפילו שהתחנן לה' יתעלה שֶׁיְּזַכֶּה אותו לראות את ארץ-ישראל?


ב) מדוע סוּפר שמי שהיסה את השכנה שצעקה בשער הייתה האמה? אם רבי יהודה הנשיא היה שם, מדוע לא היסו אותה בעלי הבית? מדוע מדברי האגדה עולה שהאמה גערה בשכנה על דעת עצמה בלבד, ולא ציינו שהאמה היסתה את השכנה בשליחות בעלי הבית? וכי רק היא ידעה שרבי יושב שם?


ג) אם אכן רבי הפסיק לבוא כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, מדוע הוא החל לבוא לכתחילה? וכי לא חשש שייצא לעז על הראשונים? וכי יעלה על הדעת שיקרה נס כזה והוא יישמר בסוד רק בתוך משפחת רבי יהודה הנשיא, על כל עבדיו ושפחותיו?


ד) מדוע יש כאן בכלל הוצאת לעז? וכי לא אמרו חז"ל על רבי: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא"? כלומר, גם אם נניח שרבי "זכה" למעלה דמיונית זו, וכי יש בזה הוצאת לעז? והלא מוסכם היה על כל חכמי התלמוד שרבי יהודה הנשיא היה דמות מופלאה ונדירה.


ה) אם רבי יהודה הנשיא אכן "זכה" לחזור מדי ערב שבת לביתו, מדוע ציווה לבניו צוואה כה מפורטת? שהרי אם הוא ידע שהוא עתיד לחזור מדי ערב שבת להשגיח ולפקח על בני ביתו, מה צורך היה אפוא בצוואה, אם ממילא הוא מגיע לביקור מדי ערב שבת?


ו) לפי האגדה רבי ציווה את בניו בשלושת הדברים הללו להנאת עצמו, כלומר רק בגלל שהוא עתיד לבוא מדי ערב שבת, הוא ציוום שייזהרו בשלושת הדברים הללו. וכי יעלה על הדעת שרבי יצווה את בניו לעשות את הדברים הללו רק בעבורו? האם הוא שוטה? ומה צורך יש לו לאדם מת שבא "לבקר" בערבי שבתות בנר דלוק בשולחן ערוך ובמיטה מוצעת?!


נראה ברור אפוא, שאגדה זו אינה כפשוטה, והיא באה לתאר את עוצמת ההעדר לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא, עד שאמרו חז"ל (גטין נט ע"א): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא". כלומר, חותמו של רבי היה כה גדול על אנשי דורו, עד שמורשתו הרוחנית, שרוממה רבים לעבודת השם, המשיכה להכות גלים ולהטביע חותם גם לאחר מותו – מעין מה שאמרו חז"ל: "צדיקים במיתתם קרויים חיים".


כמו כן, לפי דעתי לא לחינם נאמר שאמתו של רבי היסתה את השכנה הצעקנית, כדי ללמדנו שסיפור זה כפשוטו, צמח בקרב העבדים והשפחות חלושי הדעת ובעלי הדמיונות.


ט. ביטויה של אגדה זו בדברי מנחם-מנדל


לאחר שביארנו אגדה זו, נתבונן בחתימת דבריו של מנחם-מנדל ב"שיחתו" עם חסידיו:


"הרבי [=האדמו"ר הקודם שמת] נמצא אתנו ושומע אותנו. בספר חסידים (סי' תתשכ"ט) מובא, שרבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] לאחר הסתלקותו, היה בא לביתו כל ערב שבת בין השמשות בבגדי שבת, קידש על היין ופטר את הרבים".


מנחם-מנדל משכפל את הבנתו השגויה של "ספר חסידים", אשר ניפח את אגדת חז"ל והוסיף לה הזיות לפי דמיונו המשובש (באגדה המקורית בתלמוד לא נאמר שרבי בא בבגדי שבת וקידש על היין ופטר את הרבים). ברם, העיקר הוא, ששניהם תפשו את האגדה הזו כפשוטה, ואין לי ספק שכך הם התייחסו גם לשאר אגדות חז"ל.


מנחם-מנדל ממשיך ואומר שם:


"פעם אחת הגיע חסיד של הרבי ממרחקים [כוונתו לאדמו"ר שקדם לו], וביקש ממנו שיאמר בפניו דבר חסידות. הרבי ענהו שחסידות הינו אומר בשבת. אמר החסיד, שכאשר הוא בא לרבי בשבת – והרי אמר חסידות. גם עתה, על-ידי התקשרות כדבעי [לאדמו"ר המת], בכל יום ובכל עת יכול להיות אצל כל אחד ואחד בשבת, והרבי בא, ופוטר את הרבים. זאת אומרת, שפועל בהם [בחסידים] כאילו קידשו בעצמם [=כאילו האדמו"רים המתים הם המקדשים], ועוד יותר, כאילו קידשו עם כוונותיו הוא, וממילא בקדושתו הוא".


נמצא, שהרבי המת "מתלבש" גם בחסידיו השוטים, וכאשר הם מקדשים בשבת, אם הם מתקשרים ומתחברים לאדמו"רים המתים "כמו שצריך" [=אם הם אדוקים בעבודת האלילים], הם באים לביתם ו"מתלבשים" בהם, ועולה להם לחסידים, כאילו האדמו"רים המתים מקדשים בעצמם, עם כל כוונות ה"קדושה" שהרבי המת היה מקדש בעצמו.


תלות מחרידה זו ברבי מת או חי, הינה עבודת אלילים מובהקת, על האדם לפַנות את מחשבתו מהבלי העולם הזה, כדי להכניס לתוכה מחשבות על מציאותו וייחודו של בורא עולם. וכל מי שמכניס למחשבתו אלילים משוקצים, מתים או חיים, הוא עובד אלילים והוזה הזיות חמורות ביותר. וכוונות ה"קדושה" שלהם אינן אלא כוונות טומאה, ושחיתותם ונהייתם אחר התאוות הבזויות בכלל ואחר תאוות המין בפרט כבר ידועות לכל.


"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת, אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [=רמז לביאות האסורות לדעת רבנו במורה], אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יי" (יש' סו, יז).


י. סוף דבר


רבנו הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, מבאר את היחס האמתי שבין דת האמת לדתות השקר. הוא מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית. דברי הרמב"ם שם מתאימים במיוחד למנחם-מנדל ולמורו ורבו יש"ו אבי הנצרות הטמאה, וזה לשון רבנו שם (עמ' כג–כד):


"אותן התורות המדומות [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".


והרואה קוף מברך: ברוך משנה הבריות...



211 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!