top of page

מהו עונש הכרת ועל מי הוא חל? וכי שלילת הזיות מאגיות שוללת את יסודות הדת?

שאל השואל: מהו עונש הכרת שנאמר בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, ועל מי הוא חל? השואל אף טען, כי נראה מדברי רבנו שרק מי שכפר ביסוד משלושה-עשר יסודות הדת נענש בכרת, אך כל מי שמאמין בשלושה-עשר היסודות זוכה לחיי העולם-הבא, אפילו אם הוא עבר על עבירות שנאמר בהן במפורש, בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה, שעונשן הוא כרת.


וכך השבתי לשואל:


עונש הכרת חל לא רק על מי שכפר ביסוד משלושה-עשר יסודות הדת, והנה ראיות לכך:


א) יש פסוקים רבים בתורה-שבכתב, ואזהרות רבות במסורת התורה-שבעל-פה, אשר מורים על-כך שיש עבירות שהעובר עליהן ולא עשה תשובה עד יום מותו – נפשו נכרתת מחיי העולם-הבא, לדוגמה: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא) – והואיל ולא ייתכן שהתורה תצווה על דברי שקר, מן ההכרח לסבור שיש עבירות שמכריתות את האדם מחיי העולם-הבא, גם אם הוא האמין בכל שלושה-עשר יסודות הדת.


אגב, מן הפסוק שצוין עוד עולה, שנפשות הרשעים שנכרתות סובלות ייסורי נצח, שהרי נאמר בפסוק: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במ' טו). כלומר, אם הכרת הוא אחיד ומדובר רק בהכרתת מודעוּת כמיתת הבהמה, מדוע נוסף ונאמר בתורה: "עֲוֹנָה בָהּ"? משמע שהעוון דָּבֵק בחוטא גם לאחר המיתה. וכבר הבאתי לפניך את פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד) אשר ממנו עולה באופן ברור שנפשות הרשעים סובלות ייסורי נצח: "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים".


משמע, שהנכרתים נידונים לעולם-ולעולמי-עולמים, ואם נפשם הייתה נכרתת רק במובן של הכרתת מודעות כמיתת הבהמה, מדוע רבנו מוסיף ופוסק שהם נידונים לעולם-ולעולמי-עולמים? מדוע רבנו לא מסתפק באמירה שהם "נכרתין ואובדין [...] לעולם-ולעולמי-עולמים"? כמו כן, מפסק רבנו שהם "נידונין על גודל רשעם וחטאתם", משמע בבירור שיש דרגות של עונש וייסורים בעונש הכרת, שהרי אם מדובר בעונש אחיד של הכרתת מודעות, מה שייך לומר "גודל רשעם וחטאתם"? כלומר, אם העונש הוא רק הכרתת מודעות אין שום משמעות לגודל הרֶשע והחטאת מעבר לעבירה מסוימת; ואף יש בזה עוול חמור קמי שמיא, שהרי ממנו עולה שהקב"ה יעניש באופן זהה אדם שהרשיע פעם אחת לעומת אדם שהרשיע אלף פעמים! אלא ברור, שה' הוא שופט צדק ואמת, ולכן יש דרגות לייסורי עונש הכרת בחיי העולם-הבא.


ב) כך פוסק רבנו ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


נמצא, שלא רק מי שעובר על יסודות הדת, גם מי שעובר על אזהרות התורה – נכרת, וברור שאין הכוונה לסתם אזהרות, אלא לאותן האזהרות הייחודיות שנאמר עליהן בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה שהעונֶש על העובר עליהן הוא הכרתת הנפש מחיי העולם-הבא.


ג) עתה אנסה להסביר שוב את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:


"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו [בעולם-הזה או בעולם-הבא] ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל".


אדם שמאמין בשלושה-עשר יסודות הדת ועובר עבירות "מחמת תאוותו והִתגברות יצרו הרע", הוא אדם שמכיר בדרך האמת ובה'-אלהים-אמת, אך יצרו הרע מושל ומהתֵּל בו. כלומר, מדובר באדם שרוצה ללכת בדרך הישר אך נופל שוב ושוב לתביעות בהמיותו. אין ספק אפוא, שאדם כזה בוכה ומתחרט מאד-מאד על פשעיו, ולכן אין ספק שאדם כזה ישוב בתשובה על חטאיו.


כלומר: או שהוא שב בתשובה ומכה על חטא לאחר שהוא עובר את העבירה, אך נופל בפח היקוש שוב; או שאפילו שהוא אינו מקבל על עצמו עתה לעזוב את החטא מעוצמת אחיזתו בו, אך הואיל והוא מאמין בשלושה-עשר היסודות ומכיר בדרך האמת, אין ספק שיבואו ימי זקנה וחולי ותשישות שבהם הוא יבכה בכי גדול ויתחרט על כל פשעיו באמת ובלבב שלם.


קצרו של דבר, אדם כזה, אפילו שהוא עובר על עבירות שיש בהן כרת, אין ספק שיהיה לו חלק לעולם-הבא, מפני שהוא מודה על האמת ומכיר בדרך האמת ומתחרט ובוכה בסתר-לבו על פשעיו, ולכן, אין ספק שהוא יעזוב בשלב מסוים את פשעיו החמורים: או שהוא יחזק את כוחות שכלו ויסלק את אחיזתה של בהמיותו בשקיעה בלימוד מדעים ותורת-האמת, ואם בעל-כורחו לאחר שיבואו ימים שאין בהם חפץ, והזקנה והחולי יקפצו עליו ויכַלו את כוחות גופו ונפשו.


ואין ספק שמי ששקע בדת אורתודוקסית, בהמית, מאגית ופגאנית, אשר מכלה את כוחות המחשבה והדעת, אין ספק שלא יהיו לו כֵּלים לסלק את אחיזתה של בהמיותו בנפשו, ולא יהיו לו אמצעים לרומם את נפשו מטינופי החומר אשר תובעים ממנו ללכת בשרירות לבו הרע. ולכן אנחנו רואים שרבים מכומרי הדת האורתודוקסית נכשלים ואף שוקעים בעבירות חמורות.


זאת ועוד, מה שאומר רבנו לעיל: "הרי הוא נענש לפי גודל מריו [בעולם-הזה או בעולם-הבא]", הכוונה היא שגם אם הוא עשה תשובה ויזכה לחיי העולם-הבא, עדיין הוא ייענש על עוונותיו, אם בייסורים בחיי העולם-הזה אשר ימרקו ויזככו את נפשו, ואם בחיי העולם-הבא, שיהיה לו רק חלק מן העולם-הבא, לא חלק שלם ומושלם, אלא רק חלק קטן מאד-מאד-מאד. אולם, הואיל והוא עשה תשובה, נפשו לא תיכרת מחיי העולם-הבא, והוא יזכה לנועם מסוים.


ד) מכיוון שציינת את פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יח), אביא גם משם ראיה:


"שניים הם המשומדים [...] המשומד לעבירה אחת – זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון ונתפרסם בה והורגל, אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה, ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו – הרי זה משומד לאותו דבר, והוא שיעשה להכעיס".


נמצא, שלא רק על שלושה-עשר יסודות הדת האדם נידון בכרת, אלא, גם מי שבעט וכפר במצוה מן המצוות שלא מתוך התגברות יצרו הרע בלבד, אלא הוא עשה ביד רמה ובפרהסיה – הרי זה נידון בכרת. כל-שכן מי שעובר על מצוות שנאמר בהן במפורש שעונשן הוא כרת.


זאת ועוד, לא רק המשומדים, יש רשימה די ארוכה של רשעים שאין להם חלק לעולם-הבא, אף שלא כל מה שנאמר ברשימה הזו מובא בתוך שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, יד;כו): "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית-המתים, והכופרים בביאת הגואל, והמשומדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך עורלתו [...] במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, בשמת בלא תשובה" וכו'.


ה) כותב רבנו בהקדמתו לפרק חלק: "וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד". הנה למדת, שלא רק מי שאינו מאמין בשלושה-עשר יסודות הדת נכרת מחיי העולם-הבא, אלא גם מי "ששקע בתענוגות הגופניות". כלומר, כל מי ששקע בתענוגות הגופניות אין-צל-של-ספק שהוא עבר על עבירות חמורות שיש בהן כרת. ונראה לי, שלדעת רבנו, גם מי ששקע בתענוגות הגופניות ב"היתר", דהיינו זולל וסובא בהכשר בד"ץ וכו' או פרוץ בתאוות המין עם אשתו וכיו"ב, לדעת רבנו גם אדם כזה ייכרת מחיי העולם-הבא, מפני שהוא לא הכשיר את נפשו לידע את ה' יתעלה שמו. אלא, הוא העסיק את כל ימיו בבהמיותו, והוריד את נפשו לשאול הסכלות.


כמו כן, מה שרבנו אומר לעיל: "ויישאר חומר מוכרת בלבד", אין הכוונה שעונֶש הכרת הוא עונש של חוסר מודעות קיומית, דהיינו: עונש ללא ייסורים, עונש של העדר קיום לחלוטין. אלא, למיטב הבנתי דברי רבנו מתארים את מצבו של החוטא האמור בעולם-הזה. כלומר, מי ששקע בתענוגות הגופניות בעולם-הזה ניתק את הקשר השכלי עם בורא-עולם, והוא כבר עתה בגדר חומר מוכרת, שהרי רבנו אומר לעיל: "וכל מי ששקע [...] נכרת מאותו השגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד", דהיינו הוא נכרת כבר עתה מאותו השגב, "ויישאר [מעתה ועד יום מותו] חומר מוכרת בלבד". אך לאחר מותו לא יישאר ממנו מאומה, כלומר, אם דברי רבנו נסובים לאחר מות הנכרת, היה עליו לומר: "ולא יישאר ממנו מאומה", שהרי כל חומר סופו להתכלות.


ונצרף ראיה להבנה הזו שהוּצעה, מדברי רבנו בפירושו לחגיגה (ב, א): "והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי, באמרוֹ: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה [...] לפי שבעת התאווה איזו תאווה שתהיה אין השכל השלם [=מי שמזהם את שכלו ומטנפו ומחלישו בהשקפות רעות ובהרהורים בהמיים, מערער את גדרות ההיגיון והשכל הישר, ומאפשר לבהמיות ולתעתועיה לחדור ולהשתלט על רצונו ומעשיו]".


כלומר, מי שאינו יודע את ערך השכל שניתן לו, ושוקע בבהמיותו ומשחית את שכלו בהזיות ובעוונות, הרי שהוא "מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה", וזו לדעתי גם כוונת רבנו באמרו: "ויישאר חומר מוכרת בלבד", דהיינו שהוא הופך להיות כבהמה, ו"חומר מוכרת" הוא מלים נרדפות לבהמה – שהרי כמו שלבהמה אין קשר וזיקה לשכל ולמחשבה, כך האדם הזה כָּרַת את הקשר והזיקה שלו עם ה' יתעלה, מפני שהקשר עם בורא-עולם הוא באמצעות השכל (ובעניין הקשר השכלי של האדם עם בורא-עולם, ראו: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה").


"אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).


זאת ועוד, אם נניח שעונש הכרת הוא עונש של הכרתת קיום ומודעות בלבד, יעלה מזה עוול חמור קמי שמיא, שהרי איך יעלה על הדעת שמי שהרשיע והתעלל בעולם-הזה, שכל עונשו יהיה חוסר מודעות? ואף יתרה מזאת, אין בעונש הזה דַּי כדי להרתיע את הרשעים הארורים, שהרי אם תאמר להם שעונשם יהיה חוסר מודעות בלבד, יאמרו לך: אנחנו מעדיפים ליהנות ולהסתאב ולהתבהם בעולם-הזה עתה, שהרי חוסר מודעות קיומית אינו בגדר ייסורים! ובמלים אחרות, עונש של הכרתת מודעות קיומית בלבד אין בו כדי להרתיע את הרשעים, להיפך! יש בו כדי לעודד אותם להמשיך להרשיע ולהתעלל בזולתם, שהרי מה הם מפסידים? חיי עולם שהם ממילא לא מאמינים בהם? נמצא, שאין כל איום כנגד הרשעים שעשוי להרתיעם.


ו) פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יב): "וכן כל הרשעים שעוונותיהן מרובין דנין אותן כפי חטאתיהם ויש להן חלק לעולם-הבא, שכל ישראל יש להן חלק לעולם-הבא אף-על-פי שחטאו, שנאמר: 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' [יש' ס, כא]; 'אָרֶץ' זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם-הבא".


השואל הִקשה מהלכה זו: שמא גם לרשעים שדינם בכרת יש חלק לעולם-הבא? ובכן, הואיל ולאחר ההלכה הזו מובאות ההלכות בעניין כל מי שאין להם חלק לעולם-הבא, אין צל של ספק שמדובר בהלכה הזו בעוונות שאין בהם כרת, שעוונות שיש בהן כרת, נדרשת להן תשובה באמת ובלבב שלם, ואפילו ביום המיתה, כדי לזכות לחלק כלשהו בחיי העולם-הבא.


עד כאן התשובות בעניין שאלתו הראשונה של השואל. והוסיף ושאל השואל: "רוב האנשים הדתיים שלא חוזרים בתשובה, מי שיצא לי לדבר איתם, עוברים עבירות בגלל הִתגברות התאווה והיצר, וכשאני שואל אותם למה הם לא חוזרים בתשובה? הם אומרים שזה קשה או שהם מפחדים לקבל על עצמם תשובה, כי הם יודעים שהם יפלו שוב בגלל יצרם הרע".


כלומר, רוב בני האדם שוקעים בהנאות החומר והִהתבהמות, בשל התחזקות יצרם הרע. אולם, הם שוקעים כל-כך עמוק בתאוותיהם ובזימותיהם עד שהם אינם רוצים כבר לשוב בתשובה, וכל העניינים שהזכרת, דהיינו ש"קשה להם" או "שהם מפחדים" וכו' – כל אלה הם תירוצים ללכת בשרירות לבם הרע, כי אין דבר העומד בפני הרצון, ונתתי ייצר הרע נתתי לו תורה תבלין. ואם תשאל: ואיך הם הגיעו למצב השפל הזה שבו הם כבר אינם רוצים לשוב בתשובה?


ובכן, התשובה לכך היא מפני שתורתם אינה תורה באמת, תורתם היא דת חדשה פגאנית ופרו-נוצרית ולכן היא איננה בגדר "תבלין". כלומר, היא איננה מחזקת את כוחות שכלם ואיננה מענגת ומרוממת את נפשם למרומי היכל הדעת. ומי שאין בידו תורת אמת אינו מסוגל להכניע את יצרו, ולכן הם התייאשו מלהתגבר על יצרם הרע, ואף אינם רוצים עוד לשוב בתשובה, כי תורתם העקושה והיקושה, אשר אוסרת עליהם לחטוא, איננה נותנת להם מענה רוחני.


הייתכן שביעור עבודה-זרה וגרורותיה יוביל לכפירה?


השואל מוסיף ומספר על-כך שהוא שוחח עם תועים דתיים אורתודוקסים ושלל לפניהם את הזיות גלגולי-הנשמות, הסיאנס, עילויי הנשמות והמוות הקליני. השואל טען, שלרובם אם לא כולם "זה שובר את האמונה", שהרי לשיטתם, ההזיות הללו הן ההוכחה לקיומו של העולם-הבא – ואם ההזיות הללו אינן קיימות במציאות, הרי שגם אמונת חיי העולם-הבא והגהינום הם שקר וכזב! לכל זאת הם מוסיפים וטוענים, שאין ראיה לחיי העולם-הבא מן התורה, וחלקם אף מרחיקים וטוענים: מי אמר בכלל שיש בורא לעולם ושדתנו היא דת האמת?

קצרו של דבר, שאל השואל: מהי הראיה לאמיתת חיי העולם-הבא? מהי הראיה לאמיתת השקפת שכר ועונש? ומי הראיה לאמיתת מציאותו של בורא-עולם?


להלן תשובתי:


תחילה אתייחס להזיה לפיה שלילת גלגולי הנשמות, הסיאנס, עילויי הנשמות וכו', שוללים את האמונה באמיתת חיי העולם-הבא ואפילו באמיתת מציאותו של בורא-עולם! ובכן, הקב"ה שולל בתורה את כל ענייני המאגיה הללו שיסודם בקרב העמים עובדי האלילים, וכֹה דבריו:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


וכך פוסק רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


ואיני מתפלא ששלילת ההבל הורסת לאותם שוטים את "האמונה", שהרי אמונתם הפגאנית עומדת וניצבת על הבלי-הבלים ואף על השקפות מינות רעועות ורצוצות. ובמלים אחרות, אמונתם מבוססת על הזיות מאגיות, ולכן, די בשלילת ענייני המאגיה כדי להרוס את כל העולם הפגאני והדמיוני שהלעיטו אותם כומרי השקר האורתודוקסים, עוד בהיותם ילדים קטנים.


ועד-כדי-כך הם חלושי-דעת, עד ששלילת כמה הזיות כבר מדרדרת אותם לכפור בעיקר! דהיינו באמיתת מציאותו של ה'-אלהים-אמת! והאמת שהם כלל אינם עובדים את ה'-אלהים-אמת אלא יציר דמיוני אורתודוקסי ופגאני, שהחדירו להם והלעיטו אותם בו כומרי הדת הארורים.


כמו כן, לגבי המוות הקליני, מדובר בכפירה מפורשת בדברי ה' יתעלה, שהרי הקב"ה קבע לנו בדברי הנביאים, שלא ניתן להשיג את טוּב חיי העולם-הבא בשום-פנים-ואופן, ואפילו הנביא הגדול ביותר, והוא אמרוֹ: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


וגם בעניין הגהינום מדובר בהזיות, וכבר הרחבתי בכל העניינים הללו במאמרים ייעודיים, אשר שוללים את כל ההזיות הללו מן היסוד לאור דברי חז"ל ורבנו: "בחינת אמונת גלגול הנשמות", "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית", "האם יש תנורים ומשרפות בגהינום?", ובעוד מקומות רבים מאד ביארתי את נזקי ההזיות המאגיות-הפגאניות, אשר מחריבות את הדעת.


קצרו של דבר, יש לומר לאותם תועים, שכל ההזיות הללו אינן בגדר יסודות הדת כפי ששיקרו להם כומרי הדת האורתודוקסים לדורותיהם. זאת ועוד, יסודות הדת האמיתיים אינם מבוססים על הזיות מאגיות פגאניות כמו שהלעיטום כומרי הדת, כך שאין לשלילתן שום השפעה על אמיתת יסודות דת האמת. אלא, יסודות דתנו מבוססים על ראיות מן התורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה, דהיינו מסורת חכמים ע"ה שקיבלו איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה. והתועים הללו אפילו אינם יודעים מהי מסורת תורה-שבעל-פה, ואינם יודעים מאומה על שלושה-עשר יסודות הדת, וכיצד הם עברו באומה, ועל החובה לקבלם ואפילו מבלי להבין אותם. כלומר, גם אם יש עליהם קושיות חובה עלינו לקבלם כמות שהם – וחובה זו נועדה בדיוק לחלושי-הדעת אשר אינם מסוגלים להבין את יושר אמרי התורה ותועים אחרי הזיות מאגיות פגאניות.


ועתה אפנה להשיב על שאלות השואל: מהי הראיה לאמיתת חיי העולם-הבא? מהי הראיה לאמיתת השקפת שכר ועונש? ומהי הראיה לאמיתת מציאותו של בורא-עולם?


אמיתת חיי העולם-הבא


ובכן, מדובר ביסוד מיסודות הדת שנמסר באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה, דהיינו, מדובר ביסוד תורני שנמסר בתורה-שבעל-פה, וכבר ראינו לעיל את דברי רבנו ביסוד האחד-עשר, ויסוד זה מופיע רבות בדברי חכמים. כמו כן, מדובר בהשקפה הכרחית בדת משה, שהרי אחד מיסודות דתנו הוא: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), ואם חלילה היה מדובר בהזיה, הרי שיש עוול בדינו של ה' יתעלה, שהרי רבים הם הרשעים אשר מקבלים שכר בעולם-הזה, ואם אין עוד שכר לצדיקים לעולם-הבא, הרי שהקב"ה אינו גומל גמול טוב לצדיקים, ואינו מעניש בעונשים חמורים את הרשעים.


נעבור עתה לעיין בדברי רבנו בעניין זה בהלכות תשובה פרק ח:


הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם-הבא, והם החיים שאין עמהן מוות והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" [דב' כב, ז]: מפי השמועה למדו: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב; "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך, וזה הוא העולם-הבא. שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו [...] העולם-הבא אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי-השרת.


והואיל ואין בו גוויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם-הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם-הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן [ממאורעות הגוף]. כך אמרו חכמים הראשונים: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה" [ברכות יז ע"א].


הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתייה, וזה שאמרוּ: "צדיקים יושבין", על דרך החידה [=המשל], כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם בלא עמל ולא יגע. וכן זה שאמרו "עטרותיהן בראשיהן", כלומר, דעה שיָדעו, שבגללה זכו לחיי העולם-הבא, מצויה עמהן והיא העטרה שלהן, כעניין שאמר שלמה: "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" [שיה"ש ג, יא]. והרי הוא אומר: "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" [יש' לה, י; נא, יא], ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה. ומהו זה שאמרו: "ונהנין מזיו השכינה"? שיודעין ומשיגין מאמיתת הקדוש-ברוך-הוא, מה שאינן יודעין והן בגוף האפל השפל. [...]


חיים אלו, לפי שאין עמהן מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו "צרור החיים", שנאמר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" [ש"א כה, כט]. וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו לה כל הנביאים. וכמה שמות קראו לה דרך משל: הר ה', ומקום קודשו, ודרך הקודש, וחצרות ה', ואוהל ה', ונועם ה', והיכל ה', ובית ה', ושער ה'. והחכמים קראו בדרך משל לטובה הזו המזומנת לצדיקים, סעודה, וקורין לה בכל מקום: העולם-הבא.


[...] שמא תֵּקַל בעיניך טובה זו, וּתְדַמֶּה שאין שכר המצוות והוויית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באוהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערבים הטיפשים האווילים השטופים בזימה [=שבעים הבתולות ונהרות הבושם וכיו"ב].


אבל החכמים ובעלי דעה יידעו, שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהם תוחלת. ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם-הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה, וכל הדברים האלו צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטלים.


הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שם דרך בעולם-הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם-הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווים. אבל אותה הטובה גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של העולם-הזה אלא דרך משל. אבל בדרך האמת שנערוך [=שנשווה] טובת הנפש בעולם-הבא כמו טובת הגוף בעולם-הזה במאכל ובמשקה, אינו כן. אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון. הוא שאמר דוד: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ" [תה' לא, כ]. וְכַמָּה כָּמַהּ דוד והתאווה לחיי העולם-הבא, שנאמר: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" [תה' כז, יג].


כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם-הבא אין כוח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גודלה ויופייה ועוצמה אלא הקדוש-ברוך-הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאין בהן הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של גוף, שנהנין בהן ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם-הבא, אין לה ערך ודמיון, ולא דימוה נביאים, כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אומר: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" [יש' סד, ג]. כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא אלא אלוהים, יעשה אותה האלוהים לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם-הבא: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ".


זה שקראו אותו חכמים העולם-הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר-כך יבוא אותו העולם. אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: "אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" [תה' לא, כ]. ולא קראוהו העולם-הבא, אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם-הזה, שאנו קיימין בו בגוף ונפש, וזה הוא הנמצא לכל אדם בראשונה.


עד כאן מתוך הלכות תשובה פרק ח. נמצא אפוא, שהשקפה זו היא יסוד מיסודות דתנו, ונמסרה באומה על-ידי חכמים ע"ה מעתיקי השמועה, איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה!


והנה לפניך גם מקצת מדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, וכֹה דבריו:


ועתה אחל לדבר במה שרציתי. דע, כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות, ולא הסריס את תאוות המשגל – כך לא ישיגו הגופות את התענוגות הנפשיים. וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו – כך לא יִוָּדַע בעולם-הזה הגשמי תענוגי העולם הרוחני, לפי שאין אצלינו כלל עונג זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והתשמיש, וכל שהוא חוץ מזה – הרי הוא אצלינו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו, אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות שום יחס בשום אופן כלל, ואין נכון לנו לפי התורה [...] לומר, שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אלא יש להם תענוג גדול מאד במה שהשכילו מן הבורא יתהדר ויתרומם, והם על-ידי-כך בתענוג תמידי בלתי פוסק, ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגים אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהן [=בחושים] את מה שאנחנו משיגים.


וכן אנחנו [בני האדם], אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המוות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא ירצה אותם, אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שייעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף-על-פי שכבר היה בזמן מסוים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכות – והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד, כמו שאנו מעדיפים היום את התענוג הגופני על התענוג הנפשי.


ואם תתבונן בעניין שני התענוגים הללו, תמצא שפלות התענוג האחד ועליונות השני ואפילו בעולם-הזה – שהרי אנו מוצאים רוב בני אדם ואולי כולם, מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדוּלה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה; וכן רבים מבני אדם מעדיף להינקם מאויביהם יותר מרבים מתענוגי הגוף; והרבה מבני אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף, מחשש שמא תבואהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שֵׁם טוב.


ואם כך הוא מצבינו בעולם הזה הגשמי, כל-שכן בעולם הנפשי והוא העולם-הבא שבו תשכיל נפשינו מן הבורא, בדומה למה שמשכילים הגרמים העליונים או יותר – הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו את אותו התענוג, אלא [עלינו להיות בדעה] כמו שאמר הנביא מתפלא מעצמתו: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ" [תה' לא, כ]. וכך אמרו [חכמים מעתיקי השמועה] עליהם השלום: "העולם-הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה" [ברכות יז ע"א]. והכוונה באמרוֹ: "עטרותיהם בראשיהם", קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד, כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן; ואמרוֹ: "נהנים מזיו השכינה", כלומר, שאותן הנפשות נהנות במה שמשכילות מן הבורא, כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשכילוּ ממציאותו.


והנה האושר והתכלית הסופית הוא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהימצא באותו המצב וקיום הנפש, כמו שאמרנו, עד בלי סוף בקיום הבורא יתרומם שבחו, שהוא סיבת קיומה [של הנפש] בהשגתה אותו, כמו שמתבאר בפילוסופיה הראשונה – וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו, ואיך יִדְמֶה הקיים שאין לו תכלית בדבר האבד? והוא אמרוֹ יתעלה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" [דב' כב, ז], ובא בקבלה על ידיהם [=במסורת התורה-שבעל-פה, על-ידי חכמים ע"ה מעתיקי השמועה ומוסרי התורה-שבעל-פה] בפירושו: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך [...] ואמר הכתוב: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" [ש"א כה, כט]. וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד. וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים והוא אמרוֹ: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" [יש' סד, ג], ואמרוּ [חכמים] בפירוש דבר זה: "כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם-הבא: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ' [ברכות לד ע"ב]".


עד כאן דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, ולאחר כל הדברים הללו, האם יש עוד איזה מקום לטעון ששלילת הזיות מאגיות פגאניות נחותות ופרימיטיביות, שוללת באופן כלשהו את יסוד אמיתת חיי העולם-הבא? ומי שממהר לכפור ביסודות הדת בעקבות שלילת הזיות מאגיות חשוד הוא על המינות, ועליו נאמר: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


ובעניין אמיתת השקפת השכר והעונש כבר ראינו את דברי רבנו ביסוד האחד-עשר. ונצרף לזה כמה פסוקים מכתבי הקודש: "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


ובעניין אמיתת מציאותו של בורא-עולם אין צורך להרחיב כעת – וככל שהאדם ילמד מדעים, ויבין את חכמת התורה ואיזוניה, ויִדְבק בהשקפות האמת והצדק – כך הוא יותר ויותר ישכיל להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, שהרי הלימוד על פעולותיו יורה על מציאותו, ומערגתנו לאמת נתקרב במחשבתנו לאל-אמת שחותמו אמת. ובעתיד אבאר בעז"ה את פרקי המורה שעוסקים בהוכחת מציאותו של בורא-עולם באופנים מדעיים, מחשבתיים ופילוסופיים.


כמו כן, מי שדבק בדרך האמת אין צורך להסביר לו שדתנו היא דת האמת, הוא יבין זאת לבד לאור מצוותיה וציווייה הטהורים, לאור שאיפתה לאמת ולצדק, לאור טהרתה המוסרית, לאור איזוניה שנחקקו בחכמה אלהית, ולאור הרוממות המחשבתית שהיא תרומם אותו אליה. ועל עניין זה ראו: "דת האמת לעומת דתות אחרות", "זכרו מעמד הר סיני!", ועוד.


"תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תה' יט, ח–יא).


אך מי שמעקם ומעוות את התורה והופך אותה לדת פגאנית פרו-נוצרית, היא עתידה ליהפך לו לסם המוות, ויצרו כבר יהתֵּל בו וישעבדו כליל לבהמיותו, וכמו שאומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".


"וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי [...] וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם [...] וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי [...] וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויק' כו, כג–כח).

מהו עונש הכרת ועל מי הוא חל וכי שלילת הזיות מאגיות שוללת את יסודות הדת
.pdf
Download PDF • 293KB

191 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page