אחד מגדולי המתעים והמתעתעים בדורנו הוא מאיר מאזוז, אשר מתחפש למשכיל וליודע-דבר ואף למעריץ של רבנו הרמב"ם. אך מאחורי התכסית של המשכיל והרמבמיסט מסתתר נוכל גדול מאד. כומר שכיר נתעב ביותר, גס רוח אשר נדמה לו שהוא גדול הדור, אך האמת היא שהוא עבד נרצע למינים ולצאצאיהם, וכל התחזותו להולך בדרך האמת נועדה למטרה מרכזית אחת: לעוות לסלף לעקם לעקש ולהעלים את דרך האמת הטהורה של רבנו.
בדברים שיבואו לקמן נוכיח את דברינו מתוך דברי מאזוז, אשר נדפסו בעלון "בית נאמן" גיליון מספר 182 (פרשת נח תש"ף). אגב, שימו לב לנוכלותו של מאזוז בקראוֹ לעלונו: "בית נאמן" ובמה שהוא מכנה את עצמו בכתביו "נאמן" (ראשי תיבות: "נאום מאיר נסים", וראשי התיבות של הכומר מאיר נסים הוא "המן", וארור המן וארור נאמן השקרן וארורים אויבים) – וכל זאת כדי לרמוז רמז ברור ועבה למשה רבנו, אשר עליו נאמר: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במ' יב, ז). וזו היא דרכם של כומרי הדת האורתודוקסים השכירים, להחדיר לנו בכל מיני תרגילים שיווקיים שהם גדולים כמשה רבנו, ולכן יש להתייחס לכל דבריהם כאל דברי נבואה שנאמרו מפי הגבורה, ארורים יהיו על שהם מתעים את העם אחרי ההבל בתכסיסי תעמולה שקריים.
***
ועתה לדברי המן בעלון, כותרת דבריו היא: "מה הפירוש בצלמנו כדמותנו"? וזה לשונו:
"רש"י כתב פירוש אחר: 'כדמותנו' בחינת השכל, 'בצלמנו' שהבן אדם צלם דיוקן יוצרו הוא. ולכאורה רש"י סובר שיש הגשמה ח"ו והקב"ה מוגשם. אבל רבי יהודה פתייא (מנחת יהודה בראשית אות ו) מבאר הכוונה שה' מתראה בדיוקן הזה לנביאים, וזהו מה שכתב רש"י 'דיוקן יוצרו הוא'".
מדברי מאזוז עולות שלוש מסקנות ברורות:
1) פשט פירושו של רש"י מצביע על-כך שהוא היה מין!
2) רש"י פירש: "כדמותנו – בחינת השכל"; "בצלמנו – הבן אדם צלם דיוקן יוצרו הוא".
3) לפי יהודה הפתי, רש"י בעצם התכוון בדיוקן הזה לתמונתו של הקב"ה במראה הנבואה.
ובכן, מכיוון שאנחנו מסכימים למסקנה הראשונה של מאזוז, נעבור לבחון את המסקנה השנייה שעולה מדבריו: האם רש"י באמת פירש כמו שהמן מתאר?
דומני שלא תיפלו מהכיסא אם אגלה לכם שהמן מסלף את פירושו של רש"י כדי להשיג את מטרתו, והיא כמובן לטעון ולהוכיח שרש"י לא היה מגשים. בעשותו כן, מאזוז חבר למחריבי דת משה הטהורה, שהרי בתירוציו המהובלים אשר נראים לטיפשים כגאונות, הוא מכשיר ומנציח את המינות ואף מתגולל לפני רבותיו המינים האשכנזים תוך נישוק כפות רגליהם.
והנה לפניכם פירוש רש"י לפסוק הנדון: "בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו; כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל". מדוע המן משמיט את הפרשנות של רש"י למלה "צלם"? והתשובה ברורה, מפרשנותו של רש"י עולה במפורש שהוא לא התכוון לתמונתו של הקב"ה במראה הנבואה לפי דמיונו של פתאיה הבער, אלא שהקב"ה יצר את כלל מין האדם, דהיינו כל אדם ואדם אשר נולד מאז אדם הראשון ועד-סוף-כל-הדורות "בדפוס שלנו", דהיינו בתבניתם של הקב"ה והמלאכים.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, א) בעניין פרשנות המלה "צֶלֶם":
"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם" וכו'.
בסוף דבריו שם, רבנו מוסיף וקובע מפורשות: "לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית" – כלומר, כל מי שסובר שהאדם נברא בצלם (=בדפוס=בתבנית) של יוצרו, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא "בעל תבנית", וכל מי שסובר שה' הוא בעל תבנית, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא גוף, וזו ראיה מפורשת וברורה שלא ניתן להתווכח עמה כלל.
ומכיוון שזו ראיה מפורשת וברורה שלא ניתן להתווכח עמה, המן השמיט את פרשנותו של רש"י למלה "בצלמנו" וכתב במקום זה: "בצלמנו – הבן אדם צלם דיוקן יוצרו הוא". ואם תתמהו מאין מאזוז המציא את הפרשנות הזו? ובכן, רש"י כתב את הפרשנות הזו בפסוק הבא.
ובכן, בפסוק הבא בבראשית שם (א, כז), שר"י אומר מפורשות שהאדם נברא בידיים (של הבורא כמובן) ובתבניתו של הקב"ה יתעלה ויתרומם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם",וכך רש"י פירש שם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא [האדם] נברא בידיים. [...] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו [=הדפוס העשוי לאדם] צלם דיוקן יוצרו הוא".
נמצא, שרש"י חוזר בפסוק הבא שוב ושוב, על העיקרון שהאדם נברא בדפוס מיוחד, והדפוס הזה הוא "צלם דיוקן יוצרו הוא". ובמלים אחרות, כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל, מאדם הראשון ועד-סוף-כל-הדורות, נבראו וייבראו בדפוס העשוי להם שהוא צלם דיוקן יוצרם!
האם יש בדברי רש"י איזה רמז או זכר כלשהו לתמונות שנראוֹת במראה הנבואה?
ומכיוון שמאזוז המכשף מחזיק מעצמו כאילו הוא משה רבנו, לא סביר שהוא עד-כדי-כך חמור שלא להבין את הדברים הפשוטים הללו (או שאולי הוא כן חמור כל-כך גדול? ועם החמורים הסליחה והמחילה על ההשוואה), ולפיכך נשארה אפשרות אחת ויחידה: מאזוז המכשף הוא נוכל ארור אשר מתעה את הרבים אחרי התהו וההבל לשם רדיפת בצע שררה וכבוד.
אגב, ראיתי עיקש עקוש אחד שהקשה: והלא בתוך פירושי רש"י שנזכרו לעיל הוא אומר: "וכי יש ימין ושמאל לפניו?", דהיינו יש בפירושו ביטוי אשר מרחיק מן ההגשמה. ותשובתי לו: כבר התייחסתי לפסוקים הללו בכללותם במאמרי על רש"י חלק ג, וגם לנקודה הזו התייחסתי. קצרו של דבר, יש בפירושי רש"י הללו שבע הגשמות והרחקת גשמות אחת, וזה הרבה יותר מן הנוצרים אשר מרחיקים פעם אחת ומגשימים פעם אחת באותו משפט: שלושה שהם אחד ואחד שהוא שלושה. ועדיין הם עובדי אלילים וכופרים בעיקר שדינם מיתה בבית דין.
***
ועתה למסקנה האחרונה שעולה מדברי מאזוז: לפי יהודה הפתי, רש"י בעצם התכוון בדיוקן הזה לתמונתו של הקב"ה במראה הנבואה. ובכן, האם מותר לייחס לה' דמות ותמונה במראה הנבואה? הבה נבחן אפוא פסוק אשר מתאר את ה' לכאורה במראה הנבואה (יש' ו, א):
"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל". ובכן, לפי מאזוז המכשף ופתאיה הבער, ישעיה הנביא ראה את תמונתו של הקב"ה במראה הנבואה! כלומר, לפי מאזוז ופתאיה יש להקב"ה דמות ותואר במראה הנבואה!
וכי יעלה על הדעת כדבר הרע הזה? שהרי אם יש להקב"ה דמות ותמונה במראה הנבואה, מדוע אפוא הוזהרנו באופן חד-משמעי ונחרץ במעמד הר סיני (דב' ד, טו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"? שהרי חוץ מאדון הנביאים היו וודאי עוד נביאים במעמד הר סיני אשר התרוממו באותו המעמד לפסגות נבואיות, ואף-על-פי-כן, הקב"ה מזהיר את כל העם בכללותו, כולל משה רבנו ועמו כל הנביאים שבעם-ישראל, שאף-לא-אחד מהם ראה את תמונתו של הקב"ה באותו המעמד הגדול בחורב.
ומאין אנכי יודע שייחוס תמונה להקב"ה במראה הנבואה הינו בגדר הגשמה? שהרי יונתן בן עוזיאל תרגם את הפסוק הזה בישעיה באופן שמרחיק את ההגשמה-הזו מלפני ה' יתעלה!
ראו נא את תרגומו של יונתן בן עוזיאל ע"ה שם:
"בְּשַׁתָּא דְאִתְנַגַּע בַּהּ מַלְכָּא עוּזִיָה, אֲמַר נְבִיָא, חֲזֵיתִי יָת יְקָרָא דַּייָ שָׁרֵי עַל כּוּרְסֵי רָם וּמנוּטַּל בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא, וּמִזִּיו יְקָרֵיהּ אִתְמְלִי הֵיכְלָא".
נמצא שיונתן מתרגם כך: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא – חֲזֵיתִי יָת יְקָרָא דַּייָ שָׁרֵי עַל כּוּרְסֵי רָם וּמנוּטַּל בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא", כלומר, לא את ה' יתעלה ויתרומם ראה הנביא ישעיה, יתעלה ויתרומם מהזיות הכופרים והמינים, אלא את אור השכינה ראה הנביא ישעיה, אור נברא ייחודי אשר מקורו היה על הכיסא, והוא סימל את שלטונו המוחלט של הקב"ה ביקום.
וכך גם מפרש רס"ג בפירושו לישעיה שם: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי – את שכינת ה'".
ואיך רש"י מפרש שם? ובכן ראו נא ותשפטו בעצמכם:
"וְשׁוּלָיו – כמו שולי המעיל תחתיתו, ראיתיו יושב על כיסא בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש, לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה".
שימו לב! לפי רש"י יש להקב"ה מעיל שהוא מתעטף בו, יש לו כיסא שהוא יושב עליו, יש לו רגליים בתחתית גופו, ואף יש לו הדום לרגליו! וזו הגשמה ושוב הגשמה ושוב הגשמה ושוב הגשמה! הגשמה מרובעת!
ואם תמהתם: ואיך יונתן בן עוזיאל ע"ה תרגם את המלים: "וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל"? ובכן הנה תרגומו לפניכם: "וּמִזִּיו יְקָרֵיהּ אִתְמְלִי הֵיכְלָא", דהיינו אין לו רגליים ואין לו הדום ולא מעיל ולא כיסא. אלא, אור השכינה, שהוא אור נברא אשר נועד לסמל את השגחתו ורצונו של ה' יתעלה, מילא את ההיכל. וגם רס"ג הלך בדרך זו ופירש: "וְשׁוּלָיו – זיו כבודו".
הרחקותיהם החוזרות ונשנות של יונתן ורס"ג מתיאורי ההגשמה במראה הנבואה, מלמדות על-כך שאסור באיסור חמור לדמיין שום סוג של תמונה להקב"ה ואפילו במראה הנבואה, ושאין למעשה שום הבדל בין ייחוס תמונה להקב"ה במראה הנבואה לבין ייחוס תמונה להקב"ה במציאות המוחשית – שהרי יונתן ורס"ג מרחיקים משני הדברים באותה המידה!
נמצא, שמאזוז המלעון אולי אומר בפיו שהוא לא מגשים, אך בפועל הוא מן המגשימים! ולמי הוא דומה? הוא דומה לנוצרים אשר אומרים שהאחד הוא שלושה והשלושה הם אחד... והלא הנוצרים אומרים שה' יתעלה הוא אחד? אולי גם הנוצרים הטמאים אינם מגשימים כמו מאזוז? ובכן, דבר גדול לימדו אותנו חכמי ישראל האמיתיים בשלילת הנצרות: כל אמירה או השקפה שיש בה שני פנים: להגשמה ולשלילת ההגשמה, נחשבת כהגשמה מוחלטת. נקודה.
***
והנה המשך דבריו של מאזוז בעלון המינות הכיעור והטמטום שנזכר לעיל:
"את הרעיון הזה אמר רבי יהודה הלוי בפיוט [=עוד אהבל שנדמה לו שהוא יודע חכמה] [...] 'רק מראיו, בעין נביאיו, כמלך רם ומתנשא'. לנביאים יש מראה מיוחד כמלך רם, ואילו לשאר העולם אסור לראות את זה 'כי לא ראיתם כל תמונה' (דב' ד, טו), רק בשביל הנביאים שיראו משהו שיבינו את זה. וזה מסביר לנו הרבה דברים, למשל: 'ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונשא' (יש' ו, א), איך יושב? והרי אין ישיבה למעלה? אלא בדמות של הנבואה נראה ככה".
מאזוז אומר: "רק בשביל הנביאים שיראו משהו שיבינו את זה", ויש לשאול: שיבינו את מה בדיוק? שיש לה' יתעלה גוף ודמות הגוף? ואין כאן שום דבר להבין, רק טמטום וסכלות של מכשף. ותרגומו של יונתן הוא בגדר מסורת של תורה-שבעל-פה, ובמיוחד בענייני הרחקת הגשמות, ואם המן שולל את הרחקת הגשמות של יונתן הוא בגדר כופר בתורה-שבעל-פה.
עד כאן נאמ"ן השקרן אומר שהוא-האלוה שלושה, ובהמשך הוא אומר שהשלושה הם אחד:
"אבל למעשה זה לא באמת ככה, כי הקב"ה אינו מוגבל לא בחומר ולא בשטח אורך ורוחב. אין דבר כזה. ואמרו רבותינו שאין למעלה לא ימין ולא שמאל לא אחור ולא פנים (עיין הלכות יסודי התורה א, יא). 'אשר לא ישא פנים' (דב' י, יז), יש"א ראשי תיבות ימין שמאל אחור, שאין לו לא ימין ולא שמאל ולא אחור ולא פנים. אין דבר כזה בעולם. צריך להבין בקריאת הפסוקים".
ואכן צריך להבין בקריאת הפסוקים, והמכשף גס-הרוח לא ידע ולא יבין בחשכה יתהלך.
המן ופתאיה כורעים ומשתחווים למינים
ראינו שמאזוז ופתאיה דנים את שר"י לכף זכות ומתרצים את פירושיו הרעים באופנים שונים אשר לפי דמיונם אין בהם הגשמה... ברם, לפי דת האמת אסור באיסור חמור לדון לכף זכות את המינים, ולכן, כאשר יש סנהדרין המינים נהרגים בלי דיינים ובלי עדים ובלי התראה!
נמצא, שדינם של המינים חמור אפילו מדינם של גויים שפלים עובדי אלילים, שהרי היחס למינים קשה בהרבה, וכך פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו), וכן בהלכות ממרים (ג, א), וכֹה דבריהם:
"המינין והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן.ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג [!], ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".
"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".
לעומת זאת, ראו נא את ההלכה הבאה מהלכות מלכים ומלחמות (סוף פרק ט):
"כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] הרי זה ייהרג בסיף. [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".
נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!
לפיכך, רבנו פוסק במורה (א, לו) שאסור לדון לכף זכות את המינים, וכֹה דבריו:
"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [ובימינו טוענים צאצאי המגשימים ש"מנהג דוחה הלכה"]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".
כלומר, גם מי שהמקראות או המדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום פנים ואופן לכף זכות! על התועה והמתעה לשוב לדרך האמת מיד: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה, ולאמץ בכל כוחו כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.
ולא רק שרש"י לא עשה כן, הוא הנחיל לדורות רבים פירושים זרים מאד לדת האמת, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י לדורותיהם הסתירו עניין זה, וכל כומרי הדת האורתודוקסית הארורים רוממו את רש"י-שר"י כאילו הוא היה משה רבנו, ובזה שיתפו פעולה עם אחת ההטעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל. וההטעיה הזו גרמה לנו לייסורי גלות איומים ונוראים, להנצחת חורבן האומה המדיני במשך מאות רבות בשנים, ולחורבננו הרוחני עד-עצם-היום-הזה.
ונצרף את פירושו הנפלא של רס"ג למשלי (ב, יג) אשר מתאר את נכלולו של המן המכשף: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וכֹה דבריו: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".
משהו על קאפח הנוכל
נחזור עתה לדברי רבנו במורה (א, א) לעיל אשר בהם נאמר שכל מי שמפרש "צלם – דפוס" הוא בגדר מין. ובכן, הנה הראיתם לדעת, כי עובדת היות רש"י מין נמצאת בפרק הראשון במורה הנבוכים! ולכאורה תמוה מאד מדוע קאפח לא העיר שם הערה קטנה, שלוש מלים בלבד לא יותר: "ראו פירוש רש"י", וכי הוא לא הכיר את פירוש רש"י לבראשית פרק א?! אך ברור כשמש ביום בהיר, שעובד שכיר הנוטל משכורות מפוטמות מאד במשך יובל שנים, אינו יכול אפילו לרמוז על האדמו"ר הגדול ביותר של מעסיקיו שהוא מין! ולמעשה לומר על מעסיקיו ועל כל חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם שהלכו בדרכו ובהשקפותיו הטמאות של רש"י מתוך הערצה אלהית – שהם יותר תועים מן הבהמות... וכל שכן כאשר הכסף שקיבל הועבר לו בניגוד מוחלט להלכה, והוא בגדר שוחד וטובות הנאה, ואף חילול-שם-שמים חמור מאד.
לאור דברים אלה לא אתפלא, אם בשל כפיפותו ושעבודו של קאפח למעסיקיו הפרו-נוצרים, הוא תרגם במורה לעיל "תבנית" ולא "דפוס". כלומר, ברור שרבנו התכוון לפירוש רש"י וחבר מרעיו אשר פירשו צלם – דפוס, ורבנו אינו נמנע מלהשתמש במלה "דפוס" ב"משנה תורה" בעניינים שמשמעם קרוב למשמעות פירוש רש"י כאן, כלומר תבנית של אימום (=שטאנץ), ורק כאשר רבנו עוסק בתבנית סתם, שאינה אימום לתבניות זהות נוספות, הוא אומר תבנית. ואף-על-פי-כן, קאפח משום מה תרגם "תבנית", ושמא קאפח ביקש להסתיר את האמת?
והנה לפניכם ארבע-עשרה דוגמאות מ"משנה תורה", שבהם רבנו משתמש במילה "דפוס" כדי לתאר תבנית של אימום (שטאנץ), וכך לדעתי ראוי לתרגם גם במורה לעיל:
1–2) הלכות חמץ ומצה (ה, טז): "אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאישה שוהה עליהן ומתחמצין בעת עשייתן. לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם, מפני שהן בקיאין באומנותן וממהרים לעשותם, אבל בעלי בתים אסורים, ואפילו צרו אותן בדפוס, שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס וישהו בעשייתן ויחמיצו".
3) הלכות לולב (ח, ח): "אתרוג שהוא תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתן – פסול. גידלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת – פסול. עשהו כמין ברייתו, אף-על-פי שעשהו דפין-דפין – כשר".
4–9) הלכות מעשרות (יד, ה–ו): "הלוקח פת מן הנחתום, לא יעשר מן החמה על הצוננת, שאני אומר חיטים של אמש היו משל אחד, ושל יום משל אחר. הלוקח מן הפלטר, אף-על-פי שהן דפוסין הרבה – מעשר מאחד על הכול, שהנחתום שהוא מוכר לפלטר עושה עיסתן דפוסין הרבה. אבל הלוקח מן המנפול, מעשר מכל דפוס ודפוס, שהמנפול לוקח משני נחתומין. תשעה מנפולין שלוקחין מעשרה נחתומין, הואיל ואחד מהן לוקח משניים, כל הלוקח מאחד מן התשעה מעשר מכל דפוס ודפוס".
10) הלכות בכורים (ה, יט): "הלוקח מן הנחתום, מפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה, אפילו מדפוסין הרבה".
11) הלכות בית הבחירה (ג, יב): "[...] והדפוסין שעושין בהן לחם הפנים, הן הנקראין 'קערותיו' [שמ' כה, כט]".
12) הלכות תמידין ומוספין (ה, ט): "[...] ושלושה דפוסין של זהב היו להן: אחד שנותנין בו החלה והיא בצק, והשני שאופין אותה בו, והשלישי שנותנין אותה בו כשרודין אותה מן התנור, כדי שלא תתקלקל".
13) הלכות כלים (ד, ג): "וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד [...] אם לא היה משמש את הכלים אלא בשעת מלאכה בלבד – הרי זה טהור [...] כגון מנורה של עץ שהיא משמשת את הנר בשעת הדלקה, וכן שמניחין תחת הכלים בשעת מלאכה, והדפוסין כולן".
14) הלכות כלים (ד, ה): "אבל [...] ודפוס של תפילין [...] כל אלו וכיוצא בהן טהורין, מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד".
ולא רק שקאפח הסתיר את האמת, הוא גם כיסה על עקבותיו, שהרי בפסקה הזו של רבנו, שהיא כאמור, הפסקה הראשונה של פרקי הספר "מורה הנבוכים", לא רק שקאפח לא מעיר שרש"י הוא זה אשר פירש "צלם – דפוס" (וזאת בראש פירושו לספר בראשית! ולא באיזה פירוש נידח לאיוב או לדניאל ע"ה וכיו"ב), קאפח גם כתב שם למטה הערה ארוכה שבה הוא מסביר שכוונת רבנו היא בעצם לספר "שיעור קומה" ולמאמיניו, וכך כותב שם קאפח:
"נדמה שכוונתו גם נגד הספר 'שיעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו" וכו', וקאפח כאמור מאריך שם בהערתו. ובמלים אחרות, כל מי שיקרא את דברי רבנו ישייך את דבריו בעניין המגשימים באופן מיידי לספר "שיעור קומה", ולא ימשיך לחפש ולבדוק אחר המקור המרכזי. ובמלים אחרות, אם קאפח לא היה כותב מאומה, הוא היה מעורר אנשים לחפש ולבדוק מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר פירש "צלם – דפוס", אבל לאחר שקאפח הִפנה את מחשבתו של הקורא לספר "שיעור קומה", הוא כבר לא יתאמץ לחפש את מקור הדברים. ומסיבה זו למדתי את הפרק הזה עשרות רבות של פעמים ולא זיהיתי שמדובר ברש"י-שר"י! וזאת בגלל הערתו הארוכה שם של קאפח אשר הסיחה את דעתי והִפנתה את מחשבתי לאפיקים אחרים.
"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד" (דב' כז, כה).
סוף דבר
נחתום בכמה הלכות אשר עוסקות במינים ודיניהם: בהלכות יסודי התורה (ו, ח), בהלכות עבודה-זרה (י, ב), בהלכות תשובה (ג, טו), בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו), ובהלכות ממרים (ג, א), ואין צריך לומר שכל ההלכות הללו מבוססות על דברי חז"ל:
[ח] "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם]. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".
[ב] "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז; כלומר, ראוי לצרף לשם המינים את ראשי התיבות שר"י!]".
[טו] "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים, [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".
[יד–טו] "המינין והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגן. ואם יש בידו כוח להורגן בסיף בפרהסיה הורג [!], ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".
[א] "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".
ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב): "ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, שהם עובדי-עבודה-זרה אך עדיין רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני-אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז; ושוב ר"ת שר"י!]".
ונסיים בדברי רבנו במורה בעניין חומרת ההגשמה:
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים [=הפסלים והצלמים], שאותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמוּת לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...].
אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא באמיתת עצמותו ממש] – כלומר העבודה והרוממות [=ששגו לחשוב שיש לעבוד ולרומם גם פסלים דוממים] [...], והיה זה גורם להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [...] – לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...].
וקראם [=בתורה] 'אויבים' ו'שונאים' ו'צרים', ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חֵמה – והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מריעה לפי דמיונו".
הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף ומדגיש שם:
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (ש"א יז, מה).