רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ד)

בסוף הקדמת הרמב"ן לתורה, הוא מגלה לנו מי הוא אביו הרוחני, מי הוא אהובו הגדול מכולם, מי הוא עטרת תפארת לראשו, מי הוא אשר לו משפט הבכורה, מי הוא "מאור פני נרות המנורה הטהורה", וזה לשונו:


"ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה, מוכתר בנמוסי במקרא במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה, באהבתם אשגה, ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה, בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה, אשר בפירושיו זכורה".


במהלך פירושו הוא מוסיף וקורא לו למעלה מעשרים פעמים "רבינו שלמה", ולאור דבריו כאן, אין ספק שהוא היה רבו הגדול מכולם. ואיני מתפלא על כך כלל, שהרי כבר הראיתי במאמר אחר: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן", כי הרמב"ן היה משובש לחלוטין מיסודות הדת, עד שהגדיל לההביל וְסָכַל לחשוב ששעיר המשתלח של יום-הכיפורים הוא קרבן לנפש מאדים! וזו עבודה-זרה כעורה ביותר, ועוד ביום הקדוש והנורא ביותר בשנה!


לעומת הערצתו לרש"י, על הראב"ע הוא אומר מיד בהמשך דבריו: "ועם רבי אברהם בן עזרא, תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" – ואיזה הבדל עצום בין יחסו לאשכנזי לבין יחסו לספרדי. וברור לי כי הרמב"ן קרץ קריצה גדולה ומכוונת לאשכנזים כדי שירוממוהו וינשאוהו ויגדלוהו, והם מצדם עשו אותו לכוכב בשמים – כי לא רק שהוא החניף להם והפך את סכלותם לגאונות, הוא גם אימץ את שלל ההזיות המאגיות הדמיוניות, ומתח ביקורת קשה על רבנו הרמב"ם. ומכיוון שהרמב"ן נחשב לחכם ספרדי ולרופא, לביקורתו הייתה משמעות גדולה במהלך ההיסטוריה, והיא החלישה את עוצמת דברי האמת של רבנו בעיני הטיפשים, וחכמי אשכנז השתמשו בדבריו כמשקפי מגן אטומות, אשר מונעות מאורו של רבנו הרמב"ם להכות את עיניהם בסנוורים, ולחשוף את האמת על אבותיהם המינים.


אגב, מעניין הדבר, כי הרמב"ן בסיכול אותיות הוא "בר המן", כלומר בנו של המן הרשע, ורש"י כידוע "זכה" לכינוי המפוקפק "פרשנדתא" הוא בנו בכורו של המן הרשע, ועתה יובן אפוא מדוע הרמב"ן כל כך אהב את רש"י ואף אמר עליו "ולו משפט הבכורה"...


ז. הגשמה בפירוש רש"י לפרשת בראשית – המשך


1) "וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ב, יח) – ופירש רש"י שם: "לֹא טוֹב הֱיוֹת וגו' – שלא יאמרו שתי רשויות הן: הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג".


1.א) רש"י עורך השוואה מהותית בין הקב"ה לבין האדם, שהרי אם לא הייתה לאדם אשה היה מקום להניח שגם האדם הוא אלהים! משמע שניתן להעלות על הדעת שבשר ודם יהיה אלהים, ורק בזכות שניתנה לו אשה אנחנו יכולים להבחין בין האדם לבין הבורא. ואף שמקור דברי רש"י במדרש פרקי דר' אליעזר (פרק יב), אין שום מקום להעתיק מדרש זה לתוך פירוש אשר מצהיר על עצמו שהוא בא לפרש את פשוטו של מקרא.


1.ב) במדרש נאמר: "אני יחיד בעולמי, וזה יחיד בעולמו", ואילו רש"י אמר: "הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעליונים [...] וזה יחיד בתחתונים" – וההבדל בין שני הניסוחים גדול מאד. כי לפי המדרש עולמו של הקב"ה הוא לא עולמו של האדם, וגם לא עולמם של המלאכים, אלא עולם נפרד מכל העולמות ואין בינו לשאר העולמות שום נקודת דמיון השקה והשוואה, ואילו לפי רש"י, הקב"ה חי עם המלאכים בעליונים ובני האדם חיים בתחתונים – וכולם חיים בעולם אחד. נמצא, כי רש"י בשינויו זה, מחק את הרחקת ההגשמה שהובאה במדרש, אשר תיארה את הקב"ה כיחיד בעולמו שאין-כיוצא-בו, ואף קירב להגשמה בחיבור כפול: חיבור עולם המלאכים לעולמו של הקב"ה וחיבור עולם העליונים לתחתונים.


1.ג) בהמשך המדרש נאמר כך: "אמר הקב"ה: אני יחיד בעולמי, וזה יחיד בעולמו, אני אין פריה ורביה לפניי, וזה אין פריה ורביה לפניו – לאחר כן יאמרו הבריות הואיל ואין לפניו פריה ורביה הוא שבראנו". רש"י שינה שוב את לשון המדרש, ובמקום "אין פריה ורביה לפניו", אמר: "אין לו זוג" או "אין לו זיווג", וזה פירוש אשר מקרב מאד אל ההגשמה – שהרי במדרש נאמר במפורש שאין לפניו פריה ורביה, כלומר לא שייכים בה' יתעלה המושגים הללו כלל, ואילו רש"י שינה ואמר: "אין לו זוג" או "אין לו זיווג", כלומר לא שאין לפניו פריה ורביה, אלא שאין לו אשה המתאימה לו!


וכבר לימדנו רבנו כי בעלי ההגשמה האמינו שה' יתעלה הוא בעל גוף גדול ובהיר, וכנראה שלפי דמיונם לא הייתה לו אשה המתאימה לממדיו ולחומר המיוחד שהוא עשוי ממנו, וכֹה דברי רבנו במורה (א, א) על אותם הסוברים שה' יתעלה הוא: "גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'".


ח"ד שעוועל מעיר בספרו על רש"י שם: "והנה במקום 'אין פריה ורביה לפניו', כתב רש"י: 'ואין לו זיווג' – לכבודו של מעלה שלא נופל בו עניין זה כלל". ודבריו מעוותים את המציאות, כי ההיפך הוא הנכון, שהרי מהמשפט "אין פריה ורביה לפניו" עולה בבירור ש"לא נופל בו עניין זה כלל", אך לעומת זאת מהמשפט: "ואין לו זיווג" עולה הגשמה ברורה, כביכול הקב"ה הוא רווק נצחי אשר בשל אילוצים גופניים או חברתיים או אחרים – אין לו זיווג, מסכן אולי נתפלל עליו שימצא זיווג במהרה...


וזו שיטת האשכנזים, בכל מקום אשר נחשפות השקפותיהם הרעות, הם מסלפים מעוותים ומעקשים את האמת, עד שהשקר הופך ל"גאונות". וכך עשו רבני השואה אשר ברחו והותירו את חסידיהם לבאר שחת, ולאחר שחלפה השואה, החליטו בחסידויות השונות לציין את "ימי הבריחה" של האדמו"רים בהילולות, משל בריחתם הייתה מצוה רבה ונס מן השמים שהציל את ה"צדיקים" מכליה... וכל זאת לכסות על האמת שהם היו חדלי אישים ואף לאחר שהורו לתלמידיהם בנחרצות במשך שנים רבות שלא לעלות לארץ-ישראל, הם בעצמם ברחו ככלבים ממוראות השמד, ונטשו את צאן מרעיתם לאלף-אלפי מיתות משונות.


1.ד) ואם כבר עסקנו בפסוק זה, נֹאמר בו עוד דבר, את המלים: "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" רש"י מפרש כך: "עזר כנגדו – זכה עזר, לא זכה – כנגדו, להילחם". ברור שכוונת המדרש הזה ללמד, שבדרך כלל מידת מוסריותו של האיש היא זו אשר קובעת את איכות חיי הנישואים, כלומר בדרך כלל האשה קובעת את יחסה אל הבעל לפי מידת מוסריותו ומסירותו כלפיה. עוד ייתכן, שכוונת המדרש לעודד את האדם להתחזק במצוות ובמעשים טובים לפני שיגיע לפרקו, כדי שיבוא לבחור לו אשה והוא זך ונקי וישר לבב, שהרי בחירת האשה נקבעת לפי מעלתו המוסרית. כלומר, ככל שהאדם יגיע לפרקו והוא במעלה מוסרית נעלה יותר, כך בחירתו תהיה נבונה יותר, והרעיה שתעמוד לצדו במשך כל ימי חייו תהיה משכלת יותר.


אולם, נראה ברור, שאין מקום למדרש זה בפירוש לפי הפשט, כי עלולה לצמוח ממנו ההשקפה, שאם יש מריבות רבות בבית זה סימן שהאיש "לא זכה", וה' יתעלה שלח לו אשה רעה במיוחד כדי לייסר אותו על פשעיו ועוונותיו – ויש בזאת כדי להוסיף אש על המדורה. ואולי פירוש רש"י כאן הוא היסוד לאגדות על האשה הפולניה רעת הלבב וקרת המזג, ולצמיחת הכינוי המיוחד לה: "קלפטה".


לעומת רש"י, רס"ג מפרש שם: "עזר כנגדו – עזר נכחו", הוי אומר לעולם האשה היא עזר, וזו הגישה הראויה לפירוש פשטני לכל נפש. כלומר הגישה צריכה להיות תמיד חיובית, לעודד אהבה ואחווה שלום ורעות, ולא חלילה לתת כלים בידי האיש או האשה להילחם זה בזה, ולהחליט מראש שאין תקנה לחיי הנישואים, כי האיש "לא זכה" ובשל כך נשלחה לו אשה שטנית רעה ולוחמנית...


2) "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב, כד) – רש"י פירש שם: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ – רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח את העריות". ואיני מבין, מי אמר את הפסוק הזה? רוח הקודש? והלא כל התורה כולה אות באות מפי הגבורה? ומאין הביא את רוח הקודש הזו? ולמה לא אמר בפשטות הקב"ה אמר כן? ושינוי זה זר לדת משה, והוא מזכיר מאד את שילוש הנוצרים: האב הבן ורוח הקודש...


וכמה נאה פירוש אונקלוס שם, אשר מבאר לנו שאין הכוונה לעזוב את אביו ואמו חלילה, אלא לעזוב את ביתם ולבנות קן חדש: "עַל כֵּן יִשׁבּוֹק גְּבַר, בֵּית מִשׁכְּבֵי אֲבוּהִי וְאִימֵיהּ, וְיִדבֹּק בְּאִתְּתֵיהּ, וִיהוֹן לְבִסרָא חַד". ורש"י לא הבין את הערך המוסרי העצום שטמון בפסוק זה – שלא מדובר כאן חלילה על עזיבת ההורים אלא על חובת האיש ומסירותו כלפי אשתו שהיא עתה מרכז עולמו – והפליג לפרש אותו לעניין איסורי העריות החלים על בני נח. ולא רק שפירש באופן שיש בו שיתוף מובהק, גם זנח את העיקר ואחז בטפל.


3) "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג, ה) – רש"י פירש שם: "כִּי יֹדֵעַ – כל אומן שונא את בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם".


כלומר, לפי רש"י הנחש תיאר את ה' יתעלה כשונא את "בני אומנותו" דהיינו את הקולגות שלו או בעלי המקצוע-האומנים חבריו. רש"י אף מגלה לנו כיצד לפי הנחש הקב"ה ברא את העולם: "מן העץ אכל וברא את העולם", כלומר הקב"ה אכל מן העץ ומכוח האכילה ההיא ברא את העולם. נמצא לפי רש"י, שחווה הייתה הנוצריה הראשונה בעולם, מפני שלאחר מכן פירש: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה – את דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו".


והנה ארבע הרעות החולות שבהן האמינה חווה לפי רש"י:


א) הגשמה ברורה במה שהקב"ה הושווה לאדם, כביכול היו בני אותה אומנות.


ב) הגשמה נוספת במה שיוחסה להקב"ה שנאה ואף צרות עין! כאילו הקב"ה הוא רוכל בשוק אשר עינו צרה בחבריו הרוכלים.


ג) בנוסף לזאת, יש בדברים הללו גם חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה ויתרומם, שהרי לא רק שיוחסו לו מידות אנושיות, אותן המידות שיוחסו לו הן מידות רעות ובזויות!


ד) בהמשך הדברים ישנה הגשמה שלישית, במה שיוחסה לבורא אכילה. וזו הגשמה כעורה במיוחד מפני שרבנו מלמד במורה (א, כו) שאפילו בתורה, אשר מופיעים בה תיאורי הגשמה מהסיבות שפירטנו בחלק א של המאמר, גם בתורה לא מופיעים בשום מקום תיאורי שתייה ואכילה וכל צורך גופני ביחס לבורא יתעלה, כי הדבר מצטייר במחשבת ההמונים כמגרעת, אף שאין הבדל לפניו בין אכילה ושתייה לראיה או תנועה, וכֹה דברי רבנו במורה:


"וכן כל דבר שהוא שלמות אצלנו, יוחס לו יתעלה, להורות עליו שהוא שלם בכל אופני השלמות ולא יבואהו חסרון כלל. לפיכך כל מה שההמון מבין שהוא חסרון או העדר לא יתואר בו, ולכן לא יתואר באכילה ולא בשתיה ולא בשינה ולא בחולי ולא בעוול ולא במה שדומה לכך. וכל מה שחושבים ההמון שהוא שלמות, יתואר בה, ואף-על-פי שאין אותו דבר שלמות אלא ביחס אלינו, אבל כלפיו יתעלה כל אותן [השלמויות] שאנו חושבים אותן שלמות הן תכלית החסרון. אלא שאילו דימו לעצמם העדר אותה השלמות האנושית ממנו יתעלה, היה הדבר לדעתם חסרון כלפיו".


ויתרה מזאת, ביחס לאכילת הבורא כביכול מעץ הדעת ושהיא נתנה לו כוח לברוא את העולם, טמונה רעה נוספת גדולה ונוראה, שהרי הנחש מתאר את הקב"ה כאילו הוא לא היה חכם בתחילה, ואילו עתה לאחר שאכל מן העץ הוא נהיה חכם כדי לברוא את העולם. לפי תפישה זו עץ הדעת קדם לבריאת העולם, וקדם אפילו להקב"ה, שהרי הקב"ה לא היה יכול לברוא מאומה לפני שאכל מעץ הדעת – נמצא כי יש אלוה נוסף אשר ברא את העולם ועץ הדעת, ונתן לעץ הדעת סגולות מופלאות שמי שיאכל ממנו יהיה מסוגל לברוא את העולם.


עד כאן ארבעת שפטיו הרעים של רש"י, אשר תיאר כאן את חווה כבהמה ממש וכמגשימה באופנים הגרועים מאופני ההגשמה של הנוצרים – שהרי לפי רש"י היא ייחסה לבורא אכילה, שנאה, וצרות עין! ברם, מפשט הפסוקים עולה במפורש, כי החטא היחיד של חווה היה, במה שהיא אכלה מן העץ ונתנה אותו לבעלה ותו לא, ולא נזכר בתורה שום דבר שקשור לעבודה-זרה! כלומר, אם אנחנו מתאמים את פירוש רש"י לפשטי הכתובים עולה, כי לפי רש"י חווה לא חטאה במה שייחסה גשמות לבורא! ויתרה מזאת, לפי רש"י הנחש אף לא בהכרח שיקר! שהרי רש"י רק אמר שחווה האמינה לנחש, אך לא קבע האם דבריו אמת או שקר, וכבר ראינו שדבריו הראשונים של הנחש היו אמת לפי רש"י: "לֹא מוֹת תְּמוּתוּן – [...] אמר לה, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה", מדוע אפוא לא יהיו גם דבריו האחרונים דברי אמת? וכל מי שחס על כבוד קונו לא היה משאיר פתח כה רחב להשקפות המינים.


ויתרה מזאת, כפי שהראינו בחלק א של המאמר, הסביבה שרש"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, שהרי אם הוא לא חשב כן, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. ובמלים אחרות, אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.


מקורו של רש"י הוא במדרש תנחומא (מצורע, סימן ז), ולפני שנציג את הדברים נציין שמדרש זה הוא מדרש מאוחר שכנראה נתחבר במאה התשיעית, והנה לשון המדרש:


"'כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ' וגו', אמר לה: כל אומן שונא את חברו, וכשבקש לבראות את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו, אף אתם אכלו ממנו ואתם יכולין לבראות כמוהו. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: אתה סיפרת לשון הרע, סופך ללקות" וכו'.


כלומר המדרש מתייחס לדברי הנחש כאל "לשון הרע" כלומר דברי גנאי שיש בהם אמת! והמדרש המשובש הזה כנראה זיהם את מחשבתו של רש"י, וכמו שהעיד הראב"ד על רבותיו הצרפתיים בהשגתו להלכות תשובה (ג, טו): "ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


ונראה לי ברור שרק מי שנגוע קשות בהשקפות המינים מסוגל שלא לדחות מדרש זה בשתי ידיים, ואף להחדירו, על השקפות ההגשמה הברורות והמפורשות שבו, לתוך פירוש פשטני מוצהר, ואף לתלות בחווה את עבודת האלילים החמורה ביותר! עוד נראה לי ברור, שמה שרש"י מפרש בשוויון נפש: שחווה "האמינתו", כלומר שחווה האמינה לנחש שה' הוא גוף ודמות הגוף, נובע מכך שהוא בעצמו האמין שיש לה' גוף ודמות הגוף, ולכן הוא לא ראה בזה עניין יוצא דופן, ומחשבתו קיבלה בשוויון נפש שחווה אכן האמינה להזיות הקשות הללו. ואם לדעתו היה מדובר בעבודת אלילים חמורה, וודאי שהוא היה מעיר על כך, ואף חובה היה עליו להעיר על כך כדי שלא להתעות את עם-ישראל אחר ההבל.


אגב, רש"י לא האשים את חווה רק במינות אלא גם במידות רעות להחריד, שהרי הוא מפרש בפסוק הבא: "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל – שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת". כלומר, חווה ביקשה להרוג את אדם הראשון רק כדי שהוא לא יישא אשה אחרת! וזו סכלות חמורה מאד להאשים את חווה בצרות עין פסיכופטית-רצחנית מן הסוג הגרוע ביותר. ולא רק שהוא ייחס רשעות לחווה, הוא אף מייחס עוול להקב"ה אשר נתן לאדם אשה כל-כך רעה, ואפילו עוד לפני שחטא! וכי יש עוול לפני ה' יתעלה?! ואין לי ספק שרש"י כתב את פירושו ללא שמץ של ידיעה בהשקפות דת האמת, אך היה מלא וגדוש בהשקפות המינים.


ואם נתייחס לפסוקי התורה כפשוטם, נראה ברור שהאשה אכלה מן העץ, וראתה שלא מתה, וחשבה שהיא כבר לא תמות ואז נתנה לאישהּ. ואם היא הייתה יודעת שתמות לא הייתה נותנת לו, ואיך אפשר לומר על אשתו של אדם הראשון שעליו נאמר: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תה' ח, ו) שהיא הייתה אשה צרת עין רצחנית? ועל הוצאת הדיבה הכפולה של רש"י כאן, במה שייחס להקב"ה עוול מזעזע, ובמה שייחס לחווה מינות ומידות רעות איומות ונוראיות – יש להשיב כדברי חכמים: "כל הפוסל במומו פוסל".


גם מהפסוק שאנו עוסקים בו עתה (ג, ו) עולה שחווה הייתה אשה רעה מאד, שהרי הוא פירש כך: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה – את דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו" – ואיזו הנאה גרם הנחש לחווה? ואם נחבר את פירושו זה לפירושו לעיל (ג, א): "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם – מה ענין זה לכאן? [...] אלא לימדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה" – ניתן להבין כי הנחש מימש את תאוותו ושכב עם חווה! וכל המשולש המסוכן הזה התרחש לפי דמיונו במציאות הממשית!


וכך רש"י פירש גם בהמשך פירושו (ג, טו): "וְאֵיבָה אָשִׁית – אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותישא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית". ושוב בהמשך פירושו (ג, כ): "להודיעך שמתוך שראה ערוותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאווה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה". ועיסוקו האובססיבי בענייני עריות אומר דרשני...


ונחתום בפירוש אונקלוס אשר כדרכו בקודש מרחיק מן ההגשמה: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים – אֲרֵי גְּלֵי קֳדָם יְיָ", כלומר שאין ידיעתו כידיעתנו והשגתו כהשגתנו ולכן שינה את לשון הפסוק, ופירושו זך ונקי טהור ומצוחצח, להבדיל אלף-אלפי-אלפים מפירוש שר"י.


4) רש"י לא תיאר רק את חווה באופן אפל ביותר, הוא גם תיאר את אדם הראשון כיצור זימתי להחריד, שהרי כך הוא מפרש שם (ב, כג): "זֹאת הַפַּעַם – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה". כלומר, אדם הראשון שעליו כאמור נאמר: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים [ורס"ג פירש: מהמלאכים]" (תה' ח, ו), היה לפי רש"י יצור בהמי ומושחת עד שאפילו הרשעים הארורים בתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה היו מחווירים לידו. ויש לשים לב לעובדה, שפסוק זה ופירוש רש"י בצדו עוסקים בקורות אדם הראשון לפני החטא! וגם לאחר החטא לא ניתן להעלות על הדעת כדבר הזה, כל שכן לפניו.


ופירוש זה הוא הוצאת דיבה חמורה ביותר בפירוש לפי הפשט, וזו כבר הוצאת דיבה משולשת: על הקב"ה, על אדם ועל חווה. וברור שכוונת המדרש (יבמות סג ע"א) ללמד, שייצר הרע מְדַמֶה לאדם שיבוא על סיפוקו וייהנה הנאה גדולה בזנות עם נשים מושחתות אשר נמשלו לבהמות. ולא רק שלא תתקרר דעתו של אותו זנאי, אלא שאש התאווה תגדל ותשרוף כל חלקה טובה בקרבו. והסיפוק האמתי ושלוות הנפש השלמה היא במה שהאדם שמח בחלקו ובאשתו, רק אז תתקרר דעתו ותכבה אש תאוותו.


5) "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ג, ח) – רש"י פירש שם: "שמעו את קול הקדוש-ברוך-הוא שהיה מתהלך בגן". מפירושו לפסוק זה עולה, שלא הקול הוא זה שהתהלך בגן, אלא הקב"ה יתעלה מעל כל זאת לעילא-לעילא, ואסביר את הדברים.


אם היה מפרש מעין מה שכתוב בתורה: "שמעו את קול הקדוש-ברוך-הוא מתהלך בגן", ניחא, למרות שאיני מבין מה פירוש יש בזה. אבל תוספת המילה "שהיה מתהלך בגן", עלולה בקלות לתאר את הקדוש-ברוך-הוא כבשר ודם בעל רגליים שנהג להתהלך בגן עדן להנאתו כמנהג המלכים, שהרי הקול היה חד-פעמי, מדוע אפוא יש לתארו במילת הווה מתמשך: "שֶׁהָיָה" שמשמעהּ מנהג קבוע? ולא אתפלא אם לכך חתר, כלומר לרמוז להשקפת המינים שה' יתעלה נוהג כמנהג המלכים להתהלך בגן עדן להנאתו.


מקור דברי רש"י במדרש בראשית רבה (יט, יב): "א"ר תחליפי, שמענו שיש הילוך לקול, שנאמר: 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ'". ברם, גם במדרש לא נוספה מילת הווה מתמשך "שהיה", ומכיוון שהקול היה חד פעמי כאמור, ניתן בקלות ללמוד מפירוש רש"י כי לפי דמיונו הקדוש-ברוך-הוא נהג להתהלך בגן להנאתו. ויתרה מזאת, מדוע רש"י השמיט את הרחקת ההגשמה המפורשת שהובאה במדרש: "שמענו שיש הילוך לקול", כלומר למדנו מפסוק זה שמילת "מתהלך" נאמרת גם על מעבר של קול – מדוע רש"י השמיט זאת?! ונראה לי ברור, שהשמטת הרחקת ההגשמה יחד עם תוספת מילת הווה מתמשך "שהיה" – מעידות בבירור שרש"י בסכלותו המחרידה הגשים את ה' יתעלה.


שלמה המלך תיאר במשלי (ב, יג), את דרכו של רש"י בפירושו כאן: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", ופירש שם רס"ג: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת [=בהשמטת הרחקת ההגשמה] אלא שהלכו אחרי ההבל [=בתוספת תיאורים מגשימים], ועליהם הוא אומר 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".


אונקלוס נזהר לתרגם בדיוק כמו בתורה, ולא הוסיף שום מלת הווה מתמשך כרש"י, והנה פירושו: "וּשְׁמַעוּ, יָת קָל מֵימְרָא דַּייָ אֱלֹהִים, מְהַלֵּך בְּגִנְּתָא לִמְנָח יוֹמָא" וכו'. ורס"ג אף הוסיף להרחיק מן ההגשמה וכתב: "וישמעו את קול ה' עובר בגן", כלומר החליף את מלת "מִתְהַלֵּךְ" במילת "עוֹבֵר" שאין בה רמז להליכת רגליים וכלים גופניים.


6) "וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (ג, כב) – רש"י פירש שם: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ – וּמִשֶּׁיִּחְיֶה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו". רש"י מצהיר כי פירושו לעיל מיושב לפי פשוטו של מקרא, ולפיו הקב"ה "חשש" שהאדם יחיה לעולם ויטעה את הבריות לומר שאף הוא אלוה... וכי יעלה על הדעת שזהו יישוב הפסוק "לפי פשוטו של מקרא"? וכי יעלה על הדעת שיש יכולת לאדם לחיות לעולם נגד רצונו של הקב"ה?! וכי יעלה על הדעת שהקב"ה "חושש" מתחרות עם אדם הראשון על הערצת הנבראים?! וכל אלה תפישות מגשימות-פגאניות מובהקות...


7) "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (ד, ט) – רש"י מפרש שם: "לֹא יָדַעְתִּי – נעשה כגונב דעת העליונה". עוד נאמר בתורה שם (פסוק טז): "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְיָ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן", ורש"י פירש שם: "וַיֵּצֵא קַיִן – יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה" (אגב, יש סתירה פנימית בפירוש רש"י: אם הוא אומר על קין פעמיים שהוא "כגונב דעת העליונה", איך אפשר לומר עליו שיצא בהכנעה מלפני ה' יתעלה?).


מקורו של רש"י לשני הפירושים הללו הוא במדרש בראשית רבה (פרשה כב), ושם נאמר כך: "ויצא קין מלפני ה', מהיכן יצא? רבי יודן בשם ר' איבו אמר, הפשיל דברים לאחוריו ויצא, כגונב דעת העליונה". כלומר, המדרש מתאר את קין כרוצח שפל, אשר אינו בוחל מלשקר אפילו להקב"ה, אף שהוא יודע בוודאי שאין נסתר מלפניו. ברם, השימוש בכ"ף הדימוי מאד בעייתי, מפני שאם נתייחס למדרש כפשוטו יהיה עלינו לבארו כך: "כגונב דעת העליונה" – בדומה למי שגונב דעת העליונה. ולכן, לפי דעתי אין מקום למדרש זה בפירוש לפי הפשט, כדי שלא להניח תקלה ומכשול למינים ולסכלים המפרשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ויחדירו למחשבתם את ההשקפה שניתן לגנוב את הדעת העליונה...


ברם, רש"י לא רק שהעתיק את המדרש לתוך פירוש לפי הפשט, הוא אף הוסיף מלה שכלל איננה מופיעה במדרש: "נעשה כגונב דעת העליונה", מלה זו מבטאת עשייה בפועל, כאילו קין נעשה בפועל כמי שגונב את הדעת העליונה. כלומר, תוספת מלת "נעשה" מעבירה את כל המשפט שבו היא נאמרה לפסי עולם המעשה והמציאות הגשמית הפשטנית, וכמו שנאמר במלכים ב (כג, כב): "כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה" – כלומר, כמו שהפסח נעשה בפועל במציאות הממשית, כך קין "נעשה [בפועל] כגונב דעת העליונה".


ויתרה מזאת, מכיוון שתוספת המילה "נעשה" מבטאת עשייה בפועל לנגד עינינו, משמעות האות כ"ף שלאחריה עלולה להפוך בקלות מכ"ף היחס לכ"ף הדיוק, כלומר מכ"ף אשר מתארת דבר דומה לדבר (שגם זה לא ראוי בפירוש לפי הפשט כאמור), לכ"ף אשר מתארת שני דברים זהים בדיוק! וכמו שנאמר בבראשית (יח, כה): "וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע", או במלכים (ב, ד): "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ". כלומר, מן המשפט "נעשה כגונב דעת העליונה" עולה, שקין גנב בפועל את דעת העליונה, בדיוק כמו שאדם גונב את דעת חברו.


וכדרכם "בקודש" של האשכנזים, לכסות על סכלותם בהפיכתה ל"גאונות", כך נהג גם כאן ח"ד שעוועל ואמר על דברי רש"י "נעשה כגונב דעת העליונה" כך: "לשון זה נמצא בב"ר סוף פרשה כב, על 'ויצא קין מלפני יי' [פסוק טז]: 'ויצא כגונב דעת עליונה', ורבנו בחכמתו העתיקו גם לכאן [לפסוק ט]". ולא ידעו ולא יבינו בחשכת ההגשמה יתהלכו, שהרי איך יעלה על הדעת שניתן לגנוב את דעתו של הקב"ה? וכי דעתו כדעתנו? וכי הקב"ה הוא דיין סכל אשר ניתן לגנוב את דעתו?! וגנאי הוא אפילו לדיין בשר ודם, ואיני יכול להמשיך את המשפט ולומר "כל שכן וקל וחומר למלך-מלכי-המלכים" – כי אין כאן שום קל וחומר לפי האמת.


וכבר זעקו הנביאים על השקפות הרשעים שניתן "לגנוב" את דעת יוצר הכל: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד. נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה" (ירמיה יב, א–ג).


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה. לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיה א, י–יז).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!