רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ד)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בסוף הקדמת הרמב"ן לתורה, הוא מגלה לנו מי הוא אביו הרוחני, מי הוא אהובו הגדול מכולם, מי הוא עטרת תפארת לראשו, מי הוא אשר לו משפט הבכורה, מי הוא "מאור פני נרות המנורה הטהורה", וזה לשונו:


"ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה, מוכתר בנמוסי במקרא במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה, באהבתם אשגה, ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה, בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה, אשר בפירושיו זכורה".


במהלך פירושו הוא מוסיף וקורא לו למעלה מעשרים פעמים "רבינו שלמה", ולאור דבריו כאן, אין ספק שהוא היה רבו הגדול מכולם. ואיני מתפלא על כך כלל, שהרי כבר הראיתי במאמר אחר: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן", כי הרמב"ן היה משובש לחלוטין מיסודות הדת, עד שהגדיל לההביל וְסָכַל לחשוב ששעיר המשתלח של יום-הכיפורים הוא קרבן לנפש מאדים! וזו עבודה-זרה כעורה ביותר, ועוד ביום הקדוש והנורא ביותר בשנה!


לעומת הערצתו לרש"י, על הראב"ע הוא אומר מיד בהמשך דבריו: "ועם רבי אברהם בן עזרא, תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" – ואיזה הבדל עצום בין יחסו לאשכנזי לבין יחסו לספרדי. וברור לי כי הרמב"ן קרץ קריצה גדולה ומכוונת לאשכנזים כדי שירוממוהו וינשאוהו ויגדלוהו, והם מצדם עשו אותו לכוכב בשמים – כי לא רק שהוא החניף להם והפך את סכלותם לגאונות, הוא גם אימץ את שלל ההזיות המאגיות הדמיוניות, ומתח ביקורת קשה על רבנו הרמב"ם. ומכיוון שהרמב"ן נחשב לחכם ספרדי ולרופא, לביקורתו הייתה משמעות גדולה במהלך ההיסטוריה, והיא החלישה את עוצמת דברי האמת של רבנו בעיני הטיפשים, וחכמי אשכנז השתמשו בדבריו כמשקפי מגן אטומות, אשר מונעות מאורו של רבנו הרמב"ם להכות את עיניהם בסנוורים, ולחשוף את האמת על אבותיהם המינים.


אגב, מעניין הדבר, כי הרמב"ן בסיכול אותיות הוא "בר המן", כלומר בנו של המן הרשע, ורש"י כידוע "זכה" לכינוי המפוקפק "פרשנדתא" הוא בנו בכורו של המן הרשע, ועתה יובן אפוא מדוע הרמב"ן כל כך אהב את רש"י ואף אמר עליו "ולו משפט הבכורה"...


ז. הגשמה בפירוש רש"י לפרשת בראשית – המשך


1) "וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ב, יח) – ופירש רש"י שם: "לֹא טוֹב הֱיוֹת וגו' – שלא יאמרו שתי רשויות הן: הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג".


1.א) רש"י עורך השוואה מהותית בין הקב"ה לבין האדם, שהרי אם לא הייתה לאדם אשה היה מקום להניח שגם האדם הוא אלהים! משמע שניתן להעלות על הדעת שבשר ודם יהיה אלהים, ורק בזכות שניתנה לו אשה אנחנו יכולים להבחין בין האדם לבין הבורא. ואף שמקור דברי רש"י במדרש פרקי דר' אליעזר (פרק יב), אין שום מקום להעתיק מדרש זה לתוך פירוש אשר מצהיר על עצמו שהוא בא לפרש את פשוטו של מקרא.


1.ב) במדרש נאמר: "אני יחיד בעולמי, וזה יחיד בעולמו", ואילו רש"י אמר: "הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעליונים [...] וזה יחיד בתחתונים" – וההבדל בין שני הניסוחים גדול מאד. כי לפי המדרש עולמו של הקב"ה הוא לא עולמו של האדם, וגם לא עולמם של המלאכים, אלא עולם נפרד מכל העולמות ואין בינו לשאר העולמות שום נקודת דמיון השקה והשוואה, ואילו לפי רש"י, הקב"ה חי עם המלאכים בעליונים ובני האדם חיים בתחתונים – וכולם חיים בעולם אחד. נמצא, כי רש"י בשינויו זה, מחק את הרחקת ההגשמה שהובאה במדרש, אשר תיארה את הקב"ה כיחיד בעולמו שאין-כיוצא-בו, ואף קירב להגשמה בחיבור כפול: חיבור עולם המלאכים לעולמו של הקב"ה וחיבור עולם העליונים לתחתונים.


1.ג) בהמשך המדרש נאמר כך: "אמר הקב"ה: אני יחיד בעולמי, וזה יחיד בעולמו, אני אין פריה ורביה לפניי, וזה אין פריה ורביה לפניו – לאחר כן יאמרו הבריות הואיל ואין לפניו פריה ורביה הוא שבראנו". רש"י שינה שוב את לשון המדרש, ובמקום "אין פריה ורביה לפניו", אמר: "אין לו זוג" או "אין לו זיווג", וזה פירוש אשר מקרב מאד אל ההגשמה – שהרי במדרש נאמר במפורש שאין לפניו פריה ורביה, כלומר לא שייכים בה' יתעלה המושגים הללו כלל, ואילו רש"י שינה ואמר: "אין לו זוג" או "אין לו זיווג", כלומר לא שאין לפניו פריה ורביה, אלא שאין לו אשה המתאימה לו!


וכבר לימדנו רבנו כי בעלי ההגשמה האמינו שה' יתעלה הוא בעל גוף גדול ובהיר, וכנראה שלפי דמיונם לא הייתה לו אשה המתאימה לממדיו ולחומר המיוחד שהוא עשוי ממנו, וכֹה דברי רבנו במורה (א, א) על אותם הסוברים שה' יתעלה הוא: "גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'".


ח"ד שעוועל מעיר בספרו על רש"י שם: "והנה במקום 'אין פריה ורביה לפניו', כתב רש"י: 'ואין לו זיווג' – לכבודו של מעלה שלא נופל בו עניין זה כלל". ודבריו מעוותים את המציאות, כי ההיפך הוא הנכון, שהרי מהמשפט "אין פריה ורביה לפניו" עולה בבירור ש"לא נופל בו עניין זה כלל", אך לעומת זאת מהמשפט: "ואין לו זיווג" עולה הגשמה ברורה, כביכול הקב"ה הוא רווק נצחי אשר בשל אילוצים גופניים או חברתיים או אחרים – אין לו זיווג, מסכן אולי נתפלל עליו שימצא זיווג במהרה...


וזו שיטת האשכנזים, בכל מקום אשר נחשפות השקפותיהם הרעות, הם מסלפים מעוותים ומעקשים את האמת, עד שהשקר הופך ל"גאונות". וכך עשו רבני השואה אשר ברחו והותירו את חסידיהם לבאר שחת, ולאחר שחלפה השואה, החליטו בחסידויות השונות לציין את "ימי הבריחה" של האדמו"רים בהילולות, משל בריחתם הייתה מצוה רבה ונס מן השמים שהציל את ה"צדיקים" מכליה... וכל זאת לכסות על האמת שהם היו חדלי אישים ואף לאחר שהורו לתלמידיהם בנחרצות במשך שנים רבות שלא לעלות לארץ-ישראל, הם בעצמם ברחו ככלבים ממוראות השמד, ונטשו את צאן מרעיתם לאלף-אלפי מיתות משונות.


1.ד) ואם כבר עסקנו בפסוק זה, נֹאמר בו עוד דבר, את המלים: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" רש"י מפרש כך: "עזר כנגדו – זכה עזר, לא זכה – כנגדו, להילחם". ברור שכוונת המדרש הזה ללמד, שבדרך כלל מידת מוסריותו של האיש היא זו אשר קובעת את איכות חיי הנישואים, כלומר בדרך כלל האשה קובעת את יחסה אל הבעל לפי מידת מוסריותו ומסירותו כלפיה. עוד ייתכן, שכוונת המדרש לעודד את האדם להתחזק במצוות ובמעשים טובים לפני שיגיע לפרקו, כדי שיבוא לבחור לו אשה והוא זך ונקי וישר לבב, שהרי בחירת האשה נקבעת לפי מעלתו המוסרית. כלומר, ככל שהאדם יגיע לפרקו והוא במעלה מוסרית נעלה יותר, כך בחירתו תהיה נבונה יותר, והרעיה שתעמוד לצדו במשך כל ימי חייו תהיה משכלת יותר.


אולם, נראה ברור, שאין מקום למדרש זה בפירוש לפי הפשט, כי עלולה לצמוח ממנו ההשקפה, שאם יש מריבות רבות בבית זה סימן שהאיש "לא זכה", וה' יתעלה שלח לו אשה רעה במיוחד כדי לייסר אותו על פשעיו ועוונותיו – ויש בזאת כדי להוסיף אש על המדורה. ואולי פירוש רש"י כאן הוא היסוד לאגדות על האשה הפולניה רעת הלבב וקרת המזג, ולצמיחת הכינוי המיוחד לה: "קלפטה".


לעומת רש"י, רס"ג מפרש שם: "עזר כנגדו – עזר נכחו", הוי אומר לעולם האשה היא עזר, וזו הגישה הראויה לפירוש פשטני לכל נפש. כלומר הגישה צריכה להיות תמיד חיובית, לעודד אהבה ואחווה שלום ורעות, ולא חלילה לתת כלים בידי האיש או האשה להילחם זה בזה, ולהחליט מראש שאין תקנה לחיי הנישואים, כי האיש "לא זכה" ובשל כך נשלחה לו אשה שטנית רעה ולוחמנית...


2) "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב, כד) – רש"י פירש שם: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ – רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח את העריות". ואיני מבין, מי אמר את הפסוק הזה? רוח הקודש? והלא כל התורה כולה אות באות מפי הגבורה? ומאין הביא את רוח הקודש הזו? ולמה לא אמר בפשטות הקב"ה אמר כן? ושינוי זה זר לדת משה, והוא מזכיר מאד את שילוש הנוצרים: האב הבן ורוח הקודש...


וכמה נאה פירוש אונקלוס שם, אשר מבאר לנו שאין הכוונה לעזוב את אביו ואמו חלילה, אלא לעזוב את ביתם ולבנות קן חדש: "עַל כֵּן יִשׁבּוֹק גְּבַר, בֵּית מִשׁכְּבֵי אֲבוּהִי וְאִימֵיהּ, וְיִדבֹּק בְּאִתְּתֵיהּ, וִיהוֹן לְבִסרָא חַד". ורש"י לא הבין את הערך המוסרי העצום שטמון בפסוק זה – שלא מדובר כאן חלילה על עזיבת ההורים אלא על חובת האיש ומסירותו כלפי אשתו שהיא עתה מרכז עולמו – והפליג לפרש אותו לעניין איסורי העריות החלים על בני נח. ולא רק שפירש באופן שיש בו שיתוף מובהק, גם זנח את העיקר ואחז בטפל.


3) "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג, ה) – רש"י פירש שם: "כִּי יֹדֵעַ – כל אומן שונא את בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם".


כלומר, לפי רש"י הנחש תיאר את ה' יתעלה כשונא את "בני אומנותו" דהיינו את הקולגות שלו או בעלי המקצוע-האומנים חבריו. רש"י אף מגלה לנו כיצד לפי הנחש הקב"ה ברא את העולם: "מן העץ אכל וברא את העולם", כלומר הקב"ה אכל מן העץ ומכוח האכילה ההיא ברא את העולם. נמצא לפי רש"י, שחווה הייתה הנוצריה הראשונה בעולם, מפני שלאחר מכן פירש: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה – את דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו".


והנה ארבע הרעות החולות שבהן האמינה חווה לפי רש"י:


א) הגשמה ברורה במה שהקב"ה הושווה לאדם, כביכול היו בני אותה אומנות.


ב) הגשמה נוספת במה שיוחסה להקב"ה שנאה ואף צרות עין! כאילו הקב"ה הוא רוכל בשוק אשר עינו צרה בחבריו הרוכלים.


ג) בנוסף לזאת, יש בדברים הללו גם חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה ויתרומם, שהרי לא רק שיוחסו לו מידות אנושיות, אותן המידות שיוחסו לו הן